מלכים ב כ:א מחשבת ישראל: עקידת יצחק ונשמת חיים

בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם חָלָ֥ה חִזְקִיָּ֖הוּ לָמ֑וּת וַיָּבֹ֣א אֵ֠לָיו יְשַׁעְיָ֨הוּ בֶן־אָמ֜וֹץ הַנָּבִ֗יא וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ צַ֣ו לְבֵיתֶ֔ךָ כִּ֛י מֵ֥ת אַתָּ֖ה וְלֹ֥א תִֽחְיֶֽה׃

עקידת יצחק

ואולם התר כל זה ותוכן אמתתו רוא בשנזכיר בצורת האילן שאמרנו ראשונה ונעמוד על אמתתו. וזה כי הדמיון ההוא שזכרנו הוא ודאי צודק בכלל האדם אשר לא עמדו בסוד השם באותו המעמד הנפלא ולא שמעו את דבריו משמי קדשו כי הם אשר חוייב להם להכין לפניהם יושר התכונות ותוכן המעשים כפי אשר יגזרם שכלם ראשונה ואשר יחטא מהם בהנה יחסר בתכלית שלמותו כמו שנזכר ונתבאר מצורת האילן ודוגמתו. אמנם האדם האלהי אשר עמד שם את פני ה' הנה הוא באמת הפך שאר האילנות. כי הנה הוא בשמים גזעו ושם מקום נטיעתו וכלפי מעלה ישלח שרשיו וצורתו מעידה עליו ששרשיו בראשו וענפיו נוטין לצד הארץ. ולזה כמו ששאר האנשים נוסדו יחד על המעשים הארציים המדיניים כי הפכו צורתם בשומם שם גזעם ושרשם לעלות משם אל הענפים והפרי. כך הענין אצל האיש התורני כי יסודו ושרש גזעו הוא הפרי בהכרת מציאות האל יתברך ואמונתו השלימה אשר בה יתחיל כל בעל דת בעודו בקטנותו וכמו שאמרו ז"ל (סוכה י"ב.) כשידע לדבר אביו מלמדו שמע ישראל כו'. וכן כל שאר האמונות האלהיות אשר עליהם חיה יחיה שנאמר (חבקוק ב׳:ד׳) וצדיק באמונתו יחיה. ואלו הן ההנחות אשר חוייבו להם להניחם ראשונה. והאמונה ההיא היא אשר תסדר ענין החכמות ולמודם והצודק בעיוניהם הוא מה שיסכים עמה לא זולת כמו שביארנו בשער י"ט וכ"א. וכן המעשים הנאותים אינם רק מה שיסכים עליהם הדעת האלהי הנבואיי כמו שביארנו בשער כ"ה. והנה כאשר ישכיל האדם וידע החפץ והרצון האלהי במה שחננו מהמצות וההערות האלהיות אין לו להמשך בהם אחר עקבות שכלו האנושי. אבל חוייב להמשך אחר המצוה וההערה ההיא אע"פ שיחטא ואשם חטא מפורסם ומגונה אצל המונח מהפילוסופי' המדינית דעותיה ומנהגיה כמו שעשה אברהם אבינו בהשתדלותו על הריגת בנו יחידו. ויעקב בקנותו הבכורה מאחיו בנזיד עדשים בשעת רעבונו כמו שכתבנו במקומו עד שלפי זה הוחזקו הנביאים בעיני ההמון למשוגעים כמ"ש אויל הנביא משוגע איש הרוח (הושע ט׳:ז׳). וכן נאמר (מלכים ב ט׳:י״א) מדוע בא המשוגע הזה אליך. הלא תראה אין מדה טובה וחשובה בעיני אלהים ואדם כמדת החמלה והרחמנות. והנה לא נטרד שאול כי אם על אשר חמל שנאמר (שמואל א ט״ו:ט׳) ויחמול שאול וכו'. והנה הרמת יד איש על רעהו והוא רשע גדול כמו שדרשו ז"ל (סנהדרין נ"ח.) מאומרו ויאמר לרשע למה תכה רעך. כמ"ש (שמואל א כ״ו:ט׳) כי מי שלח ידו במשיח ה' ונקה. והנה כאשר אמר הנביא אל רעהו (מ"א כ') הכני נא וימאן להכותו מה נאמר יעך לא שמעת בקול ה' הנך הולך מאתי והכך האריה וילך מאצלו וימצאהו האריה ויכהו. ונטל שכר אשר מלא את ידו בו הכה ופצוע. וכן אין דבר שנוי למעלה ומטה כמו ההקל בכבוד ההורים וחז"ל דרשו (סנהדרין י"ז.) נבזה בעיניו נמאס זה חזקיהו מלך יהודה שגרר עצמות אביו במטה של חבלים. ואפשר שאל זה וכדומה לו כיון במ"ש בתפלתו אנא ה' זכור נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלבב שלם והטוב בעיניך עשיתי (מלכים ב' כ'). ירצה שלא ידינהו בדיני ההמון אשר יחשבוהו בזה וכדומה לחייב מיתה כי הוא כבר עזב מדותיהם ומנהגם להתהלך לפניו ולעשות הטוב בעיניו בכל לב ובכל נפש ולא חשב אנוש. והנה יואש גם כן הרג את זקנתו (שם י"א). וכל בני לוי איש את אחיו ואיש את קרובו (שמות ל״ב:כ״ז). וכבר נענש מלך ישראל על אשר נתפתה למאמר מלכי בית ישראל מלכי חסד הם ונאמר (מ"א כ') יען שלחת את איש חרמי מיד והיתה נפשך תחת נפשו וכו'. כמו שיתבאר בפרשת עמלק שער מ"ב ב"ה. והכלל כי אין חכמה ואין תבונה ואין וכו' (משלי כ"א). וזה הוא באמת הטעם האמיתי אשר אליו כווני חז"ל במאמר שזכרנו ראשונה כל שמעשיו מרובין או מעוטין מחכמתו למה הוא דומה כי על המעשים התוריים הנתלים באמונה אמרו כי הם אשר יאותו להיותם ראשונה באדם כי הם המחוייבות מגזע שרשיו והם אשר הם ראויים להיותם בשפע לפי טבעם כי האדם הוא אילן נטוע במקום טהרה וכל עוד שיתרבו שרשי אמונתו החכמה אשר תבא בקרבו תהיה טהורה ונקייה ויראת ה' עומדת לעד וכל המעשים יהיו לשם שמים ויתקיים עליו והיה כעץ שתול על מים וכו'. כי הוא באמת עץ שתול על מי התורה האלהית. אמנם כשלא הושרשו שרשי האמונה ויבקש למצא חכמה אשר לא תסכים עמה. הנה היא תכזב ברב משפטיה. ואשר היא כן אין מטבעה להתקיים אצל רוח מצויה כ"ש אצל רוח גדולה וחזק לא כראשונה שאפילו כל רוחות שבעולם אין מזיזין אותו ממקומו. והנה מפני שהאנשים האלה בני יעקב אבינו בל שורש בארץ גזעם אבל הם זרע מבורך ומטע ה' להתפאר והם גדלו מלידה ומבטן על שרשי האמונה האמיתית ונהירן להו שבילי דשמיא בראשונה וידעו והשכילו כי הבדל הבדילם אלהים מכל עמי הארצות כתרומת גורן. ומיום אשר כרת ה' את אברהם ברית המילה לא יבא בם עוד ערל וטמא. ונוסף עוד מה שנתברר להם את כל הטורח אשר טרח אברהם זקנהם כדי שלא יקח יצחק אשה מבנות הכנעני והאמורי (בראשית כ״ד:ג׳). וגם מה שצוו יצחק ורבקה את יעקב אביהם (שם כ"ח) והאל יתעלה גמר עמהם והשלים עמו למלאת אשפתו כלו זרע אמת בי"ב שבטים אשר לא באת ביניהם רק נקבה אחת אשר מכל זה ידעו כי ההתחתנות בהם הוא דבר נמאס בעיני האלהים מאד כל שכן שיעשה בבשר קדש הקדשים אשר כזה את דבר הנבלה הזאת. והנה במקום שיש חילול השם ותועבת נפשו לא ראו לחלק כבוד לחקי דתי המדיניות ונמוסיות כי הם שנו מעשיהם וישנו את טעמם בכל אחת מאלו הארבע המדות כדי שיודע בגוים על ידי המעשה ההוא הרצון האלהי בטהרתם וקדושתם כאשר יודע אם לא אירע המעשה ההוא והותר. וראה בעיניך נפלאות מתורתנו הקדושה איך היא מורה בגלילי אצבעותיה אצבע אלהים בכל מקום ומקום מארבעה ספקות אלו הסבה העצמית אשר עליה עברו חק המדה והנמוס המדיני. וזה כי בזכרו ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד שהיא הקטנה שבתפיסות אמר כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכו'. ובתפיסה השנית שאמר ויענו בני יעקב את חמור ואת שכם במרמה וידברו נאמר אשר טמא אחותם. וכאשר נזכר ובני יעקב באו על החללים ויביזו העיר שהיא התפיסה השלישית נאמר ויבוזו העיר אשר וכו'. וכאשר האשימם הזקן בתפיסה הרביעית הוא הסתכנות נפשם ונפש כל אשר אתם באמרו עכרתם אותי וכו'. הם השיבו בעדם הכזונה יעשה את אחותנו. והנה באמת יורו דברים אלו על אמתת זה הענין מאד כי לכלם נתן הסבה הראויה והמחייבת להם ולכל בעל שכל להפר ברית הפרסום ולבטל חקי הנמוסים האנושיים אשר עליהם חיו יחיו: ומפני זה לא נזכרה ולא נפקדה טומאה זו בכל הספור זולתי במקומות האלו הנזכרים מלבד מה שזכר בשעת מעשה ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו הוא מהכרח המאורע. ואחר שנתישב זה אעורר שער הספקות הנופלות בזה הספור כדי לבא אל הביאור:
שאל רבBookmarkShareCopy

נשמת חיים

הט' (מלכים א א לא) ותקד בת שבע אפים ארץ ותשתחו למלך ותאמר יחי אדני המלך דוד לעולם. וכתב הרד"ק ז"ל פירושו חיי הנפש לעה"ב כי בעה"ז קרוב היה למיתה וכן ת"י יתקיים וכל שאר יחי תרגם יצלח ע"כ. וכן מהרי"א. ויפה פירשו וכאן כפי דעתי רמזה לו בת שבע שכאשר ימלוך שלמה בנה זאת תהיה לו אות לטובה וידעו הכל שה' העביר חטאתו ולא ימות לעה"ב ולזה כאשר אמר לה כי שלמה בנך ימלוך אחרי אז אמרה יחי אדני המלך דוד לעולם כאמור הי' בקללות יואב כתוב לאמר (מלכים א ב לב) ושבו דמיהם בראש יואב ובראש זרעו לעולם ולדוד ולזרעו ולביתו ולכסאו יהיה שלום עד עולם. הא לך פסוק מלא אשר לא לבד מורה הנצחיות הזאת אבל שהמתים אחר המות יודעים מה שעובר בזה העול ומצטערים ברע ושמחים אלי גיל ישישו. וחז"ל קראו העונש הזה חטוטי דשכבי וכך אמרו בעון חיים מתי' נחטטים וסמכו זה בפסוק (שמואל א יב טו) ואם לא תשמעו בקול ה' ומריתם את פי ה' והיתה יד ה' בכם ובאבותיכם. וזה כי האבות מצטערים בצער בניהם. ולכן אמר שלמה ולדוד ולזרעו ולביתו ולכסאו יהיה שלום עד עולם. כלומר שבמיתת יואב לא יקר' לו לדוד עון אבל בהפך שלו ולזרעו יהיה שלום. ולא יתכן לפרש באופן אחר כי הכתוב פרט לדוד ולזרעו ואם במיתת יואב יהיה לו לדוד שלום מעם ה' א"כ נפשו היה עדין בחיים והיא ראיה נצחת. הי"א העיד הכתוב (מלכים א יז) ויהי אחר הדברי' האלה חלה בן האשה בעלת הבית ויהי חליו חזק מאד עד אשר לא נותרה בו נשמה. וכ' הרד"ק יש מי שאומר שלא מת מכל וכל אלא היה חליו חזק מאד עד שנעצרה נשימתו ולא היו מכירים ממנו שום סימן חיות לא בנשימה ולא בדפק הגידים עד שחשבה אמו כי מת הוא. וכן הוא אומר בדניאל (דניאל י יז) ונשמה לא נשארה בי. אבל אותו הוא על דרך הפלגה. והנכון כי מת מיתה גמורה כמו שסוברין בני העולם ע"כ. וכן הרלב"ג ויהי חליו חזק מאד וכו' ר"ל שהשיגהו המות מפני החלי. וכן מהרי"א והרב בעל עקדה האמינו באמונה שלימה שאין עליהגמגום שמת מיתה גמורה ומקרא מלא כתיב ה' אלהי תשב נא נפש הילד הזה על קרבו וכתיב וישמע ה' בקול אלוהו ותשב נפש הילד על קרבו ויחי מכלל שעד השתא היה מת. ואשמועינן קרא שהנשמות עדין הם צרורות אחר המות באיזה מקום ושיוכלו לבא עוד פעם אחרת בגופים עצמם כאשר יהיה בתחית המחים לעתיד לבא. וכעין המאורע הזה אירע לאלישע הנביא עם בנה של השונמית (מלכים ב ד) ויבא אלישע הביתה והנה הנער מת מושכב על מטתו והנה אחר שעזר הטבע והשפיע לו החום הטבעי וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו כתיב ויפקח הנער את עיניו סימן החיות אשר חנן לו האל בעד תפלת הנביא ומהמעשים האלו הוכחה רבה לכוונתנו. הי"ב תמצא בחזקיה המלך בבא אליו ישעיהו הנביא בחליו (מלכים ב כ א) ויאמר לו צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה ופירשו חז"ל מת אתה בעה"ז ולח תחיה לעה"ב. והפירוש מוכרח דאם לא כן הכפל הוא מבואר. ולכן כשהאריך ה' ימיו והוסיפו לו שנות חיים אמר (ישעיה לח יט) חי חי הוא יודך כמוני היום כלומר בחיי הגוף והנפש אשר להן נגזרה מיתתם בידי שמים אודה לאל אשר החייני וגמלני כל טוב. ואם תאמר אמאי כולי האי כבר אמרו חז"ל משום דלא עסק בפריה ורביה כי אף דהוו נפקי מיניה בני דלא מעלו בהדי כבשי דרחמנא לא איבעי ליה לאעסוקי לפי שקורא הדורות מראש ראה בחכמתו העליונה שאעפ"י שיהיה מנשה רשע נחש שרף ועקרב ואמון בנו כמוהו הנה יצא ממנו יאשיהו שכמוהו לא היה מלך ישר בעיני ה' והלך בכל דרך דוד אביו וזה היה הפרי הטוב היוצא מהעצים הרעים. וכן בזוהר פרשת תולדות אצל ויהי רעב בארץ קב"ה אוריך רוגזיה עם רשיעיא בגין דיפוק מנהון גזעא טבא בעלמא כמה אברהם מתרח דאיהו גזעא טבא לעלמא ע"כ. וכן בדיני אדם כבר גזרו חז"ל שאין מעבירין נחלה מברא בישא לברא טבא דלא ידעינן הי זרעא נפיק מינייהו. ואם עדין לבך נוקפך שלא נתן השכל במרומים שיעניש הקב"ה בעונש העה"ב בחטא קל כזה באשר המחשבה טובה ראויה לצרפה למעשה ורחמנא ליבא בעי אשיבך מליץ שהגזרה הזאת לא נתן אלא להנזים ולהפחיד את חזקיהו כדי שמן שם והלאה יעסוק בפריה ורבים ויצא ממני הבן יקיר לא יאשיהו שמו איש תם וישר ירא אלהים וסור מרע ועל כל פנים כאן הודיע דרכיו לחזקיהו ואיך במיתת האדם עדין לא נפטר מעונשי העולם הבא. הי"ג (מלכים ב כב יג) ויהי בשלוח המלך יאשיהו את חלקיה הכהן ואת אחיקם בן שפן ואת מכבור בן מיכיהו ואת שפן הסופר ואת עשיה עבד מלך לאמר לכו דרשו את ה' בעדי ובעד העם ובעד כל יהודה על דברי הספר הנמצא הזה וכו' הלכו אל חלד' הנביאם והיא גם היא השיבה לו אמרו לאיש וכו' יען בך לבבך ותכנע מפני ה' בשמעך אשר דברתי על המקום הזה ועל יושביו להיות לשמה ולקללה וכו' לכן הנני אוסיפך על אבותיך ונאספת אל קברותיך בשלום ולא תראינה עיניך בכל הרעה אשר אני מביא על המקום הזה. ויען ראינו שיורו המורים למלך יאשיהו וימות מוכרחים אנו לומר שהיעוד הזה והשלום הוא שלא תראינה עיניו בחרבן הבית. ואם כך הוא מכאן ראיה להשארות הנפש וזה שאם מפני הרעה נאסף הצדיק והקב"ה מבטיח לו המית' בשלו' א"כ המיתה היתה לו מעט רעה בערך ראותו חרבן הבית. ובאשר ידענו שבכל הרעות המתרגשות לבא בעולם לא יש יותר גדול מהמות אם לא היה עולם אחר חוץ מזה בודאי שלא היה מבטיח לו הקב"ה שום יעוד טוב כי טוב יום א' בחצרי העולם הזה אף שיהי' בצער מיום המיתה באשר בה עם התוחלת נפסד ונאבד הכל. אמנם בהיות שעולמו יראה במיתתו ואז טוב לו בהיות נשמתו מתהלכת בין העומדים שם ובחצרי המלאכים וטירותם נתבשר לו שלא יראו עיניו בכל הרעה וחרבן בית מקדשו. אבל שתזכ' נשמתו לחזות בנועם ה'. וזהו שרמז לו באמרו הנה אוסיפך בעצמי ובכבודי על אבותיך ר"ל אל מקום אבותיך אשר עדין חיים ולהורות לו מדרגתו על אבותיו מנשה:
שאל רבBookmarkShareCopy