משלי א:ה מחשבת ישראל: גן נעול, עקידת יצחק, ספר המליצה ואמרי בינה

[משלי א, ה] "ישמע חָכָם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה". פירוש "חכם" שלמד חֻקֵי החכמה ונוהג בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. והודיע כי בספר הזה יועיל גם לחכמים, אעפ"י שֶׁחוּבָּר על החכמה והמוסר, כמו שהחל (א, ב) "לדעת חכמה ומוסר" וגו'. ואמר עוד (א, ג) "לתת לפתאים ערמה לנער דעת ומזמה". שמא יאמר החכם הנה חכמתי וכבר יסרתי נפשי במוסר החכמה, גם למדתי חכמה ותורת ה' אתי, ואיני צריך לדברי הספר הזה. לכן אמר "ישמע חכם", כלומר הנני יועץ לחכם שישמע גם הוא, שע"י כן "יוסף לקח". ומלת "לקח" נופל על למוד חֻקֵי החכמה, כי דומים לדברים הנלקחים, לפי שלא תִּוָדַע החכמה מִשֵׂכֶל האדם ומבינתו, וצריך לאספה מחוצה לו מן החכמים שהן ג"כ בעלי אסופות וכמבואר למעלה (חדר ג' חלון י'). וכשמעו דברי הספר הזה יוסף לקחת ממנו דברים חדשים בחכמה, לא ידעום לפנים, כי אין קץ לחכמה. וכן הנבון שמעלתו גדולה ממעלת החכם וכמו שיתבאר בספר "מעין גנים", גם הוא ילמדנה שע"י כן יקנה תחבולות, ויתבאר בספר הנזכר בדברינו על שם "תחבולה" ותוכן ענינו.

"הלא כתבתי לך שלשים במועצות ודעת" (משלי כב, כ). פירוש. לפניו אמר "הט אזנך ושמע דברי חכמים, ולבך תשית לדעתי" (כב, יז). ופרשנוהו בבית השני (חדר ד חלון יד) שצוה לשמוע חֻקי החכמה מן החכמים, גם אם הוא רב השכל ממלמדיו. כי החכמה לא תִּמָצֵא לאדם זולתי בשמיעה וקבלה. אבל הדברים העמוקים והנפלאות בסוד יראת ה' צריך האדם לקבל מפי הנבון ואיש הדעת שיבינהו במשל ובמליצה העמוקות והחתומות. ועל זה אמר "ולבך תשית לדעתי". ואלה העמוקות הם כלולות בדעת. וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר א, חלונות א-ב), כי אין בעניניהם דבר והיפך-הדבר. ואמר לפרש "הלא כתבתי לך שלשים במועצות". הלא כתבתי בספר זה "שלשים" ודברים נכבדים בעניני החכמה, כי כל ספר משלי מלא מוסר-הַשְׂכֵּל להמתיק לבני האדם חֻקי חכמת השם, וכמו שכתוב בראשית משלי (א, ב) "לדעת חכמה ומוסר". ופרשנוהו בבית הראשון (תחילת פתיחת המחבר). ועל זה אמר "במועצות", כאומר נכבדות כתבתי לך בעניני המועצות האלהיות [אשר] יועץ בתורתו כך תעשה, וזה לא תעשה. כי בכל ענין מהם יש דרכים רבים, והשם ב"ה הסכים על דרך אחד מהם בחכמתו העליונה וצוה שינהגו בנו האדם על דרך זה מהם. כתבתי לך שלשים ונכבדות והם המדעות היקרות בסוד יראת ה' כבודו וגָדלו. ומלת "שלשים", כמו "ושלשים על כולו" (שמות יד, ז), וכן "השליש אשר המלך נשען על ידו" (מל"ב ז, ב), והם שרים נכבדים. וכן מאמרי הספר הזה נכבדים בחכמה. ולזה תאר מאמריו בתאר "נגידים", כמו "שִׁמְעוּ כי נגידים אדבר" (משלי ח, ו) והנָגִיד ידוע. ועוד אחשוב שבעבור כן תאר אותם במלת "שלשים", כי הוא למלך משנה גם שליש, כמו "במרכבת המשנה" (בראשית מא, מג), "משנה למלך" (אסתר י, ג), והמשנה נכבד מהשליש. והנה תורת ה' הוא המלך, כי פי המלך ה' צבאות דִבֵּר. וספר אלה הדברים כמו משנה, והוא מפרש דברי המלך, ולכן נקרא "משנה התורה", ובארנוהו בבית הראשון (חדר י