מלכים א יט:ח מחשבת ישראל: עקידת יצחק וחובות הלבבות

זה הענין מהיותו שם ארבעים יום בלי אכילה ושתיה לא ימלט משיהיה דרך פלא ונס. אמנם כשנשים לב אל מה שיקרה מזה אל רודפי ההצלחות המדומות לא יפלא בעינינו כל כך. מצורף למה שיהי' הזמן הרב המענג נחשב למעט מאד כפי מה שאמרו הטבעים. ומי לנו כמשה נכסף ומשתוקק אל חמודות התורה ומרגליותיה ואיך יתכן שיעזב מהזיו ההוא הנפלא לאכול פת לחם חלילה לו. ועליו דרשו רז"ל (ש"ר פ' מ"ז) טוב לי כי עוניתי למען אלמוד חקיך (תהלים קי"ט) כלומר אין צ"ל שלא קבלתי מזה נזק אלא שהוספתי עוז והדר וקירון הפנים. ואם כן הייתי משתכר משני צדדים כלומר שלא היה שם ענוי אלא עונג ולזה אני אומר שענין אכילת המלאכים למטה ובלתי אכילת משה למעלה אחד הוא וזה כי כמו שהמלאכים נראים כאוכלים ואינם אוכלים כן משה היה נרא' כמו שאינו אוכל והוא אוכל. כי באמת מההנאה ההיא הוא מתענג וניזון שמתוכה מתברך המזון שבמיעיו כל הזמן ההוא כמו שנאמר באליהו ז"ל (מלכים א י״ט:ח׳) וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה. ובמדרש (ש"ר פ' מ"ח) מאין היה משה אוכל מזיו השכינה שנאמר (נחמי' ט') ואתה מחיה את כלם דבר אחר מאין היה משה אוכל מן התורה שנאמר (יחזקאל ג׳:ג׳) את אשר תמצא אכול ואוכלה ותהי בפי כדבש למתוק. דבר אחר מלחמה של תורה שנאמר (משלי ט׳:ה׳) לכו לחמו בלחמי וגומר. ומנין שלא ישן ושלא נמנם משל למלך שהיה לו אהוב אמר לו מדוד לך דינרי זהב משמחתו לא בקש לא לאכול ולא לשתות בקש לישן אמר מפסיד אני אם אישן כך היה משה מודד את התורה ולא אכל ולא שתה ביקש לישן אמר מפסיד אני שלא אמר לי אלא ארבעים יום בלבד. ראה כי כלם הטילו עליו לשון אכילה והזנה. אלא שבראשון שם אותה ענין דק רוחני באשר הוא נהנה שם מזיו השכינה אשר בה יחיו כל החיים וכמ"ש (דברים ח׳:ג׳) כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. והשני קרב הענין עוד למזון אלא ששמהו מזון הנפש לבד כי התור' בכללה הוא המזון המיוחד אשר יעשה לכל נפש כמו שכתבנו בפ' המן שער מ"א. אמנם השלישי הקריב הדבר עד היות שם מזון לגוף ולזה אמר לחמה של תורה על דרך נותן לחם לכל בשר (תהילים קל״ו:כ״ה) והמשל ביאר הענין מאד שאף בדרך כל הארץ אם יתנו לאחד למדוד לעצמו דינרי כסף לא יאכל לא ישתה לקחתם ואף אם בא לישן ויחליפום בדינרי זהב הנה לא ינום כדי שנא להפסיד. מה גם עתה אם יוסיפו לתת לו מרגליות כי אז יחליף כח ואף כי ירבו הימים יהיו בעיניו הרגעים אחדים. וכ"ש לאבירי הרועים כשישימו לפניו הדברים היקרים מפנינים וכל חפצים שיזון עצמו בהם מכל הצדדים ויהיו הארבעים יום שעה קלה בעיניו וירע לו על מיעוטם כמ"ש וזה מה שרצינו לבאר בזה החלק:

וירא אליו יי'. הלב גומר כי כאשר צווה אברהם מהש"י לימול הוא וכל ילידי ביתו ומקנת כספו ולא נשאר בביתו איש שולף חרב חשש אולי תמשך לו ולביתו סכנה כי ירגישו המלאכים אשר נלחם בם או קצתם ובהיותם כואבים יבאו עליהם בטח ויכום ולא עוד אלא שלא ישאר לו שום איש שיהא זריז ומהיר לשרת אותם בעודם חולים ושעל דבר זה נמלך עם ממרא בן בריתו והסכימה דעתם שיטה אהלו אצלו וילוו שם וישרתוהו וגם איש לא ירים את ידו כנגדו כי ידוע כי ענר אשכל וממרא בעלי ברית אברהם וראיה קצת לזה כי לא נזכר בכל המעשה בית לאברהם רק אהלים כאשר המה ואין ספק שהיה לו לאברהם בית קבע בנוי לתלפיות וכמ"ש ז"ל פתחו של אברהם היה שכל העינים צופות אליו (סוטה י'.). (התר ספק א') ולזה אמר כי כשנמול והיה ראוי שתשרה שכינה עליו במדרגה שלמה מהנבואה מבראשונה שנגלה עליו (א) במקום אשר נטה שם אהלו באלוני ממרא עם היותו בלתי מיושב בבית תלמודו הקבוע לו והוא יושב פתח האהל ולא זע ולא נרתע כפעם בפעם מב' פעמים שנזכר ראשונה שנפל על פניו כמו שאמרנו ובדברי חז"ל יום ג' למילתו היה ובא לבקר את החולה (ב"מ פ"ו:) וישא עיניו וירא. (ו) ראה אלהים שתתבשר שרה במשלח מלאכים אלו להורו' ולהודיע צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. וכמ"ש הכתוב גדול העצה ורב העלילה וגו' (ירמיהו ל״ב:י״ט) והכוונה שבדרך עצמה שהאדם הולך בה אם טובה אם רעה בה ישלם לאיש כדרכיו כלומר שבדרך עצמה נשלם לו שכרו או תפרע ממנו וכן היה אצל אלו הצדיקים כי דרך נדיבותם במעשה הצדקה וענין האכסניא לכל עובר ושב שלמו אלהים שכר טוב בשתתבשר הצדקת על ידי אלו האורחים האלהיים. (ג) ולזה רצה שתכתב צדקתו זאת בספר תורת האלהים כלל ופרט ולא יפול דבר מכל דברו הטוב אשר דבר ומכל המעשה הגדול והקטן אשר עשה בקבלתם. ולהורות על כללות הרגלו ועוצם התמדתו בזה ושלא היה במקרה או לעתים רחוקות באו אליו במספר ההוא המורה על הכללות כמו שהוא מבואר בתחלת השמים והעולם. ומה נאמנו דברי חכמים ז"ל שאמרו אחד לרפאת את אברהם ואחד לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום (ב"מ פ"ו:) ושהצלה ורפואה אחת הן לומר שאם היה מעשהו בזה הנדיבות העצום פעם או פעמים היה בא האחד לבדו כי יספיק לו הזכות ההוא לרפאתו ממחלתו לא זולת גם אם היה עושה כן לפעמים ולא על צד ההרגל התמידיי היו באים שנים כי יספיק זכותו להצליח גם אשתו עמו ויבשר את שרה אבל עכשיו שהיה הרגלו כלול ומעשהו שלם כבר יספיק זכותו גם להציל קרובו שאר בשרו ע"י גלוי אזנו על סדום כמו שיבא. וירא וירץ לקראתם מפתח האהל (ב) ירצה עם שכבר יוכל להמלט מהם להיותם רחוקים ממנו והוא גם הוא טרוד במילתו ועכ"ז רץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה כמי שמבקש מהם חסד ולא כמי שעושהו עמהם. אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור. (ג) יחס ענין ההעכבה לשם אל היחיד כדי שלא יהא חצוף בבקשתו שיתעכבו שם בעבורו שלשתן שנראה אצלו דבר גדול וקשה לשאול ויובן מאמרו לכל אחד או שיעמדו השנים בשבילו והוא מוסר ויתרון לבעל הלשון והנקודה עשתה זה השם קדש להורות על מה שאמרו ז"ל שהיתה שכינה עמהם (ב"ר פ' נ'). אמנם דבר האכסניא דבר בה לשון רבים כי הוא דרך כבוד: ואקחה פת לחם וסעדו לבכם למעט הסעודה בדבריו אמנם אמר וסעדו לבכם להורות שהלחם ההוא הוא מהמסעדים הלביים וכמ"ש חכמינו ז"ל מן התורה מן הנביאים מן הכתובים פתא סעדתא דלבא (שם פ' מ"ח) והוא מזון מועיל לחזק הכחות הרוחניות כולן שכיון שהוא מחזיק את הלב ממנו תוצאות חיים ללמד ששיחתו צריכה תלמוד: כי על כן עברתם וכו'. ירצה הסעודה תהיה קטנה נקלה ולא תתעכבו בה כי ידעתי זה חפצכם כי על כן עברתם על עבדכם היושב פה במדבר ולא אביתם לבא בעיר או לבית מושב כי זה משפט ההולכים בחפזון. וכבר אמרו ז"ל (סוטה י'.) שהיה לו לאברהם אבינו בית אכסניא בפרשת דרכים במדבר דהוה אמר להון פתא במדברא מאן יהיב לך כופרא במדברא מאן יהיב לך בשרא במדברא וכו'. וכ"ש שיצדק זה לשעה שהיה שם אהלו באלוני ממרא. וע"פ דבריו השיבו לו כן תעשה כאשר דברת שיהיה דבר מועט לסבה שזכר. אמנם ראש הנדיבים דבר מעט ועשה הרבה (ג) ונזדרז למעט העכבה במהירות. וימהר אברהם, מהרי ג' סאים. ואל הבקר רץ וימהר לעשות. והיה מנדבת לבו לשחוט בן בקר אחד לצורך ג' אנשים אשר יספיק להם טלה חלב או כבש א' וכ"ש לדברי חז"ל שאמרו ששחט ג' להאכילם ג' לשונות בחרדל (ב"מ פ"ו:) וכוונו בזה להורות גודל לבו שעשה כן להשוותם במנות שלא להטיל קנאה ביניהם כי לא הכירם נוסף על היותם מזומנות מיד אחר שחיטה מבלי הפשט ונתוח והוא הטעם שצוה למהר ג' סאים קמח סולת שהוא ג"כ המדה היותר גדולה שבמדות היבש שהיא האיפה (ג) כי אומרו מהרי ג' סאים הוא שוה לאומר מהרי ג' איפה אלא שמדה הזאת בלשונם קרויה כן ותרגום אנקלוס יוכיח שמתרגם עשירית האיפה חד מן עשרה בתלת סאין ומעתה לא תצטרך טעם לרבוי הקמח במדות: ויקח חמאה וחלב לכבוד ותענוג. והוא עמד עליהם וגו' זאת האכילה דחקה המפרשים עד שקצתם הוצרכו לומר שהיה במראה הנבואה וקצתם בעבורה ובעבור ומצות אפה ויאכלו אמרו שהיו נביאים שולחו מאת השם לבשר את שרה עם היות אברהם גדול הנביאים בימים ההם כמו שכתב הראב"ע ז"ל בפירושיו. והרלב"ג ז"ל כתב כי יען לא היה חזון נפרץ הוצרכו שלשה כל א' לשליחותו ואנן אהא סלקינן ונחתינן אם ימצאון שם נביאים אם לא במה שקדם מהדברים אשר בשער והנה באמת הרבה עדים יש בספור שמראה עליהם היותם מלאכים מדבריהם ומעשיהם כמו שהוא מבואר מעצמו (ד) וגדול שבכולן בעיני הוא אומרו והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו ומצות אפה ויאכלו כי למה יזכיר שאכלו והלא ממילא משמע אלא שאע"פ שהיו מלאכים שאין דרכם לאכול אכלו אצלם. וכמ"ש בשמו של רבי מאיר עילת בקרתא הליך בנמוסא (ב"ר פ' מ"ח) למעלה שאין אכילה ושתיה עלה משה ונתדמה להם שנאמר ויהי שם עם יי'. לחם לא אכל ומים לא שתה (שמות ל״ד:כ״ח). אבל למטה שיש שם אכילה ושתייה נאמר ויאכלו. אמנם באכילתם זו כוונו לדעתי אל הסעודה הרוחנית דוגמת הנעשית אל הנפש השלמה אשר בה תתקיים אצל הגוף עם היותה בלתי נקשרת עמו. וזה כי כמו שהגוף נזון מהמזון ההוא המורגש כן הנפש נהנה מהענינים המחשביים שבסעודה כמו ההזהר על איסור המאכלות והכשירן מכל צדדיהם וברכותיהם לפניהם ואחריהם וטוב הכוונה בלקיחתם כי חכם לב יקח מצות למזון נפשו ובו היא תתקיים אצלו כמו שיתבאר זה יפה בפרשת ויחי שער ל"ב ב"ה. וזו היא סעודת המזבח אשר בה תתקיים השכינה עם ישראל שנאמר בה את קרבני לחמי לאישי (במדבר כ״ח:ח׳) ואז"ל אשה ריח ניחוח ליי' נתת רוח לפני שציותי ונעשה רצוני (ספרי פרשת פנחס). וכן בכאן אמר שאכלו המלאכים אצלו ונהנו בשבע רצון הזרוז והעבודה הנכונה אשר היה לרצון להם כי כוונתו הטובה ורוב זריזותו וחריצותו לעשות בכבודו ובעצמו והיותו עומד עליהם לשמש היו לברות למו כי הוא באמת מאכלם הטבעי להם והנה עם זה היה דומה ממש אכילה של משה לאכילתה כי משה נראה שלא אכל שם בהר אבל עד"ה כיון שהוא נזון משם מכח האכילה שאכל מתחלה שהיתה מתברכת במעיו כענין שנאמר באליהו ז"ל (מ"א י"ט) הרי הוא נזון ואוכל ולזה אמר עלה משה ונדמה להם שאינו אוכל אבל אכל הוא עד"ה וכן המלאכים עם שנראה שאין דרכם לאכול כאן אמר הכתוב ויאכלו למה שאכלו מה שדרכן לאכול למעלה: ויאמרו אליו איה שרה אשתך. (ו) אחר שחרדו אליהם את כל החרדה ההיא שאלו אליו לאמר איה שרה אשתך. (ה) וחז"ל דרשו מהנקודה ששאלו גם עליו (ב"ר פ' מ"ח). והוא מה שיורה הוראה גדולה למ"ש מענין התוכחה שהיו צריכים שיהיה שם אברהם לדבור ההוא כדי שימצא לענין התוכחה (ה) אמנם מה שלא ננקדה הלמ"ד הוא שא"כ הית' הלמ"ד כאלו אינה ונדרוש איו לבד כי כך המדה כשהכתב רבה מהנקודה כאלו אינה (שם) ונאמר ויאמרו איו איה שרה אשתך וכו' וכאשר הנקודה רבה נדרוש שניהם הכתב לפשוטו והנקודה למדרשו והית' שאלתם עליה לבקש פתח על ענין הבשורה כי למה לא יצאה לעמוד על הסעודה שמא יש לה צער או עצב או כל דבר המונע אשר יוכלו הם לתקנו. וע"פ דרכן השיבן הנה באהל, כי אין לה בן יצא לפניה כמנהג הנשים ומדרכם להסתר: ויאמר שוב אשוב וכו' ולשרה בן. ומכאן למד אלישע כשראה אשר חידשה אותה אשה גדולה לעשות עליית קיר קטנה וכו' לצוות לומר לה הנה חרדת אלינו ומה לעשות לך (מלכים ב ד׳:י״ג) וכאשר השיבה בתוך עמי אנכי יושבת חזר ושאל לגחזי ומה לעשות לה שא"א שלא תכוין אל דבר עד שא"ל בן אין לה ואישה זקן ואמר למועד הזה וכו'. אלא שיש להפלא ממנה איך לא שאלה היא מהנביא על דבר גדול כזה ולא עוד אלא לסוף אמרה אל אדוני איש האלהים אל תכזב בשפחתך שיראה שהיא חשבה שדבר כזה היה מוטל עליו לדעתו ולהתעורר מעצמו כי נביא הוא ומלאך כמו אלו ואחר שלא ידע חשבה שלא היה בידו לעשות. ולזה כשאמר לה גחזי משמו היש לדבר לך אל המלך השיבה בשאט נפש בתוך עמי אנכי יושבת כלומר שהדבר ההוא אינו כדאי לה וגם כשאמר לה גחזי אבל בן אין לה ובשרה עליו השיבה כן כי היא מסתפקת בו לכן לסוף אמרה השאלתי בן מאת אדוני הלא אמרתי לא תשלה אותי סוף דבר אירע לה כן מתוך יושר מעשיה כמו שהיה הענין לשרה וכאשר נתבאר: ושרה שומעת וכו' כי בשמעה ששאלו עליה נתנה לבה והטתה אזנה אל פתח האהל אשר היה אחר המלאך לראות מה ידבר בה: ותצחק שרה בקרבה וכו' (ו' ז' ח') כבר פירשו זה הענין על ג' פנים אם בשהיא לבד חטאה או שחטאו שניהם או שחטא הוא לבדו וזה הג' מה שיתיר כל הספקות משלם והב' אחריו כי אם עדין לא הספיק אברהם להגיד לה את דבר ה' מהטעמים אשר בקש הרמב"ן ז"ל או שירצה שתשמע גם היא מפי עליון או לסבב פני הדבר שתשמע שרה ותצחק בקרבה ויוכיח על ידו הנה ה' שמר את הדבר לעת הזאת ואחת ידבר אל ושתים זו ישמעו ויתישבו ג"כ כל הכתובים: (ח) אמנם אומרו ותכחש שרה וכו' לפי שני הפירושים הראשונים היה ללמד מוסר נאה והוא כי הנוכח מהגדול ממנו על כל דבר פשע מן המוסר הוא להתבייש ולומר לא עשיתי זה לא כאומר לא חטאתי רק כמודה שעשות דבר כזה הוא חטא גדול לאפוקי ממה שכתוב עליהם וחטאתם כסדום הגידו לא כחדו (ישעיהו ג׳:ט׳). ולזה אמר הכתוב שזאת הצדקת לכאור' כחשה ואמרה לא צחקתי כי יראה מדין שמים. אמנם כשהשיבה לא כי צחקת שתקה ללמוד כי כאשר יקרה זה אין להעיז ולשנות בהכחשה. אמנם אל הפי' השלישי אין אנו צריכין לכל זה כמו שראית במה שקדם מהשער. ויקומו משם האנשים. (ט) כבר פירשנו כי הם נפרדו ממנו והיו רוצים לדבר על עשקי סדום והיא היה הולך לתומו עמם להלוותם כסבור שאינו מטריח עליהם והרי הם מתעכבים לדבר בעבורו עד שאמר המכסה וגו' נדבר אנחנו ואם ישמע ישמע: (י) ואברהם היו יהי' לגוי כי ידעתיו ורצה בשני תנאים יוכשר הנצב בקרב אלהים בדין אשר כזה אם שיהי' כבעל הדבר הנשפט כאב בבנים או כמלך בעבדים. והב' שיהי' ישר ואוהב משפט כי מצד הראשון יעביר להם מה שראוי להעביר. ומצד הב' ייסר מה שראוי ליסר. ואמר דתרויהו איתנהו ביה אם הא' כי הוא אב המון גוים ורוצה בקיומן והוא אומר ואברהם היו יהי' ועל השני אמר כי ידעתיו למען אשר יצוה לעשות צדקה ומשפט. וספר הכתוב כי בא הש"י אל ההתבוננות הזה ממנו למען הביא יי' על אברהם את אשר דבר עליו כלומר שאם לא ידע הוא ית' ממנו זה הזכות העצים לא היה מבטיחו כל ההבטחות הגדולות שהבטיחו שמא לא יזכה ונמצא מבטיח ואינו עושה. וזה סותר מה שכתב הרלב"ג ז"ל בידיעה. (ט) ובמאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה וכו' הגדיל תושיה כי האל יתב' אינו מכיר אבל יודע כי ההכר פועל החוש והידיעה פועל השכל. ומה נכבד טעם למען אשר יצוה כו' כלומר שיודעו מצד תוארו וגדרו המקיף את כל זרעו והיא ידיעה מיניית וזאת הידיעה עצמה נאמר אצלו ית' אפילו אצל האישים והוא ענין נפלא כמ"ש ראה קראתי בשם בצלאל וכו' (שמות ל״א:ב׳). ואתה אמרת ידעתיך בשם (שם ל"ג), כמו שיתבאר הענין יפה במקומם ב"ה: ויאמר ה' זעקת סדום וכו' ירצה שהיו העשוקים מהם צועקים צעקה גדולה ומרה ואין מושיע ותעל שועתם אל האלהים ולא יכול לשאת. אמנם על ענין זה יש שאלות איחד אותם לשער סדום אשר אחרי זה ושם יודע ענין עוצם וכובד חטאתם: ארדה נא ואראה. כבר דברנו בגנות סברת האומר שצריך הש"י לחקור ולדרוש את אשר עשו כפי בחירתם כי הוא דבר שאסור להעלותו על לב. אמנם רש"י ז"ל כתב למד לדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה כמו שפי' בפ' הפלגה ד"א ארדה נא לסוף מעשיהם הכצעקת' של מדינה הבאה אלי עשו והם עומדין במרדן כלה אני עושה בהן ואם לאו שלא יעמדו במרדן אדעה מה אעשה להם ליפרע מהם ביסורין וכו'. והוא עצמו פי' אנקלוס אם לא תיבין וכו' שיחסו תליית הראיה הזאת בתשובתם כלומר הכצעקתה הבאה אלי יתמידו לעשות אעשה עמם כלה וכו' והענין שעדין הם תלוים ועומדים בתשובתן והוא נכון. והרמב"ן ז"ל כתב והראב"ע ז"ל אמר בו סוד מילדי נכרים יספיקו בו ואני ארמוז לך דעת מקבלי האמת וכו' ואלו ואלו הם דברי סתר לבד זה ידעתי שהרלב"ג ז"ל כתב בסוף המאמר שזכרנו בדברים אשר בשער אצל אופן ידיעת הש"י אלו הדברים הפרטיים זה לשונו. וידמה שהראב"ע ז"ל מזה הדעת כי הוא בפירושו לתורה אמר והאמת שהוא ידע כל חלק על דרך כל לא על דרך חלק. וכבר כתבתי שא"א להיות זה פירוש הכתוב כי איך יאמר אדעה על דבר שאם לא ידעו עד הנה א"א לו לדעתו כלל. ולכן לבבי לא כן ידמה בכ?? רק מה שיראה שרמז אליו הרמב"ן ז"ל בשהוא סוד לקוח מילדי הפילוסופים האומרים שהוא יתעלה יודע הנמצאות בכללותם לא באישיהם אלא שהראב"ע לא כן יחשוב אלא שהוא יודע גם החלקים רק שידיעתו אותם הוא בהפך ידיעת האדם וזה שהאדם מצד השיגו והכירו בחלקיים תחלה יגיע אל ידיעת הכללות השכלית. אמנם הוא יתב' יודע החלקיים המורגשים מצד יודעו הכוללים המושכלים כמו שכתבנו זה הענין בשער עשירי אצל הן האדם היה כאחד ממנו לדעת וכו' והוא מה שאמר הראב"ע כי הכל יודע כל חלק דרך כל ^*באר דברי הראב"ע שהביא כבר למעל' בשער י' שכונתו שבעבור היות ידיעת ה' בחלקים ובאישים הפרטים רק ע"י ידיעתו הכללים. ורק מהם תרד ידיעתו ד"מ אל החלקים למטה, כי הכללים בבחינת החלקים הם כעליון בבחינת התחתון, ע"כ כנה הכ' ידיעת הי"ת וחקירתו ד"מ לדעת אם חטאו כל אנשי סדום או רק מקצתם במאמר "ארדה נא ואראה, וע"ז אמר הרב, כי אם לזאת כוון הראב"ע מסכמת דעתו לאמונתנו האמיתית, והכוונה שידיעתו הכל הוא כדרך לו לדעת החלק ולא ההפך ואמר שזה הסוד נרמז בכאן באומרו הכצעקת' הבאה אלי עשו וגו' לומר שאם היו הכל ברעה הזאת או קצתם ארדה לדעת אותו כי הכל גלוי וידוע אצלי וענין הירידה לדעת הוא מה שיודע החלקיות מידיעת הכללות לא זולת והוא מ"ש במאמר האף תספה צדיק לומר שלא היה מקום העיון אם עשו אם לא אלא על כללם או חלקיותם ואם לכך כיון הוא דעת נכון וישאר הרלב"ג לבדו. ואולם הנראה בישוב הכתוב וכוונתו כבר כתבנוהו למעלה בתועלות המראה הכוללת ואף גם זאת שתהיה מראה בפני עצמה כבר יהיה ענין פשוט איננו צריך לעמוקות גדולות כאלה והוא סוד הנסיון הבא בכתובים. אלא שהרמב"ן כתב ודע כי הש"י צדיק יבחן כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו ויצוה עליו בנסיון ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו והנה כל הנסיונות שבתורה לטובת המנוסה ע"כ. ואני הנה ראיתי אומר הנני ממטיר לכם וגו' למען אנסנו ונו' (שם ט"ז). וכבר חטאו אנשים אשר הניחו ממנו עד בקר ונתרעם מהם גם שיצאו ללקוט בשבת, וכן למען נסותך התשמור מצותיו (דברים ח׳:ב׳) ולבסוף לא שמרו, וכן כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת וגו' (שם י"ג) ולבסוף טעו בשמוע את נביאי השקר. ולזה אני רואה כי ענין הנסיון נוהג עם כל ובפרט כשהגיע שעה ליגמר דינם והיה כצדיק כרשע עד האלהים יבא דבר שניהם להביאו במצרף הנסיון בו תתמלא סאת הטוב לטובים ואיפת הרע לרעים כמו שעשה לפרעה ולמצרים וזולתם מהמורדים והנסיון אשר בכאן הוא מה שהסכימה חכמתו שירדו שם המלאכים האלה וע"י מעשיהם אשר יעשו עמהם יגמר רע רשעים להמטיר עליהם פחים אש וגפרית כי הכל גלוי וידוע לפניו וזה שאמר ארדה נא ואראה כי ירידתם לשם יהיא ירידתו ית' ושם אראה הכצעקת' הבאה עלי עשו האנשים האלה יגמר דינם לעשות עמם כלה ואם לא אדעה מה לעשות: ואמר עשו לשון עבר על שעת גמר הנסיון כמו ראה כל המופתים אשר שמתי בידיך (שמות ד׳:כ״א) אשר הראת בהר (שם כ"ו) על דעת רש"י ז"ל. והיה אומר כן כי יודע כי המליץ בינותם ולמשמע אזניו יתעורר להליץ בעדם רנה ותפלה כמו שעשה אז מה שלא נסה תחלה כמ"ש לאשר מזה ימשך לו זכות גדולה ותבא ג"כ ריוח והצלה ללוט כמו שיבא: ויפנו משם האנשים וגו' כבר ראית מה שיעיד הכתוב באמתת הפי' שנזכר בשער הספור. אמנם לפי זה הדרך ירצה. (יא) כי הלכו משם האנשים ואברהם לבדו עומד לפני ה' וכשומעו את דבריהם על דבר סדום ויגש אברהם כי מאחר שהסכימה דעת עליונה לדבר בפניו מצא עצמו מחוייב להליץ בעדם (יב) ואמר האף תספה צדיק עם רשע שפתי צדיק ידעון רצון וראה ללמוד סניגוריא על כל הערים ההם בעלילה חזקה ואמר מארי דאברהם האף וחימה תגרום להמית צדיק עם רשע וזה לא יתכן כי הוא עול מפורסם. ואם כן מזה יחוייב שלפעמים תשא עון הרשעים כאשר במותם חוייבה מיתת הצדיקים עמהם וזה כי האדם הצדיק היושב במדינה הרעה ומסתפק בכל צרכיו בעיר ההיא וחי בהם חיים הכרחיים ודאי אם ימותו כלם וישאר הוא לבדו ימות גם הוא ליומו ואם יום או יומים יעמוד הנה לא יעלה לו שבתו או חדשו וכמ"ש הקב"ה בעצמו ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה וגו' (יונה ד׳:י״א) כי שם נשא את האבות החטאים בעבור הקטנים ויונקי שדים שלא חטאו שלא ימותו במות אביהם ויהי האבות כצל הקקיון והבנים ראשונה כמו שכתבנו אצל המבול שער י"ג. ולזה אמר אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה ודאי לא יעשה כן שאם הצדיקים האלו אינם חייבים מיתה הנה כשתמיתם כמות זולתם כבר יקבלו עול גמור דמה להם שתמיתם בעצמם או שתגרום המיתה בידים סוף סוף נדונו כרשעים ובמשפט אחד. (יב) והוא מה שהפליג הגזירה באומרו חלילה לך מעשות כדבר הזה הראשון והוא להמית צדיק עם רשע כי הוא היותר מפורסם בעול ואחר כן שיהיה כצדיק כרשע נדונים אלו עם אלו חלילה לך ג"כ השופט כל הארץ לא יעשה משפט ישר בשלא יסבלו עונש מי שאינן ראוים לסבלו והיא טענה חזקה וסניגיריא גדולה (יג) אמנם נתחכם לשאול על זה המספר רצוני חמשים לכל מקום לפי שהיה צריך לבקש ממצוע שימצאו בו שני ענינים יחד. האחד שיהיו קשי הנסיעה וההעתק משם כדי שלא יושב שילכו להם על אשר ימצאו. והשני שלא יוכל לסבול הישיבה יחד להעזר קצתם מקצתם. והנה מספר החמשים יש בו שני הענינים כי הם קשי הנסיעה וקשי העמידה כי לא תתישב העיר או המדינה בזה המספר להיות שמה המלאכות הכבדות הצריכות לחיים או להעמידם אם היו שמה ואפס עצור ועזוב מהערים אשר סביבותיהם כי כלם היו בהפרדה וימותו ברעב ובצמא ובערום ובחוסר כל. והנה כל עוד שתרבה המספר עם היות שיהיו יותר קשי הנסיעה כבר תהיה העמידה יותר נקלה להעזר אלו מאלו כמו שבמעוטו יהיה הדבר בהפך. (יד) אמנם כשראה שהודה לו הש"י על השאלה הראשונה חשש שלא ימצאו שם על המספר ההוא המחייב ההצלה מצד הדין כמ"ש הנה נא הואלתי לדבר. ואנכי עפר ואפר כי מעתה אבקש לפנים מן השורה וזה כי אולי יחסרון מן חמשים הצדיקים חמשה התשחית באותן חמשה שחסרו ותאמר שכבר יוכלו להסיע ישיבתן משם ואע"פ שיהיו יותר קשי העמידה תהיה זו טענה להשחתתם ויאמר לא אשחית אם אמצא שם ארבעים וחמשה והריני מודה בהם אף על פי שהם יותר קלי הנסיעה. ואח"כ בקש על האופן הזה על מספר הארבעים לומר שלא יהיה חסרון הה' דוקא והודה לו. אמנם להיות מספר השלשים יותר מבואר בשהוא נקל ההעתק חזר ליטול רשות ואמר אל נא יחר לאדני ואדברה אולי וגו' וכן עשה לעשרים עד מספר העשרה שאמר אל נא יחר לאדני ואדברה אך הפעם שכבר היו קלי הנסיעה משם מאד עם היות שהם היו יותר נמנעים הישיבה ועל פחות מעשרה לא בקש שהוא מפורסם שאין ראוי לשמוע בקולו מאחר שיוכלו ללכת להרחיק נדוד בלי עמל וטורח גדול. תדע שכאשר לא נמצא בסדום רק לוט ואשתו ושתי בנותיו לא נצלו בעבורם אבל אמרו לו המלאכים עוד מי לך פה וגו' כי משחיתים אנחנו וגו' וכן אמר להלן קומו צאו מן המקום, הורו שאין ראוי לישא את הרשעים אשר במקום כל עוד שהצדיקים אשר בו יהיו במספר שיוכל לצאת משם בנקל וללכת על אשר ימצא בדרך קרובה או רחוקה. (טו) ואח"כ לא בקש על הצלת צוער אלא מטעם הלא מצער היא ותחי נפשי כלומר כי לפי הערך העיר ההיא הקטנה היתה קרובה להנצל או על ידי צרופו עם הצדיקים אשר בקרבה כמו שיבא (יד) ואולם טעם ההפך ממדה אל מדה רצוני משם אשר היה הספור אל מלת אדני אשר הזכיר הוא עד כאן הנה הוא ענין נכבד מאד יתבאר אצל אם נח מצאתי חן בעינך אדני ילך נא אדני בקרבנו (שמות ל״ד:ט׳) שער נ"ד ב"ה. ומאמר ואנכי עפר ואפר קיים מאד מ"ש היותו ע"ה על המדרגה עליונה מן הנבואה ממה שהיה בה ראשונה כי לזה היה ממעט עצמו בערך ההשגות העליונות האלהיות היוצאות עליו הפך האנשים החסרים אשר במעוט השגתם המה רואים עצמם נביאים ומדעתם היותם בעבי שחקים כמו שביארנו בשער הספור הזה על מאמר דור מה רמו עיניו כו' (משלי ל׳:י״ג): וילך יי' כאשר כלה כו' גם זה יורה על מה שאמרנו כמו שנאמר כן בפרשת מילה ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם (בראשית י״ז:כ״ב) כי נסתלקה ממנו אז לשעה הענין האלהי ההיא אשר הופיע אז עליו. אמנם נביאי השקר לא יהיה להם כדבר הזה כי כל השעות שוות אצלם זו היא דרך ישרה וסלולה נכונה מאד בכל זה הענין והתר כל ספקותיו. והנה המפרשים ז"ל פנו איש לדרכו בסדר שאלותיו אלי כמו שהוא בספריהם. האמנם כי מה שכתב הרמב"ן ז"ל על פי' רש"י ז"ל ודרך פשט הכתובים סלולה שאמר בתחלה חמשים לתת חשבון של עשרה לכל אחד וחזר ופחת כמו שיכול להציל הכל היה אומר ולא ידעתי מי הכניסו לרב בענין שאמר ע"כ. ולי נראה שהכרח הרב גדול הוא לפי דרכם וזה שאם כשהתחיל לחסור ה' ה' שתי פעמים הראשונות להצלת כלם היה מכוין להמצא בכל אחד ט' או ח' למה שנה את טעמו לבלתי לכת הלוך וחסור אחד לאחד למצא חשבון ז' או ה' לכל כרך כי דלג מח' אל ו' ומו' אל ד' ומד' אל ב'. ועוד למה לא שאל על פחות מי' עד שיהא צדיק א' לכל עיר כי מה טעם שיצילו השנים מן האחד כמו שזכרנו בספקות. ומזה הוכרח הרב ז"ל לומר כי בפעם הראשונה שאל חמשים בהמצא י' לכל כרך ואח"כ בקש על ט' ע"י צרוף וכיון שהודה לו על זה שאל בחסרון בכל פעם ובמיעוט המקומות בפחות מי' ע"י צרוף לא בקש כי לא שער כי בפחות מהמנין ההוא יספיקו להציל זולתם. והרמב"ן ז"ל אומר כי אינם דומים רבים העוסקין במצוה למועטים. והנה במה שכתבתי יסולק כל זה הבלבול ויותר כל שאר הספקות העומדות על אלו הפירושים:

אמנם לזה הערימה החכמה האלהית לכלול להם בזה הענין ג' עניינים נפלאים. אחד קודם מעשה. ואחד בשעת מעשה. ואחד לאחר המעשה ובהמשך עניינו. והנה הענין הראשון הוא מה שראתה חכמתו בבוא עליהם בתחלה בשמירת הצדדים כלם שראוי לשמור בכמו אלו העניים הקשים והכבדים כדי להפיק בהם רצון שלם ובלי ערעור. וזה יתבאר בתחלת ספור זה הענין כשנתעורר לדקדק בו קצת דקדוקים. האחד אומרו ביום הזה באו מדבר סיני הרי אמר בחדש השלישי לצאת בני ישראל שכוונתו בראש החדש השלישי בלי ספק. השני אחר שנודע כי מרפידים באו לסיני למה חזר ואמר ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני. השלישי אומרו ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו ה' מן ההר היה לו לומר ויקרא אל משה ויעל אליו וגו' ועוד שיראה שהיה משה במעלה גבוה ממה שנקרא אליה. הרביעי על מה באה הקפידה הגדולה בסדור הדברים עד שכתב בתחלתן כה תאמר אל בית יעקב ותגד לבני ישראל. ובסופם אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל שנראה שלא נתן לו רשות לשנות כלל (מכילתא פ' מתן תורה פ' ב'). אמנם הוא מבואר כי העצה היעוצה לכל בן דעת מבקש רצון מזולתו בדבר קשה וגדול צריך לתת לב להכשיר ענין שאלתו ולתקנה מששה צדדים ואלו הן הזמן והמקום והאמצעי. וסדור הדברים. ואפשרות המבוקש. והיאותותי. הזמן הוא מבואר מדברי החכם (קהלת ג׳:א׳) לכל זמן ועת לכל חפץ וכבר אמרו ז"ל (אבות פ"ד) אל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו ואל תרצהו בשעת כעסו ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו. והנביא היה מתפאר באומרו ה' אלהים נתן לי לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר (ישעיהו נ׳:ד׳) כי הי' מכוין אל הלומדים העתות היותר הגונות ללמוד גם שהאל יתעלה יעיר אותו בבקר בבקר לשמוע בלמודים כי הוא הזמן היותר נאות לזה מזולת וכמ"ש (תהילים נ״ז:ט׳) אעירה שחר: המקום אין ספק שהמקום גורם הרבה להפיק רצון האל אם להיותו בית תפלה או בית הקברות שכל אחד משבר לב האדם ומרככו או שהוא במקום גדולים כמו שעשה אברהם אבינו לעפרון בענין שאלתו והיא שעמדה לו שנאמר (בראשית כ״ג:י״א) לעיני בני עמי נתתיה לך. ואין צריך לומר אם המקום מסוגל מפאת מעלה כמו שהיתה ארץ ישראל מכל הארצות ובית המקדש מסוגל מכל: האמצעי כי הוא ראוי שיהיה הגון אם אצל הנשאל והשואל ואם אל דבר המבוקש צא ולמד מה בקש הקב"ה איש כלבבו בכל הענינים להוציא את ישראל ממצרים כמו שנתבאר זה יפה בשער ל"ד עיין עליו: סדור הדברים אמר הכתוב (משלי י׳:ל״ב) שפתי צדיק ידעון רצון וכבר שבחו חז"ל (שו"חט תהילים י״ט:י״ג) אל דוד על זה באומרו (תהלים י"ט) שגיאות מי יבין וגו' עד יהיו לרצון וגו'. ואנשי הדעת דבר גדול הוא אצלם אמנם הפתאים אינן מקפידין והם נכשלים בפתיותם הנה רחבעם בן שלמה עמד טעמו בו כששאל עצה על המדבר הגדול ההוא מהזקנים אשר עמדו את פני שלמה אביו לא שאל לבד על מהות העצה כי גם על איכות התשובה וסדור דבריה ולזה אמר (מלכים א י״ב:ו׳) ויועץ המלך רחבעם את הזקנים וגו' איך אתם נועצים להשיב את העם הזה דבר כיוון אל עצמות העצה ואל סדור דבריה כי ידע שהשעה צריכה לכך. אמנם הזקנים על דרך המוסר אמרו לו עצמות העצה וסמכו על דעתו בכיון הדברים ולזה לא אמרו לו (שם) אלא אם היום הזה תהיה עבד לעם הזה וגו'. מה שהיה הפך זה כשנועץ עם הילדים כי הוא לא חלק להם את הכבוד הזה ולא אמר (שם) רק מה אתם נועצים ונשיב דבר את העם הזה אשר דברו אלי לאמר הקל וגו'. כי לא בקש מהם רק העצה והיא ישיב להם דבר. והם קפצו בראש לסדר את הדברים בפיו לא יוסיף ולא יגרע שנאמר וידברו אליו הילדים אשר גדלו אתו לאמר כה תאמר לעם הזה וגו' כה תדבר אליהם קטני עבה ממתני אבי ועתה אבי העמים וגו'. ואין ספק כי אם הי' משיב אותם דבר בלשון רכה ודברים מתוקים כמו שאמרו הזקנים ודברת אליהם דברים טובים לא היו מעיזים כנגדו באותו שיעור שהעיזו. מ"מ הוא מבואר כי מות וחיים ביד לשון (משלי י״ח:כ״א) ונאמר (שם כ"ה) ולשון רכה תשבר גרם: אפשרות הדבר הוא מוכרח הלא תראה תשובת אליהו ז"ל (מלכים ב ב׳:י׳) הקשית לשאול. והנה בת שבע אמרה לשלמה (מלכים א ב׳:כ׳) שאלה אחת קטנה אנכי שואלת מאתך אל תשיב את פני יורה כי השואל יש לו לכוין לשאל דבר נקל לעשות: היאותות הדבר הוא גם כן מבואר שאע"פי שיהיה איפשרי או נקל לנשאל לעשות אם לא יאות לכבודו לא יעשה. הלא תראה תשובת שלמה לאותה שאלה קטנה ששאלה אמו אמר (שם) ולמה את שואלת וגו' ושאלי לו את המלוכה כי הוא אחי הגדול ממני והנה אמו ראתה שאינה קטנה ולא הפצירה בה. וגם נבות היזרעאלי עם היות שבקש ממנו אחאב את כרמו בדברי רצוי ושמירת המועיל כמו שאמר תנה לי את כרמך ויהי לי לגן ירק כי הוא קרוב אצל ביתי ואתנה לך תחתיו כרם טוב ממנו אם טוב בעיניך אתנה לך כסף מחיר זה (שם כ"א). שהכוונה שיתן לו כסף במחיר שייטב בעיניו להחליף הכרם בכרם טוב ממנו שכבר ימשך לו התועלת משני פנים עם כל זה לא קבל לטענה שביאר באומרו (שם) חלילה לי מה' מתתי את נחלת אבותי לך כי גנאי גדול היה אצלם להשחית נחלת האבות וכן לא יעשה בישראל: שש הנה הדברים העקריים אשר ראוי לכוין אליהם כל בן דעת המבקש דבר גדול הערך מהזולת ובכלן נתכוונ' אסתר המלכה כשעמדה לבקש על עמה. הלא תראה שהכשיר' הזמן מיום אל יום באומרה (אסתר ה׳:ח׳) ומחר אעשה כדבר המלך. והמקום שיהיה בביתה שלא יהיה שם מקטרג. והאמצעי משתה היין. וסדור הדברים אשר אין למעלה ממנו תנתן לי נפשו בשאלתי וגו' (שם ז'). ואפשרות הדבר והיאותות (שם) כי נמכרנו וגו'. כמו שביארתי אלו הדברים כלם בפי' המגלה ההיא: וכלם כוונם בכאן החכמה האלהית בתחלת הכניסו בנו חמודו לחנוך הגדול והנורא הזה. הלא תראה ראשונה שכיון הזמן הנכון והזכיר כוונתו אותו באומרו ביום הזה באו מדבר סיני שירצה בזמן הזה לומר שהוא היה הזמן היותר נאות שאפשר לבא בו תחת כנפי השכינה והוא שיהיה כמשלש חדשים לצאתם מהגלות המר ההוא אשר היה עדין עול השעבוד על חלקת צוארם ובעוד הנסים כלם נוססים לפניהם וקודם לכן עדין היו יעפים ויגעים מצרת השעבוד וכמו שאז"ל (תנחומא פ' יתרו) משל למלך שהיה לו בן חולה ואחר שהבריא אמר אין רצוני שילך אל בית הספר עד שיעברו ג' חדשים והנה על הגבלת זה הזמן המשוער אמר בתחלה (שמות ג׳:י״ב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. אמנם באומרו באו מדבר סיני כיון אל בחירת המקום כי הוא ההר חמד אלהים לשבתו וזה שמו אשר יקראו בכל מקום הר האלהים ויפגשהו בהר האלהים (שם ד') ויבא אל הר האלהים חרבה (שם ג'). ובו המערה המוצלחת אשר נאמר עליה (שם ל"ג) ושמתיך בנקרת הצור בו ישב משה אדונינו ע"ה, שלשה פעמים ארבעים יום וארבעים לילה בלי אכילה ושתיה (דברים ט׳:ט׳). גם שם היתה מערת אליהו ז"ל שנאמר בו (מלכים א י״ט:ח׳) וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה עד בא הר האלהים חורבה ויבא שם אל המערה. והנה המקום הזה הוא ראוי להשפיע על יושביו רוח חן ושכל טוב מזולתו מההרים. ולפי שהנעתק מהמקום הרע המוחלט ויבא על הטוב המוחלט יקבל מזה רושם יותר נפלא וחזק מאשר יבא אל האמצעי לזה חזר ואמר ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני כי זה מה שראוי שיאמר גם בבחינת המקום. ואמר עוד ויחן שם ישראל נגד ההר כי מזרח של הר היותר נכון לזה כי הוא הצד הנקרא פנים בכל דבר. ובבחינת האמצעי אמר ומשה עלה אל האלהים יאמר כי לעשות אותם במעמד ההוא אלהיים אין סרסור ואמצעי בעולם כמשה שכבר עלה מעצמו אל מעלת האלהות במעלות המדות והשכליות כמו שיורו עליו פעולותיו הראשונות והנמשכות אחריהן והיא הסבה אשר קרא אליו האלהים מן ההר עכשיו להיות אמצעי וסרסור אל המעשה הגדול והנורא ההוא. והנה על הקפדת כיוון הדברים וסדורם אמר תחלה וסוף כה תאמר אל בית יעקב וגו'. אלה הדברים אשר תדבר הקפיד שלא יוסיף ולא יגרע ולא ישנה. אמנם תוכן הדברים אשר יכלול בו איפשרות הדבר וגדול תועלתו הוא מה שכלל באומרו אתם ראיתם את אשר עשיתי במצרים וגו'. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה וגו'. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו'. אמנם כוונת הדברים ומה שראוי שיובן מהם לפי זמנן ומקומן יתבאר כשנעמוד על פי הספור כלו ב"ה. אמנם עתה יראה שבאלו העניינים המסודרים על זה האופן נמשכה כוונת האל יתעלה ועצתו כי באמור להם משה על פי ה' מיד ויענו כל העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה והוא מה שיטעימהו הכתוב יפה באומרו ויבא משה אל זקני העם וישם לפניהם את הדברים האלה אשר צוהו ה' ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה יאמר שעם שהוא ע"ה היתה השקפתו בשליחותו יותר אל זקני העם כי יראה מכללם לא ישמחו בו הנה היה מתוכן השליחות וסדורו בכל העניינים הנזכרים שכל העם יחדיו קיימו וקבלו עליהם לשמור לעשות וזה הוא למה שנתחכם להם יתעלה קודם מעשה. אמנם מה שהפליא עמהם בשעת מעשה הנה הוא מבואר מאד מאומרו הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. ולזה ראה שיהיה המעמד ההוא הנורא על צד החרדה וההשתוממות הנפלא מהזהירות בנקיות וקדושה וההזהר בכבוד ובמורא והראות קולות אלהים וברקים רב וענן כבד וקול שופר חזק מאוד ודברות אלהים בלהבות אש אשר אלו הם חרדות נפלאות עשאם האלהים לפוצץ בם לבות האבן ולהמוח שם כל גיד נחשת וברזל. וכבר ביארו הם הדבר יפה באומרם (דברים ה׳:כ״א) הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדול' וגו' כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים וגו' קרב אתה ושמע וגו'. הנה שמגיע בפליאות הכונ' האלהית בשהם יטו שכמם ולבם אל השמיעה והעבודה כמ"ש (שם) ושמענו ועשינו. ויתר הכוונות באלו הדברים יתבאר בפירוש הספור ב"ה. כי עתה אין הכוונ' רק לזכור מסגולת המעמד ההוא בכלל אשר כוונו אליו כי היה להכין לב העם הרחוקים ולהקריבם אל שלמותם בפעולות וענינים חדשים אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים והוא מה שרצהו בזה המשורר באמרו אלהים בצאתך לפני עמך בצעדך בישימון סלה ארץ רעשה אף שמים נטפו מפני אלהים זה סיני וגו' גשם נדבות תניף אלהים וגו' חיתך ישבו בה וגו' (תהילים ס״ח:י׳). אמר כי בצאתו לפני עמו המעמד הנכבד והנורא ההוא ובהכין צעדיו שם בארץ ישימון לעשות את הגדולות ואת הנוראות ההם מהרעשת הארץ והטפת השמים ענינים חדשים ונוראים הכל היה להכין העם ההוא ולהכשירם אל קבלתם הפועל הנאות להם להצלחתם. כמי שמכין הארץ העיפה אשר לא עובד בה זה כמה והוצרך השתדלות רב להולידה ולהצמיח' ולזה אמר גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננת ירצה כל הענינים הללו הם במדרגת גשם נדבות אשר הנפת על נחלתך הנלאה שתצלח לעשות ענף ולעשות פרי. ופירש הנמשל ואמר חיתך ישבו בה וגו'. והכוונ' כלומר שעדתך ישבו בארץ ההיא שרעשה והפלאות ההמה היו להכין בטובתך עם עני להקריבו אליך אלהים ודי בזה מענייני המעמד ההוא הנכבד בשעת מעשה לענין כוונתנו: ואולם מה שנתחכם להם במה שיבא ואחרי כן בתקון ענינם בעניני השתוף והקירוב והכללות והקיים שזכרנו ראשונ' שהוא עקר שכל השתוף הזה הנזכר תלוי בו. הוא במה שהפליא גם כן עצה ותושיה לשום עמודיו ואדניו יתדותיו ומיתריו כלם ענינים ומעשים רצוני מצות ומניעות בכל דברי התורה הזאת. כי על זה האופן לא לבד ימצא זה השיתוף. אבל יהיה מציאותו קרוב ונח לקנות. גם יתפשט לכללם, ולא עוד אלא שתהיה קשה הסרתו כי הם ארבעה ענינים עצומים בהגעת הכוונ' על צד היותר טוב שאפשר כמו שאמרנו: והנה ענין השתוף כבר נתבאר בחלק א' והב"ה פירשו בעצמו באומרו על אלו המצות בכלל (ויקרא י״ט:ב׳) קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם וכמו שאמר בכאן ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. וזה גופו של שתוף כמו שהונח. אמנם הקירוב והקלות בו גם כן פירשו באומרו (דברים ל') כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא וחותם כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. ביאר היטב כי כל הקירוב ההוא היה מצד שהכל תלוי במעשה מה שלא יהיה כן אם יהיה בדרך תושית העיון לבד. אמנם כללותם. כי הוא מבואר שהמעשה הוא דבר משותף לכל מהעיון אם לקושי השכל ואם לצורך התנאים המיוחדים אשר לא ישתתפו הכל בהם ולזה אחז"ל (ברכות נ"ז.) אפי' ריקנין שבך מלאים מצות כרמון. וזה שהמצות באות וחלות בדברים אשר יפול עליהם החלק החמרי ובכל מיני צורכיו ולא יכלו להמלט מהם.