מלכים ב ב:ג מחשבת ישראל: הכוזרי וגן נעול

(יד) אָמַר הֶחָבֵר: וְזֶהוּ מַה שֶּׁהָיִיתִי מְפַחֵד עָלֶיךָ מֵהַפִּתּוּי וּמְנוּחַת הַנֶּפֶשׁ עַל דִּעוֹתָם, לְמַּה שֶּׁנִּתְבָּרֵר מֵהֶם הַמּוֹפֵת בַּחָכְמוֹת הַהֶרְגֵּלִיּוֹת וְהַהִגָּיוֹן – בָּטְחוּ הַנְּפָשׁוֹת עַל כָּל מַה שֶּׁאֲמָרוּהוּ בַטֶּבַע וּבְמַה שֶּׁאַחַר הַטֶּבַע, וְחָשְׁבוּ שֶׁכָּל מַה שֶּׁאֲמָרוּהוּ – מוֹפֵת. וְלָמָּה לֹא תִסָּפֵק בְּטַעֲנוֹתָם בַּיְסוֹדוֹת הָאַרְבָּעָה רִאשׁוֹנָה, וְתִתְבַּע אוֹתָם בְּעוֹלָם הָאֵשׁ אֲשֶׁר יִטְעֲנוּ שֶׁשָּׁם הָאֵשׁ הָעֶלְיוֹנָה אֵין גָּוֶן לוֹ, שֶׁיִמְנַע גּוֹן הַשָּׁמַיִם וְהַכּוֹכָבִים, וּמָתַי הִשַּׂגְנוּ אֲנַחְנוּ אֵשׁ יְסוֹדִית? אֲבָל אֵיכוּת חַמָּה בְתַכְלִית אִם תָּחוּל בָּאָרֶץ תִּהְיֶה גַחֶלֶת, וְאִם תָּחוּל בָּאַוִּיר – שַׁלְהֶבֶת, וְאִם תָּחוּל בַּמַּיִם תִּהְיֶה מַיִם רוֹתְחִים. וּמָתַי רָאִינוּ גֶשֶׁם אִשִּׁי וְאַוִּירִי נִכְנָסִים בְּחֹמֶר הַצֶּמַח וְהַחַי, עַד שֶׁנִּגְזֹר שֶׁהוּא מֻרְכָּב מֵהָאַרְבָּעָה כֻלָּם: אֵשׁ וְאַוִּיר וְמַיִם וָאָרֶץ? אֱמֹר, שֶׁהִשַּׂגְנוּ הַמַּיִם וְהָאָרֶץ בְּהִשְׁתַּנּוֹתָם וְהִכָּנְסָם בְּחֹמֶר הַצֶּמַח, וְלָאַוִּיר וְלַחֲמִימוּת הַשֶּׁמֶשׁ עֵזֶר בַּהֲוָיָה בְדֶרֶךְ הָאֵיכוּת, לֹא בְגֶשֶׁם־אֵשׁ וְלֹא בְגֶשֶׁם־אַוִּיר. אוֹ מָתַי רָאִינוּ אוֹתָם נִתָּקִים אֶל אֵלֶּה הָאַרְבָּעָה בְעֵינֵיהֶם? [הֲלֹא] אִם יִנָּתֵק חֵלֶק אֶל דְּמוּת הֶעָפָר – אֵינוֹ עָפָר, אֲבָל הוּא אֵפֶר רָאוּי לִרְפוּאָה, וְהַחֵלֶק הַנִּתָּק אֶל דְּמוּת הַמַּיִם – אֵינוֹ מַיִם, אֲבָל הוּא סְחִיטָה אוֹ לֵחוּת אַרְסִי אוֹ מְזוֹנִיִּי, לֹא מַיִם רְאוּיִים לִשְׁתִיָּה, וְהַחֵלֶק הַנִּתָּק אֶל דְּמוּת הָאַוִּיר הָיָה אֵד אוֹ קִיטוֹר, לֹא אַוִּיר רָאוּי לְהִתְנַשֶּׁם בּוֹ. וְאֵלֶּה גַם כֵּן: פְּעָמִים יִשְׁתַּנּוּ אֶל בַּעֲלֵי חַיִּים אוֹ לִצְמָחִים, אוֹ יִקְפְּאוּ בְחֶלְקֵי הָאָרֶץ, וְשָׁבוּ מֵהִשְׁתַּנּוּת אֶל הִשְׁתַּנּוּת, וּבְפֶלֶא יִפֹּל בָּהֶם הִשְׁתַּנּוּת אֶל יְסוֹד גָּמוּר. אֱמֶת כִּי אַחַר הַמֶּחְקָר יוֹצֵא לָנוּ הַהֶכְרֵחַ לְהוֹדוֹת בַּחֲמִימוּת וְהַקְּרִירוּת וְהַלֵּחוּת וְהַיְבֵשׁוּת, וְשֶׁהֵם אֵיכֻיּוֹת רִאשׁוֹנִים לֹא יִמָּלֵט מֵהֶם אוֹ מִמִּצּוּעֵיהֶם גֶּשֶׁם מֵהַגְּשָמִים, וְשֶׁהַשֵּׂכֶל יַתִּיךְ הַמֻּרְכָּבוֹת אֲלֵיהֶם, וְיַרְכִּיב מֵהֶם וְיַנִּיחַ לָהֶם עֲצָמִים נוֹשְׂאִים, וְיֹאמַר: אֵשׁ וְאַוִּיר וּמַיִם וָאָרֶץ בְּצִיּוּר וּבְמַאֲמָר, לֹא שֶׁהֵם הָיוּ [בִּ]כְלָל פְּשׁוּטִים חוּץ לַשֵּׂכֶל, וְיִתְרַכֵּב מֵהֶם כָּל הֹוֶה. וְאֵיךְ יֹאמְרוּ זֶה? וְהֵם יֹאמְרוּ בַקַּדְמוּת, אִם כֵּן לֹא סָר הָאָדָם הֹוֶה מִשִּׁכְבַת זֶרַע וָדָם, וְהַדָּם מֵהַמְּזוֹנוֹת, וְהַמְּזוֹנוֹת מֵהַצְּמָחִים וְהַצְּמָחִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, מִזְּרָעִים וּמַיִם אֲשֶׁר יִשְׁתַּנּוּ לְדוֹמֶה לָהֶם בְּעֵזֶר מֵהַשֶּׁמֶשׁ וְהָאַוִּיר וְהָאָרֶץ; הִנֵּה זֶה הַסָּפֵק בַּיְסוֹדוֹת עַל דַּעְתָּם. וְאוּלָם עַל דַּעַת הַתּוֹרָה הִנֵּה הָאֵל בָּרָא הָעוֹלָם כְּמוֹ שֶׁהוּא, וּבַעֲלֵי חַיִּים שֶׁלוֹ וּצְמָחָיו מְצֻיָּרִים, וְלֹא יִצְטָרֵךְ לְהַקְדִּים מִצּוּעִים וּלְהַרְכִּיב הַרְכָּבוֹת. וּבְהוֹדוֹת בַּחִדּוּשׁ, קַל כָּל קָשׁהֶ וְהִתְיַשֵּׁר כָּל מַעֲקָשׁ. כְּשֶׁיְּדֻמּהֶ מִזֶּה הָעוֹלָם שֶׁהוּא לֹא הָיָה וְאַחַר כֵּן הָיָה בְחֵפֶץ הָאֵל בְּעֵת שֶׁרָצָה וְאֵיךְ שֶׁרָצָה, לֹא תִצְטַעֵר בַּחֲקִירָה אֵיךְ הִתְהַוּוּ הַגַּשְׁמִיִּים וְאֵיךְ נִקְשְׁרוּ בָהֶם הַנְּפָשׁוֹת, וְלֹא תִתְרַחֵק נַפְשְׁךָ מִקִּבּוּל "הָרָקִיעַ" וְ"הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לַשָּׁמַיִם", וְהַשֵּׁדִים אֲשֶׁר יַזְכִּירוּם רַבּוֹתֵינוּ, וְהַסִּפּוּרִים הַמְקֻוִּים מִן "יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ" וּ"תְחִיַּת הַמֵּתִים" וְ"הָעוֹלָם הָבָּא". וּמַה צָּרְכֵּנוּ אֶל זֹאת הַתַּחְבֻּלָה בְהִשָּׁאֲרוּת הַנֶּפֶשׁ אַחַר כְּלוֹת הַגּוּף, וְהַמְסֻפָּר הַצּוֹדֵק הַמְקֻבָּל כְּבָר אִמֵּת אֶצְלֵנוּ הַיִעוּדִים, הִנִּיחָם יִהְיוּ רוּחָנִיִּים אוֹ גַשְׁמִיִּים. וְאִם נַמְשִׁיךְ דַּרְכֵי הַהִגָּיוֹן לְקַיֵּם הַדֵּעוֹת בָּם וּלְבַטְּלָם, יִכְלוּ הַחַיִּים בִּלְעֲדֵי תוֹלָדָה. וּמִי לָנוּ בַאֲמִתַּת מַה שֶּׁהֲבִיאוֹנוּ בְּשֶׁהַנֶּפֶשׁ עֶצֶם שִׂכְלִי, לֹא יֻגְבַּל בְּמָקוֹם וְלֹא תַשִּׂיגֵהוּ הֲוָיָה וְלֹא הֶפְסֵד? וּבַמֶּה תֻכַּר נַפְשִׁי מִן נַפְשְׁךָ אוֹ מִן הַשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל, וּשְׁאָר הָעִלּוֹת וְהָעִלָּה הָרִאשׁוֹנָה? עוֹד. אֵיךְ לֹא יִתְאַחֲדוּ נֶפֶשׁ אֲרִיסְטוֹ וְנֶפֶשׁ אַפְלָטוֹן, וְיֵדַע כָּל אֶחָד מֵהֶם דַּעַת חֲבֵרוֹ וְהַאֲמָנָתוֹ וּסְתָרָיו? וּכְלָל הַפִּילוֹסוֹפִים (עוֹד), אֵיךְ לֹא יַשְׂכִּילוּ מֻשְׂכְּלֵיהֶם פִּתְאוֹם כְּמוֹ שֶׁהֵם אֵצֶל הָאֵל וְאֵצֶל הַשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל? וְאֵיךְ תַּשִּׂיגֵם הַשִּׁכְחָה? וְלָמָה יִצְטָרְכוּ אֶל הַתְּבוּנָה בְמֻשְׂכְּלֵיהֶם חֵלֶק אַחַר חֵלֶק? עוֹד. אֵיךְ לֹא יִמְצָא הַפִּילוֹסוֹף אֶת נַפְשׁוֹ כַּאֲשֶׁר יִישַׁן וּכְשֶׁנִּשְׁתַּכֵּר וּכְשֶׁהִגִּיעַ לוֹ בַרְסָם, כְּלוֹמַר: מֻרְסָא בַמֹּחַ, וּכְשֶׁמָּצְאָה אוֹתוֹ הַכָּאָה בְמֹחוֹ, וּכְשֶׁיַּזְקִין ויִבְלֶה? וּמַה אֲשֶׁר נִגְזַר עַל מִי שֶׁהִגִּיעַ לַקָּצֶה מֵחָכְמַת הַפִּילוֹסוֹפִיָּה, וְקָרָהוּ בִּלְבּוּל שְׁחוֹרִי אוֹ בַרְסָם וְשָׁכַח כָּל חָכְמָתוֹ? הַאִם אֵין זֶה הוּא הוּא בְעֵינוֹ, אוֹ נֹאמַר שֶׁהוּא זוּלָתוֹ? עוֹד. נַנִּיחַ שֶׁהִבְרִיא מֵחָלְיוֹ בְהַדְרָגָה, וְקִבּלֵ עָלָיו לְהִתְלַמֵּד מֵרֹאשׁ וְהִזְקִין וְלֹא יַשִּׂיג הַמַּדָּע הָרִאשׁוֹן; הַאִם יָשׁוּבוּ לוֹ שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת נִבְדָּלוֹת, אַחַת מִשְּׁתֵיהֶן בִּלְעֲדֵי הָאַחֶרֶת? עוֹד. נַנִּיחַ שֶׁנִּשְׁתַּנָּה מִזְגוֹ אֶל אַהֲבַת הַהִתְגַּבְּרוּת וְהַתַּאֲווֹת, הֲנֹאמַר כִּי יֶשׁ לוֹ נֶפֶשׁ בְּגַן עֵדֶן וְנֶפֶשׁ בְגֵיהִנֹּם?! וְאֵיזֶה הוּא הַגְבוּל מֵהַמַּדָּע שֶׁתָּשׁוּב בּוֹ נֶפֶשׁ הָאָדָם נִבְדֶּלֶת מֵהַגּוּף בִּלְתִּי אוֹבֶדֶת? אִם הָיָה בִכְלָל מַדַּע הַנִּמְצָאוֹת – הַרְבֵּה מַה שֶּׁנִּשְׁאַר עַל הַפִּילוֹסוֹף לֹא יֵדָעֵהוּ מִמַּה שֶּׁבַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וּבַיָּם; וְאִם הָיָה מַסְפִּיק הַקְּצָת, הִנֵּה כָל נֶפֶשׁ מְדַבֶּרֶת נִבְדֶּלֶת, לְפִי שֶׁהַמֻּשְׂכָּלוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת תְּקוּעוֹת בָּהּ. וְאִם הָיָה אָמְנָם תִּפָּרֵד הַנֶּפֶשׁ בְּצִיּוּר הָעֲשָׂרָה מַאֲמָרִים וּמַה שֶּׁלְמַעְלָה מֵהֶם מֵהַתְחָלוֹת הַתְּבוּנָה, וְיֻכְלְלוּ בָהֶם הַנִּמְצָאוֹת כֻּלָּם כְּשֶׁיִּקָּחֵם הֶגְיוֹנִיּוֹת מִבַּלְעֲדֵי הַשְׁלָמָה לְחֶלְקֵיהֶם, הוּא מַדָּע קָרוֹב יֻשַּׂג מִיּוֹמוֹ, וְרָחוֹק שֶׁיָשׁוּב הָאָדָם מַלְאָךְ מִיּוֹמוֹ, וְאִם אִי אֶפְשָׁר מִבִּלְתִּי הַגָּעָתָם לַקָּצֶה וְהַהַקָּפָה בָהֶם, הֶגְיוֹנִיּוֹת וְטִבְעִיּוֹת – הוּא עִנְיָן בִּלְתִּי מֻשָּׂג, וְהוּא אוֹבֵד בְּלִי סָפֵק, עַל דַּעְתָּם. וְהִנֵּה כְבָר נִתְפַּתֵּיתָ לְדִמְיוֹנוֹת נִפְסָדוֹת, וּבִקַּשְׁתָּ מַה שֶּׁלֹא נָתַן לְךָ יוֹצְרְךָ עָלָיו, וְלֹא הוּשַׂם בְּטֶבַע בָּשָׂר הַשָּׂגָתוֹ בְהֶקֵּשׁ, אֲבָל הוּשַׂם זֶה בְטֶבַע הַנִּבְחָרִים מִסְּגֻלּוֹת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ, הַזַּכִּים מִזַּכֵּי הַבְּרִיאָה, בַּתְּנָאִים אֲשֶׁר הִזְכַּרְנוּם, יַגִּיעוּ אוֹתָן הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר יְצַיְּרוּ הָעוֹלָם בִּכְלָלוֹ וְיִרְאוּ אֱלֹהֵיהֶם וּמַלְאָכָיו, וְיִרְאֶה קְצָתָם אֶת קְצָתָם וְיֵדַע קְצָתָם סִתְרֵי קְצָתָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: גַּם־אֲנִי יָדַעְתִּי הֶחֱשׁוּ. וְאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע אֵיך זֶה וּבְמַה זֶּה, אִם לֹא שֶׁיְּבוֹאֵנוּ מִדֶּרֶךְ הַנְּבוּאָה. וְאִלּוּ הָיְתָה חָכְמַת הַפִּילוֹסוֹפִים בָּזֶה אֱמֶת, הִשִּׂיגוּהָ בְדַבְּרָם בַּנְּפָשׁוֹת וּבַנְּבוּאָה, וְהֵם כִּשְׁאָר בְּנֵי אָדָם, אֱמֶת שֶׁיֵשׁ לָהֶם יִתְרוֹן בַּחָכְמָה הָאֱנוֹשִׁית, כְּמוֹ שֶׁהָיָה אוֹמֵר סָקְרַאט הָרִאשׁוֹן לָעָם: "אֲנִי לֹא אֶכְפֹּר חָכְמַתְכֶם הָאֱלֹהִית, אֲבָל אֲנִי אוֹמֵר: לֹא אֵדָעָהּ; אָמְנָם אֲנִי חָכָם בַּחָכְמָה הָאֱנוֹשִׁית". וְיֵשׁ לָהֶם הִתְנַצְּלוּת לְמַה שֶּׁנִצְטָרְכוּ אֶל הֶקֵּשֵׁיהֶם, לְהֶעְדֵּר הַנְּבוּאָה וְהָאוֹר הָאֱלֹהִי אֶצְלָם תִּקְּנוּ הַחָכְמוֹת הַמּוֹפְתִיּוֹת תִּקּוּן אֵין תַּכְלִית אַחֲרָיו, וְהִתְיַחֲדוּ בָזֶה. וְאֵין חִלּוּף בֵּין שְׁנֵי אִישִׁים בַּחָכְמוֹת הָהֵם, וְכִמְעַט שֶׁאֵין הַסְכָּמָה בֵין שְׁנֵי אִישִׁים בְּמַה שֶּׁיִּתְחַלְּפוּ אַחַר זֶה מֵהַדֵּעוֹת בְּמַה שֶּׁאַחַר הַטֶּבַע, גַּם בְּהַרְבֵּה מֵהַטֶּבַע, וְאִם נִמְצָא כַת אַחַת מַסְכֶּמֶת עַל דַּעַת אַחַת, הִנֵּה אֵין זֶה לַחֲקִירָה וְתוֹלָדָה שֶׁעָמְדָה עֲלֵיהֶם דַּעְתָּם, אֲבָל שֶׁהֵם סִיעַת אֶחָד מֵהַמְדַבְּרִים יְקַבְּלוּ מִמֶּנּוּ, כְּסִיעַת פִּיתָגוֹרִיס וְסִיעַת אַבּוּדָקְלִיס וְסִיעַת אִפּוֹקרָט וְסִיעַת אֲרִיסְטוֹ וְסִיעַת אַפְלָטוֹן וְזוּלָתָם, וּבַעֲלֵי הַחֹשֶׁךְ וְהָאוֹר וְהַהוֹלְכִים, וְהֵם מִסִּיעַת אֲרִיסְטוֹ, וְלָהֶם בַּהַתְחָלוֹת דֵּעוֹת מַפְסִידוֹת הַשְּׂכָלִים, יְבַזֵּם הַשֵּׂכֶל, כְּהַעֲלָתָם בְּסִבּוּב הַגַּלְגַּל שֶׁהוּא יְבַקֵשׁ שְׁלֵמוּת יֶחְסַר לוֹ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִכְחִי לְכָל צַד, וְלָמָּה שֶׁלֹּא יִתָּכֵן זֶה תָמִיד לְכָל חֵלֶק יְבַקְשֵׁהוּ עַל הַהֲמָרָה וְהָעֵקֶב, וּכְמוֹ הִתְעַצְּמָם בַּשְּׁפָעִים הַשּׁוֹפְעִים מֵהָרִאשׁוֹן יִתְבָּרָךְ, וְאֵיךְ הִתְחַיֵּב מֵהַמַּדָּע בָּרִאשׁוֹן מַלְאָךְ וּמִן הַמַּדָּע בְּעַצְמוֹ גַּלְגַּל, וְהֻדְרְגוּ אֶל אַחַת עֶשְׂרֵה מַדְרֵגוֹת, וְעָמְדוֹ הַשְּׁפָעִים אֵצֶּל הַשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל וְלֹא יְחֻיַּב מִמֶּנּוּ לֹא גַּלְגַּל וְלֹא מַלְאָךְ. וּדְבָרִים הֵם בְּסִפּוּק לְמַטָּה מִסֵּפֶר יְצִירָה, וּבְכֻלָּן יֵשׁ סְפֵקוֹת וְאֵין הַסְכָּמָה בֵּין פִּילוֹסוֹף וְחֲבֵרָיו, אֲבָל יְנֻצְּלוּ עַל כָּל פָּנִים וְנִתֵּן לָהֶם שֶׁבַח עַל מַה שֶּׁטָעֲנוּ מִמָּפְשַׁט הֶקֵּשֵׁיהֶם וְכִוְּנוּ הַטּוֹב, וְעָשׂוּ הַנִּמּוּסִים הַשִּׂכְלִיּיִם וּמָאֲסוּ הָעוֹלָם, וְהֵם עַל כָּל פָּנִים מְעֻלִּים, אַחַר שֶׁלֹא יְחֻיַּב לָהֶם קִבּוּל מַה שֶּׁאֶצְלֵנוּ, וְאֲנַחְנוּ יְחֻיַּב לָנוּ קִבּוּל הָעֵדוּת וְהַקַּבָּלָה הַנִּמְשֶׁכֶת אֲשֶׁר הִיא כָרְאִיָּה.

