משלי א:ו מחשבת ישראל: גן נעול, באר הגולה, עקידת יצחק ונפש החיים

החדר הי"ג ובו י"ד חלונות שם תאר "חכם" בקל. כל בניניו כשעומדים בעצמם הם בקל, טעם הדברים. לא יבנה לשון חכמה בבנין נפעל פוּעָל והָפְעַל, טעם הדבר. שתי פעמים נבנה בבנין פּוּעָל, טעם הדבר. יתכן להבנות בבנין הכבד ובבנין הכבד הנוסף, טעם הדברים. יפרש כל המקראו שנבנה לשון חכמה בכבד ובכבד הנוסף. לא יתכן להבנות בבנין התפעל באמת. יתכן להבנות בהתפעל על צד הדמיון ויורה להיפך. שתי פעמים נמצא ממין זה בהתפעל. יתבארו הכתובים השתים הללו.
מחכמת הלשון הקדוש הזה שיש בו בנינים נבדלים בהוראותיהן שבהם יבנו כל שרשיו. יש בנינים עומדים בעצמם, ויש יוצאים. ויש יוצאים לאדם שני. ויש יוצאים בעצמם לשלישי ולרביעי ולחמישי וכיוצא. ויש יוצאים לאדם שלישי ולרביעי ולחמישי וכיוצא. ויש בנינים פועלים. ויש נפעלים בעצמם, ויש נפעלים מזולתם. ויש נפעלים משני. ויש נפעלים משלישי ומרביעי ומחמישי וכיוצא. ויש פועלים ונפעלים באמת. ויש פועלים ונפעלים בדמיון. וכבר דברו בעלי הלשון וחכמי המדקדקים הגדולים בענינים אלו. אבל כראותם בחכמתם שנמצאים שרשים יוצאים, שהם ראוים להיות עומדים; ועומדים הראוים להיות יוצאים, ויוצאים לשלישי ולרביעי הראוים להיות יוצאים ולא לאדם אחר, ועוד הרבה כאלו שבו אחור ימינם. ולא שלחו יד חכמתם לגלות תעלומותיהן, והניחו הענינים האלו סתומים וחתומים. ודנום כדין זרים היוצאים מן הכלל, וחשבו שיש בהן נסתרות וסודות נשגבות מדעת האדם, שאין בכח האדם לעמוד על הנקודה הפנימית שהן סובבים עליה. או שנתנו בהם טעמים שאינן מספיקים ליַשב הלב המבקש דברי חפץ. ודע שבהמצא בכתבי הקדש שרש מן השרשים בנוי בגזרה אחת מגזרות בנין מן מבנינים, נוכל לבנותו מדעתינו בכל גזרות הבנין ההוא. אבל לא נוכל לבנותו מדעתינו באחד משאר הבנינים שלא מצאנוהו כתוב בו כלל בתנ"ך. ואתן לך דוגמא משרש "חכם" שאנו עוסקים בו עתה. כאשר מצאנוהו בנוי בבנין הקל "חכם" "חכמת", כמו (משלי כג, טו) "בני, אם חכם לבך". (שם ט, יב) "אם חכמת חכמת לך". לא נוכל לבנותו מדעתינו גם בבנין נפעל, ולומר "נחכם, נחכמת, נחכמתי", וכן בשאר השרשים, לפי שכל זה רחוק מן הדרך הישרה. כי איך אפשר שלא יקרה היותו בנוי בבנין זה גם במקום אחד מכל כתבי הקדש, בהיות זכר השרש הזה כתוב במקומות רבים? אין זה אלא שמחוקק הלשון הקדוש הזה היודע מסתורי ומצפוני שרשיו, ראה שלא יתכן השרש הזה להבנות בבנין נפעל. וכן הנביאים והחכמים יודעי סוד הלשון ושרשיו נשמרו מהניחו בבנין שאינו לפי הוראת השורש וכמו שיתבאר. ולפי שעל כל זה נתתי לבי לדרוש ולתור ולבור האמת, לכן אחרי שעמדנו על הוראת שרש משרשי הלשון הזה, מה גדרו ועל מה הוא נופל, ופירשנו כל המקומות שהוא נזכר שם, הן תאריו הן שמותיו הן בניניו, כבר יעלה בידינו בעזרת האֵל הטוב החונן לאדם דעת, לברר וללבן באיזו בנין יתכן לבנות השרש המפורש, ובאיזו בנין לא יתכן להבנות. ואם הוא מן הפועלים העומדים או היוצאים. ואיך הוא משמש בכל בנין ובנין שהוא נבנה בהן. וידעתי גם אני שהדרישה בענין זה קשה מאד, וצריכה עיון צח. אבל אני אומר שהדרישה הזאת היא בכח האדם. ואין תעלומותיו נשגבות מדרכי בינת האדם. אבל כל תעלומותיהן הולכות וסובבות על חכמת נפש האדם וציורי כחותיה הרבים, ועל כלל המציאות כפי מה שהוא באמת. כי נוטה שמים ויוסד ארץ ויוצר רוח אדם בקרבו, הוא אדון הכל והוא אשר שָׂם דבריו ומלותיו בפי נביאיו וחכמיו. כל מלה ומלה שקולה בפלס ישר, מסכים עם צורת האדם ועם המציאות כולו כפי מה שהוא עליו באמת, כי לא יפלא ממנו דבר. ומדרכי הלשון ונתיבותיו נוכל להוציא לאור תעלומות חכמה בסוד הנפש ובסוד בנין השמים והארץ. והן הן הדברים שנתנו לבני אדם להתבונן בהם. על זה אמר המלך שלמה (משלי א, ו) "להבין משל ומליצה, דברי חכמים וחידותם". כי אם יעלה בידינו אמתת פירוש השרש ובנינו כפי מה שהוא באמת, נבין דברי התורה והנביאים, ודרכי החקים והמשפטים הצדיקים והישרים. וכבר בארנו כל הצריך לזה בהקדמת הספר. ומעתה נבוא לחקור דרכי בניני שרש "חכם" שבארנו ענינו בבית זה. הט אזנך ושמע.

ובדבר זה נפלו כמה אנשים, שהשנאה פועל להם שרואים דרך המישור העולה בית אל - דרך עקומה. והאהבה משוה להם ההרים לבקעה. ואילו היו מביטים לדברי חכמים בעין השכל, מוסר מן הקנאה, והיו מצרפים* דבריהם אל מה שאמרו במקום אחר והזהירו שלא לשנות בדברי עסקי העולם, ואיך ישנו אל הקב"ה* חס ושלום, לחפות עליו דברים אשר לא כן. וכאשר אחד רוצה לתפוש על דברי חכם בחכמתו, [ו]אומר שטעות נפל לו בדברי חכמה, דבר זה אפשר, כי אפשר לחכם לטעות בדברי חכמתו. אבל התפיסה בדברים כאלו, שאף קטני השכל חלושי הדעת לא היו אומרים כך, וכי הדעת נותן לחשוב אותם חס ושלום טועים בכך, או מבקשים לדבר סרה. אין הדבר כך, רק טעות החושב שלא דן אותם לכף זכות, שדבריהם הם כפי הראוי לחכמים לדבר חכמתם במשל ובמליצה, וכמו שאמר החכם (משלי א, ו) "להבין משל* ומליצה דברי חכמים וחידותם". ואיך לא יהיה הדבר הזה, כי טבע החכמה נותן כך מעצמו, שלא ידבר דברי חכמה כי אם בדרך משל ומליצה ובדרך רחוק. שכל חכמה היא פנימית, ואינה נגלית. ודבר זה ראוי להיות, שלא לשום דברי חכמה מדרס לכל נבער מדעת אדם, כי זה הפך החכמה, שכל חכמה נסתרת. וראוי לחכם לנהוג עם כל דבר כפי מה שהוא. ועניין זה תמצא בכל דברי נביאים, שמפני שהיו דבריהם נבואה מאת ה' ואינם דברי בני אדם, היתה נבואתם נסתרת, ולא דברו דבריהם כדברים* פשוטים. כי ראוי להיות הדבור בדברים כפי מה שהוא (-הדבור-) [הדבר] בעצמו. והרי הדבר הזה נמצא גם כן, כי חכמי האומות הקדמונים מאוד, שגם הם היו דבריהם סתומים מאוד מאוד, עד שהראו פירושים לדבריהם. ודבר זה נמצא למי שראה דבריהם בספריהם. אם כן למה ישימו אשמה בדברי חכמים. ויותר במעלה דברי חכמים, כי חכמי האומות כאשר דברו דבריהם בדרך חידה ומשל, לא היה לדבריהם שום פירוש ותועלת נגלה למי שאינו* מבין דברי חידותם. אך דברי חכמים נמשכים לדברי תורה ולדברי נביאים, שיש להם נגלה ונסתר, והמה נמשלים אל "תפוחי זהב במשכיות כסף" (משלי כה, יא), שהפנימי נמשל לזהב, והנגלה לכסף, ושניהם יקרים. כך דברי חכמים, שיש להם נגלה ונסתר, שהנסתר הוא יקר בחכמה, והנגלה הוא נחמד וטוב למראה.

אמנם הנמשך הוא מה שנתבאר עם זה הגמול שגמלנו האל יתעלה כל טוב באשר הראנו את כל אלה וכעת אשר השמיענו כזאת להעיר את לבבנו לגלות את אזנינו כדי שנשמור לנפשותינו שלא נלכד במכמורות ההמה הפרושות לידי מעגלינו אשר דרכי שאול דרכם ונתיבות מות נתיבותם ויסבול שעל זה אמר המשורר לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם נפשנו כצפור נמלטה וגו' (תלים קכ"ד). ירצה שיאמר ישראל וישמיע קול תודה לפניו לאמר לולי ה' שהיה לנו בכל עניינינו אלה לא נוכל להתיצב בשום פנים וחזר ואמר בקום עלינו אדם לכוין אל הדברים המתקוממי' עלינו מצד שאנחנו אדם ממה שיתקומם האדם על נפשו או אנשים זולתו ואמר אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו על היות אלו הענינים על האופן רע ובלתי נאותים אלינו כי אזי עבר על נפשינו המים הזדונים אשר לא נוכל מלט אמנם ברוך ה' שלא נתננו טרף לשיניהם במה שהזמין והכין לנו רפואה ותקון אל כל מכותם על הדרך שאמרנו אם מענין הראשון שכבר שם טבענו היותר שוה שבנמצאים המורכבים עד שנמצא במיננו רבי אליעזר בן הורקנוס וחביריו הנמשלים לבני אלהים. ואם אל הענין השני הזמין ההורים הטובים והמלמדים הישרים כמו שהיה ענין אומרם רבי יהושע בן חנניה אשרי יולדתו. ואל הענין השלישי מוסרי התורה ותוכחותיה ועונשיה כמו שעל זה נאמר רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא. ואל הרביעי הכין לפניהם הדרכת החשובים וקבוץ המדיניות הטוב והמאושר מהאנשים החסידים כמו שעל זה נאמר רבי יוסי הכהן חסיד ועל החמישי מה שהזריח עלינו אור השכל המכריע את כלם כמו שהיה ענין ר' אלעזר בן ערך וחביריו והנם מועטים. כי כל אלו הם עניינים עשאם האלהים זה לעמת זה להציל הטרף ולהוציאו משיני האריות האלו המזיקים ועם זה נפשינו כצפור נמלטה מפח יוקשים המוכן לפנינו כי בעזרתו וחסדו הפח נשבר ואנחנו נמלטנו ומעתה עזרנו בשם ה' עושה שמים וארץ (תהלים שם) ונבא אל ביאורם אחד לאחד למצוא חשבון ודעת. ואולם הסוג האחד שהוא טומאת הנדות והזיבות באשה שממינו הוא הקרי והזבות באדם אין ספק שרוב עקר הדברים האלו מתחייבים להכרח תולדותם עד שכבר יחשב למום האשה שאין לה אורח כנשים וכמו שאמרו (כתובות י'.) כל אשה שדמיה מרובים בניה מרובים: והקרי לאדם הוא גם כן מהכרח תולדתו גם הבא מאליו כי אין צדיק בארץ אשר לא יחטא בהרהור הלב המביא לידי טומאה רק השרידים אשר הגיעו למעלה עצומה מהחסידות כמ"ש ז"ל (חולין מ"ד:) על מאמר (יחזקאל ד׳:י״ד) הנה נפשי לא מטומאה שלא הרהרתי ביום ובאתי לידי טומאה בלילה וכבר נחשב לאלישע לקדושה שלא נמצא קרי בסדין שלו (ברכות י':) והרי שהסוג הזה מהטומאה חוייב למין האדם מהכרח חמרו ואפילו שיהי' על תכלית השווי וטוב המזג שבאפשרותו. אמנם לפי מה שאמרנו שאפילו ביותר שוה שבהם יש יציאה מה יעתק בה האדם מתכלית הטוהר והנקיות אל חטא מה. ושהיציאה ההיא יש לה רוחב והתפשטות בו יתחלפו מדרגות האנשים הצדיקים אשר תאות שתוגבל בין שני גבולים כמשפט כל מרחק המתפשט באורך או ברוחב לזה נחלקה הטומאה היוצאת מזה הסוג לשני מינים. המין האחד הנדות שהוא כנגד הגבול הראשון היותר נאות והזבות כנגד הגבול השני אשר בקצהו כי טומאת הנידות הוא טומאה קלה מצד שנמשכה מתכונה מחוייבת בנפש בעליה מתולדותה ולהכרח תכלית מציאותה עד שכבר יהי' טבע דם הנדות באשה קרוב לטבע הקרי שבאדם כי משני העניינים יתהוה הולד וגם נמצא אומרם (נדה ס"ו.) דם חמוד ולזה הקלו (שם ס"ח.) בענין טהרתה במה שאינה צריכה רק שתפסוק בטהרה לסוף ז' ימים ואעפ"י שהיתה שופעת כל שבעה מיד תטהר ירמוז שנמשכה זאת הטומאה מכח חלוש ונקל כי אף עפ"י שימצא תמיד עם האדם לא ימנע אותו מטהרתו כשיפסוק ממנו בסוף ימיו הקצובים לשבע עשיריות כמנהג. אמנם הזיבות הוא טומאה חמורה צריך להמתין אחר ההפסק עוד שבעת ימים נקיים (נדה ע"ג.) לרמוז שהיא יוצאה מתכונה רעה וחזקה ישארו רשמיה בנפש ההיא ימים רבים ושנים אשר צריך בהם להשתדל בהרחקה והפרישות ממנה זמן שוה לחיי האדם כלומר שראוי שיהא נבדל ונשמר ממנה כל ימיו. וכבר באו בין שני הגבולים דיני זבה קטנה (שם) הנקראת שומרת יום כנגד יום והיא אשר לא תראה באחד עשר ימי הזיבות רק יום אחד או יומים והם ענין המדרגות הנמצאות בין שני אלו הגבולים. והנה במקום אשר יאמר סדר פרישות הנדה ואופן טהרתה וכפרתה שם נאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו כי הוא תקון החומר לזכר מזוהמתו של נחש הקדמוני וכמו שאמרו (יבמות ק"ג:) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן מהם. נראה שכבר התחילה להתמעט אלא שלא פסקה לגמרי עד המעמד ההוא ובמה התחילה ההפסקה רק במילה כמו שכתבנו במקומה. ואחשוב כי מהראוי היה שיסודרו בתור' שני מיני טומאות אלו סמוכים ותכופים זה לזה כמו שכתבנום. אמנם ראה להרחיקם תכלית ההרחק ולכתוב האחד תח ת כל הטומאות והשנית בסופן כדי להעיר אותנו הערה נפלאה תועיל מאד להזהר ולהשמר מכל שאר הטומאות והוא להודיע כי לפי המנהג הטבעי וגם על הדרד התוריי יש להתחלת היצירה מבוא גדול להטמא בכל אבות הטומאות אשר יספר ותולדותיהן או להשמר מהם כמו שאמרנו וכמו שאמר הכתוב (משלי כ״ב:ה׳) צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם ואם ישמר האדם מהמותר יהי' נזהר ונשמר מכולם כי ההתחלה יותר מחצי הכל ולזה סדרתם החכמה האלהית בין שני מיני הטומאות האלו אשר הם מצד ההתחלה. ושם הא' בתחלה והאחד בסוף כי הם הקטבים שעליהם תסובנה כל שאר הטומאות והטהרות כולן שאם ישמרו בהם ויטהרו מהן כראוי כבר יהי' הרע במיעוטו בנמזגים מהם ולא יצאו מכלל הענין הזה שאמרנו בסוג הזה הראשון. ואם לא כבר יצאו אל יציאות יותר חזקות ויקבלו הנזקים והרעות אשר יזכיר משאר הטומאות היותר חמורות והיותר מגונות. והנה לפי לשון דברי חכמים וחידותם (משלי א׳:ו׳) המפורסמת בכתבי הקדש זה הענין עצמו נרמז יפה בדברי משפטי היולדת בתחלת כל העניינים הללו: