וַיְהִ֗י בְּהַעֲל֤וֹת יְהוָה֙ אֶת־אֵ֣לִיָּ֔הוּ בַּֽסְעָרָ֖ה הַשָּׁמָ֑יִם וַיֵּ֧לֶךְ אֵלִיָּ֛הוּ וֶאֱלִישָׁ֖ע מִן־הַגִּלְגָּֽל׃
עקידת יצחק
אחר*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי אחרי שנראה שהיותר שלימים בבני אדם לא מתו מיתה גופנית כמות כל אדם" כי אם לקח אותם אלהים ואינם. כמו שנמצא בחנוך ואליהו וכמו שספרו לנו חז"ל גם משאר שלימים כי גם גופם נזדכך עד שזכה להכנס לחיים הנצחים. ואחרי כי בלתי ספק תחשב זאת למעלה נכבדה ויקרה מאוד, הלא בצדק נתמה מדוע לא היתה למנה גם למשה אשר היה בחיר כל בני אדם ושלם מכלם ? כי בבחינת חמרו ומזנו אשר הוא דבר המשותף לכל אדם, היה שוה ומשוער מכלם עד שהיה בעבור זה גם בעל מידות טובות ותכונות נפשיות יקרות, יותר מכל זולתו, כמו שהעיד עליו הכ' "והאיש משה ענו מאוד מכל אדם וכו"', ובבחינת מעלת הנבואה אשר היא מתנת אלהים יקרה אשר תהיה למנה רק לקצת יחידי סגולה, נאמר ממנו "ולא קם נביא כמשה" וכו', וכבר נראה שגם בעיני חז"ל היה הדבר קשה להבין, כי תהיה יד המות הגופני שלטת באיש שלם כמשה, והלבישו בספרי רעיון זה בספור מליציי כדרכם (עיין בפנים), ולבאר זאת יקדים הרב ז"ל ויאמר, כי אחרי שחיי האדם מסובבים רק מחיבור גופו עם הנפש, וחיבור זה לא יוכל להיות קיים ונשאר תמיד, כי אם רק עד עת בוא יום הפקודה להפרידם זה מזה, כי זאת תכלית ותעודת כל אדם עלי ארץ, שיהיו שני אלה מחוברים יחד רק זמן מה רב או מעט, לפי שינוי והתחלפות מזגי בני אדם, הלוא נמשך מזה בהכרח כי אין איש אשר ימלט גופו, מיום המות וחי לעולם, כמו שאמר כבר הכ' "מי זה גבר יחיה ולא יראה מות ?," אך בבחינת הפירוד הזה המסבב מות כל אדם, יש בבני אדם שלש מדרגות לפי השתנות אופן פעולותיהם ומעשיהם בעוד בחיים חייתם, האחת היא מדרגת רוב בני אדם, אשר בעבור המשכם בחייהם תמיד רק אחרי תענוגים גופניים ותשוקות חמריות, נדבקה ואחזה נפשם עם גופם בחוזק כל כך, עד שכמעט גם המות לא יוכל להפריד ביניהם לצמיתות, כעין מה שאמרו חז"ל ד"מ נפש הרשעים היא קשה לצאת מהגוף, כצמר הנאחז בקוצים, אשר לא יוכל להנתק ממנו על נקלה, ובגופת המת ממחלקת בני אדם כאלה, דבקים עוד ענינים רעים ונפסדים מהנפש, והיא נכספת ומשתוקקת עוד אל עניני החומר עד שנחשבת כדבוקה ונאחזת עוד עם הגוף, גם אחרי הפרדה כבר ממנו, [ואפשר שהרב רומז בזה גם על רשמי העון והחטאת אשר חטאה הנפש, הנשארים קיימים עוד גם בגופת המת, ] וע"כ צותה גם התורה שתטמא בעבור זה נבלת מין האדם (אשר רוב אישיו הם מהכת הזאת) טומאה חמורה יותר מנבלת שאר בע"ח ודיבוק ענינים נפסדים וכוחות הנפש כאלה עם הגוף קראו חז"ל בשם "מזיקין ורוחות הטומאה" (עיין מכל זה למעלה שער פ"ט וביאורי שם). השניה היא מדרגת אותם השלימים המעטים אשר הם אנשי מופת ויחידי סגולה, אשר בשכלם ותבונתם היו מתגברים תמיד בחייהם על חמרם, ולא נמשכו כלל אחרי תשוקות גויתם, אפס אם גם בעבור זה לא היתה מעולם יד גופם וחמרם שלטת על נטיות נפשם להיות נכנעת לפניהם, ונמשך מזה שגם בעת מותם אין נפשם דבקה ומשתוקקת עוד כלל אל הגוף, בכל זאת לא יכלו להטהר גם הם למדי ובתכלית השלימות באופן שתפרד ותופשט במותם נפשם המשכלת מעניני החומר לצמיתות, כי עוד דבוקים ואחוזים בה זמן מה ענינים קלים וחלושים ממנו, עד שיופשטו ממנה אח"כ הפשטה גמורה וממדרגה זאת היה אליהו בעלותו בסערה השמימה, כמו שאמר הרד"ק לרמוז על זה "שבגלגל אש נשרפו בגדיו וכלה בשרו ועצמו (ר"ל שכל עניני גופו וחמרו אשר דבקו עוד בנפשו ספו תמו אח"כ) עד שרוחו לבדה שבה אל האלהים אשר נתנה, ושאר השלימים המעטים שנדמו אליו אשר מהם נאמר כי זכו להכנס בעדן גן האלהים בגוף ונפש, השלישית היא מדרגת משה רע"ה שהיה היותר שלם בבני אדם, אשר בעת מותו נעשתה ההפרדה היותר שלימה בין גופו הגשמי לנפשו הרוחנית, באופן שלא נשאר שום קשור וחיבור כלל עוד ביניהם, כמו שהוא באמת התכלית הנרצה מהי"ת בבריאת האדם כמאה"כ "וישוב העפר על הארץ כשהיה (ר"ל מבלי שום עירוב מענין וכח נפשיי עוד) "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה," (ר"ל באותו מעמד אשר נתנה לאדם מבלי היות בה עוד שום עירוב מנטיה גופנית וחמרית) וע"כ לא היה בגופו שהיה רק עפר מן האדמה שום טומאה כלל ונתעסק הי"ת שהוא טהור וקדוש לבלי תכלית בקבורתו לבד, (ויען כי רבי יהודה הנשיא היה בבחינה מה ג"כ באותה מדרגה יקרה עד שקראו חז"ל אותו בשם "קדוש" והללו אותו במדות יקרות ונשגבות מאוד (עיין בפנים), אמר ר"ח עליו ג"כ "אותו היום שמת רבי בטלה הכהונה") (עיין מזה גם למעלה בביאורי לשער פ"ט) והנה מכל האמור עד הנה נמשך שאף שמעלת אליהו והמעטים אשר נדמו אליו, היתה יותר יקרה ממעלת שאר בני אדם, בכל זאת היתה מעלת ומדרגת משה נשגבה עוד יותר ממנה, (ומבואר בזה הספק שהעיד הרב ז"ל בתחלת השער) ויען כי אופן התעסקות הי"ת לבדו בקבורתו הוא ענין נסיי נסתר ונפלא מאוד, אשר לא נוכל להבין ולהשיג אותו בשכלנו האנושי' אמר הכ' על זה "ולא ידע איש את קבורתו" ר"ל שלא ידע איש מקום קברו ולא השיג ג"כ אופן וענין קבורתו (כי שם "קבורה" יורה לא לבד על מקום הקבורה כשם "קבר", כי אם גם על אופן וענין הקבורה, ומהות המתעסקים בה (עיין מזה גם למעלה שער כ"ב דף קס"ד ע"א ושער כ"ז דף רי"ז ע"ב), ויען כי יש לפי"ז בענין העדר ומניעת ידיעת קבורתו מצד אחד מעלה גדולה ויקרה למשה, כי הי"ת לבדו התעסק עמו בקבורתו באופן נפלא ונסיי, ומצד אחד יש בזה גם קצת חסרון מעלה, כי אלו ידעו בני אדם מקום קבר איש האלהים קודם זה, בלתי ספק היו באים תמיד מכל אפסי הארץ לכבודו, להתפלל ולשפוך את שיחם לפניה' פה במקום מנוחת מבחר כל בני אדם ואדון כל הנביאים זה, כמו שספרו לנו גם חז"ל במאמר שהחל בו הרב ז"ל מהמלכיות ששלחו לחפש ולבקר את קברו, אך במשכיות דבריהם אלה נסתר גם הרעיון הזה, כי השלוחים האלה ברצות קצתם לחשוב בתחילה שרק מעלה ויתרון הוא לו שנסתרה קבורתו. ראו מצד אחר שגם לחסרון מענה יחשב לו בבחינה מה, שנעלם מקום קברו וכאשר רצו קצתם לחשוב בהפך, שרק לחסרון מעלה יחשב זה לו, השיגו מצד אחד גודל המעלה והיתרון שהתעסק השם יתברך בעצמו בקבורתו באופן נסתר ונעלם מכל, עד שהכירו כלם יחד באחרונה, כי שני אלה חוברו יחדיו מעלה בבחינה אחת, וחסרון מעלה בבחינה אחרת ומבואר בזה מאחז"ל על נכון: שהחסרון היותר גדול והיותר מפורסם הנמצא במין האנושי הוא פגע המותה לאנשיו וכבר נמצאו אנשי מופת ניצולו ממנה מפני גודל זכותן כמו שהיה הענין מבואר באליהו זכר צדיק לברכה בהלקח אותו בסערה השמים (מלכים ב ב׳:א׳) ונרמז בחנוך באומרו ואיננו כי לקח אותו אלהים (בראשית ה׳:כ״ד) וחז"ל קיימו זה ונתנו מציאותו בסרח בת אשר (מס' ד"א זוטא) ור' יהושע בן לוי (כתובות ע"ז:) וזולתם אשר זכו ליכנס בגוף ונפש לחיי העולם הבא. ומצאנו ראינו כי משה אדוננו רבן של נביאים וחסידים ואנשי השם אשר מעולם כלם לא נעשה עמו יקר וגדולה זו אבל נאמר בפירוש וימת שם משה עבד ה' ויקבר אותו בגי שיראה שמת ונקבר כאחד האדם. הנה באמת לא ימלט הענין משנאמר שזה שקרה לאליהו ז"ל ולזולתו בזה לא היתה מעלה או שלא היה זכות ומעלתו של משה שוה למעלתם. וזה וזה ממה שימאנהו השכל מיאון חזק. כי הנה ההמלטה מהמות הוא טוב נגלה ומפורסם והוא השכר הגדול שיועד חלף העבודות באומרו בכל מקום ולא ימות ולא ימותו וטוב לפני האלהים ימלט ממנה. ומעלתו של משה רבינו על כל זולתו ממינו הנה הכתוב העיד עליה עדות ה' נאמנה וגו'. והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה (במדבר י״ב:ג׳) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים. הנה שבדבר המשותף שהוא תכונת החומר ומזגו אמר שהיה היותר שוה והיותר משוער בהגבלת היושר מכל האדם אשר על פני האדמה. אמנם בדבר המסוגל שהוא הכח העליון הנבואיי אמר שלא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' וגו'. והנה אם כן חוייב שאם ההצלה מהמיתה הגופיית היא מעלה וגדולה מושגת בשכר מעשים טובים או לזכות הנשמה הטהורה שלא תמנע מאדון הנביאים בשום צד. כי איך ימנע ממנו מה שהשיגו אשר למטה ממדרגותיו בכל דבר. וכבר היה קשה על החכמים שתשלוט בו מכת המות מה שלא נראה זה מהם אצל זולתו. אמרו בספרי (פ' וילך) אמר לו הקב"ה למלאך המות לך והביא לי נשמתו של משה הלך ועמד עליו אמר לו משה תן לי נשמתך אמר לו במקום שאני יושב אין לך לעמוד ואתה אומר תן לי נשמתך גער בו ויצא בנזיפה הלך מלאך המות והשיב דברים לפני הגבורה שוב א"ל הקב"ה לך והבא לי נשמתו של משה הלך למקומו ובקשו ולא מצאו הלך אצל הים א"ל משה ראית א"ל מיום שהעביר ישראל בתוכי לא ראיתי אותו. הלך אצל הרים וגבעות אמר להם משה ראיתם א"ל מיום שקבלו ישראל התורה שוב לא ראינו אותו. הלך אצל גיהנם אמר ליה משה ראית א"ל שמו שמעתי אותו לא ראיתי הלך אצל מלאכי השרת א"ל משה ראיתם א"ל אצל בני אדם הוא. הלך אצל ישראל אמר להם משה ראיתם. א"ל אלהים הבין דרכו והוא ידע את מקומו אלהים גנזו לחיי העולם ואין כל בריה יודעת שנאמר ויקבור אותו בגיא וגו'. וכבר נראה מזה המאמר כמה היתה פרידתו על ידי מלאך המות קשה בעיניהם עם שיש לדקדק במאמרם איך אמרו שהיה שולח השם ית' למלאך המות לשלוט בו ולקחת נשמתו ומה טעם בקשו אותו אצל המקומות ההם ותשובותיהם כי הכל דברים שלא נפלו במקרה רק בכונה לפי המחוייב ממנהגם ויש להתבונן בזה ובזה היטב:
דרשת שבת הגדול
וכן מוכח פירוש זה מדברי חז"ל במדרש*; (משלי ל, ד) "מי עלה שמים וירד", זה הקב"ה, (תהלים מז, ו) "עלה אלקים בתרועה", (שמות יט, כ) "וירד ה' על הר סיני". (משלי שם) "מי אסף רוח בחפניו", (איוב יב, י) "אשר בידו נפש כל חי וגו'". (משלי שם) "מי צרר מים בשמלה", (איוב כו, ח) "צורר מים בעביו". (משלי שם) "מי הקים כל אפסי ארץ", (ש"א ב, ו) "ה' ממית ומחיה". (משלי שם) "מה שמו", "צור" שמו, "ה' צבאות" שמו*, "שדי" שמו. (משלי שם) "ומה שם בנו", (שמות ד, כב) "בני בכורי ישראל". דבר אחר, (משלי שם) "מי עלה שמים וירד*", מי הוא זה שתפלתו עולה לשמים ומורידה* גשמים, זה שמחלק מעשרותיו בחפניו. (משלי שם) "מי צרר מים בשמלה", מי הוא זה שאין תפלתו עולה לשמים ומורידה את הגשמים, זה שאינו מחלק מעשרותיו בחפניו, שהוא עוצר את השמים. דבר אחר, (משלי שם) "מי עלה שמים" זה אליהו, שנאמר (מ"ב ב, א) "ויעל אליהו בסערה השמימה". (משלי שם) "וירד", (מ"ב א, טו) "רד אותו* אל תירא מפניו". (משלי שם) "מי אסף רוח בחפניו", (מ"א יז, א) "אם יהיה השנים האלה טל ומטר". (משלי שם) "מי צרר מים בשמלה", (מ"ב ב, ח) "ויקח אליהו את אדרתו ויגלום ויכה את המים". (משלי שם) "מי הקים כל אפסי ארץ", (מ"א יז, כג) "ראי מי בנך". דבר אחר, (משלי שם) "מי עלה שמים" זה משה, (שמות יט, ג) "ומשה עלה אל האלקים". (משלי שם) "וירד*", (שמות יט, יד) "וירד משה מן ההר אל העם". (משלי שם) "מי אסף רוח בחפניו", (שמות ט, כט) "כצאתי את העיר אפרוש את כפי". (משלי שם) "מי צרר מים בשמלה", (שמות טו, ח) "נצבו כמו נד נוזלים". (משלי שם) "מי הקים כל אפסי ארץ", זה אהל מועד שנתבסס* בו כל העולם כולו. דבר אחר, (משלי שם) "מי אסף" זה אהרן, (משלי שם) "מי צרר" זה אליהו, (משלי שם) "מי הקים" זה אברהם, (משלי שם) "מה שמו" ה' שמו. (משלי שם) "ומה שם בנו", (שמות ד, כב) "בני בכורי ישראל", עד כאן.