וַיַּ֥עַשׂ הַיָּשָׁ֖ר בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־עָשָׂ֖ה דָּוִ֥ד אָבִֽיו׃
גן נעול
וכדרך (תהלים פג, ד) "ויתיעצו על צפוניך". ודבר נכבד יש בפסוק זה. ולמה בו לבדו נזכר ההתפעל משרש "יעץ"? ויתבאר בעז"ה בבית השלישי. ואם לפעמים יועץ בליעל ממלא עצתו המרשעת, גם זה בחפץ אלהים כי על צד העונש הניחו השם ב"ה לעשות כדי רשעתו. וכענין (משלי טז, ד) "וגם רשע ליום רעה". וכענין (ירמיה נא, כ) "מפץ אתה לי" וגו'. וכמאמרם ז"ל (שבת לב, א) "מגלגלין חובה על ידי חייב". ולולי כן לא היה ביכלתו למלאות עשותו. ולבאר הדבר הוסיף (משלי כא, לא) "סוס מוכן ליום מלחמה וליי' התשועה". לא הוצרך לבאר ש"אין חכמה ואין תבונה לנגד יי'". רק מה שאמר "אין עצה לנגד יי'". ואנו רואין רשעים נועצים לעשות דבר המנגד לרצון השם ברוך הוא. ועל כן באר כי שקר הדבר שישלים האדם עצתו אם לא חפץ בו אלהים, ועשה דוגמא מיום מלחמה. ונודע כי המלכים הבוטחים ברוב חיל סוס ורכב, יועצים להלחם להשמיד שונאיהם. וכדרך (מל"ב יח, ג) "עצה וגבורה למלחמה". ואעפ"כ אין תשלום המעשה1יכולת גמר ביצוע המעשה בידם, וזהו "סוס מוכן ליום מלחמה" וזהו העצה וההסכמה להלחם ולהתגבר. "וליי' התשועה" יושיע לאשר יחפוץ. וכן בכל דבר לא יקום ולא יהיה זולתי בחפץ אלהים. ונכון הדבר שגם "אין עצה לנגד יי'". כלומר כשינגד לרצון השם ברוך הוא, תופר העצה; וְיֵרָאֶה למפרע שלא היתה עצה גמורה. ועיקר הדבר תבין כשנדבר על לשונות של "עצה" בעז"ה. זהו פירוש הפסוק כפי דעתי. ודברי המתרגם ספר משלי שאמר "לית חכמתא, לית ביונא ולית עיצתא היך דאלהא" מסכים לדברינו שכונת הכתוב שלא יתואר דבר מן הדברים בלשון חכמה תבונה או עצה, כשיהיה הענין ההוא נגד השם ב"ה, נגד דרכי חכמתו ותבונתו ונגד עצתו. וכדרך (תהלים לג, י-יא) "יי' הפיר עצת גוים וגו' עצת יי' לעולם תעמוד". ולא כמו שחשבו ראב"ע ורלב"ג ז"ל שמדבר על המתחכם והמתבונן ולוקח עצה נגד גזרת השם ב"ה:
צורת בית המקדש
אֲבָל אֵין לְפָרֵשׁ שֶׁלְּכָךְ הִקְשָׁה מִדִּבְרֵי יִרְמְיָה שֶׁהוּא הָיָה קוֹדֵם לִיחֶזְקֵאל וְהִתְנַבֵּא עַל הַדּוֹר עַצְמָן שֶׁגָּלוּ, דְּאַף יִרְמְיָה רֵאשִׁית נְבוּאָתוֹ הָיְתָה הַרְבֵּה שָׁנִים אַחֲרֵי שֶׁנֶּאֱסַף הַדּוֹר הַהוּא אֶל עַמּוֹ. שֶׁהֲרֵי הֵם גָלוּ בְּשֵׁשׁ לְחִזְקִיָּה (מל"ב יח, י) וְהוּא מָלַךְ אַחַר כָּךְ כ"ג שָׁנָה (עיין שם פסוק ג), וּמְנַשֶּׁה בְּנוֹ מָלַךְ נ"ב שָׁנָה (שם כא, א), וְאָמוֹן בְּנוֹ שְׁנָתַיִם (שם יט), וּבִשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְיֹאשִׁיָּה בְּנוֹ, הָיְתָה תְּחִלַּת נְבוּאַת יִרְמְיָה (ירמיה א, ב). הֲרֵי שֶׁמֵּעֵת גָּלוּת י' שְׁבָטִים מֵעַל הָאָרֶץ עַד נְבוּאָתוֹ תִּשְׁעִים שָׁנָה, וִימֵי שְׁנוֹתֵינוּ שִׁבְעִים שָׁנָה, הֲרֵי שֶׁאוֹתוֹ הַדּוֹר כְּבָר עָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם. וּמַה גַּם דְּוַדַּאי לֹא נִקְרְאוּ בִּכְלַל אוֹתוֹ הַדּוֹר שֶׁגָּלוּ, וְשֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם חֵלֶק, כִּי אִם אוֹתָן שֶׁהֵם בְּנֵי עֳנָשִׁין בְּטֶרֶם שֶׁגָּלוּ. אֶלָּא דְּמִלְּשׁוֹן "מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל" קָא דָּיִק וּמַקְשֶׁה לֵיהּ.