ויש דבקות גופני והוא דבקות גוף בגוף. כמו (ירמיה יג, יא) "כאשר ידבק האזור אל מתני איש". (שמואל ב כג, י) "ותדבק ידו אל החרב", והוא דבקות דבר בדבר ממש. והנה המין הראשון מן הדבקות שהיא הדבקות הנפשי, לא יתכן לצווֹת לכל הנפשות כמו שאמרנו. ועל כן בא בקבלת אבותינו ז"ל בספרי, "וכי אפשר לו לאדם לעלות במרום ולהדבק בו? והלא כבר נאמר (דברים ד, כד) 'כי יי' אלהיך אש אוכלה הוא'. ואמר (דניאל ז, ט) 'כורסייה שביבין די נור, גלגלוהי נור דליק'. אלא הִדָבֵק בחכמים ובתלמידיהם ומעלה אני עליך כאילו עלית למרום ונטלתה" ע"כ. ואל תחשוב שנעלם מהם ענין הדבקות הנפשי. אבל דברו בחכמה. כי ראו קושי הדבר שיצוה השם ב"ה את ההמון על הדבקות שהיא מתת אלהים ליראי ה' ולחושבי שמו, ואיננה בידו של אדם כמו הציווים הקודמים: (דברים י, כ) "את יי' אלהיך תירא. אותו תעבוד" שאפשר קיומם ביד כל אדם. ואם תפרשהו כפשוטו דבקות גופני, לא יתכן זה אצל השם ב"ה. כי הוא ב"ה שוכן מרום ונמשל לאש אוכלה, אפילו "כורסיה שביבין די נור וגלגלוהי נור דליק". ומי יוכל לגשת? או מי יערב לבו לגשת? ולכן אמרו שאעפ"כ הוא כפשוטו דביקה ממש. וענין המצוה שידבק בחכמים ובתלמידים ומעלה עליו הכתוב כאלו נדבק בשכינה, וההדבק בחכמים ובתלמידים ביד כל אדם, וכמבואר למעלה (חדר ט' חלון א'). וטעם הדבר כי החכמים הקדושים הם בעלי הרוח הטובה, והם הדבקים בה' אלהיהם באמת. והדבק עמהם ושומע תוכחת חיים מפיהם, בְּאוֹרָם יראה אור. וזה דבר מפורסם שבאמצעות המוכן יקבל הבלתי מוכן מעט מִשִׁפְעוֹ. תמצא כן בנבואה כשהיה חזון נפרץ בישראל, וקם נביא נאמן, היה כמו מראה מלוטשת שבזרוח עליה השמש תבריק לכל פנה. וכן הנביא האיר על נפשות התלמידים באורו הגדול, וקבל כל אחד חלק מן הטוב מה שלא היה מוכן אליו מעצמו. תמצא כן בשמואל. וכן בשאול כשפגע בלהקת נביאים והתנבא עמהם (שמואל א י, י-יא). וכן בני הנביאים ואלישע (מל"ב ב, ג), ידעו כי השם לוקח את אליהו ז"ל לפי שחסרו משפעם ודנו כי קרוב העת שיסתתם המקור בארץ. וכן הולך הענין בין רב למעט עם חכמי לב והנבונים. שֶׁהַדָבֵק עמהם ורואה פניהם ושומע דבריהם יאצל עליו מן הרוח אשר עליהם. וקדמונינו ז"ל אמרו (עירובין יג, ב) "האי דחכימנא מחבראי משום דחזיתיה לר' מאיר מאחוריה. ואי חזיתיה מקמיה הוי מחדדנא טפי". וזו עדות גדולה. ולכן אמרו שמצות התורה להדבק תמיד בחכמים ובתלמידים, ועל ידם תקבל נפשו קצת מן האור הנאצל עליהם וידבק בו. ואע"פ שמהם יקבל אור, מעלה עליו הכתוב כאלו עלה למרום ונטל, כלומר כאילו משך רוח על עצמו בדבקות מחשבתו בעליונים. ועל זה אמר התנא האלהי הנשיא יוסי בן יועזר איש צרידה (אבות, פרק א), "יהי ביתך בית ועד לחכמים". ויפה פרשנו משנתו בפירושינו למסכת אבות.³יין לבנון, פרק א משנה ד (מהד' תשס"ג עמ' 67-72) אמרו עוד: (ספרי, פרשת עקב, פסקא מט) דורשי רשומות אומרים, רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם? למוד הגדה שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו, ע"כ. למדונו כי דבקת המחשבה תתכן במי שמכיר את השם ב"ה ואוהבו וירא אותו. כי על ידי כן תדבק נפשו בדרכי השם ב"ה ותשוטט מחשבתו בעניניהן. והכרת השם יגיע לאדם מן התלמוד. כשילמד בהגדות הנפלאות הממשיכות לב האדם לעבודת השם ולאהבתו, ועל זה צוה "ובו תדבק", שידבקו בדברי הגדה וכמו שבארנו (חלון ד') והכל אמת. ודי בזה:

והנה כל מה שהכיר אגור הן תעלומות מדעת האדם. ועוד היום לא היה איש מבני אדם מִכַּת אנשי החקירה והעיון שהשיג דבר מן הדברים הללו בשכלו ובבינתו. ועל זה אמר אגור "מה שמו ומה שם בנו? כי תדע". כלומר זה שעלה שמים וירד וכיוצא, אילו היה בעולם, הגד לי מה שמו. או מה שם תלמידו אם תדענו. כי התלמידים קרויים בנים (רמב"ם, הל' תלמוד תורה פ"א ה"ב) כמו (דברים ו, ז) "ושננתם לבניך". (מל"ב ב, ג) "ויֵצאו בני הנביאים". כי אי אפשר שֶׁתִּוָדַעְנָה המדעות הללו לאדם, זולתי באמצעות רוח אלהים ממרומים שתחול עליו, המצייר ציורי חכמתו ודעתו והמוספת בו כח שכל ובינה; ואז יִוָדְעוּ לו הענינים האלו. ואולם חוּל הרוח העליון על אחד ממנו יהיה בעבור צדקת וישרת לב האיש ההוא, שירא את ה' מאד והתגבר על יצרו ללכת בדרך הטובה. וזה הגיע לאדם באמצעות התורה, כי היא תלמדנו דרכי החכמה צדק משפט ומישרים. ועל זה חתם דבריו (משלי ל, ה) "כל אמרת אלוה צרופה, מגן הוא לחוסים בו". כלומר מי צור מבלעדי אלהינו היודע עמיקתא ומסתרתא. ולכן כל אמרותיו צרופות ומזוקקות, אין בהם נפתל ועקש. ומי שבוטח בה' והולך בדרכיו הנה השם ברוך הוא מגן לו בכל עניניו, ויורהו בדרך ישר, ויתן בו רוח דעת ותבונה. אז יבין יראת ה' ודעת אלהים ימצא. וכמו שאמר בראש הספר (שם ב, ז) "יצפון לישרים תושיה, מגן להולכי תום". כי יסוד הכל היא החכמה, ואם תחסר מן הנפש לא יועילו לה הדעת והשכל והבינה הנטועים בה. וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ו' חלון ג'). ועוד יתבאר ענין זה בחדר השנים עשר באופן שני, והכל בארח ישר. ובספר "מעין גנים" יתבאר הבדל המליצות והלשונות הנכתבות אצל שרש "חכמה", ובין לשונות ומליצות הנכתבות אצל "בינה", וכמו שרמזנו בכונה הד' מפתיחתנו לבית הראשון. ואז ידובר עוד על הפסוקים שבארנו בחלון זה. הוֹחֵל מעט²"המתן מעט", כלשון המקרא שופטים ג, כה עד בואנו שמה בעזרת השם ב"ה: