משלי א:ד מחשבת ישראל: גן נעול וחובות הלבבות

(משלי א, ב) "לדעת חָכְמָה ומוסר, להבין אמרי בינה". פירוש "חכמה", חֻקֵי החכמה תורת האדם איך ינהג בכל דרכיו, וכדברי הכלל הי"ב. והחל (א, א) "משלי שלמה בן דוד מלך ישראל", כלומר משָׁלים רבים תקן שלמה. כמו שכתוב (קהלת יב, ט) "אִזֵן חִקֵר ותקן משָׁלים הרבה" וכמו שבארנו למעלה (חדר ג' חלון י') ונאמר (מל"א ח, יב) "וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף", הרי שדבר משָׁלים רבים. וכן העידו קדמונינו ז"ל (במדבר רבה יט, ג, בשינוי לשון) ואמרו "חזרנו על כל ספר משלי, ולא מצאנו המספר הזה. מלמד שאמר על כל פסוק ופסוק שלשת אלפים משל". [ע"כ] הרי למדנו שבכל פסוקי התורה מצותיה ואזהרותיה תקן משָׁלים רבים. והנה ספר משלי נאמר ברוח הקודש, וגם בו כתובים משָׁלים רבים. ולכן הודיע בראש הספר שהן ממשלי שלמה בן דוד. גם כתוב בספר משלי (כה, א) "גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה". להודיע שהמשָׁלים האחרונים גם הם ממשלי שלמה הרבים. והמלך חזקיה ובית דינו צוו להעתיקם מיתר מְשָׁלָיו ולחברם עם שאר דברי הספר, כי נחה על חזקיה ובית דינו רוח ה'. ויאמר ראב"ע ז"ל "זה הפסוק הסופר אמרו. ויתכן שהיה שבנא כי הוא היה סופר המלך, וספר בו סבת ההעתקה. ומלת 'גם' לרבות הראשונים. וצוה להעתיק המשָׁלים האלו מספריו להיות מחברת אחת. ותחלת זה החלק היה כבוד אלהים" וגו'. ע"כ. ולפי ששלמה תקן משָׁלים רבים הודיע בראש הספר שלא יסדם המלך על תוהו ועל דברים של מה בכך, חלילה חלילה! אבל נוסדו כולם ברוח חכמתו. (משלי א, ב) "לדעת חכמה ומוסר". מקצתן יסד לדעת חכמה, לקרב דרכי החכמה אל לב האדם בְּמְשָׁלָיו, אע"פי שהן מנגדים לטבע יצר הלב, וכדברי הכלל הי"ז. הנה על ידי המשָׁלים ידעם האדם. ומלת "לדעת" איננה על ידיעת המופת. כי אין החכמה נודעת לשום נוצר זולתי לאדון הכל ית'. וכדברי הכלל הט' והיו"ד. וכמו שאמר (קהלת ה, יז) "וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצוא", ובארנוהו למעלה (חדר ג' חלון ה'). ואולם מלת "לדעת" כמו (משלי כד, יד) "כן דעה חכמה לנפשך", ויתבאר בחדר זה, ונופל על התגברות מחשבות וציור החכמה בלב. כי בהיות ענין מן הענינים אהוב ללב תתגברנה מחשבות אותו הענין על שאר המחשבות. וכן חִבֵּר מְשָׁלָיו לדעת ולאהוב המוסר. והן דברי מוסר, שכר החכמה ופרעון¹עונש הכסילות. ושיתאמץ האדם לכבוש יצר התאוה, ולעשות כל מעשיו על פי החכמה. וכן חִבֵּר משָׁלים להבין אמרי בינה, שיחפוץ האדם להשתמש בכח הבינה הנטועה בו להבין אמרי בינה. והן מאמרים עמוקים שיסודתן החכמה, ויתבאר היטב בספר "מעין גנים". לא שישתמש בבינתו להבין שירי כסילים וחידות ודברי הבל. עוד חברם (משלי א, ג) "לקחת מוסר השכל, צדק משפט ומישרים". ויתבאר כל דבר במקומו בעז"ה. עוד חברו (א, ד) "לתת לפתאים ערמה". שע"י המשָׁלים האלו יערימו הפתאים. כמו שיתבאר בספר הנ"ל. גם חברו (שם) [לתת] "לנער דעת ומזמה". גם החכם השומעם יוסיף חכמתו, והנבון יקנה עוד תחבולות. ועל זה אמר (א, ה-ו) "ישמע חכם ויוסיף לקח, ונבון תחבולות יקנה. להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם". וכל אלו הדברים צריכין ביאור רחב. וכבר פרשנום בקצרה למעלה (חדר ד' חלון י"ד):

ואמנם האוכל לשלחך ריקם מבלי לרמוז בקצרה על הענין היקר הזה? דע, כי מלת "מזמה", הונחה על ענין טוב ועל ענין רע. לפי שהוראתה על עומק העיון בדבר מן הדברים. ועומק העיון אפשר בדבר טוב ואפשר בענין רע. וממין הראשון (משלי א, ד) "לנער דעת ומזמה" (ג, כא) "נצור תושיה ומזמה". וממין השני (כד, ט) "זמת אולת חטאת". (תהלים קמ, ט) "זְמָמוֹ אל תפק". וכל לשון "זמה" מן המין השני הזה, והענין נגלה מעצמו. כי בעבור שמחשבות נאופים קשים, ומתגברים בלב הכסילים עד למאוד, והם מעמיקים לחשוב בהן, לכן כשנכתב מלת "זמה" סתם רומז על הרעה הזאת. לפי שאין בכל הרעות התגברות המחשבות הממלאות לב האדם כולו כמו מחשבות נאופים. ואמנם להבדיל בכתבי הקדש כשיזכירו מלת "מזמה", אם הכונה לטובה או לרעה. אתן לך כלל. כל מקום שנכתב לבדו, הכונה לרעה. ואם לטובה, נכתב אצלו מלה אחרת טובה, כמו "דעת ומזמה", "תושיה ומזמה", "תבונה ומזמה". ולכן אחר שהזכיר שיקשיב לחכמה ויטה אזן לתבונה, והכונה על ההתבוננות והעיון בדרכי התבונות, כי בעבור כן הזכיר "הטית אזן" שהיא כמו מאזנים לשקול עליו שלא יטעה בכונת רבו. ולזה צריך עיון המחשבה וכמו שבארנו בחלון השלישי. אמר בפסוק שלאחריו (משלי ה, ב) "לשמור מזמות, ודעת שפתיך ינצורו". וכן אמר (ב, יא) "מזמה תשמור עליך תבונה תנצרכה. להצילך מדרך רע" וגו'. (ב, טז) "להצילך מאשה זרה" וגו' וכמבואר בחלון שני. וכמו כן נזכר בפרשה זו (ה, ג-ה) "כי נפת תטפנה שפתי זרה וחלק משמן חכה. ואחריתה מרה כלענה וגו' רגליה יורדות מות" וגו'. כלומר לולי מזמה ודעת, לא תנצל ממצודת הזרה המטפת נפת בשפתיה, ותפול ברשתה. והן הן דרכי מות ואבדון, לכן צויתיך שתקבל חכמתי ותבונתי, ותחשוב ותעיין בהם ואז תנצל. והנה למעלה דבר עם חכם לב בעל הבינה. אמר אצל חכמה "הקשבת אזן". ואצל תבונה "הטית הלב". ובארנוהו למעלה בחלון ב'. ופה מדבר גם עם חלוש-השכל והבינה. הזכיר אצל חכמה "הקשבה" לבד. ואצל תבונה "הטית אזן". ולא הזכיר מלת "לב" כלל. והבן. וכבר בארנו פירוש טוב בפרשה זו בבית הראשון (חדר ו' חלון ז'). קחנו משם:

וּמֵהֶם שֶׁיְּאַשֵּׁר וְיוֹדֶה לַעֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים בֵּין בְּרָכָה בֵּין בַּקָּשָׁה כְּפִי הַצָּרִיךְ לַזְּמַן וְלַמָּקוֹם וּלְכִתּוֹת בְּנֵי אָדָם וּלְמַעֲלוֹתָם מֵהַגְּדוֹלִים וְעַד אַנְשֵׁי הַשּׁוּק כמ״ש הֶחָכָם (שם א) יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח וְגוֹ׳ לָתֵת לִפְתָאִים עָרְמָה וְגוֹ׳.