וַיָּשָׁב֩ אֶל־אִ֨ישׁ הָאֱלֹהִ֜ים ה֣וּא וְכָֽל־מַחֲנֵ֗הוּ וַיָּבֹא֮ וַיַּעֲמֹ֣ד לְפָנָיו֒ וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּה־נָ֤א יָדַ֙עְתִּי֙ כִּ֣י אֵ֤ין אֱלֹהִים֙ בְּכָל־הָאָ֔רֶץ כִּ֖י אִם־בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וְעַתָּ֛ה קַח־נָ֥א בְרָכָ֖ה מֵאֵ֥ת עַבְדֶּֽךָ׃
עקידת יצחק
*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי הנה כבר נודע משער נ"ח כי בשם "פעולות הריק" תקראינה אותן הפעולות אשר לא ישיג בהן פועלן התכלית אשר רצה להשיג מהן, וכי לא נוכל ליחס בשום אופן אל הי"ת אשר הוא פועל חכם לבלי תכלית, פעולות הריק כאלה, גם נודע לכל כי כל מעשי ה' ונפלאותיו אשר עשה לטובת ישראל מיום צאתם ממצרים עד בואם אל הארץ, ובנות הבית בימי שלמה לא נשארו בקיומם, כי כלם ספו תמו מבלהות אויב אשר החריב הבית, ויגל את ישראל מעל אדמתו, ומעתה הלוא על כל פנים יקשה לכל משכיל להבין שתי אלה ולהסכימם יחד, כי אם נאמר שהי"ת ידע בתחילה זאת שלא יתקיימו מעשיו אלה, הלוא יהיה זה חסרון בחיק שלימותו שפעל בכל זאת כל פעולותיו אלה לריק חלילה, אף שידע כבר שלא יושג תכליתן הנרצה מהן? ואם נאמר שלא ידע זאת בתחילה הלוא לחסרון שלימות תחשב גם מניעת ידיעתו זאת? והרלב"ג רצה לבאר זאת באמרו, כי הי"ת ידע מתחילה טרם יצאו עוד אל הפועל רק אותן הפעולות האנושיות הבחיריות, אשר הן מסכימות עם סידור הטבע הכולל המוכרח מצד סיבותיו, המסודר מאתו מימי קדם קדמתה, מיום ברוא אלהים ארץ ושמים, כי אחרי שיצר את עולמו וסדר את הסידור הטבעי הכולל הזה, הלוא בהכרח ידע מתחילה גם כן כל המסובבים הטבעיים ההכרחים אשר ימשכו ממנו עד סוף כל הדורות, אשר בתוכן גם הפעולות האלה, כי אף שנראות בהשקפה ראשונה, כבחיריות, הן באמת רק מסובבות בהכרח מסיבתן הקדומה, ד"מ כמו שידע הי"ת מאז ומקדם, כי לפי טבע הארץ אשר ברא עם חלקי מים אש וגפרית הסגורים בתוכה, יסובבו אח"כ ברבות הימים והשנים סבות שונות ושינוים רבים בקרבה, עד שיהיה רעש גדול בימי עוזיה בירושלים (כמסופר בעמוס א׳:א׳, וביוסיפון לרומיים,) ובליל שבת ח"י כסליו של"א לאלף הששי בעיר פירארה באיטאליען, (כמסופר במאור עינים בתחלתו,) ידע ג"כ מתחיל' כי ינוסו אז בעת ההיא וביום ההוא יושבי ירושלים ופירארה מבתיהם החוצה להמלט על נפשם, (כמסופר ג"כ שם, ובזכריה י"ד) כי פעולת הבריחה הבחיריית הזאת היתה באמת אז רק מוכרחת, מהרגש הפחד והאימתה והחפץ הטבעי להמלט על נפשו כפי היכולת מהרעה העתידה לבוא עליו, אשר הטביע ה' בנפש כל אדם, וכן אחרי שידע הי"ת ד"מ לפי טבע האויר אשר ברא כי יעופש ויופסד מאוד בשנת ק"ח לאלף הששי, עד שיהיה אז דבר כבד מאוד כמעט בכל העולם, (כמסופר בצמח דוד חלק שני דף נ"ט ע"ב) ידע ג"כ כי יעשו אז כל יושבי הארצות האלה כל אשר יחשבו שיועיל להם למלט נפשם מהרעה ההיא, אבל שאר הפעולות אשר יעשה אותן האדם בבחירתו החפשית, בכל העתים והמקומות מבלי אשר ימשכו מסבות טבעיות קדומות, ואף כי בהתנגדן אל מה שראוי עפ"י הסידור הקדום הכולל, הם רק דברים נקלים ופחותי ערך בבחינת רוממות הי"ת הנעלה והנשגב מכל, וע"כ לא ידעם הי"ת עד אשר יצאו אל הפועל, כי אז כבר הם נחשבים כחלק מכלל המציאות אשר הוא דבר יקר ונכבד במעלה עד שראוי הוא שידענו הי"ת ובזה יבואר ויוסר מעצמו גם הספק המפורסם (שהעיר עליו גם הרמב"ם פ"ה מה' תשובה ע"ש) שאם ידע הי"ת כבר בתחילה את מעשי כל אחד ואחד מבני אדם ואיזה מב' הצדדים האפשריים מבחירתו החפשית יבחר ויוציא באמת אל הפועל, ד"מ אם ייטיב או ירע פעלו, הלוא מוכרח הוא כבר לעשות מה שידע הי"ת שיעשהו, ויחדל עי"ז גם להיות עוד הבחירה בידו לעשות ההפך מה שידע כבר הי"ת ? גם סמך דעתו זאת במאה"כ "וינחם ה, כי עשה את האדם וכו'" כי אחרי שיצר את האדם בצלמו וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובדעת ובתבונה, למען יהיו מתאחדים ומחוברים בו יחד ועל ידו העולם העליון והתחתון, בהיותו מורכב מנשמת חיים ונפש משכלת משמי מרום, ומגוף גשמיי שוכן בית חומר אשר בארץ מתחת, היה מהראוי לפי ההידור הכולל הקדום הזה, כי ייטיב תמיד את מעשיו וילך בדרך הישרה, ולא תמוט אשורו ללכת עקלקלות לעשות חמס עול ואון עלי ארץ כי רק הטבת המעשים וההליכה בדרך הנכוחה, לא ההפך מכל אלה, כמסובב טבעיי הנמשך כמשפט שכל כל אדם בריא תחשבנה, וע"כ לא ידע מתחילה כי ישחית האדם את דרכו על הארץ מה שיתנגד למשפט השכל האנושי, והסדור הכולל הקדום ממנו, ועל דרך זה היה נעלם ממנו בתחילה גם השחתת דרכי אנשי סדום ועמורה אשר היתה מתנגדת אל טבע אנשותם ומשפע שכלם המוטבע בקרבם עפ"י הסידור הכללי הקדום, כאשר יורה עליו בהשקפה ראשונה גם מאה"כ "ארדה נא" וכו', ולפי דעת הרלב"ג זאת היה מבואר ג"כ הספק הנ"ל שהעיר הרב ז"ל, כי באמת לא פעל הי"ת פעולתו לריק בבחינת ישראל אחרי שלא ידע מתחילה, כי בשרירות לבם ובשאט בנפש יעזבו את בריתו וחקיו לא ישמורו, לסבב להם בזאת לא לבד אבדן כל הטובות אשר נתן להם, כי אם גם כל הרעות אשר מצאו אותם, כי אחרי שנתן להם לב לדעת וחוקים ומשפטים ישרים להורותם הדרך הנכוחה אשר ילכו בה, הלוא היה ראוי ומחויב ג"כ עפ"י הסידור הכולל הקדום כעין מסובב טבעיי הנמשך ממנו, שיעשו אך משפט וצדקה בארץ לטוב להם כל הימים, והרב ז"ל דוחה פה בשער הזה עיין לקמן ובשער י"ט (עיין ביאורי שם) דעתו זאת כי מלבד שכל העדר ידיעה מאיזה אופן שיהיה, הוא חסרון ופחיתות שלימות אשר לא נוכל לייחס כלל אל הי"ת שהוא שלם לבלי תכלית ויודע הכל, יקשה ג"כ להבין לפי"ז איך ידע הדברים האפשריים והפעילות הבחיריות האלה אח"כ כאשר יצאו כבר אל הפועל, (אשר בזה יודו הרלב"ג וסיעתו) והלוא באופן זה תתחדש ידיעה להי"ת אשר הוא נעלה ונשגב מכל שינוי וחידוש ? ומלבד זאת יאמר הרב ז"ל כי דעת הרלב"ג זאת היא מגונה מאוד וסבבה כבר לבני אדם כמה נזקים גדולים בבחינתם המוסריית, אבל האמת הברור אשר יחויב כל בעל דת להאמינו הוא, שהי"ת יודע כל הדברים אשר נהיו או יהיו בזמן העבר ההוה והעתיד בידיעה שלימה וברורה, ובכל זאת נתנה הבחירה החפשית ביד כל אדם לעשות מה שירצה, ואף שאין אנו יכולים להבין חיבור שתי אלה יחד כראוי, זה הוא רק בעבור שאנו קצרי יד להבין אופן ידיעת הי"ת איך היא כי אחרי שלא נשיג מהותו י"ת לא נוכל להשיג גם ידיעתו, כי מהותו וידיעתו אחת היא (עיין מזה לקמן עוד בשער הזה וברמב"ם פ"ה מה' תשובה), ונמשך מזה כי מדי ברא הי"ת את האדם ידע כבר כי מין האדם כלו ישחית זמן רב את דרכו על הארץ, עד שיוכרח להענישם ולהבא עליהם את מי המבול להכרית רוב יושבי האדמה, ולהשאיר אך את נח ובניו לבדו, להחיות מהם זרע אדם אשר הוא יותר יקר והולך מישרים מהדורות שקדמו, ובכל זאת לא נוכל לחשוב עשייתו את האדם בתחילה לפעולת ריק, כי כן גזרה חכמתו י"ת מאז ומקדם שלפי טבע יצירת מין האדם ואנושתו, יקנה שלימותו רק לאט לאט מדור לדור אחר, כי ע"י העתים הרעים בעצמם אשר יעברו על דור ראשון בעבור עונם, והתלאות אשר תמצאמו לכלותם ולהשמידם, יוסרו תמיד בני הדור האחרון לקחת מהם מוסר להיטיב דרכם, עד שבסוף כל הדורות יושג התכלית הנרצה מאתו י"ת שיכירו וידעו כל בני אדם את הי"ת. וילכו בדרכיו לעשות אך טוב וחסד בארץ, ונדמה זה לשתלן חכם אשר יטע ויישתל בגנו כל עצי פרי נחמדים למראה וטובים למאכל וידע כבר בתחילה, כי כאשר ירבו הענפים והסעיפים בעצים האלה, לא יוכל להשאירם כלם יחד, כי אז יינק כל סעיף וסעיף רק חלק מעט ממיץ ולחות הגזע, באופן שיוחלשו כלם ולא יוכל גם אחד מהם לשאת פרי הראוי למאכל, כי אם יצטרך לכרות קצתם למען יוכלו האחרים לינק חלק יותר גדול מלחות העץ ולשאת פרי תנובה המשמח אלהים ואנשים, באופן שכריתת הסעיפים היתרים האלה בעצמה תועיל מאוד לצמיחת האחרים הנשארים בעץ [וכן נוהג דבר הזה ג"כ בפעולות הי"ת בצמחים ופרחי העץ, כי נראה כמעט בכל שנה פרחי צמחים ועצים נצנים, ופירות בלתי מבושלים עוד הרבה לאין מספר אשר יסוערו מרעש וסופה והולכים לאבדון, ועתה הכי יעלה על דעתנו לחשוב בעבור זה צמיחתם הראשונה לפעולות ריק אחרי כי באמת אבדתם בעצמה תועיל מאוד לגידול שאר הצמחים והפירות כי לא לבד שעי"ז ימצו הנשארים חלק יותר גדול מלחות הארץ מה שיהי' תועלת גדולה לצמיחתם ולגידולם כ"א יהיו ג"כ במקום אשר יפלו שמה לדומן ולזבל על פני השדה אשר ידשנו אותה, למען תוכל אח"כ לתת תבואתה למכביר יותר מלפנים (מלבד כי לפי חכמי הטבע יסד ה' בחכמתו כי חלקי צמחים ופרחי' ועשבים כאלה הנקטפים בלא עתם יובלו עם שאר חלקי עפר ואבק על כנפי הרוח, לאיי הים הרחוקים אשר חדשי' מקרוב יצאו מלב הים כצחיח סלע ורק כאשר יכוסו אח"כ מכל אלה מעט מעט יעשו גם המה לארץ פרי, כי תחלה יגדלו עשבות שדה, ואח"כ יעשו נס פרי תנובה ויהיו לשדי תרומות, ובאופן זה סבב ה' בחכמתו מאז יסד הארץ על מכונתה לא לבד כי ירבו תמיד נאות דשא ושדי חמד בארץ, כי אם גם שלא ילך מאומה לאבדן צמיתות מכל אשר ברא עלי תבל, כמו שיסד בחכמתי שגם פגרי בע"ח ועלי שדה אשר יבולו, יהיו לדומן על פני השדה או במעבה האדמה להרבות ולהיטיב עי"ז גם צמיחתה] כן ידע ג"כ הי"ת כבר בתחילה בבראו את מין האדם עלי ארץ כי הרבה מהם יחטאו ויעזבו דרך המוסר והמישרים, עד שיהיה ההכרח להענישם ולאבדם ולכלותם, ובכל זאת לא תחשב בריאתם לפעילת הריק, אחרי כי גם בענשם זה יהיו לנס ולמופת לזולתם שייטיבו דרכם, באופן כי השמדתם בעצמה תהיה סבה להטבת דרכי זולתם, ורק ע"ז רומז מאה"כ "וינחם ה'" וכו' ר"ל כי בדורות הראשונים האלה מאדם עד נח לא נחה עוד דעת הי"ת ולא נתקיימה עוד עצתו, ולא הושגה עוד תכליתו הנרצה, בבריאותו את מין האדם עלי ארץ אשר היתה רק כי ילך בדרך הצדק והמישרים ע"כ הוכרח לכלותם ולאבדם למען יהיו עי"ז לפחות האמצעים להאבת דרכי הדורות הבאים אחריהם אשר יראו וישמעו ענשם הרע והרע והמר מאוד, ויקחו מוסר לבל יזידון עוד לעשות כמוהם כי אם להיטיב דרכם עלי ארץ (ומאה"כ "ארדה נא ואראה" באר הרב ז"ל כבר בשער י"ט עיין בראשית דף קמ"א) ומה שאמרנו עד עתה מבריאת האדם בכלל והתכלית הנרצה בו המושגת רק לאט לאט ברבות הימים והדורות אשר יחיו בהם כמו שאחז"ל לרמוז ע"ז גם בבחינת כל איש צדיק פרטי כי לא ישיג שלימותו המוסרית כולה בבת אחת, כי אם רק מעט מעט לפי רבות ימיו ושנותיו "צדיק כתמר יפרח שעושה פירות לשבעים שנה, נאמר עתה גם בבחינת ישראל הפרטית (כי כמו שכל הנמצאים שנבראו לפני האדם הם ביחסם אליו כיחס החומר וההילי אל הצורה, כן יהיו גם העמים הקדמונים אשר לא עליהם נגה אור האמונה האמיתית, ביחסם אל האומה הישראלית הנבחרת להיות להיות לה' לסגולה מכל העמים, כמדרגת החומר אל הצורה) כי גם התכלית הנרצית מהם ידע הי"ת כי לא תושג על נקלה ובפעם אחת, כי אם רק לאט לאט, וע"כ לא היו גם פעולותיו הטובים עמהם לריק ולא הועיל, כי אף שאבדו מהם כל המתנות האלה, בכל זאת היה כל זה אמצע לקרבה על ידו תמיד יותר אל השנת התכלית, כי בראותם שבעבור עזבם את ברית ה', נענשו על עונם ותפארתם לארץ השלכה, בצר להם יקראוהו ויבואו לחשות תחת כנפיו, וכן הורה גם הנסיון, כי אחרי אשר נסו ישראל הרבה פעמים ללכת אחרי שרירות לבם הרע ולעבוד אלהי נכר ולהכנע תחת ממשלת זרים. ומצאום בעבור זה צרות רבות ורעות אז הכירו וידעו כלם את אלהים אמת, וישובו לעבדו בלב שלם, ועל רעיון זה רומז המדרש שהחל בו הרב ז"ל משל למלך וכו', ור"ל כי כמו שימכור איש את בנו לפדגוג, אשר לאט לאט ינחהו עלי מעגלי הצדק והמישרים פעם בשובה ובנחת ובמקל נועם, ופעם במקל חובלים ובשבט פשעו, למען הביאו באחרונה אל מחוז חפצו, ולשוא יחשוב הבן שיוכל להמלט זמן מה מיד פדגוגו זה למען עשות אז ככל אשר תאוה נפשו ושרירות לבו, כי הוא מצוה לבלתי הסיר עין השגחתו מעליו גם רגע אחד, כן ינהיג וינהל הי"ת גם עפ"י מקרי התבל ומסיבות הזמן וכוחות הטבע המתהפכות בשמים מעל ובארץ מתחת תמיד ומבלי חשך את כל מין האנושי ואף כי עם סגולתו ישראל הנבחר לו מכל העמים זולתו למען הביאום לאט לאט אל השגת תכלית שלימותם המוסרית, וזשאה"כ "ואעידה בם את השמים ואת הארץ" מבלי שיניחם כמו רגע בלי הנהגה והשגחה ראויה, ואם גם ילכו ויחלופו באופן זה כמה דורות מבלי אשר השיגו עוד השלימות הראויה, בכל זאת מין האדם בכללו והאומה הישראלית בפרטית הולכים וקרבים יום יום, גם ע"י המקרים הרעים והעונשים אשר ישיגום על עונם תמיד יותר ויותר אל מדרגת שלמותם העליונה, אשר באחרית הימים תהיה להם למנה, כמאה"כ "אז אהפוך אל עמים וכו' לקרוא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד" (עיין מזה גם ביאורי למעלה בראשית דף צ"ט ע"ב ודברים דף ע"ו ע"ב), ולהורות על הספק שהעירו קצת החכמים בבתינת ההתנגדות הנראות בהשקפה ראשונה בין ידיעת הי"ת ובחירת האדם החפשית, אמר המדרש "עתידה ישראל וכו', כי אם חפשיות בתורת האדם שלטת על ידיעת הי"ת באופן שידיעתו הקדומה לא תכריח עוד את האדם לעשות מה שכבר ידע ממנו ולחדול מעשות מה שלא ידע, הלוא קלקלו ישראל לפני המקום בעשותם הרע בעיניו ? ואם ידיעת הי"ת הקדומה תכריח אותם אל כל מעשיהם הטובים או הרעים, הלוא שנה המקום בהם. בהכריחו על פי ידיעתו הקדומה את קצתם להישיב את מעשיהם, ואת קצתם להרע אותם, כשהוא אומר "ויגידו שמים צדקו הוי ישראל קלקלו" וכו' ר"ל ממאה"כ הזה נודע לנו העיקר האמיתי כי הבחירה החפשית נתונה ביד כל אדם להיטיב או להרע, וידיעת הי"ת הקדומה לא תכריח אותה כלל לאחד משני אלה, וע"כ אם יחטא האדם ויענש על חטאו, או כי ייטיב פעלו וגמול טוב ישולם לו, אך בצדק ובמשפט יעשו כל אלה מהי"ת, כי הוא הצור אשר תמים פעלו וכל דרכיו משפט, ויען כי עיקר הוא היתד אשר שמירת כל התורה כלה תלויה עליו, ע"כ חתם בו משה על פי ה' את התורה והחל בו את השירה אשר תהיה לעד לבני ישראל עד עולם באמרו "הצור תמים" וכו', למה שהיה ההשתדלות על הדבר אשר לא נשאר בקיומו כפי רצון הפועל הוא מפעולת הריק. ופועל כזה לא להתיחם אליו יתברך בשום ענין כאשר כתבנו בשער נ"ח. והיו כל מעשה השם ית' וכל מזמות לבו בכל אשר עשה עם אבותינו מיום צאתם ממצרים עד סוף בנין הבית ומלכות שלמה דברים אשר לא עמדו בקיומם אבל כלם חרוב נחרבו וספו תמו. נתחייב מזה ספק מגונה ובלבול דעת בשום תפלה ותהלה במעשה האלהים אשר עשה מתחלה ועד סוף בין שנניח שהאל יתעלה ידע כל אלה הענינים טרם שיהיו או שלא ידעם. אלא שאם ידעם הוא חסרון בחק שלמותו. ואם לא ידעם הוא צד העדר בחק ידיעתו. ולפי היות הענין הראשון מגונה מאד בחק כל בעל שכל והוא הנפילה אל פעולות הריק בחרו קצת בהנחה השנית והיא להורות לומר שהוא יתעלה לא יתואר בידיעת דבר מאלו הענינים האנושיים התלויים בבחירה עד צאתו אל המציאות רק אם תסכים הבחירה ההיא אם מה שסודר מפאת הסדור הקודם הכולל הקודם המוכרח מצד סבותיו. וכבר נתפרסם הר"לבג מזה הדעת בספר מלחמותיו ובפרש' וירא אליו וזולתם. ונמשך בזה במה שכתב בפרשת ואלה שמות כי סירוב משה בשליחות ההוא פעמים שלש היה לומר כי אולי לא יסכים הנמשך מבחירתם המחודשת להיות ראויים להגאל אל מה שנודע אליו מצד הסדור הכולל הקדום וכן בכל המקומות אשר תשיג יד הדרוש הזה ושמח לקראת הכתובים הנושאים פני הראות אל זה הדעת כמאמר ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה (בראשית י״ח:כ״א) וינחם ה' כי עשה (שם ו') וכיוצא. וחשב זה התר כולל ג"כ אל הספק המפורסם שזכרוהו הראשונים לומר שאם נניח שהוא ית' ידע הצודק משני קצות האפשר במעשים הבחיריים הנה הבחירה תבטל שהידיעה הזאת תכריח הצד ההוא לצאת אל המצאות על כל פנים שאם איפשר לצאת הפכו הרי ידע השם דבר בטל. והיה התרו בזה כי הוא ית' לא ידע איזה מהם הצודק עד שיצא אל המציאות כמו שקדם ונתפאר מאד במציאות הדעת הזה ואמר שלא קדמהו זולתו. ומי יתן ולא נמצא עדין. כי מלבד מה שישיגוהו מהבטולים הגדולים לפי דרכו בעיוניו אלה כאשר כתבנו במקום הנזכר שער י"ט הנה הדעת הזה הוא מגונה מאד מצד עצמו וגרם נזקים גדולים מאנו הרפא. אמנם אשר חוייב שיקבלהו כל בעל דת ושכל הוא שהאל יתעלה לא יתואר בשום חסרון ולא בשום העדר לא העדר עצמותי ולא העדר ידיעה ולא שום זולתו כלל כמו שכתב הרב המורה בפרק נ"ה חלק א'. אבל שהוא יתעלה יודע הכל הדברים העוברים וההווים והעתידים ידיעה אמיתית שלמה מכל צד מבלי שיעלם ממנו יתעלה מכל אשר יצא אל המציאות טרם ימצאו דבר כלל בעולם. וכבר כתבנו מעניני הידיעה האלהית מבלי שיוחס לו יתברך שום חדוש ושנו' כלל בפרשת העקידה שער כ"א ובפרשת בשלח שער ל"ט ובזולתם. ואולם מה שיאמר בשאלות הללו לא יקשה ענינו בעיני כל בעל שכל וזה כי כמו שנתבאר מענין הדרות הראשונים אשר הכעיסו לפניו יתברך עד שהביא עליהם את מי המבול כי לא היה זה מפני מה שנעלם ענינם זה מעיני בוראם תחלה אלא שכך יתחייב מטבע היצירה האנושית לפי שהשלמות האנושי הכולל אינו דבר נקל הגעתו אבל הוא דבר שהזמן יספיק להוצאתו ברוב בחינות ונסיונות וכמו שאמרו חז"ל (תעני' כ"ה.) צדיק כתמר יפרח (תהלי' צ"ב) שעושה פירות לשבעים שנה ולזה הדורות הראשונים היו חסרים מטבעם במציאותם עד שלא הועילו רק לברור מהם כשלשה גרגרים בראש אמיר שנאמר כי אותך ראיתי צדיק לפני וגו' (בראש' ו') שמהם הושתת העולם אחרי זה כשתל הזה שנטע האילן והשתדל בגדולו ואחר גדולו והתפשטות ענפיו קצץ את כולן והרכיב בגופו ענף אחד לבד או שנים וכיוצא כי הנה השתל כבר ידע זה מתחלת ההשתדלות ואין כל דבר נעלם ממנו ולזה לא נעזב מהמעשה אבל התחזק בו ולא רפתה ידו ממנו. וזה טעם וינחם ה' כי עשה את האדם כי זה המאמר יעיד שידע כן מתחלה *שהרי במקום שאין ידיעה וכו' בל"א ר"ל רק כאשר נשארו הדברים במתכונתם הראשונה ולא נודע לאיש דבר חדש מה שלא ידע כבר מלפנים, אם בכל זאת היא משנה עתה דעתו ורצונו הקדום במה שעשה אז נוכל לאמר עליו כי נחם על מעשהו אפס כאשר תשתנה מהות הדברים או ידיעת האדם מהם, ממה שהיו בתחלה והוא משנה רק בעבור זה את דעתו ורצונו אז לא נוכל לאמר עליו כי נחם על מעשהו, ד"מ אם חשב ראובן ששמעון אוהבו הוא במקום ידוע והלך שמה לבקר אותו בהיכלו, וכאשר בא שמה נודע לו כי איננו שם, כי אם במקום אחר לא נוכל לאמר עליו כי נחם על הליכתו זאת, אחרי כי לו היה באמת שמעון שם כמו שחשב בתחילה, לא היה מתנחם ומתחרט כלל על הליכתו זאת [ואפשר שזה גם הטעם למה שאחז"ל בנדרים דף ס"ד "אין פותחין בנולד" (דלא שכיח ר"ל שאינו רגיל להיות) יען כי הנחמ' והחרט' המסובבת רק מהשתנות הדבר ממה שהי' בשעת הנדר, באופן שלא היה יכול אז להעלות על דעתו שיהי' כן אחרי כן איזה נחמה אמיתית עד שיעקר הנדר בעבורה מעיקרו, כי אלו נשאר הדבר במעמדו שהי' בו בשעת הנדר, ונשאר גם הוא בידיעתו הראשונה לא הי' מתנחם ומתחרט כלל עליו ועיין ברא"ש שם שכ' טעם אחר בזה.] שהרי במקום שאין ידיעה אין. שם התנחמות כמו שכתבנו במקום גזר דין המבול שער י"א וכמו שיבא עוד. והנה אין ספק לפי שרשינו האמתיים שמציאות זאת האומה הנבחרת בעולם אחרי כן היתה בדמות הויה ובריאה חדשה בארץ אשר האב הראשון שלו היה האדם הגדול בענקים הוא אברהם אבינו עליו השלום אשר אליו נתיחסה ולא אל זולתו מהקודמים כמו שאל זה אמר הביטו אל צור חצבתם וגו' הביטו אל אברהם אביכם וגו' (ישעיה נ"א) ונאמר בו ואעשך לגוי גדול (בראשית י״ב:ב׳) אמר רבי ברכיה ואשימך ואתנך לגוי גדול לא נאמר אלא ואעשך כשאנו בוראך בריה חדשה תהיה פרה ורבה (ב"ר פ' ל"ט) וזה כי כמו שהיה כל הנמצאות הקודמית לבריאת האדם במדרגת ההיולי לו והוא במדרגת הצורה. כן היה כלל המין האנושי במדרגת ההיולי לזאת האומה הנבחרת כמו שביררנו זה בשער ט"ו ובשער מ"א עיין עליהם. ולזה אין ספק שהשלמות האלהי הזה התה קשה מאד הגעתו אל האומה בכללה כמו שהיתה הכוונה באומרו אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' (דברים ל״ג:כ״ט) עד שהצרכו כמה למודים וכמה תוכחות וכמה מוסרים לפי מ"ח נביאי' וכמה נביאות וזולתם מהחכמים ולא הספיקו עד שכחם אלהים וינסוהו כמה פעמים וכל זה חוייב מטבע הענין כדי להעביר זוהמת כל הדעות הרעות והאמונות הנפסדות אשר יעברו על דמיונות האנשים וביטולן ומזה יתחייב שיעבור על העם הזה כל מה שעבר מהחטאי' והעונשים כמה וכמה פעמים עד שלסוף יוצק בכור הברזל ומורק ושוטף בשטף מים רבים אדירים משברי ים מהגליות האלו המרים והקשים כי אחרי כן ישארו בברית שלימה אשר לא תופר לעולם דומה לברית הקשת אשר נתן ה' בענן אשר על זה הענין אמר כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך (ישעיהו נ״ד:ט׳) כמו שכתבנו שם בשער י"ד ובאתם נצבים שער צ"ט. אמנם יהיה ענין השארותם וקיומם לסוף כל התלאות בברית שלום עם האלהי' אשר לא תופר לעולם למה שיגיעם משלמות הנסיונות בכל הזמנים הרבים והפגעים העצומים ההמה אזי עברו על נפשם כי אז יכנע לבבם הערל ואז יקח משנה שברון וכפלי כפלים בושת וחרפה מאשר סרו מאחרי ה' ועזבו מקור מים חיים ללכת אחרי שרירות לבם לחצוב להם בורות נשברי' מאלהי הנכר ומכל מיני משחית ומשאות שוא ומדוחים אשר בחרו להם ומכלם יבושו ויחפרו וחפו ראשם כי שבו כליהם ריקם כי לא היה בהם שום ממש לא לעזר ולא להועיל כי אם לבשת וגם לחרפה וכמו שאמר ירמיהו בנוסח וידויים (ג') והבשת אכלה את יגיע אבותינו וגו' נשכבה בבשתנו ותכסנו כלמתנו כי לה' אלהינו חטאנו אנחנו ואבותינו מנעורינו וגו'. ויחזקאל (ל"ט) אמר ונשאו את כלימתם ואת כל מעלם אשר מעלו בי בשבתם על אדמתם לבטח ואין מחריד. באלו הכתובים וזולתם יאמרו כי עוד התקיימם אחרי כן יהיה מאשר ישיגם הבשת והחרפה מהרים פניהם אל האלהים על כל אשר הכעיסוהו בסור' מעליו ללכת על כל אשר התהלכו נדים ונעים אחרי תעתועים ממינים שונים ובכל זאת לא מצאו חנינה כי אם בבית עבדיו ועושי מלאכתו ושלוחי השגחתו אשר שכל הדורות נתנם לחן ולרחמי' בארצות אויביהם לתת להם ירושת פליטה כהיום הזה כי אז יתנו צדקות ה' צדקות פרזונו בישראל ותרבה בושתם וכלמתם בפניהם והוא עצמו מה שזכרו דניאל בהתודותו על הגולה (ט') אמר לך ה' הצדקה ולנו בשת הפנים כיום הזה לאיש יהודה ולישבי ירושלם ולכל ישראל הקרבים והרחקי' בכל הארצות אשר הדחתם שם במעלם אשר מעלו בך ה' לנו בשת הפנים למלכינו לשרינו ולאבותינו אשר חטאנו לך כי כלם כל אחד איש כמתנת ידו סרו וילכו אחרי מחשבותיהם הרעים וינוסו מלפניך מהיות מאוכלי שולחנך נרצו אחרי הממשלות הנכריות והזרות איש איש כפי כחו ומעתה לא ישאר להם שום תקנה ולא תהיה להם תקומה כ"א בשובם אליו יתעלה ובואם לחסות תחת כנפיו במדרגת הגרים גרי הצדק אשר להרגישם כי שקר נחלו אבותם ובכל אשר שמרו היו משמרים הבלי שוא כי באו באות נפשתם תחת כנפי השכינה באמת במשפט ובצדקה כמו שאמר יתרו עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלהים וגו' (שמות י״ח:י״א) ונעמן עתה ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל (מלכים ב ה׳:ט״ו) ורבים מגרי האמת והצדק אשר כן עשו. והוא מה שאמר בועז לאותה צדקת על הענין הזה עצמו ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו (רות ב׳:י״ב) ואמרו עליו במדרש (רות רבה פ"ה) אמר רבי אבין כנפים לארץ כנפים לשחר כנפים לשמש כנפים לכרובים כנפים לשרף. כנפים לארץ דכתיב לאחוז בכנפות הארץ. כנפים לשחר דכתיב אשא כנפי שחר. כנפים לשמש דכתיב שמש צדקה ומרפא בכנפיה. כנפים לכרובים דכתיב וקול כנפי הכרובים. כנף לשרף דכתיב שש כנפים שש כנפים לאחת. גדול כחן של עומלי תורה וגומלי חסדים שאינן חסין לא בצל כנפי הארץ ולא בצל כנפי השחר ולא בצל כנפי השמש ולא בצל כנפי הכרובים ושרפים אלא בצל מי חסין בצל מי שאמר והיה העולם שנאמר מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון (תהלים ל"ו). *הנה שסדרו וכו' תוכן דעתו בקוצר הוא, כי התועים מבני אדם אשר לא יחסו הנהגת וממשלת העולם לה' לבדו, יחלקו לשמשה מחלקות, האחת חושבת כי הכל מונהג רט עפ"י חקי וכחות הטבע הנתונות בארבע יסודות הארץ ובכל הנמצאים המורכבים מהן, וכלל הכחות האלה יקרא בפי חז"ל בשם "שרו של עולם" והטבעיים יאמרו ממנו שהוא הסיבה וההתחלה לתנועת כל דבר נמצא או מנוחתו ומכת הזאת היה אסא אשר בחליו לא דרש את ה' כ"א ברופאים, בעבור חשבו כי רק עפ"י חקי הטבע ולמודי הרפוא' האנושית יוכל להרפא מחליו, המחלק' השניה חושבת כי רק היום הידוע אשר בו יעשה מעשה או מלאכה מה, גורם ומסבב אם יצליחו או לא יצליחו ויחסה בעבור זה הנהגת כל עניניה לשרו של יום, השלישית משימה מבטחיה רק בכוכבי שמים וכסיליהם, אחר השמש בראשם כאדון בראש עבדיו, כי כפי הנודע מוארים כל כוכבי לכת רק מקרני השמש, ובהשליכם אותם לאחור יאירו גם המה על הארץ (עיין מזה במבוא לשער ל"א) וע"כ עבדו בני המחלק' הזאת לשמש ולירח ולכל צבא השמים, והרביעית חושבת כי העולם מונהג מהשכלים הנבדלים המניעים את הגלגלים והכוכבים הקבועים בהם לדעת הקדמונים, והחמישית חושבת כי הוא מונהג רק מהשכל הנבדל העליון לבדו המניע את הגלגל היומיי (עיין מבוא לשער ל"א) ועל אלה חמשה המחלקות רומז התנא באומרו "כנפים לארץ" וכו' ר"ל יש חוסים בכנפי הארץ, ויש בכנפי שחר של יום המוצלח, כאשר יאמרו המעוננים, שיום זה טוב לפעולה זו, ויום זה לפעולה אחרת, ויש חוסים בכנפי השמש ושאר צבא השמים, ויש חוסים בצל כנפי הכרובים שהם השכלים הנבדלים, ויש בכנפי השרף שהוא השכל הנבדל העליון, אבל השלימים האמיתיים אשר בשם "עומלי תורה וגומלי חסדים" יקראו, לא ישימו כסלם באחד מכל אלה, אחרי הודעם כי רק מבטח שקר ומשען בוגד הם לכל הבוטחים בהם, ע"כ יבטחו ויחסו רק בצל כנפי שדי שהוא הבורא והמנהיג את כל כמאמר הכתיב "ובני אדם" (ר"ל האמיתיים וההלימים) "בצל כנפיך יחסיון". הנה שסדרו חז"ל חמשה ממשלות אשר אליהם ימשכו האנשים בבקשת צרכיהם בסורם מעליו יתעלה כי כנפי הארץ הוא החסיון אשר יחסיון בטבע המוטבע ביסודות ובמורכבים מהם המיוחסים אל הארץ והוא אשר יחסוה חז"ל לשרו של עולם. והטבעיים גדרוהו בשהוא התחלה וסבה לאשר יתנועע וינוח הדבר בעבורו תחלה ובעצם ומזה הענין מה שנאמר וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאי' (ד"ה ב' י"ו) וכנפי השחר הוא החסיון וההשקפה במשפטי ילידי הימים על ידי משרתיהם עושי מלאכתם יום יום אשר ייחסוה חז"ל לשרו של יום וכמו שאמר אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום (משלי כ״ז:א׳) וכבר דברנו מזה על מאמר שלחני כי עלה השחר שער כ"ו ומזה מה שאומרים המעוננים יום זה כשר למלאכה פלונית וכיוצא. וכנפי השמש הוא החסיון אשר מצד תנועות הכוכבים וממשלותיהם אשר היה השמש ראשם בחשיבות מלכם והלבנה שנייה וכל צבא השמים לעומתם ולזה כללם שלמה תמיד במאמר תחת השמש (קהלת א׳:ג׳-ד׳) וזאת המלאכה שנתפרסמה לכל עובדי עבודת אלילים שנאמר ופן תשא עיניך השמים וראית את השמש ואת הירח ואת הככבים ואת כל צבא השמים ונדחת וגו' (דברים ד׳:י״ט) וכנפי הכרובים הוא החסיון אשר מצד הנבדלים מניע אלו הגלגלים בעלי הככבי' והצורות אשר יכוונו להם הפקחים שבעובדי ע"א והוא בקשת כשפע מאתם לא ע"י הצורות המחצביות ולא ע"י הגלגלים וכמו שכתב קצת זה הרמב"ם ז"ל בתחלת הלכות עובדי ע"א ומזה הענין היו כל המפנים לבם לבטלה מנביאי השקר ומתפללים לאל לא יושיע. וכנפי השרף הוא הנבדל הראשון המניע לגלגל החלק העליון על כולן שאין שם שום צורה וכוכב ומשלים תנועתו בכל יום ומכריח לכל שאר הגלגלים להלוך לרגלו ולהתגלגל עמו ממזרח למערב כמו שדברנו מזה בשער ל"א והוא ממשלת הזמן הכוללת המשלים כל הדברים ומפסיד ומכלה אותם לפי שהמדה הראשונה אל הזמן ואשר תשער כל שאר התנועות היה זאת התנועה היומית כמו שנתבאר בספר השמע ודברנו קצת ענינו בשער השלישי מאמר ראשון ועליה אמר החכם לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים (קהלת ג׳:א׳):
עקידת יצחק
ואולם ההנהגה אשר מהמין השני אמנם היא משמשת על שני פנים ראשונים. האחד אשר תהיה בעצם וראשונה עם בעלי הבחירה התוריים בכלל כמו שאמרנו ראשונ'. והשני אשר תשמש אצל האומות כלן וזאת אשר אצל האומות תתחלק אל שני דרכים. אם שתהיה שמושה על המעט ובעתים רחוקים כענין המבול וסדום וננוה וכיוצא כי הבט אל עמל לא יוכל ועל הדרך אשר כתבנו בשער נ"ד. או שתהיה שמושה אצלם במקרה. ובשנייה כשתשתמש אצל ישראל בעצם וראשונ'. כענין פרעה (בראשית י"ב) ואבימלך עם אברהם (שם כ') ויצחק (שם כ"ו) וכענין המצריים עם ישראל וכל מלכי כנען וכל כיוצא בזה בכל המעשים ההם היו הפעולות מגיעות אליהם אמנם ההשקפ' היתה בעצם ורחשונ' להשלים הענינים השלמים ההם ולתקנם וכמו שאמר המשורר (תהלים ל"ג) משמים הביט י"י ראה את כל בני האדם ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם אין המלך נושע ברב חיל גבור לא ינצל ברב כח שקר הסוס לתשוע' וברוב חילו לא ימלט הנה עין י"י אל יראיו למיחלים לחסדו להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב יורה בבירור כי בכל ההשגחות ההנה אשר ראה והביט גם השגיח על כללות האומות לא היתה הכוונה בענינם בעצם וראשור אבל עין השקפתו היתה אל יריאיו לעשות חפצם ולמלאת צרכם. וכבר דברנו בזה בשער הנזכר. והנה כאשר היה הענין על זה האופן אז תתבלבל עצת גוים ונואלו מחשבות עמים כי לא מצאו ידיהם ורגליהם בעיוניהם אשר בכדורים השמימים. וכל חכמתם תתבלע בכל מה שיגיע אליהם מאותם הענינים כמו שאמר הכתוב כה אמר י"י גואלך ויוצריך מבטן אנכי י"י עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מאתי מפר אותות בדים וקוסמים יהולל משיב חכמים אחור ודעתם יסכל מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים האומר לירושלם תושב ולערי יהודה תבננה וחרבותי' אקומם האומר לצולה חרבי ונהרותיך אוביש האומר לכורש רועי וכל חפצי ישלים ולאמר לירושלים תבנה והיכל תוסד (ישעיה מ"ד) יאמר כי בעשותו נוראות לקיים דבר עבדיו הנביאים במה שייעדו לבוא כנגד ההנהגה הטבעית כי אז יפר אותות בדים ויהולל הקוסמים היודעים בכדורים השמימיים כי אותם לא יתקיימו בידם וגם ישיב חכמים אחור ויסכל דעתם ממראה עיניהם אשר יראו ענינים הפכיים אל מה שיחייבהו הטבע כגון האומר לצולה חרבי או האומר לכורש רועי כי עם שהוא היה מהאומות המרדפות אותם ככפיר בעדרי צאן הקים אותו לרועה מהנה ומועיל לעמו ומשלים עמו חפצו ורצונו לאמר לירושלם תבנה וההיכל תוסד: ולפי שההנהג' הזאת ההשגחיית נתיחסה לזאת המלאכה האלהית מהמשכן ובאה ההוראה בה כאשר אמרנו ויהיו למשתדלים בה וענינה עשר ידות בה כיד השם הטובה עליהם לכך אמרו במדרש (ויקרא רבות פ"א) אמר רבי יצחק עד שלא הוקם המשכן היתה נבואה מצויה באומות העולם וכשהוקם המשכן נסתלקה מהם דכתיב (שיר השירים ג׳:ד׳) אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי אמרו לו והרי בלעם ההוא לטובתן של ישראל נתנבא (במדבר כ"ג) מי מנה וכו' לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל י"י אלהיו עמו ותרועת מלך בו כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל וגו'. (שם כ"ה) מה טובו אלהיך יעקב משכנותיך ישראל וירד מיעקב וגו'. והנה המאמר הזה הוא קשה בתחלת ענינו משני פניה. האחד שלא מצינו לאומות עכו"ם נביאים לא קודם המשכן ולא אחריו כי מה שנאמר (בראשית כ׳:ג׳) ויבא אלהים אל אבימלך או אל לבן (שם כ"ה) וכדומה כבר ביאר הרב המורה בפרק מ"ג מהחלק הב' שלא היה ענינם מדרגה ממדרגת הנבואה כמו שכתבנו בשע' י"ט ובלעם ג"כ קוסם היה לא נביא ובמקומו יתבאר בעזרת האל שלא היה כדאי שיקרא נביא כ"ש זולתו מהעכו"ם. והשני שאם הונח שהיו להם נביאים לא היה מהיושר האלהי לבטלם מפני הקמת המשכן כי חן וכבוד יתן ה' ולא ימנע טוב מהמזומני' לו. וכן במה שאז"ל (ברכות ז'.) על ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה שבקש משה שלא תשרה שכינתו על אומות עכ"ום ושהקב"ה הודה לו שנאמר (שמות ל"ג) גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה וגו'. הנה באמת התלמיד לא שאל כהוגן והרב לא השיב כהלכה לשמוע בקול איש על הדבר הזה וכדומה לו. אמנם הכוונה להם ז"ל הוא מה שאמרנו כי לפי שהיה העולם קודם מתן תורה וטרם שהוקם המשכן נוהג בכל עניניו לפי הענין הטבעי בקיום הנתון לו בשעת הבריאה ולא הורגל להשתנות בסדריו מצד מעשה בני האדם רק לעתים רחוקים כענין המבול וסדום וכיוצא הנה לפי זה לא הכירו מנהיג בעולם זולתי זה הטבע ולא ידעו אלהים בלתו ואליו היו מיחסים הענינים ההם הקורים על המעט ואמרו שמתהפכים היסודות זה אל זה עד שימצאו הענינים ההם על דרך הזרות. ולזה היתה הנבואה נמצאת בימים ההם באומות העולם כי החכמים שבהם המפליגים לדעת במשפטי הככבים יוכלו לעונן ולנחש בהגדת העתידות ברוב דברים שיקרו להם מחמת מצבי הככבים ומערכותם וכמו שאמר מודיעים לחדשים מאשר יבואו עליך. ולטעם הזה יקראו אותם חז"ל (ויקרא רבות פ"א) נביאים כי כל המיעד דבר ובא שולח עליו זה השם כמו שכתב הרב המורה פרק נ"ב ח"ב. והנה בלעם היה קוסם בשעות וזה קראוהו (סנהדרין ק"ו.) נביא. אמנם אחר שנתנה התורה והוקם המשכן שהוא היה בית ועד לשכינה וסבת דבקותה באומה הנבחרת ואשר היה לתבנית העולם המונהג לפי זאת ההשגחה המיוחדת הנה מאז וע"י כן הורגל הטבע השני המעולה ונשתנו על פיו סדרי השמים ונתבלבלו מערכותיהם כי הוחלו לעשות נסים ונפלאות למעלה מהטבע. ומנהו והלאה הוברי שמים החוזים בככבים נסרחה חכמתם ונתבלבלה דעתם ונכזבה תוחלתם וידעו כי החפץ האלהי הוא המנהיג העליון בטבע מחודש אשר לא ידעו מהו. הוא מה שאמר הכתוב (ישעיהו מ״ו:י׳) מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו וגו' כאשר ביארנוהו יפה בשער ל"ה עיין עליו. וזהו עצמו שאמר בלעם (במדבר כ"ג) כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל וגו'. ירצה שא"א לדעת ולהפר דבר מדברי האומה הזאת ומהענינים המתחדשים להם ע"י שום נחש וקסם הנהוגים לחכמי המזלות כי בכל עת ועת יתחדשו להם חדושים נפלאים לא שערום חכמיהם בשום פנים. וזה עצמו היה סלוק הנבואה שבקש משה מאת האל יתעלה לא זולת כי העכו"ם הם מעצמם מרוחקים מהנבואה האמיתית. אבל היתה כוונתו שתשרה שכינה תמיד אצל ישראל ותדבק השגחתו בהם כשיעור שיתבטל תמיד בהנהגתם המנהג הטבעי ולא יהיה להם שום כח להגיד עתידות טבעיות כמנהגם. והוא מה שכיון באומרו (שמות ל"ג) ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה ירצה שיהיה ענינם בכל מעשיהם ע"י פלא ונס בכל מה שינגד להם הענין הטבעי. והוא מה שהודה לו בסוף באומרו (שם ל"ד) הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך. והנה הדבר מבואר מאד הלא תראה כי אמר מלך ארם מי משלנו אל מלך ישראל ויאמר לו אחד מעבדיו לא אדוני המלך כי אלישע הנביא אשר בישראל יגיד למלך ישראל את הדברים אשר תדבר בחדר משכבך (מלכים ב ו׳:י״ב) ירצה שלא היתה ענין הנבואה אצלם על זה השיעור הנפלא עד שנסו בו כמה פעמים כמו שהיה עניינם אצל המופתים הנסיים עד שהחרטומים הודו ואמרו (שמות ח׳:ט״ו) אצבע אלהים היא. וכמ"ש יתרו (שם י"ח) עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים. ורחב הזונה רחבה פיה בזה סוף דבריה (יהושע ב׳:י״א) כי ה' אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. ונעמן אמר (מלכים ב ה׳:ט״ו) הנה נא ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל וגו'. כי כלם נבוכו ונתבלבלו בענינים האלה האלהיים בתפלתם עד שבחנו אלהים וימלטו מהעדרם ומבלבול סכלותם:
עקידת יצחק
*אמנם, תוכן דעתו בקוצר הוא, כי עיקר הצלחת האדם המוסרית עלי ארץ הוא, בהאמינו ובשומו תמיד אל לבו כי כל הטובות וההצלחות אשר תהיינה תמיד למנה לו ולכל העולם בכללו אינם באים דרך מקרה והזדמן, כי אם ברצון הי"ת היוצר והמנהיג כל הטבע כלו, ורק למען השריש האמונה הזאת בלב כל ישראל (לא בעבור היות הי"ת מצטרך לברכותינו, או שנוסיף לו בזה שלימות מה אחרי שהוא שלם בעצמותו לבלי תכלית מעולם ועד עולם) צוו חז"ל לברך על כל מה שיהנה האדם בשם ומלכות, למען יודה האיש הישראל, בכל עת שיאכל וישתה או יהנה שאר הנאות הגוף, במציאות הי"ת אשר הוא הסיבה הראשונה לכל נוצרי ובמלכותו ר"ל בהנהגתו את כל העולם תמיד ברצונו ובחפצו, כי רק באופן זה יודיע לכל שגם כל טוב פרטי אשר יהיה לו למנה, רק מיד ה' הוא לו אשר המציאו בגבורתו, כמאה"כ "יודוך ה' כל מעשיך" וכו', כבוד מלכותך יאמרו וכו', להודיע לבני אדם גבורותיו וכו'. ר"ל כל בני אדם שהם מעשע ידיך חייבים תמיד להודות בכל עת ועונה שיהנו מהנאות העולם במציאותך ובמלכותך, למען הודיעי בזה גבורותיך לכל בני אדם כי הכל ממך הוא ומידך נתן למו, וע"כ כאשר שמע ר' ישמעאל קול אלהים אומר "ברכני" (עיין ברכות ד' ע"א) אמר "יהי רצון" וכו' מאמר המורה על אמונתו בהנהגת השגחת הי"ת לרחם על ברואיו ולכבוש כעסו עליהם, וע"כ נענע לו ראש להורות כי כונת מברך כזה נרצה בעיניו ית'. ר"ל בהיות תכליתו רק להורות בה אמונתו במציאות הי"ת והנהגתו את ברואיו, ועל רעיון זה רומזת גם הברכה האמורה מפי אהרן ובניו "יברכך ה', יאר ה', ישא ה'," ר"ל רק מאתו ית' לבד ולא מסיבה אחרת זולתו יושפעו כל הטובות האלה, וכן יורה ע"ז גם מאה"כ "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" וזאת היתה גם תועלת ותכלית מצות ברכת כהנים למען יושרש על ידה בלב כל ישראל מפי כהני ה' אשר עליהם להורות את העם האמונה האמיתית עם כל שרשיה ועיקריה, האמונה במציאות הי"ת ובהנהגתו את העולם, ומבוארות בזה הספקות שהעיר הרב ז"ל. אמנם הראוי שיאמר בזה כי לפי שהעקר אשר הצלחת האדם וטובו תלוי עליו הוא בשיהי' לו ציור חזק ואמונה קבועה בשכל הטובות והצלחות עליונות ותחתונות הבאות על העולם וכתותיהם הם מאת הסבה הראשונ' יתעלה שמו לא מצד הקרי וההזדמן ולא בכחו ועוצם ידו ולא משום ככב ומזל קבוע כי על כן צוה להיישיר אותם במחנותם להתכוין כלם לאביהם שבשמים כמו שכתבנו בשער ע"ב כי זאת היא הכוונ' עצמה שקבעו חז"ל כל הברכות הבאות על כל דבר ודבר ובפרט כל ברכות הנהנין לא מפני שהוא צריך לברכתה רק כדי שיזכר ויפקד שם הבורא יתעל' והמשפיע הטוב על הדבר ההוא המושפע. ואמרו שכל הנהנ' מן העולם הזה בלא ברכה כאלו מעל (ברכות ל"ה.). כי אחר שאינו מכיר במשפיע ואינו מחזיק לו טובה הנה הוא מועל בקדשים ודאי ונהנה מהם שלא ברשות כי עליו נאמר איש נכרי יאכלנו (קהלת ו׳:ב׳) כמו שכתבנו בשער כ"ד. האמנה כי לפי שלא תספיק הודע' זו להביא אל ההצלחה הנפשיית אם לא יצורף עמה הדעת שזאת הסבה הראשונ' יתעלה שמו הוא בעל הרצון המוחלט בהמצאת הנמצאות כלן ולו היכולת להנהיג העולם כלו ברצונו בטבע וכנגד הטבע כפי מה שיאות אל השכר והעונש המיועד על המעשים הנרצים או הפכם כמו שנזכר בשער המבול וזולתו. לזה היה ראוי שיורשם זה במטבע הברכות כמו שעשו בהזכירם בהם שם ומלכות כי השם הוא ענין מציאות הסבה הראשונ'. אמנם המלכות ענינו הרצון והיכולת המוחלט כי המלך הוא אשר ימשול על מלכותו ועשה כרצונו והגדיל כמו שאמר הנביא הוא אלהים חיים ומלך עולם (ירמיהו י׳:י׳). וזה טעם אומרו אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם תחלה זכרונות וכולי (ר"ה ט"ז.). ושני הענינים האלו הם אמתת האלהות השלם אשר יאמר שהאל ברא הכל או עשה הכל וכמו שכתב החכם בספר ההפלה בשאלה השלישי והד' כי העוש' הוא אשר יעש' הדבר בכונ' ורצון לא זולת כי על זאת הכונ' אמר הנביא אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו וגו' (ירמיהו י׳:י״א) ועליה אמר נעמן עתה ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל (מלכים ב ה׳:ט״ו) יאמר כי אשר לא ימשול על הטבע לעשות בו כרצונו אין בו כח אלהות על דרך האמת ושזה לא נמצא רק באלהי ישראל כמו שנתברר אלי מרפואתו זאת על יד נביאו וכל זה באמת נכלל בהזכרת שם ומלכות בברכות כפי תקנת חז"ל להדריך ולהיישיר האנשים אל הצלחת נפשם אשר א"א זולת זה. ועל מטבע הברכות לפי כונתם ז"ל אמר המשורר יודוך ה' כל מעשיך וגו' כבוד מלכותך וגו'. להודיע לבני האדם גבורותיו וגו' (תלים קמ"ה). אמר כי כוונת ההודאות והברכות שיתקנו אותם חסידיו לברך אותו בכל דבר אשר בברכ' ההיא מזכירים השם גם כבוד מלכותו כמו שאמרו כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה (ברכות מ':) וגם חותמין בה מעין גבורתו במה שאמר שהכל נהי' בדברו בורא פרי העץ או האדמ' או עושה מעש' בראשית וכיוצא כי הן כל אלה יפעל אל בכח גבורתו הרצוניית הנה היא ודאי להודיע לבני האדם גבורותיו אשר עליהם אמר וגבורתך ידברו כי בזה יקבלו כלם עול מלכותו אשר עליו אמר כבוד מלכותך יאמרו: ובהגדת פ"ק דברכות (ז'.) תניא א"ר ישמעאל בן אלישע פעם אחת נכנסתי להקטיר קטרת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל יה יי' צבאות יושב על כסא רם ונשא ואמר לי ישמעאל בני ברכני אמרתי לו יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת רחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין ונענע לי בראשו. נרא' שכנה זה השם המופלא אכתריאל ע"פ הקבל' שאומרין אל הספיר' הראשונ' ראש כל הספירות כתר עליון וכנגד' בי"ג מדות יה' יה' אל ולזה אמר יה ה' צבאות יושב על כסא רם ונשא אמנם ממה שאמר לו ברכני והוא אמר יהי רצון וכו'. נרא' ודאי מה שאמרנו שעקר כוונת הברכ' בפי המברך הוא הכרת כבודו ודעת גדולת גבורתו אשר בידו הכל וממנו יושפעו הטובות כלם כמו שהור' בתפלתו על כבישת רחמיו את כעסו ולהתנהג עמו במדת החסד ולפנים משורת הדין. והוראת זה הענין רצוני היות זה עצמיותה של ברכ' הוא מה שהור' מאד נענוע ראשו כלומר שלא תהא כוונת ברכתנו אליו יתעלה לפי שהיא ברכת הדיוטי' אחר שאינו צריך לה קלה בעינינו שהרי תועלת' גדול במה שתמשך ממנה הכרתו יתעל' וקבלת עול מלכותו אשר בזה יזכו לקבל השפע העליון להמשיך חוט החסד המקיים האומ' הזאת ראשונה ואחריה העולמות כלן. והנה זה עיקר המצוה הזאת כי הנה היא לא הית' לסייע לו יתעל' אל הברכ' רציני שהוא יתעל' צריך חזוק ועזר מצד עצמו רק לשום דבר בפיהם לומר כה תברכו את בני ישראל כשתברכום (א) והוא שיאמרו יברכך ה' יאר ה' ישא ה' (ב) כי הוא דבר שיעיר לבם אל הציור הזה ההכרחי וידעו שכל הטובות הם מושפעות מאתו והוא מה שביארו בתכלית הביאיר באומרו (ג) ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם ירצה שהכוונ' בזה אינה אלא שישימו את שמי על בני ישראל בברכתם כי עקר הברכ' אני אברכם זולתם ועדה השימ' זאת הוא הסיוע שיפיל בזה שהם מסייעין על ידן כמו שאמר מכל מקום היה לך לסייעני כמו שנתבאר והוא ענין נכבד מאוד אמנם בענין הברכ' הזאת המשולשת והמכופלת יראה באמת שכיון לכלול בה כל אופני הצרכים הנחנקים לשלש מחלקות ועם היות שכבר ביארנו בשער הנזכר. אצל ברכות יעקב אבינו שלשון ברכה סתם הנאמר בתורה הוא על הברכות הנפשיות ועל ההצלחות האמתיות וגם על הנחה זו סדרתי באלו הברכות סדר השמונ' עשרה שתקנו חז"ל בתפל' אשר סיימו בהם בברכת שלום כמו שנתבאר זה בשער נ"ח. הנה כשנכוין אל ביאור הכתובים לפי פשוטן ויישובן יראה כי כשתבא הברכ' מבוארת או שנכתבו לצדה ברכית מבוארות עם ההצלחות הנפשיות הנה מעתה אין כחה כח הסתמית אבל כח המבוארת בפרטיות. והנה אחר שנזכרו בכאן שתי זוגי הבדכות שהם השנית והשלישית שנתבאר בהם היותן בהצלחות עצמיות פנימיות באומרו באחת מהנה יאר ה' פניו אליך וגו'. כי הנה אור הפנים יורה על שפע הטובית האמתיות המושפעית מאור פניו יתעל' וכמ"ש חכמת אדם תאיר פניו (קהלת ח׳:א׳) וכן באומרו ישא יי' פניו אליך יורה על הזמנתו אליהם והמצא עמהם ולישא להה משאות אליו יתעל' מאת פניו הנה נפי זה תהי' הברכ' הנזכרת ראשונ' בהכרח בענינים החיצונים הסומכים אל החיים בלי ספק. ועל זה היסוד ביארו אותם חז"ל במדרש רבה (פ' י"א) ובספרי (פ' נשא) אמרו יברכך יי' בברכ' המפורש' כן הוא אומר ברוך אתה בעיר וגו'. ברוך טנאך ומשארתך ברוך אתה בבאך וגו'. ובאו עליך כל הברכות האל' וגו' (דברים כ״ח:ה׳-ו׳). אמר עוד יברכך יי' בנכסים וישמרך בנכסי' ורבי נתן אומר יברכך יי' בנכסים וישמרך בגוף. ד"א וישמרך שלא ישליט אחרים עליך. ד"א וישמרך מן המזיקין. ודרך כלל כל הדברים האלו הם מבארים שע"ד הטובות החצונות הוא מדבר כי הם ברכות שמחזיקות העצמיות וגם שהם צריכים שמיר וכמ"ש מלך בשר ודם נותן מתנ' לאדם אבל אינה משמר' לו אבל הקב"ה נותן מתנות ומשמרן דכתיב יברכך יי' וישמרך. והרי זו הברכ' הראשונ' אשר היא על השלמות הראשון השנית יאר יי' פניו אליך. אמרו במדרש (שם) יתן לך מאור פנים רבי נתן אמר זה מאור שכינ' שנאמר קומי אורי כי בא אורך (ישעיהו ס׳:א׳) יאר פניו אתנו סלה (תלים ס"ז). ד"א זה מאור תורה שנאמר כי נר מצוה ותור' אור (משלי ו׳:כ״ג) ויחנך יחנך במשאלותיך וכן הוא אומר וחנותי את אשר אחון (שמות ל״ג:י״ט) ד"א יתן חנך בעיני בריותיו דכתיב ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד ויתן חנו וגו'. (בראשית ל״ט:כ״א) ונאמר ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה (אסתר ב׳:ט״ו) ויתן האלהים את דניאל לחסד ולרחמים (דניאל א׳:ט׳). יאומר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם (משלי ג׳:ד׳) ד"א ויחנך בדעת ובחכמ' והשכל ומוסר ובינה ד"א ויחנך בת"ת יכן היא אומר תתן לראשך לוית חן (שם ד') כי לוית חן הם לראשך וגו' (שם א'). הרי אתה רואה שכל דבריהם אלו הם סובבים על אור החכמ' והחנינות האלהית במעלות השכליות הפנימיות. השלישית ישא יי' פניו אליך וגו'. אמרו בשעה שאת' עומד ומתפלל שנאמר הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה (בראשית מ"ט). והלא דברים ק"ו אם ללוט נשאתי פנים מפני אברהם אוהבי לך לא אשא פנים מפניך ומפני אבותיך כתוב אחד אומר ישא ה' פניו אליך וכתיב אחד אומר אשר לא ישא פנים (דברים י׳:י״ז) כיצד יתקיימו שני כתובים הללו כשישראל עושין רצון של מקום ישא ה' פניו וכשאין עושין רצון המקום אשר לא ישא פנים. הנה שהכוונ' להם בזה על מציאות השגחתו והדבקו בהם כי על כן ישא להם משאות מאת פניו בעת תפלותיהם ובכשרון מעשיהם כי הוא הענין המיוחד אל האומה הזאת כמו שאמר פני ילכו והניחותי לך אם אין פניך הולכים וגו' (שמות ל״ג:ט״ו). ופניתי אליכם (ויקרא כ״ו:ט׳). כמו שביארנו בפרשת ראה אתה אומר שער נ"ד. אמנם במאמר וישם לך שלום הנטפל עמו נאמר שם רבי נתן אומר זה שלום מלכות בית דוד שנאמר למרבה המשר' ולשלים אין קץ (ישעיהו ט׳:ו׳). ד"א שלום זה תורה שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהילים כ״ט:י״א) רבי אליעזר אומר גדול שלום שלא נטעו הנביאים בפי כל הבריות אלא שלום. רבי שמעון בן חלפתא אומר גדול השלום שאין חותם כל הברכות אלא שלום שנאמר יברכך ה' יאר ה' ישא ה' וישם לך שלום. גדול השלום שאפי' בשעת מלחמ' צריכין לו שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום (דברים כ׳:י׳) גדול שלום שאפילו מתים צריכים שלום שנאמר ואתה תבא אל אבותיך בשלום (בראשית ט"ו) ואומר בשלום תמות (ירמי' ל"ד) גדול שלום שנתנה לעושי תשובה שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב (ישעיהו נ״ז:י״ט) גדול שלום שנתן בחלקן של צדיקים שנאמר יבא שלום ינוחו על משכבותם (שם). גדול שלום שלא נתן בחלקן של רשעים שנא' אין שלום אמר ה' לרשעים (שם) גדול שלום שנתן לאוהבי תורה שנאמר שלום רב לאוהבי תורתך (תהילים קי״ט:קס״ה) גדול השלום שנתן לענוים שנאמר וענוים יירשו ארץ והתענגו על רוב שלום (שם ל"ז). גדול השלום שנתן לעושי צדקה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום (ישעי' ל'ב). גדול שלום ששמו של הקב"ה קרוי שלום שאמר ויקרא לו ה' שלום (שופטים ו׳:כ״ד). רבי חנניא סגן הכהנים אומר גדול שלום ששקול כנגד כל מעשה בראשית שנאמר יוצר אור ובורא חשך עושה שלום (ישעיהו מ״ה:ז׳) הנך רואה כי כל המאמרים האלה צדקו יחדיו עם מה שאמרנו ראשונ' ממעלת השלום ומסגולתו הנפלאה שהוא הנותן צורת הדברים ומהותם כל אחד לפי מה שהוא כמו שתראה מכל אחד מהענינים האלה אשר זכר אחד לאחד כשתעביר עליו קצת השקפה והכלל שהכל חוזר למאמרים האחרונים ששמו של הקב"ה נקרא שלום ושהשלום שקול כנגד כל מעשה בראשית כי כמ"ש הוא חוט החסד המשוך מאתו יתעלה וחורז בכל הנמצאות העליונות והתיכונות והתחתונות ומעמידן ומקיימן כל אחד במציאותו וקיומו המיוחד אליו על צד היותר נאות שאפשר. והדבר המבהיל אשר יראה סותר זה הוא אשר אמרו שם רבי אליעזר בנו של רבי אלעזר הקפר אומר גדול שלום שאפילו ישראל עובדין ע"א ושלום ביניהם כביכול אמר המקום אין השטן נוגע בהם שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו (הושע ד׳:י״ז) אבל משנחלקו מה נאמר בהם חלק לבם עתה יאשמו (שם י') כי איך יתכן אשר בהתנכרם אל יוצרם יתעלה והכחישם הסיבה הראשונה יתעלה שמו לא ינתק החוט ההוא המעמידם ויהרס מצבם ויאבדו כרגע. אמנם כוונו להורות מעלת השלום וסגולת החוט המעמד והמקיים הכל והפלגתו ולומר כי הוא האות והמופת ביני ובינם יתעלה לדעת חוזק קיומם או רפיונו וזה כי כאשר נראה שנום וטוב המצב בין כלל האנשים אפי' שנראה אותם עובדים ע"א הנה הוא סימן שיש להם זכות או זכיות לפניו יתעלה בעבורם מאריך להם זמן כמ"ש הנח לו כלומר כתר לו זעיר. אמנם בהחלק לבם והמצא חולשא או נתוק מה בחוט הזה אפי' שלא יתפרסם ממעשיהם מה שהוא סבתו הוא סבה שנכון פורענותם וממהר האלהים לעשותו כמ"ש עתה יאשמו. ואפשר כי באומרו אפי' עובדי ע"א דברו חכמים לשון גוזמא כלו' שיעשו דברים בלתי הגונים ומעשים זרים להם לפי ענינם מ"מ באנו לכלל מה שרצינו אליו ראשונה מאומרם ז"ל טעון ברכות הוא בא. *וזה וכו' כונתו כי מכלל דברי חז"ל האמורים על ברכת כהנים זאת, יודע לנו כי היא כוללת כל שלשה הצרכים ההכרחים לאדם אם יהיה מאושר כראוי על ארץ, הא' שתהיה היכולת בידו למלא כל צרכי ומחסורי נפשו ונפש ביתו הגופניים ועליו יורה מאה"כ "יברכך ה' וישמרך" שפי' חז"ל "יברכך בממון וישמרך בגוף" והב' כשרון השכלה, ושיאורו עיניו ללמוד ולעיין כראוי בתורה וחכמה אלהית, ויען כי לזה צריכה חנינה יתירה מאת הי"ת כמו שהוכיח הרב ז"ל מכמה כתובים ויסדו חז"ל גם בברכת ש"ע "חננו מאתך דעה בינה והשכל" ע"כ יורה עליו המאמר "יאר ה' פניו אליך ויחנך," והג' היא הדבקית בהי"ת ואהבתו אשר תהיה לו למנה בהתהלכו בתום לבו, וקנותו עי"ז השלימות האמיתית אשר ע"ז מורה מאה"כ "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום" ויען כי השלום האמיתי הזה הוא הטוב היותר גדול לאדם ע"כ היא גם חותם כל הברכות כלן, והנה כבר נתן לאדם הראשון הכשרון לקנות לו כל אלה שלש מתנות יקרות, ורק כאשר חטא נסתלקו כלם ממנו ומבניו, עד שבא אברהם אע"ה וזכה הוא ואחריו כל בניו יוצאי חלציו בכלל, כאשר נגלה ה' עליהם לתת להם את תורתו ושכן כבודו בתוכם באוהל מועד אשר צוה אותם לעשות, שישפעו עליהם מחדש כל ג' ברכות ומתנות יקרות אלה כאשר הולך הרב ז"ל ומבאר בזה המדרש שהחל בו (עיין בפנים הספר), וזה שכבר נתבאר מכלל דברי חכמינו ז"ל כי אלו הג' ברכות הם מיוחדות לג' צרכים הכרחיים אשר לנו האחד צרכי גופותינו בענין הממונות וכל הנלוה אליו מהקנינים הזמניים ואמתחתו עמו הוא השימור האלהי כי זולתו הכל הבל וכמ"ש אם ה' לא ישמור עיר וגו' (תהילים קכ״ז:א׳) והב' צרכי נפשותינו בענין ההשכלה אשר לא יושלם רק באור פניו יתעלה אשר בתמונתו יביטו הנביאים המישרים האומה כל אחד מהם באספקלריא + שלו כפי מדרגתו ובאורו ישיגו אמתת התורה כמו שבאור השמש ישיגו הכחות הגופיות המוחשות כאשר כתבנו בתחלת שער כ"ט כי על כן התפלל המשורר גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך (שם קי"ט). והנה היה עמו אמתחתו המיוחד באומרו ויחנך כי זולת זה אינו כלום הלא תראה אמר החכם שבתי וראה תחת השמש כי לא לקנים המרוץ ולא לגבורים המלחמה ולא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עושר ולא ליודעים חן וגו' (קהלת ט׳:י״א). הורה כי כמו שלא יגיעו תועלות המדות הקודמות לחסרון הדברים ההם אשר הם צריכים אליהם בהכרח כן לא הושלמה הידיעה זולת החן וכן הוא באמת כי החן הוא משלים כל הדברים. צא ולמד מאסתר המלכה כי רבות בנות עשו יופי אבל היא עלתה על כלנה כמה שנאמר ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה ותשא חן וחסד לפניו וגו' (אסתר ב׳:ט״ו). וכן ביוסף וכן בדניאל כמו שזכרו אותם חז"ל כי חן וכבוד יתן ה' ליודע החכמה שיקבל תועלתה לעצמו ושיקבלו אחרים ממנו וזולת זה הוא כדבר בטל. ועל זה התפלל המשורר אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה (תהילים ס״ז:ב׳) הנה שחבר הדברים יחד. אמנם הג' הוא צרכנו לבינינו ובין אלהינו והוא לקבל משאת פניו ודבקות אהבתו כמו שנזכר וגם לזה לא יושלם כי אם במה שבא בפי אמתחהו באומרו וישם לך שלום כי לפי הדוחק הבלתי בעל תכלית אשר בין הדבקים אם לא בתורת חסד לא יעשה שלום לקשור בו בין פמליא של מעלה ופמליא + של מטה כמו שיבא זה בשער פ"ו ב"ה הנה ישארו בדיחוקם הטבעי. והנה היה לפי זה השלום עקר כל הברכות וחתומן. והנה כאשר נשים לב אין ענין השלים על דרך האמת כי אם מציאות ההשגחה האלהית ושפע טובו המתפשט בתוך העולמות כלן לפי ההנהגה העליונה אשר מעל השמים חסדו ומושלת על ממשלת הטבע ומערכותיו אשר נתחדשה בעולם על פי כשרון המעשים התוריים אשר על ידם נמסרו מפתחותיה ביד האומה הזאת הנבחרת כמו שביארנו בשער ט"ו ובשער ל"ז וזולתם והמשכנו אמתתה בכל מה שדברנו עד הנה בכמה שערים כל אחד לפי ענינו וביררנו שאל למודה וקיומה כוונה החכמה האלהית במציאות המשכן בחלקיו וסדר הקמתו שבתו וקימתו על פי יי' ביד משה כמוזכר בשער ע"ב ועל כן היתה שלמות הברכה הזאת ביום הקים המשכן ותחלת עבודתו כי הנה המשכן הוא תמונת העולם הזה המחודש על זה האופן וברכת השלום הוא הבריח התיכון המבריח מקצה הנמצאות ועד קצותם ומעמידן ומקיימם במאמרו יתעלה וכל זה מה שביארנוהו יפה במאמר הראשון שזכרנו. אמר רבי יהודה ברבי שמעון ביום שהוקם המשכן נכנס בו משה והיה שומע קול הדר קול נאה וקול משובח. וזה כי בשעה שעלה במחשבה האלהית לחדש העולם עם היות שקדם בו מעשה ההנהגה הטבעית הנה לא היתה עיקר הכוונה אלא אל זאת ההנהגה ההשגחיית על יד הנמצא האמצעי בין עליונים ותחתונים הוא האדם להיותו בעל בחירה במעשיו וכמו שכתוב בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים כשם שיש לו בעליונים ברא את האדם וצוה מכל עץ הגן וגו' (תנחומא פ' נשא) והוא מבואר שדירת התחתונים אינה רק הסתכלות ההשגחה וההתבוננות בשפלים מצד כשרון מעשיהם או הפסדם כמוזכר במאמר ההוא כמו שנתבאר בשער ל"ד. והנה לזה אין ספק שהזמין לעולם מיד אלו הברכות המשולשות בכפליהם למיניהם לפי שהן הכרחיות להמצא על דרך ההנהגה ההיא וכלן נמסרו אל האדם בתחלתו בהניחו אותו בתוך הגן ומיני עציו ונהרותיו וצוותו אותו על המותר והאסור כמו שנתבאר הכל בשערים ההם אמנם כאשר חטא ומרד פי אדוניו נסתלקו ממנו כמו שנתבאר שם יפה מסדר קללותיו ונשאר העולם נפרד ומובדל ההנהגה ההיא האשיית ואין שלום אמר ה' וגבול נתן בין עליונים ותחתונים והיה העולם בכלל על זה האופן מן הפירוד זמנים ארוכים אשר לא נמצא בהם קורא בצדק ומחזיק השלום כי אם מתי מספר מהאבות הראשורם ובפרט מאברהם אבינו והלאה שהם התחילו להמשיך זה החוט ולקיימו עד שזכו הבנים בכללם להמשך אחריו בחבלי אדם ובעבותות אהבה חזקה ונגלה עליהם לתת להם תורה ומצוות ואז אמר מעתה יעלו תחתונים למעלה וירדו עליונים למטה (ש"ר פ' י"ב) כמו שנתבאר בם בשער מ"ד כי אז צוה אותם לחדש להם עולם חדש והנהגה חכמה אשר נציורה המציא להם המשכן ההוא על הדרך שאמרנו ובהמצאתו באופן שלם מיד חזרו הדברים אליהם כמספרם כמשפטם כמו שנודע מענינם גם ביארם בפרשת אם בחקותי אחת לאחת. והוא מה שאמרו כי כשהוקם המשכן נכנס בו משה והיה שומע קול הדר קול נאה קול משובח והם ג' קולית כנגד הג' מיני ברכות הנזכרים. ועל הראשון והוא מין הטובות החצונות אמר קול הדר כי כן באמת הן מהדרין ומיפין המעלות הפנימיות בלי ספק כמו שכתב החכם. אמנם על המין השני אמר קול נאה כי באמת הוא הענין הראוי והנאות לאדם מצד צורתו המדברת. ועל השלישי המעולה מכלם אמר קול משובח וזה יאמר על הדבקות האלהי ולזה שמח משה ואמר אשמעה מה ידבר האל ה' כי היה שש ומתעלם באותן קולות ורוצה באמותן וקיומן והיה מתירא אם יפול בהם שום ספק. א"ל הקב"ה משה שלום אני מדבר שהרי אין בלבי על בני כלום שנאמר כי ידבר שלום הורו בזה כל מה שאמרנו ראשונה כי אז נמצא ונתקיים ענין השלום ובהמצאו נתקיים הכל ושב לאיתנו והוא מה שאמר לו מעתה לא יפסקו הג' קולות ההם לפי שכבר יש שלום ביני ובינם והחוט המשולש לא ינתק כמו שהיה נתוק וכרות עד הנה. והענין כי במציאות השלום יתקיים הכל. ולא עוד אלא שאינם דבר אחר זולתו והוא מה שביארו יפה באומרו כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו כי השלום הוא קשור ודבוק עם החסידים וכמ"ש גדול שלום שנתנה לצדיקים וגו'. ושנטלה מהרשעים וכו'. וכמ"ש ואל ישובו לכסלה. הוא שאמר משה אך קרוב ליריאיו ישעו לשכון כבוד בארצנו כי שכון הכבוד בארצנו הוא המשכת החוט והשפע בתחתונים אשר ימשך ויתפשט על יד יראי אלהים הראוים לראות בישעו. אמר רבי שמעון בן לוי מה לנו לספר תלים לברר ענין השלום וסגולותיו בשכון כבוד בארצנו הרי אין הפרש' חסרה כלום מה כתיב למעלה מהענין ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום וסמוך ליה ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן יורה שהשלום הוא הנותן גמר ותשלום בהעמדת המשכן והקמתו והחוזר הסכמת החברה והשתוף בעולמות כאשר היתה הכוונה בתחלה. וכמ"ש במדרש הנזכר ויהי ביום כלות לא נאמר ויהי אלא על דבר שהיה ונפסק מימים הרבה וחזר כמות שהוא שנאמר באתי לגר אחותי כלה כמו שנתבאר שם. והנה נתבאר תכלית הביאור מהמשך הענין. ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו וגו'. ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבותם וגו'. וסוף הכל ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים וידבר אליו. כי בהשלמת הבנין כלו על מכונו כעין גוף אחד נתפשט השפע האלהי ותבא בו רוח הקדש אשר בו שמע קול הדר נאה ומשובח ונמשך בו הכח הדברי האלהי המיוחד אל העולם ההוא המחודש על יד זאת האומה הנבחרת כאשר אמרנו והכל נגלה ומבואר. הנה למדנו כמה חלק הש"י משפע טובו ליריאיו המיחלים לחסדו וכמה נתאוה כביכול להיות לו דירה בתחתונים ופרוש עליהם סוכת שלומו ובהמשך אותם בחוטי החסד ועבותות החנינה לקשרם ולהדביקם אליו כאשר ידבק האזור אל מתני איש אך שיאותו אליו יתעלה לשמוע בקולו ולדבק' בו כי זה לא יתכן זולת זה כי יהיה עול בחוקו ית' כאשר נתבאר במקומות אחרים. ובמדרש (חזית ע"פ דומה דודי) מאי דכתיב דומה דודי לצבי מה צבי מדלג ומקפץ ממקום למקום ומגדר לגדר ומאילן לאילן ומשוכה לשוכה כך הקב"ה מקפץ מכנסת זו לכנסת זו וכל כך למה כדי לברך את ישראל הדא הוא דכתיב בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אלין וברכתיך (שמות כ׳:כ״א) יאמר שאם ידמו ישראל לצבי זה במה שידלגו בענין שלמותם ממדרגה למדרגה מעולה ממנה ובפרישות ובנקיות מגדר לגדר צר ודחוק ממנו ובענין הדעות מהפנייה אחר אכילת עץ הדעת טוב ורע אכילת עץ החיים ובתשוקות משוכה לשוכה כענין איש שוכו (שופטים ט׳:מ״ט) והוא שיסיח דעתו מענפי עץ הדעת שהן הנטייה אחר הענינים האלו המדומים לענפי עץ החיים שהן התשוקות המשוערות והעוזרות אל החיים הנה בזה גם הוא יתברך ידמה לצבי אצלנו בכל מקומות מושבותינו במדרשנו ובבתי כנסיותנו טעון ברכות ושפע הצלחות המתפשטות בכל העולמות כלן ובעמו ישראל ראשונה כי על כן נאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהילים כ״ט:י״א) ונאמר ויקרא לו ה' שלום (שופטים ו׳:כ״ד) וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה השער: