משלי א:י מחשבת ישראל: חובות הלבבות, גן נעול ותורת העולה

וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה כְּמוֹ שֶׁאָמַר הֶחָכָם (משלי א) בְּנִי אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים אַל תֹּבֵא וְאָמַר (שם כד) יְרָא אֶת ה׳ בְּנִי וָמֶלֶךְ עִם שׁוֹנִים אַל תִּתְעָרָב.

ודע כי מלת "פריעה" חקרתי ומצאתי הַנָחָתָה על המבטל ענין בטענות מהבילות. ולכן תמצאנו כתוב אצל מוסר, כמו "פורע מוסר מואס נפשו" (משלי טו, לב). "ריש וקלון פורע מוסר" (משלי יג, יח). וכן אצל חכמה, כמו "שמעו מוסר וַחֲכָמוּ ואל תפרעו" (משלי ח, לג), ואינו כתוב אצל תוכחת גם במקום אחד. והטעם לפי שחכמה ומוסר בלי מופתי הדעת, והכסיל יפרעם בטענותיו המעוותות. ואין כן התוכחת שאין בכח האדם לפרעה בטענות. וכל מה שיוכל הרשע לעשות הוא שיעיז פניו נגד מופתי החכמים ותוכחותיו בזדון וברצון,²רצון עיור ועקש, ללא טעם הגיוני (שני לוחות הברית, ח"א, בית ה', פסקא מד) לבלתי שמוע אליהם, "ואין טעם ברצון". ועל זה נופל מלת "אבה", כמו "ולא אבה סיחון" וגו' ואמר הטעם. "כי הקשה יי' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו" (דברים ב, ל), כלומר בקשיות לבו ורוחו בלי טעם וסברא "לא אבה". וכן "ולא אבה האיש ללון" (שופטים יט, י) וכיוצא בה. וממקומו בעז"ה יתבאר שרש זה בכל פרטיו. ועל כן אמר החכם "בני אם יפתוך חטאים אל תובא" (משלי א, י), כלומר אל תכנס עמהם בטענות ונצוחים פן יחזקו ממך בטענותיהם הרעים ותשמע להם. וזאת [היא] העצה, "אל תובא" כלומר בלי טעם וטענה. ומלת "עצה" על חֻקי החכמה כדרך הכלל שיסדנו. וזאת היא פירוש המליצה "יען קראתי ואין עונה וגו', ותפרעו כל עצתי" (משלי א, כה) כלומר נגד חֻקי החכמה שכתבתי בתורתי, והן מועצות טובות ונאמנות "אשר יעשה אותן האדם וחי בהם". הרביתם טענות מהבילות, שוא ודבר-כזב לבטל אותם ונועצתם ללכת בשרירות לבבכם הרע. ויותר קשה מזה כי תוכחתי החזקה במופתי הדעת להוכיח יראתי, כבודי וגדלי לא אביתם לשמוע בלי טעם וטענה. לכן "גם אני באידכם אשחק" וגו'. כי המעיז פנים נגד התוכחת אות שהוא רשע גמור. "העז איש רשע בפניו" (משלי כא, כט) בלי טענה וטעם כלל. והוא רע מאד מן הפורע עצה, מוסר וחכמה, כי הוא כמו מוטעה מדרכי לבו ומטענותיו וטוען כנגדם. ובספר "מעין גנים" יתבארו בעז"ה הכתובים הנכתבים לפני הפסוק הזה, והכתובים שלאחריהם. ותראה כמה נעימים ועמוקים מליצות המלך שלמה ע"ה, ואיך הם הולכים על סדר הכללים שיסדנו בהוראת שרשים "חכם ועצה מוסר ותוכחה" וכיוצא. ופה אין הכונה רק לפרש לשון "עצה" הנזכר בכתוב, והבן.

הנה כל מחוסרי כפרה היו עומדים בעזרת נשים שהיא לפני עזרת ישראל בשעה שבאים להתכפר מטעם הבא לטהר מסייעין אותו, וזה כי כבר נתבאר חלק א' כי עזרת נשים הוא דוגמת השכל הפועל בעולם, והוא מוציא שכלי בני אדם מן הכח אל הפועל, ונקרא עזרת נשים מטעם שנתבאר שם, ולכן מי שבא להתכפר בא שמה לקבל ממנה עזר להתכפר, ולא מצד עצמו אלא שמשם היו מסתכליו דרך פתח מזרחית, מול קדשי קדשים שהיתה השכינה במערב כמו שנתבאר כל זה בטעמי מדות המקדש וצורתו ולהיות כי מקום זה היה בעזרת נשים דוגמת אשה כשרה המתדבקת בבעלה על כן משקין שם הסוטות שסרה מן דרך אשה הכשרה, והיה מניף האשם עם לוג השמן, כבר נתבאר חלק ב' פרק י"ח ענין השמן הבא עם הקרבנות שהיה מורה על השגחה שיורדת מלמעלה ולכן היה מניף האשם עם השמן, כי כבר נתבאר לעיל פרק י' חלק ב' כי האשם בא מן הכבשים נגד שלימות הקניין והוא העושר והכבוד אשר מצדו יתגאה האדם, ויוציא לשון הרע על חבירו מצד קנאתו באיש ההוא, ועל כן בא אשם מצורע להורות על קניין העושר שאינו כלום רק שהוא אשם המושב להשם ולכן אשמו בראשו הוא הקרן שצריך להשיב בגזל הגר, ולכן היה מניפו בענין המצורע שהוא מניפו לשש קצווי העולם, שהם מעלה ומטה וארבע קצוות העולם כי כן הוא ענין העושר יעוף השמים אינו, גם מורה על חטאו כי כחץ שחוט לשונו ואמרו רבותינו ז"ל שלשון הרע הורג ברחוק ממנו כמו החץ עד שאמרו שהוא כאן והורג באספמיא ונאמר שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ ולכן המצורע שחטא מצד לשונו הרע, ובזה הרחיק לכל קצווי הארץ ביום הקריבו אשם נפשו צריך להניפו לכל קצווי עולם כדרך המתודים עונותיהם שמתודיו על מה שעשו והיה מניף האשם בהיות כי הוא מורה על חטא הבא מצד הדבור כמו שנתבאר חלק ב' פרק י' וכן מודה שעונו בא מצד עשרו אשר יד לו כנפיים לעוף לכל קצווי ארץ והוא כגלגל החוזר בעולם ומעלה ומטה וארבע קצוות והיה מניפו עם השמן כי השגחה שהשמן מורה עליו נמצא בכל ששה קצוות מעלה ומטה וארבע רוחות ולזה היה מניפו עם האשם והיו מביאים אחר כך האשם אל הפתח וסומך ידיו, כבר נתבאר ענין הסמיכה בכל הקרבנות פרק כ"ב חלק ב' ולזה היה מעמידו נגד הפתח, להורות כי הפתח פתוחה לקבל שבים, והשם יתעלה יסמכנו ויעזרנו להנצל מחטאים שלא ישוב עוד לכסלם, כדרך לכל הבא לטהר שמסייעין אותו, והיה מקבלין שני כהנים דמו כו', כבר נתבאר ענין זריקת הדם בכל הקרבנות, אמנם, דבר הנוסף בקרבנות של מצורע שנתוסף עוד כהן שני שהיה נותן על תנוך אזנו הימנית ועל בוהן ידו ועל בוהן רגלו הימנית להיות כי המצורע חוזר ומתדבק עם בני אדם לאחר שהיה מופרש מהן, ואם כן אפשר לחשוב שענין התחברות הוא טוב בכל אדם, על כן באו להזהירו על מה שהזהיר המשורר נעים זמירות ישראל באמרו אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב כי אם בתורת השם חפצו, הנה היו נותנים לו מדם האשם שהיה נגד עיקר חטאו כמו שנתבאר על תנוך אוזן לעשות לו רושם לזכרון שלא ישב במושב לצים אף שאינו מתלוצץ מתוך ששומע לליצתם אסורא קא עביד ולכן נותנין על תנוך כמדרשם ז"ל שאם ישבע אדם דבא שאינו הגון יכוף האליה של אוזן לתוך אזנו, והיו נותנים על התנוך ולא על האליה להיות כי התנוך הוא דבר קשה עומד קיים עליו, ועל בוהן ידו היו נותנים להזהירו מדרך חטאים לא עמד, כי עיקר העמדה עמהם הוא לעשות רע, כמו שנאמר (משלי א) בני אם יפתוך חטאים וגו', ובהן רגלו נגד בעצת רשעים לא הלך ונתנו על הבהונות שהוא הגודל באצבעות והחשוב שבכולן, ובא בכל זה להזהירו כי אף שחזר לחבורות בני אדם יזהיר שלא יזדווג לאלו והיה כל זה נעשה על ידי כהן אחת והוא כי שני מלאכים המלוין לאדם הם מתחברין עמו, ועל כן יבקש חבורתם ולא יתחבר לרעים ולכן היו נותנים על אברים הימנים, ואם נתן על השמאל פסול, כי עיקר הרמז הוא למען סור משמאל מטה, ולכן נותן לימין כדרך שנאמר (קהלת י) לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו, ואחר כך היה נותן לכף חבירו מן השמן, והוא הרומז על ההשגחה כי אם יכין עצמו למטה בדם האשם ישגיחו עליו מלמעלה להצילו מכל רע ולכן היה נותן מן השמן על מקום דם האשם, במקום שהכין עצמו שם יפול ההשגחה והיה מזה שבעה פעמים נגד קדשי קדשים כדי שיתבונן שבעה מדרגות שהם זה למעלה מזה, המושגחים מן קודש קדשים אשר שמן הטוב מצד השגחה יורד עליהם להתמיד קיומם על צד הטוב והנאות ואלו שבעה מדרגות נתבארו בכמה מקומות בחבור זה, שהם שבעה מדרגות הסולם שראה יעקב ואחר כך היה נותן שמן הנשאר על ראש המתטהר, על דרך ושמן על ראשך אל יחסר, כי בזה לא יחסר השגחה העליונה ממנו ויטהר מצרעתו השם יתעלה ושמרנו עם כל ישראל ממחלתו וישגח אותנו בחסדיו לטובה עם כל ישראל נחלתו אמן.