חלון ח). ודברי הנביאים כמו שלשים המפרשים דברי המלך והמשנה. והמשנה אחד, והשלישים רבים, כמו "ושלישים על כולו" (שמות יד, ז), כי נביאים רבים הורו לישראל הדרך הישרה, ויבארו תעלומות התורה. ולפי שהספר הזה מלא מדברים נכבדים במועצות ודעת, על כן תִּלְמְדֶנוּ ותשית לבך לדעתי, ואז תקבל תועלת גדול לנפשך כמו שאמר בראש הספר "ישמע חכם ויוסיף לקח ונבון תחבולות יקנה" (משלי א, ה) ואמר "להודיעך קשט אמרי אמת, להשיב אמרים אמת לשולחיך" (משלי כב, כא), כלומר דברי התורה הן אמרי אמת, כדרך "תורת אמת היתה בפיהו" (מלאכי ב, ו), ובארנוהו בבית השני (חדר ד חלון יד), אבל הם עמוקות וקצרות, לא יֵרָאֶה תפארתם רק לבעלי האור והם אנשי הרוח העומדים בסוד ה' ולכן הם יפרשו תעלומות התורה וסודותיה, ויבינום לבני אדם, אז יִוָדַע להם תפארת התורה והמצוה. וזהו ה"קשט". ועל כן אמר שכתב השלשים האלו להודיע קשט אמרי התורה ושיוכל האדם להבין ולהשיב אמרים אמת לשולחיו, ומבואר למעלה. כך נראה בעיני, ולא אמרו כן מפרשי המקרא ז"ל.

^*אמר איזה וכו', כונתו. כי אחרי שאמר החוקר שבכל ידיעה ולימוד צריך המלמד את רעהו בשם דבר חבמה שידע אותו תחילה יותר טוב ממנו הלוא יקשה, איך יקרא התנא את הלומד מכל אדם בשם חכם, הלא בהיפך רק תלמיד, ולא חכם יקרא איש כזה אשר יצטרך ללמוד מזולתו מה שידע הוא יותר ממנו, ואם כונת התנא על מי שלמד יותר מכל זולתו, והמם פה מם היתרון כמו שאה"כ בשלמה "ויחכם מכל אדם" היה לומר "איזה חכם המלומד מכל אדם" גם ראיתי מניחה כ מכל מלמדי השכלתי', אינה נכונה, כי לדעת החוקר הוא בהיפך שכל מלמד משכיל ויודע וותר מתלמידיו, ולבאר זאת יאמר הרב ז"ל כי ידיעת כללות הנמצאות, המחויבת לדעת החוקר למי שיהיה ראוי להקרא בשם חכם על צד האמת, אין ביכולת ילוד אשה להשיגה, ורק בחוק עליון החכם בהחלט, תמצא, והחכם האנושי הוא רק מי שממעט בסכלות יותר מזולתו, ויודע בעצמו שהרבה תעלומות חכמה נפלאו עוד ממנו, כמאמר החכם "תכלית שנדע הוא שלא נדע", וע"כ הוא משתוקק תמיד להרבות חכמתו וידיעתו יום יום, ושוקד על דלתי חכם גדול או קטן, למען יוכל ללמוד ממנו חדשות ונצורות לא ידען מלפנים, גם אינו מתבייש ללמוד מזולתו, אחרי כי יאהב החכמה מכל הון ועושר, ואף כי יתן במחירה הכבוד המדומה, וא"כ בצדק אמר התנא "איזה חכם הלומד מכל אדם" ר"ל שיודע בעצמו כי עוד יחסרו לו הרבה ידיעות, ומרגיש בעבור זה בנפשו התשוקה התמידית ללמוד כל מה שיוכל נלמוד מכל אדם שימצא, יהיה מי שיהיה אפס המתגאה וחושב בדעתו, כי קבץ ואסף כבר כל החכמות וכל הידיעות כעמיר גורנה, הוא לא יאבה ללמוד כי חכם הוא בעיניו מכל זולתו ומי יורהו דעת? ואיש כזה באמת רק בשם כסיל וסכל, לא בשם חכם יקרא כמאה"כ "לא ייחפוץ כסיל בתבונה", (וכעין זה יספרו לנו כותבי דה"י כי חכמי יון הקדמונים כנו עצמם בשם זאפהיסטען, ר"ל חכמים, עד שבא סאקראטעס ואמר, כי לא נאוה לאנוש לקרוא עצמו בשם חכם, אחרי שהרבה חכמה ודעת עוד נעלמו ממנו, ומי זה בא עד קצה? הלוא רק כגן נעול היא לפניו, אפס קצה ישיג וכולה לא ישיג, ע"כ רק פהילאזאף ר"ל אוהב חכמה ומשתוקק להשיגה ראוי להקרא (ועיין מזה גם תוס' שבת דף קט"ו ע"א ד"ה פילוסופיא,) אמר. אי זהו הוא חכם הלמד מכל אדם. הנה באמת לכאורה זה גדר התלמיד לא גדר החכם וכמו שאמר החכם כל למידה וכל למוד תבוני במאמר אמנם יהיה בידיעה קודמת לתלמיד כי החכם באמת הוא היודע בשלמות הנמצאות בסבותיהם והתחלותיהם כמו שמוכיח פ"ה מהשישי מהמדות. ואם רצה לגדור אותו מענין הלמוד היה לו לומר המלמד מכל אדם על דרך ויחכם מכל האדם (מלכים א ה׳:י״א) כמו שאמר אי זהו חכם כל ששואלין מנו דבר הלכה בכל מקום ואומר' (שבת קי"ד.) גם כי ראיתו אינה ראיה מכל מלמדי השכלתי. אמנם בזה הפליא תושיה כשאמר כי ידיעת כללות הנמצאות על הדרך שאמר הפילוסוף בגדר החכם לא יתכן כי אם לאל יתעלה אשר הוא החכם בהחלט אמנם אדם ילוד אשה אי אפשר להגיע אל זה הגדר בשום פנים וכמו שאמר החכם בספר קהלת (ח) וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצוא אמנם הגדר האמיתי אל האיש החכם הוא היותר ממעט בסכלות או שיסכל יותר מעט מהזולת כי הידיעה האמתית היא אשר תדרוש ותחקור הדעת אותו יתעלה. כמו שאמר דוד (ד'ה א' כ"ח) ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי המוסיף דעת יוסיף אומץ ותשוקה בעבודה שבלב ובנפש והנה בענין הזה כבר אמרו (ב"ע פ' י"ג) תכלית מה שנדע שלא נדעך: ועתה לא ימלט משיסתפק זה החוקר ודורש החכמה באותו מועט שהושג אליו או שלא יתפייס בו וישתדל למלא חסרונו. והיותו על הענין הראשון אי אפשר כי מי הגיעו עד הנה בענין החכמה כי אם החשק והתשוק' העודפים בו מזולתו הנה חיייב שיהיה על הענין השני והוא עמדו תמיד בתאוה מתמדת לדרוש ולתור בחכמה כי הוא לא יעריך כל מה שיודע באחד באלף ממה שאינו יודע כענין העשיר שממון חברו חביב עליו משלו. ולא עוד אלא כי ברוב חכמתו ודעתו יוסיף מכאוב במה שירגיש בחסרונו והוא מה שילחצנו לחזור תמיד על דלתות אי זה חכם קטון או גדול לבקש אבדתו מיד כל איש אשר ימצא בידו וחכמת המסכן לא תהיה בזויה בעיניו ק"ו מסובלי החלאים שידרשו הרפוא' אפי' ע"י שד. והוא אומרו בחכמה נפלאה אי זהו חכם הלמד מכל אדם כי הוא גדר החכם האמתי ועוצם מהותו בלי ספק. מסכים למה שנמצא במאמרי הפילוסופים (מבחר הפנינים שער החכמ') החכם חכם בעודו דורש החכמ' וכשחשב שהגיע לתכלית' הרי הוא סכל. וזה התנאי הוא הכרחי בגדר הזה שאם גרע חקו ממנו בין שלא ירגיש בחסרונו או שירגיש אבל מדקדק להרבות בכבוד עצמו כי איך יחל ללמוד מזולתו כי אם על דרך התחבולות בהראותו בא ללמד ונמצא למד כמנהג היהירים הנה כבר הודה על עצמו שהוא אינו חכם ולא הגיע אל החכמ' רק במקר' וכבר אמרו חז"ל (חזית שיר א') למה נמשלה התירה למים מפני שאין הגדול מתבייש מהקטן לשאל לו השקני נא והוא ודאי מוסר נפלא להבדיל בין מה שבעצם ומה שבמקר' בין החכמים. ולזה אמר שסימני החכם האמתי בין המדומים חכמים שהוא אינו דורש ההתפארות והכבוד בהיותו הוא הרב והמלמד תורה ברבים אלא החושש לחסרונו ודורש ומבקש שלמותו מזולתו אי זה שיהיה. והנה הראיה היא נכונה מאד באומרו מכל מלמדי השכלתי שזה יקרה לכל חכם הלומד מהקטון ממנו כי הנה הקטון פותח לו פתח של חכמה ומוסר והוא בחכמתו מרחיב אותו ומוצא לו טעמים הרבה ממקומות אחרים וכמו שאמר החכם (משלי א') ישמע חכם ויוסף לקח והוא אומרו יותר מכל מלמדי השכלתי מה טעם שאני למד מכל אדם אי זה למוד או ענין ומצאתיו אנכי בתורה מצד שעדותיך שיחה לי כי הנה הם ידעו הענינים לבדם ואני ידעתים בטעמם וכמצרף אליהם וכמו שאמר רבא (קידושין נ"א.) בר אהינא אסברא לי כי יקח איש אשה ובעלה קידושין שמסורין לביאה שמן קדושין וכו' שהרי רבא היה מלמד לבר אהינא עיקר הדין ובר אהינא הסביר אותו מהכתיב הנה הוא מבואר שכבר השכיל בר אהינא בדין ההוא יותר ממלמדו וכיוצא מאלו הדברים הרבה. וכבר יהיה החכם כזה למד מכל אדם בהחלט כי אשר יש לו תשוקת הדעת הנה לא יפגע בשום אדם שלא ילמד ממנו אם חכם הוא מחכמתו ואם בעל מוסר ממוסריו וממדותיו ואם סכל יתבונן בחסרונותיו ויתרחק מהן בסבותיהן כמו שאמר החכם (משלי כ״ד:ל׳-ל״א) על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרס' ואחזה אנכי אשית לבי ראיתי לקחתי מוסר מעט שנות מעט תנומות מעט חבוק ידים וכו'. וכן אם ימצא עם אוהבו וישבחוהו על אי זה דבר טוב שנמצא בו יוסיף לעשות כזה וכזה גם מאויבו יתחכם החכם מצד מה שמזכירין מומיו ומרננין אחריו כי אע"פ שמסברין לו פנים זועפין ורעים יועילו לו מאד להיותו זריז וזהיר במעשיו עד שלא תמצא עולת' בו שיוכלו לדבר עליה כי האורבים בעיניהם לאדם כמראה הבולטת המראה פני האדם כמות שהם ומכסה הנימין והשומות אשר בהם ולזה לא יסירם מפניו. אמנם השונאים הם כמראות השוקפות שמראות פניו כיעור למסתכלין בהם ונימא או שומא קטנה שבפניו מראה אותה כקורה ומרגיש בה ונוטל אותה מבין עיניו ולזה הנשים הפקחות מתקשטות בהן כי הן מפרסמות המומין ומתקנות אותם. וכן הפקח שבאנשים מסתכל תמיד במה שעויינים בו אויביו המגדילים אשמיו ומתקן מעשיו עד שהשונאים עצמם לא ידברו עליו רק טוב. הוא שאמר המשורר ותבט עיני בשורי בקמים עלי מרעים תשמענ' אזני צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה. (תלים צ"ב) ירצה תמיד היתה מבטת עיני במראות שוררי באותם מרעים הקמים עלי ומרננין ממני וממעשי ונזהרתי בהם ונשמרתי ותקנתי עצמי עד שכבר ענו אמן בעל כרחם להודות ולומר צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה. והוא מה שאמר המשורר מאויבי תחכמני מצותיך וגו' (שם קי"ט). כי למה שהיה מסגלת האויבים לחכם האדם תלה התחכמות התורה בסגלה ההיא לומר שההתחכמות המגיע מהתור' הוא מעולה מאד לפי שלא בא מחמת שנאה כהתחכמות האויב והוא אומרו (שם) כי לעולם היא לי ירצה כי לעולם היא לי בעוזריו. והנה על צירוף אלו הדברים כלם צדקו חכמי הנגב שאמרו (תמיד ל"ב.) אי זהו חכם הרואה את הנולד כי המתעצל בלמידת החכמ' לסבה מן הסבות הנה הוא רואה את ההוה מהיהירות או ההנא' או העצב לא את הנולד מאשר ימצא בעתיד חסר מהחכמ' או המוסר יגיע לו מזה חסרון וקלון באמת כמו שתאר בזה התואר עצמו הירא חטא אשר שם לנגדו (אבות פ"ב) לוה רשע ולא ישלם כמו שנתבאר בשער ס"א. ומכל מקום נתבאר שככר הוציאו תואר מעלת החכם וגדרה ממה שתארו' הפיליסופים וממה שחשבוה המון העם ושמו אותה מדה אלהית מופשטת מהענינים המדומים אשר יכוונו אליהם רוב החכמים: