הֲֽרָאִ֔יתָ כִּֽי־נִכְנַ֥ע אַחְאָ֖ב מִלְּפָנָ֑י יַ֜עַן כִּֽי־נִכְנַ֣ע מִפָּנַ֗י לֹֽא־אבי [אָבִ֤יא] הָֽרָעָה֙ בְּיָמָ֔יו בִּימֵ֣י בְנ֔וֹ אָבִ֥יא הָרָעָ֖ה עַל־בֵּיתֽוֹ׃
עקידת יצחק
*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, הנה בשלשה דרכים יוכל האדם להשיג דבר מה מזולתו, אם בצדק ובמשפט, ד"מ משה ידו אשר השה בו, או הפקדון אשר הפקיד אתו, או בתורת חסד וחנינה, כאשר ישאל איש עני ומסכן מתת יד מרעהו העשיר והנדיב, ושני אלה הם דרכים ישרים ונכוחים, והדרך השלישי הוא מעקל, והוא כאשר ישתדל איש להשיג מבוקשו מיד זולתו בעושק וגזל, או בגניבה ואונאה, ובכל שלש אלה השתמש אחאב בבקשו כרם נבות היזרעאלי, כי תחילה בקש ממנו בתורת חנינה שיתנהו לו כמו שאמר "תנה לי את כרמך" גם רצה לתת לו במחירו כרם אחר טוב ממנו או מחיר כסף" וכאשר מאן נבות לא לבד למכור כרמו, אשר היה נחשב לו באמת לבוז ולקלון, כי ימכור נחלת אבותיו לזרים בעד בצע כסף, כי אם גם לתת לו בתורת נדבה, לא אבה כמו שאמר "חלילה לי מה' מתתי נחלת אבותי לך" אף שזה הי' לו לכבוד ולתהלה על פני כל כי נתן משאת למלך. בא אחאב אל ביתו הר וזעף, ובתחבולת ומרמת אשתו איזבל המרשעת לקח לו אח"כ בחזקה את הכרם הזה אחרי אשר המיתו את בעליו נבות, על לא חמס בכפו, אבל ה' השיב באחרונה להם גמול רעתם זאת בראשם כמסופר שם (מ"א כ"א) ומעתה יאמר הרב ז"ל כי גם ביחסנו אל הי"ת נשתמש באחת מג' דרכים אלה, כי השלמים ההולכים תמיד בתום לבם בדרכי ה' ועושים רצונו, יכולים לבקש ממנו ית' חשדו ואמונתו בבחינה מה גם בתורת משפט וצדק, כעין שכר וגמול על מעשיהם הטובים, כמאה"כ מאיש צדיק המתהלך בתומו "ותגזור אומר ויקם לך" אפס האנשים הבלתי שלימים כל כך עד שיוכלו לבקש כעין גמול על מעשיהם הטובים, הם מצטרכים לבוא תמיד רק בדרך תפלה ותחנונים כמאה"כ "אז תקרא וה' יענה" וכו' ועל שתי מחלקות אלה יורה גם מאה"כ "משה ואהרן בכהניו" ר"ל משה ואהרן הם הכהנים הנגשים אל המשיגים ממנו מה שיחפצו גם מבלי שיצטרכו להתפלל ולהתחנן תחילה בעבורו, ככהן המשרת את פני המלך, אשר יבוא בעתו על שכרו, וינתן לו עפ"י משפט הצדק והמישרים, אבל "שמואל בקוראי שמו" ר"ל כי הוא היה במדרגת מעלתו פחות הערך מהם, כי הוא הצטרך תמיד לבקש תחלה את פני עליון בתפלה ובתחנונים ברצותו להשיג טוב וחסד ממנו, אפס עוד מחלקה שלישית יש בבני אדם. אשר לא בזכות מעשיהם הטובים, גם לא בתפלה ובתחנונים הם משתדלים להשיג רצון הי"ת ומתת טובו וחסדו, כי אם ילכו תמיד ארחות עקלקלות ומתרבים לפשוע, ובכל זאת מתברכים בלבם כי יוכלו להמציא להם כל מחסוריהם, והון ועושר עד בלי די בעושק ובגזל, או במרמה ואון. אפס אם גם זמן מעט דרכם צלחה, שלו כל בוגדי בגד, הלוא מרה תהיה להם באחרונה, כאשר הורה לנו הנסיון בגורל אבותינו, אשר הרבו לפשוע בשבתם עוד על אדמתם, וה' האריך להם אפו, אבל בכל זאת שפך אח"כ חמתו כאש עליהם ויתשם מעל אדמתם. וישליכם אל ארץ אחרת, אפס חסדי ה' כי לא תמנו, ואם גם נפלה בתולת ישראל בעונותיה עוד יקימיה ה' ברחמיו כבראשונה, אחרי אשר הוכתה על עונה ונענשה למדי. ואף כי, אם תשוב ותנחם על רעתה, כי אז יכופר עונה אשר רק בעבורו הלכה בגולה ומצאוה רעות רבות וצרות. ומלבד אלה יש עוד סיבה שלישיה להושיעה מצרתה בצדק ובמשפט, כי אחרי שלקחה כפלים בכל חטאתיה, הלוא יחייב דין הצדק שהי"ת עוד לשמח אותה כימות אשר ענה, ועל שלש סיבות ישועתה אלה רומז גם מאמר הנביא "נחמו נחמו" וכו' כי מלאה צבאה, (וזאת היא הסיבה הראשונה) "כי נרצה עונה" ובסור הסיבה יסור המסובב מעצמו, "כי לקחה מיד ה'" וכו' וע"כ כעין חובה הוא עליו ית' לרפאות שברה ולהעלות לה מרפא וארוכה. כמו שהולך הרב ז"ל ומבאר בפנים הספר עיין שם והנה הנביא יסד נחמתו על שני יסודות הא' שכאשר ייטיבו מידותיהם ופעולותיהם אשר עליו הורה במאמרו "קול קורא במדבר" (הרומז על נפש האדם אשר יש לה כשרון הדבור וההשכלה) "פנו דרך ה'" ר"ל ע"י שתטיבו דרכיכם ותסירו ממנו כל מכשול שהוא הנטיה אל אחת משתי הקצות, קצה היתרון, המכונה בשם "הר וגבעה" וקצה הפחות המכונה בשם, "גיא" (עיין למעלה ביאורי במדבר דף א' ודף פ' ע"ב) כי אם תלך בדרך האמצעי הנרצה תמיד בעיני אלהים ואדם אשר עליו רומז באמרו "והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה" וכו' כי אז תהיו נכונים וראוים שיגלה עליכם כבוד ה', לרחם עליכם ולהשיב את שבותכם אחרי שכנפי חסדו פרוסים תמיד גם על כל שאר בריותיו, והיסוד השני אשר עליו בנה נחמתו הוא כי הבטחת הי"ת ודבר קדשו ע"י עבדיו הנביאים כי ישוב עוד לרחם את עמו. לא יפול ארצה כי אם יקום לעולם, ואף אם שאר העמים כלם כחציר ייבשו וכציץ השדה יבולו, וברבות הימים יכלו ויסופו, יעלו בתוהו ויאבדו, ושמם לא יזכר עוד עלי ארץ, עד שנוכל לאמר עליהם "אכן חציר העם" בכל זאת "דבר אלהינו יקום לעונם "והאומה הישראלית אשר אתם דבר ה' זה אשר נתן להם להבדילם מיתר העמים ולעשותם בגולה מכלם, עד שהם כמין בפני עצמו, קימת ונשארת היא לעולם, כל עוד ישמרו חקי ה' ותורותיו ינצורו, כי דבר ה' מחיה את כלם ומשאיר שמם וזכרם לעד, ובכל הזמנים והעתים גם אם צרה ומצוקה תמצאמו מכל סביבותיהם, בכל זאת תמיד קול מבשר קורא באזניהם לאמר "אמרו לערי יהודה הנה אלהיכם" כי הוא יבוא ויושיעם מיד צר וממצוקותיהם יוציאם. ועל ב' יסודות הנחמה האלה רומזים גם חז"ל שהחל בהם הרב ז"ל שכאשר שמע ר"ע וחביריו קול המולה של עיר הנכרים אשר היתה צהלה ושמחה אשר כל זה אות ומופת על אשרה והצלחתה המדינית, כי יושביה שלוים ושקעים ועושים מסחר וקנין תמיד, אמר ר"ע "אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכ"וכ" ר"ל אם הי"ת משפיע חסדו ואמונתו גם על העמים אשר יעברו על רצונו ולא ילכו בדרכיו, במדרגה גדולה כזאת, הלוא בצדק ובמשפט נוכל לקות כי במדרגה עוד יותר גדולה יריק ברכתו לנו באחרית הימים אם נשוב עוד לעשות רצונו, וזה הוא יסוד הנחמה הראשון שהזכיר הנביא, וכאשר ראה שועל יוצא מבית קדשי קדשים ונתקיים בזה יעוד הנביא "על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו" אמר כי זה יהיה לנו לעד ולמופת, כי אחרי שע"י שממות ארצנו הזאת ושאר הצרות אשר עברו על ראשינו נשבר לבנו בקרבנו, עד שנשוב אל ה' באמת ובלבב שלם. ישוב גם הוא וירחמנו עוד כמקדם ותקוים גם הבטחת הנביא זכריה לטובה "כי עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" ועל שני מופתי הנחמה האלה שהציע לפניהם אמרו לו ג"כ ב' פעמים "עקיבא נחמתנו, עקיבא נחמתנו"! אופן עסקנו עם אלהינו בכל מעשינו כעסקנו עם זולתנו ממנו. וזה כי כשנבקש דבר מהזולת לצרכנו אם יש לנו עליו זכות של חוב או פקדון ושטר מתנה וכיוצא הנה באנו עליו בחוזק השטר ובתורת הזכות אשר בידינו והוא פורע מ"מ כי אחר שבא בכף רעהו הרי הוא חייב ועבד לוה לאיש מלוה. ואם אין לנו עליו משאת מאומה הנה אנחנו באים עליו בתורת מטו ותחנונים כי שערי בקשה ותחנה לא ננעלו ורבים יחלו פני נדיב והוא על נדיבות יקום. ואם אין לאיש רוח נדיבה או שאין אנו כדאי שיתנדב עמנו הנה אז יפתחו לפנינו כמה דרכים מעוקלים מהם באונאה מהם בגנבה מהם בעושק ונלוז ופעמים נשיג ופעמים לא נשיג אמנם על כלם נפרע פרעות באחרונה ולא נצא חפשי. והנה אחאב מלך ישראל עד נאמן בשלשת הענינים האלה במעשה כרם נבות. כי הנה הוא כשבקש הנחלה אם נמצא לו שטר חוב עליו בו יזכה בכרמו ממשפט המלוכה מדברי שמואל שאמר וכרמיכם וזיתכם הטובים יקח וגו' (שמואל א ח׳:י״ד). שאמרו לו סנהדרין דההוא הפחדה בעלמא הוא כלומר שיקח בכח הזרוע אבל לא מן הדין אי נמי שיקח פירותיהן ונתן לעבדיו עושי מלחמתו לא גופו של קרקע חלילה. הנה הוא בא בבקשה כמ"ש תנה לי את כרמך ויהי לי לגן ירק כי הוא קרוב אצל ביתי ואתנה לך תחתיו כרם טוב ממנו אם טוב בעיניך אתנה לך כסף מחיר זה (מלכים א כ״א:ב׳) והוא תכלית הרצוי והפיוס שיתן לו כרם טוב ממנו בחליפיו ועוד כסף במחיר שירצה בחליפין. אמנם בשלא קבל ממנו כי היה הדבר מגונה אליו כמו שאמר חלילה לי מיי' מתתי את נחלת אבותי לך שיראה שהיה להם לחטאת למכשול עון כמ"ש בחלק שני בשער מ"ד. והנה הקשה לומר מתתי את נחלת וגו' והוא מה שנאמר ויבא אחאב אל ביתו סר וזעף על הדבר אשר דבר אליו נבות היזרעאלי ויאמר לא אתן לך את נחלת אבותי (שם). וזה כי אם היה גנאי במכירה הנה לא היה במתנה אבל היה לו שבח גדול ותהלה שנתן למלך מתנה זו ואין שם סימן רק טוב כהא דאיתא בפרק האומר לחבירו (קידושין נ"ט:) רב גידל הוה קא מהפיך בההיא ארעא למזבנא אזל רבי אבא זבנא אזל רב גידל קבליה לר' זירא אזל רבי זירא קבליה לר' יצחק נפחא אמר לו המתין עד שיעלה אצלנו לרגל כי קא סליק אשכחיה אמר ליה עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו מאי אמר ליה נקרא רשע ואלא מר מאי טעמא עביד הכי אמר ליה לא הוה ידענא השתא מיהא ניתבה ניהליה א"ל זבוני לא מזבנינא לה דארעא קמייתא הוה ולא מסמנא מילתא אי בעי במתנה נשקלה רב גידל לא נחית לה דכתיב ושונא מתנות יחיה וכו' לא מר נחית לה ולא מר נחית לה ומתקריא ארעא דרבנן. וזאת היתה תלונתו באמור לו לא אתן לך את נחלת אבותי והנה תחלת הדברים הבלתי הגונים שהיו לשם אחרי כן הוא מה שנאמר שבא אל ביתו סר וזעף על הדבר ומה ששכב על מטתו ולא אכל לחם כי תואנה הוא מבקש שתבא אליו איזבל אשתו ותדבר אליו מה זה רוחך סרה ואינך אוכל לחם והוא מה שהיה מוכן להשיב כי אדבר אל נבות היזרעאלי ואומר לו תנה לי את כרמך בכסף או אם חפץ אתה אתנה לך כרם אחר תחתיו ויאמר לא אתן לך את כרמי. והנה אופן תשובתו היה צד שני לבקשת רצונו בדרך לא סלולה. וזה שאם היה אומר לה היתרון אשר דבר אליו בענין מחיר החליפין ושלא נמנע רק בטענת חלילה לי מיי' הנה הוא חשב שתתיאש היא מן הכרם ושלא תשתדל עליו ולזה הניח לה מקום שתתגדר בו והנה היא בקשה צדדים אחרים יותר מקולקלים כמו שאמרה אתה עתה תעשה מלוכה על ישראל קום אכל לחם ויטב לבך אני אתן לך את כרם נבות היזרעאלי ותכתוב ספרים וגו' (מלכים שם) יראה שהיא שפטה את דברי שמואל למשפט המלוכ' ודנה אותו כמורד במלכות אלא שעשתה בענין שנשתתפו בו כמה עבירות כמו שהוא מפורסם מדבריה אשר שלחה אל הזקנים והחורים אשר בעירו קראו צום והושיבו את נבות בראש העם והושיבו שנים אנשים בני בליעל נגדו ויעדוהו לאמר ברכת אלהים ומלך והוציאוהו וסקלוהו וימות ויעשו אנשי עירו הזקנים וגו'. אמנם לסוף לא מנע עצמו מן הפורענות כמו שנאמר אם לא את דמי נבות ואת דמי בניו ראיתי אמש נאם יי' ושלמתי לך בחלקה הזאת נאם יי' (שם ב' ט') וגו' וכן באיזבל נאמר דבר ה' הוא אשר דבר ביד עבדו אליהו התשבי לאמר בחלק יזרעאל יאכלו הכלבים את בשר איזבל (שם) והיה זה להם לפי שהיו מכלל מה שנאמר מה שתרגום אנקלוס (שמות כ' פסוק ה') כד משלמין בניא למיחטי בתר חובי אבהתהון כי אם חזרו החוטאים או הבאים אחריהם ממעשיהם הרעים חנון ורחום ה' ונחם על הרעה וכמ"ש באחאב עצמו הראית כי נכנע אחאב מלפני יען כי נכנע מפני לא אביא הרעה בימיו בימי בנו אביא (מלכים א כ״א:כ״ט) והוא מבואר שאם יאריך לעושה הרעה מכל שכן יאריך לבנו או בן בנו אלא אם יחזיקי בה והוא מבואר:
עקידת יצחק
ובמדרש (ש"ר פ"ג) ואני ידעתי וגו'. ראה הקב"ה מה פרעה הרשע עתיד לעשות ולהכביד העבודה על העם מעת שילך בשליחות וכדי שלא יטעה בדבר הודיעו הקב"ה כך וכך עתיד פרעה לעשות כדי שלא יטיח דברים כלפי מעלה ואע"פ כן הטיח דברים כלפי מעלה ועליו נאמר (קהלת ז') כי העושק יהולל חכם. ראה כמה הרחיקו בלשון הזה היות עונשם על מה שחטאו בתחלה. והשני כי מאד נפלאו בעיני דבריו אלה אשר דבר על סיחון שאמר זה לשונו (ח"פ שם) ועל זה הצד בעצמו יהיה עונש סיחון מלך חשבון כי למה שקדם ממריו שלא הוכרח עליו, ענשו השם שמנעו מהפיק רצון ישראל עד שיהרגוהו. והוא אומרו (דברים ב') ולא אבה סיחון וגו'. וכי מה פשעו ומה חטאתו בזה ממלך אדום ומואב (שם) שלא נתנו אותם עבור בגבולם ונטו מעליהם. ועוד כי הכתוב אומר בפירוש ולא אבה סיחון מלך חשבון העבירנו בו כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו וגו'. הורה בלי שום ספק כי מה שלא אבה היה לסבת שהקשה השם את לבו ולא שהקשה ה' את לבו יען כי לא אבה: והדבר הקשה מכל זה כי הוא דבר שינגדוהו כמה כתובים מהתורה ומהנביאים כי כל הנביאים פה אחד נבאו כי לא יחפוץ במות רשע כי אם בשובו מדרכיו. ואף כי שוב בה העם משובה נצחת אמר (ירמיהו ג׳:כ״ב) שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם. והק"בה פירשו בעצמו (בראשית ד׳:ז׳) הלא אם תטיב שאת ועל השורש עצמו תרגם אנקלוס (שמות ל״ד:ז׳) ונקה לא ינקה סלח לדתייבין לאוריתיה וגו'. והמשורר (תהילים כ״ה:ח׳) אמר טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך. והנה יש לנו במדה הזאת המעולה כמה עדים במקרא אבל נביא מהם שנים היותר נאמנים והם אחאב ומנשה המגידים דבר אמת בנדון אשר לפנינו ולא כחדו. באחאב נאמר (מלכים א ט״ז:ל׳-ל״א) ויעש אחאב בן עמרי הרע בעיני ה' מכל אשר היו לפניו ונאמר ויהי נקל לכתו בחטאת ירבעם בן נבט וגו'. וסיום מעשיו ויוסף אחאב לעשות להכעיס את ה' אלהי ישראל מכל מלכי ישראל אשר היו לפניו והנה כאשר היה מה שנאמר בו (שם כ"א) ויהי כשמוע אחאב את הדברים האלה ויקרע את בגדיו וישם שק על בשרו ויצום וישכב בשק ויהלך אט. מה כתיב ביה (שם) ויהי דבר ה' אל אליהו וגו'. הראית כי נכנע אחאב מלפני לא אביא הרעה בימיו. ובמנשה (שם ב' כ"א) ויעש הרע בעיני ה' כתועבות הגוים וגו', עוד ויעש אשרה כאשר עשה אחאב מלך ישראל וישתחו לכל צבא השמים וגו'. עוד ויבן מזבחות לכל צבא השמים בשתי חצרות בית ה' והעביר את בנו באש ועונן ונחש ועשה אוב וידעוני הרבה לעשות הרע בעיני ה' להכעיס וישם את פסל האשרה אשר עשה בבית אשר אמר ה' אל דוד ואל שלמה בנו וגו'. עוד וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלם פה לפה לבד מחטאתו אשר החטיא את יהודה לעשות הרע בעיני ה' עוד נאמר (ד"ה ב' ל"ג) וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו עד אשר נגזרה עליו גזירה בשבועה (ש"ר פ"ו) לכן כה אמר ה' אלהי ישראל הנני מביא וגו'. עד ונטיתי על ירושלם את קו שומרון ואת משקולת בית אחאב וגו' (מלכים שם). ואחרי כל זה נאמר (ד"ה שם) ובהצר לו חלה את פני ה' אלהיו ויכנע מאד מלפני אלהי אבותיו ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחינתו וישיבהו ירושלם למלכותו הרי שבכל החטאים והפשעים והמרדים העצומים והתמידים אשר עשו לא מנע מהם מרפא התשובה. ולא ידעתי למי יחפוץ למנוע יותר מאלו אם היה שדרכו בכך: ומהתימה כי גם הרב ז"ל עצמו בספר ההוא אחר שאמר (ה' תשובה פ"ג) ואלו הם שאין להם חלק לעולם הבא אלא נכרתין ואובדין מן העולם ונדונים כפי רשעתם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים. המינים והאפיקורוסים והכופרים בתורה. והכופרים בתחיית המתים. והכופרים בביאת הגואל, והמומרים ומחטיאי הרבים והפורשים מדרכי צבור. ועושים עבירה ביד רמה כיהויקים. והמוסרים. ומטילי אימה על הצבור שלא לשם שמים. ושופכי דמים. ובעלי לשון הרע. והמושך בערלתו. כתב ואמר במה דברים אמורים שכל אחד מאלו אין לו חלק לע"ה כשמת בלא תשובה אבל אם שב מרשעו ומת והוא בעל תשובה הרי זה מבני העולם הבא שאין לך דבר שעומד בפני תשובה. אפילו כפר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב יש לו חלק לעולם הבא שנאמר (ישעיהו נ״ז:י״ט) שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו ע"כ: ראה דברים אלו טובים ונכוחים ומסכימים למה שאמרו ז"ל (אבות פ"ב) ושוב יום לפני מיתתך והפך מה שכתב (ה' תשובה פ"ו) על ושב ורפא לו ועל לאין מרפא. ואם יהויקים ואחאב ומנשה והדומים להם וכל אותם אשר זכר לא הגיעו לשיעור נעילת שערי תשובה אי זהו החטא הגדול או החטאים הרבה אשר כתב הרב ז"ל שיתן הדין למנוע מבעליהן דרך התשובה שיהיו גדולים ועצומים מאלו באמרו יבקש עון כזה ואיננו וחטאת כהנה ולא תמצאנה. ולא מצא הרב לזה שום תיקון רק בשאמר שאין לנו לחקור ולשאול למה תמנע הבחירה על זה ולא על זה כמו שלא נשאל על שנוי צורות הנבראות. ועינינו הרואות שאין הנדון דומה לראיה: אמנה האמת יורה דרכו שאין ממדת הדין של מעלה לאמר לרשע הוסף רשע חלילה ואע"פ שיהא בתכלית המרד והפשע כל עוד יוסיף סרה ונאצה ואחרי כל טומאתו בא לטהר בחרטה גדולה ובהכנעה עצומה ובדמעות שליש יכסה את מזבח ה' ההרוס מי גם בנו ויסגור בעדו שערי דמעה ותשובה אשר לא יסגר, מפני כל כי הוא קלוסו של מלך המלכים. ובכך תפארתו מתפרסמת יראו צדיקים וישמחו פושעים יקחו מוסר לבלתי התייאש מעמוד על נפשם לאמר איך נשוב אל ה' ואנה נבוא והשער סגרו. הוא שישעיה אומר (ישעיהו נ״ה:ז׳) יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו ירצה שיעזוב הרשע דרך רשעו. וגם האיש החושב מחשבות און לאמר מה בצע כי נשוב אחר שהרבינו לפשוע אל יאמר כן ואם הוא ראוי לרחם עליו ישוב וירחמהו. ואם הרבה לפשוע ישוב אל אלהינו כי ירבה לסלוח ועל מחשבות כאלה אמר (שם) כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו'. כי כגבוה שמים וגו' עד כן יהיה דברי אשר יצא מפי וגו'. כי דבר הש"י לא ישוב ריקם כי אם יעשה את אשר חפץ לקבל פושעים וחטאים ויצליח את אשר שלחו להשיב בנים שובבים. והשער הזה לא יסגר לעולם. והוא אשר תעמוד לנו בסוף התלאות שנאמר (דברים ד׳:ל״א) בצר לך ומצאוך וגו' ושבת עד ה' אלהיך כי אל רחום ה' אלהיך וגו'. והוא מה שסמך בכאן (ישעי' שם) כי בשמחה תצאו וגו'. כלומר המדה הזאת תביא אתכם עד הנה: וכמה קיים הרב ז"ל הדעת הזה במה שאמר בפרק ד' כ"ד דברים המעכבים את התשובה כי בכלן נתן טעם מטבע הענין ואיכותו לא שנמנעה לו התשובה מפאת ההשגח' חלילה. ומה שאמרו (ירושלמי חגיגה פ"ב ה' א') חוץ מאלישע אחר שידע כבודי ומרד בי. הוא הדין והוא הטעם כי הוא מכלל שאין מספיקין בידו לעשות תשובה כי היודע כבודו ומורד בו רוח שטות ומינות נזרקה בו אשר עליו נאמר (משלי ב׳:י״ט) כל באיה לא ישובון וכמ"ש (סנהדרין ל"ח:) כ"ש ישראל מומר דפקר טפי. אבל אם נותן אל לבו לשוב אין מונעים ממנו. וכמו שאמר הרב (ה' תשובה פ"ג) ואפי' כפר בעיקר. תדע שהרי נאמר (בראשית י״ג:י״ג) באנשי סדום רעים וחטאים לה' ואמרו ז"ל (סנהדרין ק"ט.) יודעין ריבונן ומכוונים למרוד בו ואפי' הכי נאמר (בראשית שם) הכצעקת' הבאה אלי עשו כלה וגו'. ותרגם אנקלוס אעביד עמהון גמירא אם לא תיבין ואם תיבין לא אתפרע. סוף דבר אפילו יהושע בן נון מפומיה אמר' לן שאין ביד האדם בהחלט להביא עליו את הטוב ואת הרע לא נקבל. ואולם מה שפירש בהשמן לב העם הוא אינו הכרחי כלל אדרבה המאמר ההוא מורה על הפלגת התוכחה בתכלית ההערה והזריזות על התשובה כמו שיבא. והנה הרמב"ן ז"ל (שמות ז') הסכים אל זה התרוץ ותלה אותו במדר' שאמרו (ש"ר פ' ו') גלה לו שעתיד לחזק את לבו בעבור לעשות בו הדין תחת שהעבידם בעבודה קשה. והנה הוא באמת תלה תניא בדלא תניא כי הם לא אמרו זה במקום זה הספק רק אצל תלונת הש"י על משה אמרו בלשון הזה. וכי מה היה לו למשה להרהר אחר מדותיו של הב"ה את אשר כבר עשוהו מה שכבר גלה לו הב"ה שהוא עתיד לחזק את לבו בעבור לעשות בו את הדין וגו'. ועל דבר זה בקשה מדת הדין לפגוע בו הדא הוא דכתיב וידבר אלהים אל משה וגו'. הנך רואה שלא היתה בזה עקר כוונתם להתיר זה הספק ולא לדבר בו כלל גם כי מאמרם זה יסבול זולת זאת הכוונה כמו שיבא:
עקידת יצחק
ההצעה השנית הוא שעם היות שהקסם הוא רחוק מהנבואה מאוד כרחוק צד הימין מהשמאל בעניינם מ"מ הוא ידוע כי בסוג אחד נכנסין והוא דרישת ידיעת העתידות ולא עוד אלא שכבר ראינו שהיה התחלה אצל בלעם להגיעו אל הנבואה כי מתחלה היה קוסם ואחר נעשה נביא. גם במעשה ההוא ראינו שנשתמש בקסמים כמו שאמר (במדבר כ"ב) וקסמים בידם והכתוב העיד ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים (שם כ"ד) מכלל דעד השתא אזל. והנה ע"י הנחשים והקסמים ההם הוקרה דבור השם אליו שם וא"כ כבר הוכרחנו להודות שיועיל העסק בענין מענייני הקסם לעורר השגה עליונה ממנה ומזולת מינו: וזה ממה שלא יקשה כמו שראינו שתועיל הכאת הצור אשר בחורב להוציא מימיה ע"י הנס המוחלט (שמות י"ז). והנה על שתי אלו ההצעות האמתיות והמבוארות מעצמן יתבאר הכל על נכון ויתישבו הכתובים על אופנן: וזה כי על פי כל הדברים האלה אני אומר כי זה היה עון שאול ומעלו אשר מעל והוא שכשראה הפלשתים נלחמים עליו והוא יודע שאינו שלם עם אלהיו ממעשה עמלק היה לו לשוב אל ה' ולדרשו בכל לבו ובכל נפשו בצום ובכי ותפלה כי שערי תשובה תפלה ודמעה לא ננעלו כמו שעשה אחאב אשר הדיח הרעה מעליו דכתיב ויהי כשמוע אחאב את הדברים האלה ויקרע את בגדיו וישם שק על בשרו ויצם וישכב בשק ויהלך אט ונאמר ויהי דבר ה' אל אליה התשבי לאמר הראית כי נכנע אחאב מלפני יען כי נכנע מפני לא אביא הרעה בימיו בימי בנו אביא הרעה על ביתו (מלכים א כ״א:כ״ט). וכן במנשה ובהצר לו חלה את פני ה' אלהיו ויכנע מאד מלפני אלהי אבותיו ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלם למלכותו וידע מנשה כי ה' הוא האלהים (ד"ה ב' ל"ג). והנה שאול לא נתן אל לבו אבל כאיש אשר צדקה עשה ומשפט אלהיו לא עזב ישאל במשפט האורים או החלומות או הנביאים לדעה מה יעשה לו וה' לא ענהו על ידם מטוב ועד רע כי הטוב איננו זכאי אליו והרע לא נגמר עדין כי עוד יש תקוה שיתעורר לשוב אל ה' וירחמהו ויענהו. והנה הגיד הכתוב כי נסתרה מפניו דרך התשוב' ולא סר מלפנות דרך השאלות עד שנתן אל לבו כי לפי היחס אשר לו עם שמואל הנביא כי היה משיחו ותלמידו והוא עם נביאים נבא לפניו (שמואל א י׳:י״א) אולי מאהבה אשר אהבו יכמרו רחמיו עליו ויקרא עליו במראה או בחידות באי זו אופן מהאופנים שנתקיים מציאותם מההצעה הראשונה. ולפי שראה שלא נתעורר מאליו והשעה היתה דחוקה לו ראה לעורר הענין במה שיקרב הוא אליו בענין ומקום שיהא לו התחלה מה לדבר והוא לשתף שמץ ממעשה הקסם אשר יועיל בזה כמו שיקויים מההצעה השנית. ולזה אמר לעבדיו בקשו לי אשת בעלת אוב ואלכה אליה ואדרשה בה כי לא אמר ותדרוש בעדי או ותדרוש לי רק ואדרשה בה כי האמת הוא הדורש ומבקש באמצעותה. וכמה יאמת זה מה שאמר בדברי הימים וגם לשאול באוב לדרוש יורה כי השאלה היתה לצורך הדרישה לא שהשאלה והדרישה היו ענין אחד וזה ברור. ומזה יחוייב שאע"פ שהיא תהרהר בתחלת הענין לדבר עבירה כי ידע שלסוף לא יעלה בידה גמר העון. אם מפני שלא יזדקק הנביא אליה ואם מפני שלא היתה הכוונה שתשאל דבר. וכל זה יובן היטב מהכתובים שזכרנו כי הוא לא אמר שאלי נא לי באוב רק קסמי נא והוא דרישת התחלת הענין לא הענין עצמו. ולפי שידע שאם יאמר העלי לי את שמואל הנביא תלעג עליו לסבה שזכרנו אמר ראשונה והעלי לי את אשר אומר אליך להתחכם לה בדברים שיורו שהוא רומז אל איש בלתי מפורסם שאינו נכר אליה. ומעתה כאשר יאמר לה אחרי כן את שמואל העלי לי לא יעלה בדעתה כי על שמואל הנביא הוא אומר כי הוא לא היה נקרא בפי ההמון רק בשם נביא ושופט או רואה כמו שהוא הענין בכל בעלי המשרה ששמם העצמי נסתר תחת תאר השררה. אבל סברה שמואל טובא איכא. והנה כשאמרה לו אתה ידעת אשר עשה שאול אשר הכרית את האובות ואת הידעוני מן הארץ ולמה אתה מתנקש בנפשי להמיתני ונשבע לה חי ה' אם יקרך עון בדבר הזה כי מהטעם שאמרנו ודאי לא תעלה בידה העבירה שהיא מכוונת אליה. ולזה כאשר אמרה את מי אעלה לך ויאמר את שמואל העלי לי נאמר מיד ותרא האשה את שמואל מבלי שעשתה דבר כי בדברים ההם שנזכרו שם נזקק שמואל לשאלתו ונראה בתמונה שהיה נראה בה בעודו בחיי העולם הזה. ולהיות האשה יותר מוכנת מצד חוזק דמיונה שהזמינה עצמה למלאכת הקסם ראתהו באותו סגנון עצמו ולפעמים יקרה כן מחמת חסרון הרואה כמו שנראה ממאמרו (במדבר כ"ב) ותרא האתון את מלאך ה' ובלעם עם היותו נביא לא ראהו ואולי נתעלם ממנו מפני שהוא שעת קלקלתו ודי בשידבר עמו. ואולם האשה בראותה אותו חרדה חרדה גדולה לפי שהיא לא נתנה אל לבה ששמואל הרואה הוא המבוקש כמו שאמרנו ומשם הבינה כי שאול היה המבקש כי מי הוא זולתו אשר מלאו לבו לקרותו בשמו כאחד האדם מצורף למה שיאמתו מה שקדם אליה מהידיעה בגבוה קומתו וחשבה שכל המעש' ההוא היה להחליק אליה למצוא עונה. ולזה אמרה ולמה רמיתני ואתה שאול. והא השיב אל תראי כי מה ראית לברר אם נעשתה עצתו אם לא. והיא השיבה אלהים ראיתי עולים מן הארץ ואמרה כן להבדיל ראייתו ממעשה האוב שכבר אמרנו שבמלאכה ההיא אין הנשאל עולה על פני הארץ אבל מארץ יתן קול ומעפר תצפצף אמרתו. אמנם שאול להסתלק מספק חזר ושאל מה תארו והיא השיבתו בסימניו הנכרים אליה כלומר אין ספק במה שאמרתי שהוא איש זקן עוטה מעיל. וידע שאול כי שמואל הוא שנזקק לבקשתו ויקד ארצה וישתחו להחזיק לו טובה. ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי הכוונה מה תבקש ממני וכמה הטרחתני לבא למלאת רצונך. ואמר להעלות אותי לפי מה שאמר את שמואל העלי לי לא שהיא העלתהו במלאכתה ח"ו. ויאמר לו שאול צר לי מאד ופלשתים נלחמים בי ואלהים סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות ואקראה לך להודיעני מה אעשה (ש"א שם) אמר שמתוך הדחק וההכרח הגמור המציא הענין ההוא להכין ולהזמין עצמו לקרא אליו כדי שיושפע עליו טוב העצה ממנו. ויאמר שמואל ולמה תשאלני וה' סר מעליך כי אם הוא סר מעליך ולא ענך מאין תשובה שתיטב לך והודיעו כי על אשר לא עשה חרון אפו בעמלק היה לו הדבר ההוא היום ולא בעון אחר כי כדאי העון ההוא לסלקו ממלך כמו שבארנו הענין בשער מ"ב. אמנה לא החטיאו על ענין שאלתו באוב כי על כן אמר לו מחר אתה ובניך עמי ואמרו ז"ל (ברכות י"ב:) במחיצתי וחלילה שתהיה הנפש אשר תפנה אל האובות לטומאה בהם במחיצת שמואל הנביא בעולם ההוא שכבר נגזר עליה כרת ואבדן מקרב עמיה. אמנם בספר ד"הי חשב לו לחטא מה שפנה אל דרך השאלות לא אל הדרישה אל ה' ואמר כי גם אחר אשר מעל בה' בדבר עמלק אין לו להמנע מרחמי שמים ע"י תשובה והתפלה כנזכר והוא לא כן עשה אלא הלך דרך השאלות באורים ובנביאים ובחלומות עד כי פנה לבו לשאול באוב לדרוש. כי אע"פ שלא דרש באוב כי אם בשמואל מכל מקום הוזקק לשאול באוב תחילה כדי לדרוש כונתו כמו שאמרנו. ועל כל פנים לא דרש את ה' במשפט וימיתהו, והוא ממש כאומרו (ד"ה ב' י"ו) וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים שאין עקר החטא דרישת הרופאים כי אם הבלתי דרישה אל ה' כמו שביארנו בשער כ"ו. ואע"פי שאם היה דורש את יי' במשפט לא ימיתהו מכל מקום דבר שמואל האמת באומרו ע"כ הדבר הזה עשה לך ה' היום הזה כי החולה אומרים עליו שהמיתו החולי לא בלתי לקיחתו הסם המרפא. כן נתבאר בעיני כל הענין הזה יפה ביישוב הכתובים ובהסכמת הדעת הנכון והתרנו כמה ספקות מהענין והלשון ובתת טוב טעם לאריכות פרעי הסיפור הזה כי הכל בא לגלות אוזן האנשים המבקשים דבר אמת. כי הנביא לא נזקק אל בעלת האוב כלל ושאול לא נפל במעשה ההוא באותו סכלות ורשע לדרוש באוב כנגד מה שנצטדק ראשונה להעביר האובות והידעונים מן הארץ אך עונו וחטאתו שנפל בו הוא הבלתי דרישה אל ה' כאשכ הישירתנו פרשה זו בסמיכות מורא המקדש לאיסור האובות על הדרך אשר ביארנו. והנה א"כ יהיה טעם הכתוב האומר איש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו אותם להוציא את שאול ואת הבעלת אוב ההיא כי עם שדרשו לא היה בהם אוב על דרך האמת ולזה לא נתחייבו מיתה כמו שנתבאר מהכתובים. וזה כי הוא אמר חי ה' אם יקרך עון בדבר הזה ושמואל אמר אל שאול כאשר לא שמעת בקול ה' ולא עשית חרון אפו בעמלק עשה לך ה' כיום אמר אל שאול כאשר לא שיהיה האיש הראשון למשיח ה' ואשר שמש דוד משיח צדקו חוטא בדבר המגונה הזה. וגם אשה גדולה שאמרו עליה (פר"א פ' ל"ג) שהיתה אמו של אבנר. אלא שהיא היתה אשה חכמה וידעה הענין כמו שאמרו (ע"א י"ח.) אי אתה למד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות. ועכשו עשתה ע"י ציוי של אבנר ועמשא שהיו גדולי הסנהדרין. ואולי אל זה סמכה כשנאמר לה חי ה' אם יקרך עון בדבר הזה והוא נכון. וזה מה שרצינו בזה הענין הנכבד אשר לא נמצא בו דבר מתוקן בדברי המפרשים. וכבר הסכמנו בצד מה עם הגאונים האחרונים ז"ל ולא מטעמייהו ועם זה נתבאר מה שרצינו אליו מפרשה זו החמורה אשר הזהירה בראשה וסופה ובאמצעה על ענייני הקדושות אשר בעבורם נקרא שמו יתברך אלהי ישראל כמו שאמרו חכמים ז"ל (תנחומא פ' קדושים) ובהם יתפאר בהתקדשם כמו שאמר ישראל אשר בך אתפאר כמבואר במאמר שפירשנו והנה הוכרחנו לאלו האזהרות החמורות והרבות להוציאנו ממסגר החומר אשר מוטבע בטומאותיו ומעשה פחיתותיו וכולי האי ואולי ובמדרש (ויקרא רבות פ' כ"ד) אמר רבי אבין למלך שהיה לו מרתף של יין והושיב עליה שומרים מהם שכורים מהם נזירים לערב בא ליתן להם שכר נתן לשכורים שני חלקים ולנזירים חלק אחת. אמרו לו אדונינו המלך והלא כלנו היינו שומרים בשוה ולמה אתה נותן לאלו שני חלקים ולנו חלק אחד. אמר להם הללו שכורים הם ומדרכן לשתות יין והללו נזירים הם ואין מדרכם לשתות יין לזה נתתי לאלה חלק אחד ולאלה שני חלקים. כך העליונים לפי שאין יצר הרע מצוי בהם נאמר בהם קדושה אחת שנאמר (דניאל ד׳:י״ד) ומאמר קדישין שאלתא והתחתונים לפי שיצר הרע מצוי בהם הלואי בשתי קדושות ויעמודו הדא הוא דכתיב (ויקרא י״א:מ״ד) והתקדשתם והייתם קדושים: *ר"ל כי המלאכים בעבור היותם עצמים פשוטים ושכלים נבלנים מכל גוף ומשיגיו, נאמר בהם קדושה אחת כי בשם "קדישין" יקראו, להורות כי עצמותם הרוחנית קדושה וטהור' מכל סיג וחלאה, אפס בני אדם בעלי חומר וגוף עכור, ונפש משכלת, צריכים תחילה לקדש ולטהר חמרם מכל נטיה ותשוקה חמרית וגופנית אשר לא טהורה היא, ונפשם מכל דעה נפסד' ומחשבת פגול הנולדות בקרבם בעבור היות שכלם האנושי קצר יד מהשיג הכל על נכון, בטרם יהיו ראוים להקרא בשם "קדושים" בבחינת נפשם המשכלת הנתונה למו משמי מרום בקדושה וטהרה, ע"כ נאמרו בהם ב' קדושות "והתקדשתם" בבחינם חמרית "והייתם קדושים" בבחינת נפשכם המשכלת. ראה כמה הפליג זה החכם בעל המאמר להורות צורך שתי הקדושות לנו עדת האנשים כי הנה המלאכים יש להם קדושה אחת והיא היותם נבדלים מחומר לגמרי והיא קדושה שלמה בלתי מתחלקת משום צד. אמנם אנחנו המורכבים מאלו היסודות ההפכיים הנה החומר עצמו הוא מעכב גדול מהשלמות מצד שתוף העניינים הבהמיים אשר מצד הפתיות אמנם היצר הרע הנמצא בנו יתר מהבהמות המשכר אותנו בהתלהבות תאותיו הוא מעיק ומעכב יותר גדול ממנו. ולזה הוצרכנו שתי קדושות קדושה מהעניינים הפתאים הנעשים לפי הבהמות והשני מאשר נעשים בשכרות היצר הרע והפסד הדעת האנושי, כי באמת כאשר המשיל כן הוא כי אנחנו שכורים בטבענו ונרדפים מייני תאותינו ולזה נתן לנו מהקדושה שני חלקים. על החלק האחד אמר והתקדשתם. ועל החלק השני אמר והייתם קדושים. ועל קושי העמידה אמרו הלואי בשתי קדושות ויעמודו אמנם על גודל השכר לפי המקבלים התוכחה והמוסר אמר שנתן לשכורים שני חלקים מהקדושה כאלו יאמר שהאיש בעפר יחודו וקדוש יאמר לו יש להחזיק לו טובה כפולה מהמלאכים אשר לא ינגדם דבר. כי לפי קושי העמידה על הקדושה לפי טבעם יהיה השבח והמהלל למתקדשים בעצמם הקדושה האלהית אשר בקש האל יתעלה מזאת האומה הקדושה אשר עליה אמר ישראל אשר בך אתפאר כמו שנתבאר וכמו שיתבאר עוד בשער הבא אחרי זה בעזרת האל. ודי עתה למה שרצינו אליו מהכוונה בזה החלק: