וְ֠נַעֲמָן שַׂר־צְבָ֨א מֶֽלֶךְ־אֲרָ֜ם הָיָ֣ה אִישׁ֩ גָּד֨וֹל לִפְנֵ֤י אֲדֹנָיו֙ וּנְשֻׂ֣א פָנִ֔ים כִּֽי־ב֛וֹ נָֽתַן־יְהוָ֥ה תְּשׁוּעָ֖ה לַאֲרָ֑ם וְהָאִ֗ישׁ הָיָ֛ה גִּבּ֥וֹר חַ֖יִל מְצֹרָֽע׃
עקידת יצחק
*תוכן דעת הרב ז"ל, הוא כי כל דבר מלאכותי, אם ירצה בעליו שיוגמר ויושלם באופן שיהיה שלם כראוי ונרצה להם צריך שימצאו תחילה כל הדברים המצטרכים לעשייתו ג"כ בתכלית השלימות הראויה, והם בכלל שלשה דברים, הא' החומר היותר נחות לקבל מרת הדבר ההוא המבוקש, והב' הפועל ר"ל האומן היותר שלם במלאכה זאת, כאשר נראה ג"כ כי כאשר צוה הי"ת לעשות הארון והכפורת ושאר כלי הקודש בחר בזהב שהוא היותר טוב מכל המתכיות, שיהיה חומר הכלים היקרים החלה, וקראו בשם את בצלאל ושאר חכמי לב אשר מלא אותם רוח חכמה להיות האומנים לעשות כל אלה, והג' כלי אומנות המצטרכים למלאכה זאת צריכים ג"כ להיות טובים וראוים למלאכה ההיא, כמו שאה"כ (ישעיה כ"ח) שגם למלאכת החרישה והדישה שהם נראות לנו בהשקפה ראשונה כקלות ופחותות הערך, בכל זאת צריכות להעשות באופן הראוי ובכלים הראויים להן אם תצלחנה ותושג מהן התכלית הנרצה, וכמו כן אמר הכ' (שם נ"ד) גם בחרש ברזל שברצותו להוציא כלי למעשהו, יצטרך לבחור באמצעים הנכונים והראוים לזה כמו שמבאר הרב ז"ל כל זה בפנים הספר, כי כן נתן הי"ת בלבו לדעת זאת עפ"י נסיונות והתבוננות בפעולת הטבע, כמו שאמרו החוקרים שהמלאכה נמשכת אל הטבע ומתדמה אליה, [כנודע שלא לבד הרבה דברים נודעו לבני אדם במקרה ע"י שאר ב"ח, כמו שנודעו ד"מ בשנת ק"ח לאלף הששי חמי במדינת בעהמען (אשר כפי הידוע לכל יועילו הרבה לתרופת חליי ונגעי בני אדם) רק ע"י מקרה כזה בלכת הקיסר קאראלוס לצוד ציד ע"י שטבע בתוכם כלבו, וצעק מרה כי נכוו רגליו בם אשר ע"כ נקרא גם המקום ההוא על שמו קארלסבאד. וכן נודע לדעת קצת טבע מעין אחר במדינת איטאליען לרפאות חולי השדפון רק ע"י רועה אחד שגרש מעדרו בהמה אחת אשר היתה חולה וכחושה מאוד, ותלך ותרעה בנאות דשא אשר שם המעין ההוא ותשת ממנו, ותרפא ותהיה דשנה ושמנה כמקדם, כי אם גם הרבה מלאכות ותחבולות מעשיות (מלבד אותן שהמציאו בחכמתם אשר חננם ה' ועפ"י נסיונם והתבוננם בדרכי וחקי הטבע) למדו בני אדם משאר ב"ח, כי מה שראו אותם עושים עפ"י נטיית טבעם ותולדותם, עשו כן גם הם כמסופר ד"מ מקצת החכמים שרפואת ההקאה לחולי האצטומכא והמעיים למדו רק מקצת חייתו שדה אשר באכלם יותר מדי שבעם ויחלו, יאכלו עשב ידוע אשר טבעו לסבב להם הקאת המאכל ושבו ונרפאו, גם בדחז"ל. לא נמצא לא לבד לענין, מידות ותכונות נפשיות (בעירובין דף ק' ע"ב) "אלמלא לא נתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול, גזל מנמלה, עריות מיונה, דרך ארץ מתרנגול" וסמכו זאת על הכ' "מלפני מבהמות ארץ", כי אם גם פעולת קבורת המתים אחז"ל למד האדם רק מב"ח, כי כן איתא בפרקי דר"א כי במות הבל היו אדם וחוה יושבים ובוכים ולא ידעו מה לעשות עד שלמדו לקברו בארץ מעורב אחד שמת רעהו ונטלו וחפר בארץ לעיניהם וקברו, אשר ע"כ הזהירנו ג"כ החכם מכל אדם ללמוד מניעת העצלות וחבוק ידים מנמלה באמרו (משלי ו׳:ו׳) "לך אל הנמלה עצל" וכו'] ועל ענין זה ר"ל כי נתן ה' לבני אדם התשוקה והנטיה הטבעית להשקיף אל פעולת הטבע ולהשתדל תמיד להדמות לה במלאכתם וללמוד גם דברים מועילים ממעשי שאר בע"ח רומז גם ה"כ (ישעי' כ"ח) "גם זאת מעם ה' יצאה הגדיל עצה הפלי' תושיה".
אפס לא לבד בפעולות בני אדם הענין כן הוא, כי אם גם בפעולות הי"ת, שאף שלפעמים יבחר להשגת תכליתו באמצעים זרים, אשר בהשקפה ראשונה ידמו לנו שאין באפשרותם כלל להביא אל התכלית הנרצה, למען הראות בזה לבני אדם גודל תקפו וגבורתו, שגם ע"י אמצעים בלתי נאותים כלל יש ביכלתו להשיג תכליתו היקרה, (עיין ביאורי לשער ל"ה) בכל זאת נראה שגם הוא י"ת נוהג לפעמים על אופן זה לבחור להשגת תכליתו רק באמצעים הנאותים והראוים לה, ר"ל להכין החמרים, הפועלים והכלים הראוים לעשות על ידם פעולתו הנסיית אשר אליה יכונן, כמו שבחר באסוך שמן של האשה האחת מבני הנביאים (מלכים ב ד׳:ל״ח) להיות החומר הנאות להריק לה ברכתו ע"י נביאו אלישע, וכמו שבחר במשה להיות שלוחו להוציא את ישראל ממצרים, ויבחר בדוד להושיע אותם מיד כל אויביהם מסביב, בעבור היותם הפועלים הנאותים לו, לעשות על ידם אותותיו ומופתיו בארץ חם וכנען וכל סביבותיה, וכמו שבחר בתבת עצי גופר להיות כלי נאות להציל על ידה נח וביתו ממי המבול, ובתיבת גומא להחיות את משה, כאשר הושם בסוף על שפת היאור, אף שהיה ביכולת הי"ת לעשות כל האותות והמופתים והנסים האלה אף מבלעדי החמרים הפועלים והכלים הנאותים להם, אשר ע"כ תעו גם החרטומים וחשבו כי המכות הראשונות דם וצפרדע אשר מי היאור היו להם לחומר אשר ממנו נתהוו הן רק פעולות טבעיות כעין מה שעשו גם בלהטיהם כן (אף שלא יכלו לסבב גם סור המכות האלה כמ"ש הרב בשער ל"ו ע"ש) וכן טעה נעמן כאשר צוהו אלישע לרחוץ במי הירדן להיטהר מצרעתו, מ"ב ה') כי חשב שרפואה זאת היא טבעית ולא נסיית אחרי שבחר לה אמצע, הנאות גם על פי חוקי הרפואה הטבעית ר"ל הרחיצה במי נהר לנקות העור והבשר וע"כ אמר "הלא טוב אבנה ופרפר" וכו' ר"ל אם רק עפ"י דרכי הטבע ארפא מצרעתי הלא טוב לי לרחוץ במי נהרות דמשק אלה (אף שזה בעצמו היה לו להוציאו מטעותו, כי בלתי ספק רחץ כבר בהם ובכל זאת מאנה צרעתו הרפא.) גם במן בעבור היותו מקשיי ויבש, כזרע גד שהוא מאכל טבעיי חשבוהו קצת אנשים דבר טבעי וע"כ הותירו ממנו כמשפט כל איש במאכליו הטבעיים אשר ישאיר הנותר מהם היום ליום המחרת, גם יצאו בעבור זה ללקוט ביום השביעי כי חשבו שאחרי שהוא דבר טבעיי יתמיד להיות מדי יום ביומו כאשר יתמידו שאר פעולות הטבע ויהיה גם כן ביום השביעי (עיין מכל זה בדברי הרב ז"ל למעלה בשער מ"א) וכל זאת נסובה להם בעבור שראו מעשי נסים אלה דומים בחמריהם או בשאר חלקיהם או סיבותיהם לדברים טבעיים ויחשבום ג"כ רק לפעולות טבעיות, ועפ"י הדברים האלה מבאר גם מאחז"ל שהחל בו, כי רצו להורות לנו בזה שנתינת התורה התמימה לבני ישראל היתה מלאכת ה' היותר יקרה והיותר שלימה יען כי לא חסרו בה כל התנאים הנזכרים למעלה שהם הכרחיים אל כל פעולה אם תהיה שלימה ויקרה כראוי. כי האמצעי אשר בחר בו הי"ת להיות כעין כלי לתת התורה על ידו, היה משה בחיר כל בני אדם, והתורה בעצמותה היא שלימה ותמימה כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה אך שלום ואושר זמני ומוסרי לתומכיה, והפועל ר"ל הנותן אותה הוא הי"ת השלם לבלי תכלית אשר מאתו לא יצא דבר שאינו שלם כראוי, אם לא שפחיתות החומר או האנשים המקבלים פעולתו מחייבת שתהיה פעולתו זאת בעצמה ג"כ גרועה, ואחרי שבני ישראל מקבלי התורה היו בעצמם טובים ויקרי רוח, וזרע קודש אשר ברך ה' הלוא בהכרח צריכים אנו להודות התורה הנתונה מיד עליון להם היא ג"כ שלימה ותמימה מאוד ואין בה שמץ דופי, וזשאחז"ל "יבוא טוב שהוא משה, ויקבל טוב זו התורה, מטוב, מהי"ת שהוא טוב לטובים" לישראל שהם טובים בבחינה מוכרית, אך ע"ז יאמר הרב ז"ל כי בהשקפה ראשונה יראה לנו שמה שמסופר בפרשתנו זאת הוא מתנגד אל מחז"ל זה, כי שאלת מרע"ה "הצאן ובקר ישחט להם" וכו' נראה כמתנגדת אל טוב לבו צדקתו ואמונתו בה' כי איך יסתפק איש צדיק ומאמין כמוהו ביכולת הי"ת שהיא לבלי תכלית? גם מה שנראה מאמרם ז"ל "ויקבל טוב מטוב" שכל מה שבא לישראל ע"י משה מהי"ת היה אך טוב וחסד למו, נראה כמתנגד אל סיפור פרשתינו, כי במן קצה נפשם ומתן השלו ובשר תאוה זה היה להם לזרא, וגם אף ה' חרה בעם ויך בהם מכה רבה אשר כל אלה הן פעולות אשר בהשקפה ראשונה לא תעדנה על טובת וחסדי הי"ת על ישראל? גם הסיפור מתלונת בני ישראל והיותם מתאוננים רע באזני ה' ומתאוים בכל עוז לאכילת בשר, יורה כפי הנראה שלא היו ראוים להקרא תמיד בשם "טובים" שהוא שם תהילה ותפארת מוסרית למו, ולבאר כל אלה יאמר הרב ז"ל כי משה לא נסתפק כלל ביכולת הי"ת שיוכל לערוך שלחן במדבר רק אמר אליו אחרי ששמת אותי למנהיג אנושי לישראל וגלית בזה דעתך שתרצה להנהיגם באופן טבעי אחשוב למשפט שאין מהראוי לשנות עתה מנהג העולם בעבורם לתת להם תאותם כי אם להכריחם שיכבשו יצרם למען תהיה פרנסתם תמיד רק באופן שתוכל להעשות בכל העתים והזמנים, גם על יד איש אשר כמוני היושב בקרבם, מבלי שינוי הטבע, כי אם ירגלו עתה באכילת בשר לשובע, יהיה ההכרח לפרנסם תמיד רק באופן נסיי, כי בדרך הטבע מי יוכל להאכילם בשר "הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם"? וסרה א"כ בזה התלונה מעל משה באופן שנראה כי תמיד היה ראוי להקרא בשם טוב, גם המן היה מזון טוב לישראל ולא מצד עצמותו הרעה קצו בו ישראל, כי אם בעבור השתוקקם למעמדם החפשי מעול התורה במצרים החפיאו עליו דברים אשר לא כן, והשלו אף שהיה להם לזרא ורע גופני, בכל זאת גם הוא היה טוב לכם בבחינה מוסרית, כי על ידו נוסרו, ולמדו להיטיב דרכם מן אז והלאה ולדעת כי רע ומר הוא לאדם להמשך אחר יצר לבו הרע ותשוקתו החמרית, ומעצמו יבואר כי אחרי שעל פי משפט הצדק והמישרים הוכיחם הי"ת בשבט פשעם למען ענותם ולהיטיבם באחריתם בבחינה מוסרית, לא חדל גם אז מהיות הטוב והמיטיב לכל, כי אם היה רק כאב רחמן אשר יוכרחו לפעמים ליסר בנו העוזב ארחות יושר למען הטותו עי"ז עוד אל נתיבות הצדק והמישרים, גם בעד ישראל הליץ הרב ז"ל כי היו ראוים גם אז להקרא בשם טובים, כי אחרי שמבלי טורח נמצאו בם כרגע שבעים זקנים אשר היו ראוים שתחול עליהם רוח ה' הלוא זה יעיד עליהם כי רוב העדה היו יקרי רוח, ובעלי מעלות ומידות יקרות, כי מבלעדי זאת לא היה נמצא בתוכם גם מספר גדול כזה מאנשים שלימים וראוים לנבואה, גם האספסוף אשר בקרבו לא היו שקועים במצולת התאוה הבהמות כל כך להתאות תמיד רק אל הבשר ושאר מאכלים גסים כנראה מדבריהם בהשקפה ראשונה, כי אם במשכיות אמרי פיהם אלה הסתירו רק תשוקתם אל החופש מעול התורה והדת שהיה להם במצרים בעבור היותם עוד חסרי הדעת להבין ערכה ויקרה כמו שיבאר הרב ז"ל כל זה בפנים הספר עיין שם. מציאות התנאים הנאותים במעשים האנושיי' הכרחי לשלמות המלאכה. גם יתכן מציאותם במעשים האלהיים כי שם צוה ה' את הברכה:
אפס לא לבד בפעולות בני אדם הענין כן הוא, כי אם גם בפעולות הי"ת, שאף שלפעמים יבחר להשגת תכליתו באמצעים זרים, אשר בהשקפה ראשונה ידמו לנו שאין באפשרותם כלל להביא אל התכלית הנרצה, למען הראות בזה לבני אדם גודל תקפו וגבורתו, שגם ע"י אמצעים בלתי נאותים כלל יש ביכלתו להשיג תכליתו היקרה, (עיין ביאורי לשער ל"ה) בכל זאת נראה שגם הוא י"ת נוהג לפעמים על אופן זה לבחור להשגת תכליתו רק באמצעים הנאותים והראוים לה, ר"ל להכין החמרים, הפועלים והכלים הראוים לעשות על ידם פעולתו הנסיית אשר אליה יכונן, כמו שבחר באסוך שמן של האשה האחת מבני הנביאים (מלכים ב ד׳:ל״ח) להיות החומר הנאות להריק לה ברכתו ע"י נביאו אלישע, וכמו שבחר במשה להיות שלוחו להוציא את ישראל ממצרים, ויבחר בדוד להושיע אותם מיד כל אויביהם מסביב, בעבור היותם הפועלים הנאותים לו, לעשות על ידם אותותיו ומופתיו בארץ חם וכנען וכל סביבותיה, וכמו שבחר בתבת עצי גופר להיות כלי נאות להציל על ידה נח וביתו ממי המבול, ובתיבת גומא להחיות את משה, כאשר הושם בסוף על שפת היאור, אף שהיה ביכולת הי"ת לעשות כל האותות והמופתים והנסים האלה אף מבלעדי החמרים הפועלים והכלים הנאותים להם, אשר ע"כ תעו גם החרטומים וחשבו כי המכות הראשונות דם וצפרדע אשר מי היאור היו להם לחומר אשר ממנו נתהוו הן רק פעולות טבעיות כעין מה שעשו גם בלהטיהם כן (אף שלא יכלו לסבב גם סור המכות האלה כמ"ש הרב בשער ל"ו ע"ש) וכן טעה נעמן כאשר צוהו אלישע לרחוץ במי הירדן להיטהר מצרעתו, מ"ב ה') כי חשב שרפואה זאת היא טבעית ולא נסיית אחרי שבחר לה אמצע, הנאות גם על פי חוקי הרפואה הטבעית ר"ל הרחיצה במי נהר לנקות העור והבשר וע"כ אמר "הלא טוב אבנה ופרפר" וכו' ר"ל אם רק עפ"י דרכי הטבע ארפא מצרעתי הלא טוב לי לרחוץ במי נהרות דמשק אלה (אף שזה בעצמו היה לו להוציאו מטעותו, כי בלתי ספק רחץ כבר בהם ובכל זאת מאנה צרעתו הרפא.) גם במן בעבור היותו מקשיי ויבש, כזרע גד שהוא מאכל טבעיי חשבוהו קצת אנשים דבר טבעי וע"כ הותירו ממנו כמשפט כל איש במאכליו הטבעיים אשר ישאיר הנותר מהם היום ליום המחרת, גם יצאו בעבור זה ללקוט ביום השביעי כי חשבו שאחרי שהוא דבר טבעיי יתמיד להיות מדי יום ביומו כאשר יתמידו שאר פעולות הטבע ויהיה גם כן ביום השביעי (עיין מכל זה בדברי הרב ז"ל למעלה בשער מ"א) וכל זאת נסובה להם בעבור שראו מעשי נסים אלה דומים בחמריהם או בשאר חלקיהם או סיבותיהם לדברים טבעיים ויחשבום ג"כ רק לפעולות טבעיות, ועפ"י הדברים האלה מבאר גם מאחז"ל שהחל בו, כי רצו להורות לנו בזה שנתינת התורה התמימה לבני ישראל היתה מלאכת ה' היותר יקרה והיותר שלימה יען כי לא חסרו בה כל התנאים הנזכרים למעלה שהם הכרחיים אל כל פעולה אם תהיה שלימה ויקרה כראוי. כי האמצעי אשר בחר בו הי"ת להיות כעין כלי לתת התורה על ידו, היה משה בחיר כל בני אדם, והתורה בעצמותה היא שלימה ותמימה כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה אך שלום ואושר זמני ומוסרי לתומכיה, והפועל ר"ל הנותן אותה הוא הי"ת השלם לבלי תכלית אשר מאתו לא יצא דבר שאינו שלם כראוי, אם לא שפחיתות החומר או האנשים המקבלים פעולתו מחייבת שתהיה פעולתו זאת בעצמה ג"כ גרועה, ואחרי שבני ישראל מקבלי התורה היו בעצמם טובים ויקרי רוח, וזרע קודש אשר ברך ה' הלוא בהכרח צריכים אנו להודות התורה הנתונה מיד עליון להם היא ג"כ שלימה ותמימה מאוד ואין בה שמץ דופי, וזשאחז"ל "יבוא טוב שהוא משה, ויקבל טוב זו התורה, מטוב, מהי"ת שהוא טוב לטובים" לישראל שהם טובים בבחינה מוכרית, אך ע"ז יאמר הרב ז"ל כי בהשקפה ראשונה יראה לנו שמה שמסופר בפרשתנו זאת הוא מתנגד אל מחז"ל זה, כי שאלת מרע"ה "הצאן ובקר ישחט להם" וכו' נראה כמתנגדת אל טוב לבו צדקתו ואמונתו בה' כי איך יסתפק איש צדיק ומאמין כמוהו ביכולת הי"ת שהיא לבלי תכלית? גם מה שנראה מאמרם ז"ל "ויקבל טוב מטוב" שכל מה שבא לישראל ע"י משה מהי"ת היה אך טוב וחסד למו, נראה כמתנגד אל סיפור פרשתינו, כי במן קצה נפשם ומתן השלו ובשר תאוה זה היה להם לזרא, וגם אף ה' חרה בעם ויך בהם מכה רבה אשר כל אלה הן פעולות אשר בהשקפה ראשונה לא תעדנה על טובת וחסדי הי"ת על ישראל? גם הסיפור מתלונת בני ישראל והיותם מתאוננים רע באזני ה' ומתאוים בכל עוז לאכילת בשר, יורה כפי הנראה שלא היו ראוים להקרא תמיד בשם "טובים" שהוא שם תהילה ותפארת מוסרית למו, ולבאר כל אלה יאמר הרב ז"ל כי משה לא נסתפק כלל ביכולת הי"ת שיוכל לערוך שלחן במדבר רק אמר אליו אחרי ששמת אותי למנהיג אנושי לישראל וגלית בזה דעתך שתרצה להנהיגם באופן טבעי אחשוב למשפט שאין מהראוי לשנות עתה מנהג העולם בעבורם לתת להם תאותם כי אם להכריחם שיכבשו יצרם למען תהיה פרנסתם תמיד רק באופן שתוכל להעשות בכל העתים והזמנים, גם על יד איש אשר כמוני היושב בקרבם, מבלי שינוי הטבע, כי אם ירגלו עתה באכילת בשר לשובע, יהיה ההכרח לפרנסם תמיד רק באופן נסיי, כי בדרך הטבע מי יוכל להאכילם בשר "הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם"? וסרה א"כ בזה התלונה מעל משה באופן שנראה כי תמיד היה ראוי להקרא בשם טוב, גם המן היה מזון טוב לישראל ולא מצד עצמותו הרעה קצו בו ישראל, כי אם בעבור השתוקקם למעמדם החפשי מעול התורה במצרים החפיאו עליו דברים אשר לא כן, והשלו אף שהיה להם לזרא ורע גופני, בכל זאת גם הוא היה טוב לכם בבחינה מוסרית, כי על ידו נוסרו, ולמדו להיטיב דרכם מן אז והלאה ולדעת כי רע ומר הוא לאדם להמשך אחר יצר לבו הרע ותשוקתו החמרית, ומעצמו יבואר כי אחרי שעל פי משפט הצדק והמישרים הוכיחם הי"ת בשבט פשעם למען ענותם ולהיטיבם באחריתם בבחינה מוסרית, לא חדל גם אז מהיות הטוב והמיטיב לכל, כי אם היה רק כאב רחמן אשר יוכרחו לפעמים ליסר בנו העוזב ארחות יושר למען הטותו עי"ז עוד אל נתיבות הצדק והמישרים, גם בעד ישראל הליץ הרב ז"ל כי היו ראוים גם אז להקרא בשם טובים, כי אחרי שמבלי טורח נמצאו בם כרגע שבעים זקנים אשר היו ראוים שתחול עליהם רוח ה' הלוא זה יעיד עליהם כי רוב העדה היו יקרי רוח, ובעלי מעלות ומידות יקרות, כי מבלעדי זאת לא היה נמצא בתוכם גם מספר גדול כזה מאנשים שלימים וראוים לנבואה, גם האספסוף אשר בקרבו לא היו שקועים במצולת התאוה הבהמות כל כך להתאות תמיד רק אל הבשר ושאר מאכלים גסים כנראה מדבריהם בהשקפה ראשונה, כי אם במשכיות אמרי פיהם אלה הסתירו רק תשוקתם אל החופש מעול התורה והדת שהיה להם במצרים בעבור היותם עוד חסרי הדעת להבין ערכה ויקרה כמו שיבאר הרב ז"ל כל זה בפנים הספר עיין שם. מציאות התנאים הנאותים במעשים האנושיי' הכרחי לשלמות המלאכה. גם יתכן מציאותם במעשים האלהיים כי שם צוה ה' את הברכה:
עקידת יצחק
*תוכן דעתו, יען כי השלם אשר בו ימשול השכל על הגוף הוא במדרגת זכר, תחת כי הבלתי שלם אשר בו ימשול החומר ותשוקת הגוף על השכל, הוא במדרגת נקבה, ע"כ רומזים שבעת ימי טומאת האם בלדתה זכר על שבע שנות כל אדם, הראשונים בימי חייו. שבהם הוא בקטנותו וילדותו עוד חסר הדעת וטהרת השכל, ושלשים ושלשה ימים אשר בהם תשב על דמי טהרה, שהם ממוצעים בין טהרה לטומא', כי בכל אלה בכל קודש לא תגע, רומזים על ל"ג שני חייו הממוצעים, אשר בהם יוסיף תמיד חכמה ודעת עד הוותו בן ארבעים לבינה שאז הוא מגיע לטוהר שכלו ושלמותו הנפשית, אפס י"ד ימי טומאת יולדת נקבה וס"ו ימי דמי טהרה אשר בהם איננה טהורה עוד לצמיתות עד שתוכל לגעת בקודש רומזים על היות ימי הילדות והבערות של איש שהוא בלתי שלם בתולדתו כפולים, ועל היות שכלו כל ימי חייו, אם גם בגבורות שמונים שנה יחיה, בלתי טהור לצמיתות, הבאת כפרת' במלאות ימי טהרה לבן או לבת תרמוז, כי כמו שהשלם בהגיעו לארבעים שנה בהיותו איש דעה והשכל צריך להתקדש למדי ולשוב אל אלהיו ולכפר בזה על שגגתו אשר שגג עד עתה בימי נעוריו, כן יצטרך גם הבלתי שלם לשוב עכ"פ לפני מותו אל ה' בטרם יחשוך אור שמשו ונר חייו עליו ידעך, ובשרו יובל לקבר. אשה כי תזריע וילדה זכר ירצה שהיה המולד טוב ונאות אל זכר ירצה אל פעולות השכל המכונות אל הזכרות בכל מקום הנה לזה תבא בו צורה נכבדת ושלמה יגבלו ימי טומאותם במספר מועט מהימים והם שבעה לבד כימי נדת דותה כלומר שא"א מבלי שיהיה הנוצר היותר שלם בתולדת האנשים שבע שנים משני חייו נטרד בטירוף הקטנות והילדות בלתי מתעורר בו הכח השכלי שיעור שיספיח לשלמות מה ולזאת ההשערה אמרו חז"ל (כתובות ס"ה:) שהאדם חייב לזון בניו הקטנים עד סוף שש שנים כי כשקרבה שנת השבע כבר יש לו התחלות המעוררות מעצמו והיא זמן הפעוטות (גיטין נ"ט.) וגם כן אמרו (כתובות נ'.) בר שית קבל בציר מבר שית לא תקבל כי דרך חז"ל (יומא פ"ב.) להקדים החנוך שנה או שנתים ואמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו כי נוצר כזה כאשר יעברו עליו מספר השבעה מיד ימול בשר ערלתו ושלשים יום ושלשת ימים שיושלמו לו מהשנים עד מלאת לו ארבעים שנה בדמי טוהר המעשים ההגונים אבל מידי קצת ההרהורים וקיצור ההשגות בעיוניות לא יצא כי עדיין אע"פ שהוא דם טהור מ"מ דם הוא. אמנם אחר הארבעים כבר יוכל ליגע בכל קדש ולבא אל מקדש אלהיו עד היותו כאלהים יודע טוב כענין רבי אליעזר בן הורקנוס וחביריו (אדר"נ פ"ו) כנזכר. אמנם אם נקבה תלד יהי' הזמן הטומאה כפלים והוא מה שיהי' על זה הטבע כללות האדם שרוב בני הדורות כלם נקבות ודרך כלל הוא שעיר פרא אדם יולד (איוב י״א:י״ב) ושלש עשרה שנה מרדו משני חייהם הראשונים ובארבע עשרה שנה בא אור השכל להופיע עליו ואז הוא בר מצוה (אבות פ"ה) ובר עונשין אל בית דין של מטה כמו שרמזוהו חז"ל באומרם (פסחים ב'.) אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר כאשר כתבנו בשער נ"ט. ולזה וטמאה שבועים כנדתה ועל זה הדרך ישב ס"ו יום על דמי טהרה שהוא סוף ימיו שנאמר (תלים צ') ואם בגבורות שמונים שנה. ועל דרך שאמר (משלי כ״ב:ו׳) כי יזקין לא יסור ממנה. ועם זה העצה היעוצה כי כמלאת ימי טהרה לבן או לבת יופלג ההשתדלות להביא את חטאתו ואת טולתו לכפרה באופן שיכשיר עצמו לפני מותו ויכפר עליו השם ותטהר העיסה הזאת ממקור דמיה זאת תורת היולדת לזכר או לנקבה על הדרך שזכרנו ועם שהוא דרך משל הענין הוא אמיתי מאד ומסכים יפה אל הכתובים ואל מה שימשך מהדבור לפי הכוונה. ונבא אל העניינים הנמשכים אל תלדת הנקבה אשר מהם הוא הסוג השני שהוא טומאת הצרעת אשר בעור הבשר כי היא ודאי באה משבוש הטבע ובלתי שווי הליחות אשר מהם נתיסד ונבנה האדם ולזה היו מספר פרשיותיה על ארבע מראות נגעים כנגד הד' ליחות כי ארבעתם תתחלפנה לפי התחלפותם כי ממה שיראה שהבהרת תתילד מהלבנה כאומרו ואם בהרת לבנה היא הכרת מראה ענתה בה. והשאת מהשחורה כי לתגבורת יסרר העפר היה ממשותה נשא וגבה מזולתה. והשחין מתגבורת הדם. והמכוה מהאדומה שהיא חמה ויבשה. ולזה מצינו שבאה טומאת נגע צרעת הגוף בעונש ארבעה גופי עבירות הבאות מפאת תגבורת כל אחד ואחד מהיסודות בפני עצמו אמרו (ערכין ט"ז.) שהיא ראוי' לבא על גסות הרוח שהוא מתגבורת יסוד האויר כי גבה עינים רחב לב ישנא הש"י ולא יוכל שאתו וכמו שאמרו חז"ל (שם ט"ו:) לבקרים אצמית (תהילים ק״א:ח׳) כמה דאת אמר (ויקרא כ"ה) לצמיתות ותרגם אונקלוס לחלוטין ותנן אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט (מגילה ח'.) ומהמין הזה היתה צרעת נעמן (מלכים ב ה׳:א׳) אשר היה שר צבא לבן הדד הרשע הוא מלך ארם אשר הגיס את דעתו לדבר על ה' תועה לאמר (מלכים א כ׳:י׳) כה יעשון לי אלהים וכה יוסיפון אם יספוק עפר שומרון לשעלים אל העם אשר ברגלי ועוד המריד בגאוה וגודל לבב לומר אלהי הרים יי' ולא אלהי עמקים ומה גם עתה במעשה הזה שאפילו שאמרה הנער' (שם ב' ה') אחלי אדוני לפני הנביא אשר בשומרון אז יאסוף אותו מצרעתו הנה הוא בגובה אפו בל ידרוש ממנו בדרך בקשה ותחנה אדרבה לא חשש אליו אלא שכתב אל המלך כמצוה אל אחד מעבדיו לאמר ועתה כבא הספר הזה אליך הנה שלחתי אליך את נעמן עבדי ואספתו מצרעתו עד שחלשה דעתו של מלך ישראל לאמר אך מתאנה הוא לי ואין ספק כי כעבד כאדוניו היה נוהג בשגעון הגאוה וגסות הרוח כי עם סבלו החולי העצום ההוא לא בא אל בית הנביא להביא תחנוניו לפניו ולא הסביר לו פנים אבל חשב שהוא ילך לרגליו ויעשה כרצונו ועריין אולי ישא פניו אמנם הנביא בהרגישו כי הצרעת עמד במקומה הראוי ע"פ מדתו הפחותה הזאת הנה לקנאת ה' צבאות ולקנאת המלך גבה לבו בדרכי יי' לענות כסיל כאולתו. ואמר יבא נא אלי וידע כי יש נביא בישראל (שם) ואע"פ שבא לפתח ביתו בפרשיו וברכבו לא יצא אליו אבל שלח לאמר לו הלוך ורחצת שבע פעמים וישב בשרך לך וטהר עד שקצף עליו נעמן ולא חשך פיו ולשונו מהגיד עונו ומגלות ערותו כמה שאמר הנה אמרתי אלי יצוא יצא כי הוא היה הענין הראשון העימד נגד נגעו. והשני שהוא חשב כי הנביא לא ירפאהו בדבר שיש לו מבוא ברפואות בדרך הטבעי רק ע"ד התפלה לאלהיו ולזה אמר ועמד וקרא בשם אלהיו והניף ידו אל המקום ואסף המצורע ירצה כי במה שילחוש על המכה ויניף ידו עליה לבד ירפא שאם היה ממשות ברחיצה הלא טוב אמנה ופרפר נהרות דמשק מכל מימי ישראל הלא ארחץ בהם וטהרתי ואף גם בזאת דבר בגובה רוח כי מה לו ולכל מימי ישראל שהוא מחרף אותם. אמנם עבדיו השיבו לו כהוגן. באמרם לו על פי דרכו אבי דבר גדול הנביא דבר אליך הלא תעשה ואף כי אמר אליך רחץ וטהר ירצה כיון שהוא צוה לרחץ שבע פעמים דבר גדול הוא וחוץ למנהג הטבע כי הטבע לא יקפיד על המספר שיהיה זה או פחות ויותר ולזה ראוי לך לעשות. ואף כי אמר אליך רחץ וטהר ואין מכח הטבע לטהר הצרעת ולרפאתו ברחיצה לבד. והטיבו בכל זה כי תנאי התנה הקב"ה עם הטבע (ב"ר פ"ה) לתת לו מקום בעניינים הנסיים עד מקום שידו מגעת אמנם כאשר עשה ע"פ דבריהם ורחץ וטהר אז נכנע לבבו הגאוה והכיר כי כל אלהי העכ"ום אשר הם מתגאים בהם תוהו המה מעשה תעתועים ולו ית' יאתה ואמר הנה נא ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם וגו'. כי זאת היתה הודאה שלמה משני הצדדים לא נזכר כמוה בזולתו מהבאים לכלל דעת ה' אלא שיש בזה צד מהעיון והוא שאם נאמר שיתרו חסר מחק הודאה זו באומרו (שמות י״ח:י״א) עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים ויש להפלא איך נפל בחסרון הזה עצמו דוד מלך ישראל באומרו (תהילים קל״ה:ד׳-ה׳) כי אני ידעתי כי גדול ה' ואדונינו מכל האלהים אלא שהאמת בזה כי מאמר ה' מכל האלהים הוא שוה לאומרו (דברים ד׳:ל״ה) אין עוד מלבדו כי גודל האלהות אינו רק היותו סבה לכולם וכלם עלולים ממנו והעלול אינו אלוה כי האלוה יחוייב שיהיה מחוייב המציאות. והנה דוד אמר כי הוא יודע שהוא כן לא שהגיעה לו הידיע' ההיא מחדש. אמנם יתרו ונעמן נתחלפו אליו וזה לזה במה שנאמר. והוא כי יתרו מתחל' חשב שיש רבוי אלוהות יכלתם שוה בעניינים או בדברים מתחלפים אבל עתה שהכיר מחדש בדבר אשר זדו עליהם (שמות שם) לפי הפירושים שנאמרו בו כי הוא יתעלה גדול מכל אלהים לא נעלם ממנו שאשר לו כן לו לבדו יאתה האלהות כי חכם היה וזה אמר אותו מאמר עצמו שאמרו דוד. אמנם נעמן היה יודע מתחלה שאלהי ישראל גדול מכל האלהים כמו שאמר אלהי הרים ה' ולא אלהי עמקים אבל לא היה יודע בדרכי המופת שאשר לו כן הוא סבת הסבות. ושיתחייב מזה שלילת האלהות מכל זולתו עד עתה שראה שכל אלהי ארם ותועבות דמשק לא הועילו לו בצרעתו ונביא ה' ריפא אותו בנקלה כי אז בא לכלל זה הדעת ואמר הנה נא ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ ולא אמר עתה ידעתי כי כבר ידע עקר הדבר והוא שהוא גדול מכל אלהים אלא שאז בא לכלל התבוננות במה שימשך מזה שאין אלהים בכל הארץ זולתו כמו שביארו והוא פירוש נכון בענין וכוונה נכונה מאד במאמרו וזאת היתה רפואת הצרעת על דרך האמת אשר כוונה החכמה האלהית בה כשיכיר מלך ארם את חטאו ואת נגע לבבו והראוי שתהיה בו עצמו הצרעת אלא שנהג המקום ב"ה כבוד במלכים והטיל החוב על עבדו נאמן ביתו ושר צבאו ועל ידו נתפרסם אמתת הענין כפי מה שבא בהודאתו ונדרו אשר לא יעלה עוד עולה וזבח לשום אלהים ובקשת הסליח' עד בואו בית אדוניו בית רמון וגו' (מלכים שם): מצינו (ערכין ט"ז.) שהיא באה על לשון הרע שהיא נמשכה מתולדת המים כי כן בעליה הומים כהמון ימים וקולם לא יפסיק כקול מים רבים וגם כי כמו שהמים בלתי שומרים תמונתם כן הם לא יבחינו בין צדיק לרשע כמו שאמר (במדבר כ״א:ה׳) וידבר העם באלהים ובמשה ולא בין אוהב לשונא תשב באחיך תדבר (תהילים נ׳:כ׳). ולהיות עביר' זו באה מכח הלבנה נמצא על הרוב בנשים ובדומים להם. ותדבר מרים ואהרן במשה (במדבר י״ב:א׳) כי היא לבדו היתה המדברת והוא שתק שאם לא כן היה לו לומר וידבר אהרן ומרים והיא קבלה עונשה בצרעת והוא במה שנכלל עמה בספור המעשה ורבותינו ז"ל (שבת צ"ז:) דרשו כי על ה הענין נצטרע ידו של משה עליו השלום ועוד אמרו (ערכין ט"ו:) מצורע מוציא שם רע והנה על זה החטא המגונה יתיחד הדבור בשער הבא אחרי זה ב"ה: מצינו שבא על החמדה היתרה (שם ט"ז.) הבאה מטבע העפר כי רוב השחורים יתדמו לזוחלי עפר כל היום יתאוו תאוה וכל טוב העולם לא ימלא את חוקם וכמו שאמרו (סנהדרין כ"ט:) עכברא דשכיב אדינרי והוא עפריי מאד והטבע הזה מפסיד הנפש מאד ומפריח בה פרחי ההפקר והעזות כמו שאמר (משלי ל׳:ט׳) ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלהי. ומזה המין היתה צרעת גיחזי אשר חמד לקחת מנעמן מה שלקח צרעתו עמו (מלכים שם). ומזה אמרו (ויקרא רבות פ' י"ז) כל הגוזל את הרבים נלקה בצרעת דכתיב (ישעיהו כ״ב:י״ז) הנה ה' מטלטלך טלטלה גבר ועטך עטה. ונאמר ועל שפם יעטה. ואמרו (ויקרא רבות שה) כי זה שבנא הסוכן שלח ידו בהקדשות: מצינו (ערכין שם ור"ל מיואב) שבא על הזדון והכעס הבא מכח האש כי באש עברתו מכה ורוצח ואומר בלבו לית דין ולית דיין. ולזה אמרו חז"ל במדרש (ב"ר פ' כ"ב) וישם ה' לקין אות. ר' יהודה אומר הזריח עליו גלגל א"ל רבי נחמיה לאותו רשע הזריח גלגל חמה אלא הזריח עליו את הצרעת שנאמר (שמות ג') והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון. ומזה הענין נתקלל יואב בצרעת כמו שאמר (שמואל ב ג׳:כ״ט) אל יכרת מבית יואב זב ומצורע וגו'. וזה תחת מה שעשה לשני שרי צבאות ישראל לאבנר בן נר ולעמשא בן יתר ויהרגם. והנה שנתבארו היטב אלו הארבעה מינים הנכללים בסוג צרעת הבשר כשינטו אל תגבורת כל אחת מן הליחות הפשוטות ואחשוב כי מה שאמרו חז"ל (ויקרא רבות פ' י"ז) על עשרה דברים נגעים באים כלם הם נכללים תחת ארבע אלו הפשוטות עם המורכבות מהם וגם מהפועל הנזכר שיבא אחרי זה: