משלי א:יט מחשבת ישראל: עקידת יצחק

^*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, הנה ידוע כי לכל מעשה גופנית או מוסרית, אשר יעשה האדם בשלמות יצטרכו שלשה דברים הרצון, והיכולת לעשותו. והידיע' באיזה אופן יעשהו, כי מה שלא ירצה או לא יוכל לעשותו, או שלא ידע איך יעשהו לא יוכל להעשות לעולם ממנו בשלמות כראוי, כי אם רק לפעמים דרך מקרה והזדמנות, והנה לעשות הטוב או הרע נתנה לאדם לא לבד הכח והיכולת הגופנית, כי אם גם היכולת המוסרית לבחור במה שנראה לו טוב, ולמאוס במה שנראה לו רע, מבלי שיכריחהו זולתי נגד רצונו אל אחד משני אלה כי הבחיר' החפשית הזאת היא למנה לכל אדם מדי תפקחנה עיני שכלו ותבונתי להבין ולהכר מהות ואיכות הדברים אשר מסביב לו על פני תבל ארצה במאה"כ "לדעתו מאוס ברע ובחור בטוב" אפס הרצון הטוב לעשות רק את הטוב והישר ולחדול מהרע, איננו למנה לכל בני אדם יחד, כ"א לאותם אשר נגע ה' בלבם ורוח ה' נוססה בקרבם, גם הידיעה הנכונה ר"ל לדעת איזה דבר הוא טוב באמת לבחור בו, ואיזה דבר הוא רע אמיתי להתרחק ממנו? לא תהיה לאדם למנה מלידה ומבטן גם לא תקנה לו בשכלו לבד. כי אם גם ידע על ידו כלל גדר הטוב והרע, שידע דרך משל שהדרך האמצעי הוא היותר טוב להדבק בו ושתי הקצוות הן רעות אשר מחובת האדם להתרחק מהם. לא ידע עוד אל נכון למצוא בכל מעשיו הנקוד' התיכונה אשר עליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע, וע"כ בכל מקום אשר דברה התורה מבחירת האדם החפשית הודיעה אותו ג"כ המעשים אשר יבחר בהם לעשיתן ואשר יחדל מעשותם. בעבור הרע המוסרי האחוז בו. והעונש המסובב ממנו ולפי גודל הרע המוסרי ההוא, כן הרבתה גם להזהיר עליו, כמו שהשתדלות הרופא במלאכת רפואתו וסמי מרקחתו יותר גדולה בתלאים היותר רעים ונאמנים, אשר על נקלה יוכלו לסבב את המיתה אל החולה או כאשר יחלה איש באיבריו היותר יקרים ונכבדים בגופו. מאשר ישתדל ברפואת החלאים הקלים. ובאברים שהם רק פחותי הערך, ועד"ז אה"כ ג"כ "מכל משמר נצור לבך" כי הלב מושב החום הטבעיי אשר מחללו הימני יצא כל דם האדם, והולך וסובב בכל חלקי ואיברי גופו, עד אשר ישוב עוד לאחור אל חללו השמאלי הוא האבר היותר עיקר וראש לחיי האדם הגופניים, ובעבור היותו גם מושב כל הרגשיו והתפעליותיו הוא גם העיקר בבחינת חייו המוסרים, וזש"א "כי ממנו תוצאות חיים" ר"ל הגופניים והמוסריים, וכן נמצא שאף שאמר המשורר בתחיל' "כי נבהלו עצמי ונפשי נבהלה מאוד" התפלל אחר כך רק על רפואת נפשו החיונית והמשכלת באמרו "שובה ה' חלצה נפשי" כי היא חלקו הרוחני היותר יקר מכל עצמיו וחלקי גופו החמרי ועוד סיבה שניה יש אשר בעבור' צריך להגדיל לפעמים ההזהר', והיא בהיות הרע אשר עליו יוזהר בחיצוני נראה כטוב, אשר ע"כ צריך האדם להשמר ולהזהר יותר ממנו מאשר צריך להזהר ולהשמר מהרע הניכר והנרא' לעיני כל, כמו שצריכים הסוחרים להשמר מאוד שלא יונה איש אותם בתתו להם דינר נחושת מצופה זהב בעבור כי במראהו החיצוני נדמה לדינר זהב וכן אמר המלך ינאי לאשתו לפני מותו שתזהר ביותר מהצבועים, והם האנשים אשר יתחפשו לעיני כל בלבוש היראה ואהבת כל אדם, ובקרבם ישימו תסלה לאלקים, וארבם לבני אדם, ועל אלה אמר גם החכם, "בני אם יפתוך חטאים" וכו', ר"ל אם ירצו לפתות אותך ללכת עמם לעשות הרע בתתם לו למראה עין מעטה הטוב ומעיל היושר, השמר מנפול ברשתם כי אם הבט תמיד אל תוכם, ותראה כי רעות במגורם בקרבם, וברעיון זה הולך ומבאר כל הפרשה שם, (עיין בפנים) ועוד סיבה שלישית יש אשר בעבורה צריך המזהיר לפעמים להרבות הזהרתו לזולתו ביותר, והיא, כאשר ידע ממנו שהוא נוטה בטבעו ותשוקתו לעשות הדבר ההוא אשר ירצה להזהירו עליו, וע"כ אמר גם החוקר, כי בהיות טבע האדם נוטה אל אחת משתי הקצוות יטה אל הקצה השניה, כי ברצותו ללכת תמיד רק בדרך האמצעי, הלוא על נקלה יאלצהו טבעו לנטות ממנו אל הקצה שהוא נוטה אליו, אפס כאשר ירגיל לנטות אל הקצה השני ההפכי לטבעו יפעלו בקרבו תמיד ב' כוחות מתנגדות, כח טבעו אשר ירצה להוליכו ד"מ אל קצה היתרון, וכח הרגלו המוליכו אל קצה הפחות ועי"ז ישאר תמיד בתוך הנרצה, ד"מ מדת "טוב לב" הוא האמצע בין "העצב והכעס," ובין "השחוק," וע"כ יאמר החכם "טוב כעס משחוק," ר"ל יותר טוב לאדם לנטות תמיד אל הכעס והעצב, מאשר יטה אל השחוק, כי אל השחוק נוטה כל אדם בטבעו מנעוריו, וכאשר ירגיל עצמו אל "טוב לב" נקל לו ביותר להמשך עי"ז אחר השחוק יותר מהראוי, אפס כאשר ירגיל עצמו אל הכעס והעצב ישאר לפחות תמיד במדרגה התיכונה שהיא "טוב לב" וזש"א "כי ברועי פנים ייטב לב" ויען כי התורה השלימה מחברת שלש אלה יחד נקראת גם בשלש שמות, כי בעבור שתשמור אותנו מכל סכנה ונזק, הגוף והנפש תקרא בשם "חיים" כמאה"כ "כי היא חייכם," ובעבור שתורה אותנו להבדיל בין הטוב האמיתי ובין הרע הנראה כטוב רק במראהו החיצוני, נקראת בשם "תורה," ובעבור שתלמד לאדם להסיר גם הנטיות הרעות אשר בקרבו מלידה ומבטן, נקראת בשם "מוסר," שם המורה על הטבת דרכי האדם אשר יצרו רע מנעוריו, כמאה"כ "כי כאשר ייסר איש את בנו, (להסיר ממנו רוע מידותיו המוטבעות בקרבו מני רחם,) ה' אלקיך מייסרך," ועל שלש אלה אה"כ ג"כ, "כי נר מצוה ותורה אור," להבדיל בין הטוב האמיתי להטוב המדומה, "ודרך חיים תוכחות מוסר," ר"ל שמלבד היותם נר ואור לרגלי האדם ונתיבותיו, הם גם מוליכות אותו בדרך חיים לשמרו מכל רע, אשר יזיק לחייו הגופניים או המוסריים ותוכחות מוסר להסיר נטיותיו הרעות המושרשות בטבעו, ובזה באר הרב ז"ל תחלת פרשתנו, כי תחילה העיר אותם על היות תמיד הבחירה החפשית בידם לבחור ברע או בטוב, והודיעם כי הטוב אשר הברכה מושגת על ידו, שהוא הדרך האמצעי הוא אחד, והדעות מקור הקללה והמארה שהן הנטיות אל הקצוות הן רבות, כי כן אמר "את הברכה אשר תשמעו" וכו', שהוא רק דרך אחד, "והקללה אם לא תשמעו" וכו', כי אז תלכו איש איש אחר נטיות לבו הרעות, ויתעה זה בכה וזה בכה, כמו שאמר החוקר, "הטובים על דרך אחד, והרעים על דרכים רבים'" (עיין ביאורי למעלה במדבר א' ע"ב,) ובמאמר "וסרתם מן הדרך וכו', ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם" רומז לא לבד, כי אז יפתה לבם על נקלה בתשבם שגם אלילי העמים הם עצמים אלקיים וראוים הם לעבדם, ופעולה טובה הם עושים בזה, כי אם גם על היות הסכנה והרעה הגדולה המעותדת לבוא אליהם בעבור זה נשתרת ונעלמת עוד מידיעתם, ורק לפתע פתאום יבוא אידם כסופה, והנה הענין הנכבד הזה נודע לאבותינו כבר במעמד הר סיני ע"י דבור אנוכי ולא יהיה לך וזכור את יום השבת וכו', כי בהם נתאמת להם לא לבד מציאות הי"ת, כ"א גם שהוא ברא את העולם כלו מאין, והוא לבדו מנהיגי, ולו גם הכח והיכולת לשנות כחפצו את חקי הטבע למען שלם לבני אדם גמולם הטוב או הרע, אשר מזה כבר ידעו והכירו כל ישראל, כי רק בידם טובם ורעתם, כי בלכתם בדרך הישרה ישיגו שובע שמחות וברכות עד בלי די, תחת כי בהעותם ינוגעו במקרי הזמן ופגעיו וילבשו קללה כמדם, וע"ז רומז המדרש שהחל בו הרב ז"ל משאמר הקב"ה דבר זה בסיני וכו'. לא תצא מפי עליון הרעות והטוב, אלא הרעה באה מאליה על עושי הרעה והטובה באה מאליה על עושי הטובה, וע"ז הוסיף ר"ח ואמר, ולא עוד וכו', ר"ל לא לבד שנתתי להם הבחירה החפשית והיכולת להרע או להטיב, כ"א גם הזהרתי אותם ויעצתי להם שיבחרו רק את הטוב, ואמרתי אליהם "ובחרת בחיים". מהמבואר שאי זה מעשה לא יושלם רק כשיש לעושהו עליו שלשה ענינים היכולת והרצון והידיעה. אמנם היכולת על מעשה הטוב והרע הנה הוא נמצא בטבע לכל אדם מתחלת יצירתי וכמו שנאמר חמאה ודבש יאכל לדעתו מאוס ברע ובחור בטוב (ישעי' ז'). אמנם טוב הרצין אינו נמצא כי אם לאשר נגע אלהים בלבם רוח דעת ויראת יי' כמו שכתבנו בשער הקודם כי הם עצמם אשר יזמינו רצונם להפיק את רצונו ית' כי אין חפץ בכסילים האומרים לא יראה יה וגו' (תהלים צ"ד) ומה בצע כי נעבד ומה יועיל כי נמאס ברע ונבחר בטוב. ואולם כי יוכל אדם על המעשה הטוב וגם כי ירצה עשוהו להשלים רצין בוראו מה יוסיף ומה יתן אם לא ידע משפט הטוב ההוא ומעשהו ואי זו היא דרך ישרה אשר תגיעהו אליו וכמ"ש החוקר בגדר המעלה קנין נבחר עומד באמצע אשר הוא מבואר אצלנו בשכל וכאשר ביאר החכם. והנה כל אשר יחסר ממנו הביאור ההוא לא תועילהו ידיעת הגדר ולא יושר תפצי עליו וכבר היה לו כח הבחירה לבטלה: אמנם יושלם זה הכח כשיודעו המעשים באופן שלם ושוה לכלם אשר עליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע הנה לזה במקום אשר דבר מענין הבחירה ושלימותה כמו שבא בהודעת היראה בשער הנזכר כמו שיבא סמך לפרש להם הזרוזים והאזהרות הראויים בכל כללי המעשים התוריים העקריים ולגלות אזנם עליהם כל אחד לפי חומר ענינו או קלות המעדתו בו או נטייתו אליו כי בזה יושלם ענין הבחירה ויפוי כח בלי ספק. וזה כי צורך הפלגת הזירוז לאדם וההשמע אל העצה אצל דבר מהדברים הוא לפי סכנתו או לפי המצא בו הסבה או הסבות המגיעות אותו אליו כי כדעת מחייב לעמוד אדם כנגד מכאיביו ומעיקיו כ"ש כנגד סכנת נפשו או גופו כמו שנראה שנשתדלה מלאכת הרפואה בהשתדלות יותר גדול אצל החלאים המסוכנים או כאשר יקרו באיברים הראשיים לפי רוב הסכנה הנמשבת מהם. ועל דרך שאמר החכם מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים (משלי ד') והוא מבואר הכוונה ודוגמא זה אמר המשורר חנני יי' כי אומלל אני רפאני יי' כי נבהלי עצמי ונפשי נבהלה מאד וגו' שובה ה' חלצה נפשי וגו' (תהלים ו') יאמר שעם שהיה גופו אמלל ועצמותיו נבהלים לא חשש כי אם אל בהלת נפשו להיות חליה מסוכן מאד כמו שמחלתה היא יותר מסוכנת מכל שאר המחלות מוסף על מה שיש בקדימת רפואתה משאר התועלות כמו שיבא בפרשת וילך שער ק"ג ב"ה וזה הענין הוא מבואר מעצמו. וחז"ל אמרו בכל מקום חמירא סכנתא (חולין י'.) והאנשים בעלי הלב חוששין לה הרבה ואפילו מחששות רחוקות ואינן סומכין על נקלה שלא ליפול ברעה כמו שנפל גדליה בן אחיקם לבלתי חוש לסכנתו מאת ישמעאל בן נתניה. לא כן עשה אדוננו דוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך (שמואל א' כ"א) וגם בדברים אשר דבר ליהונתן מפני אביו מי יגיד לי או מה יענך אביך קשה ומה ענה אותו יהונתן (שם א' כ') כמו שנתבאר היטיב בפרשת הבכורה שער כ"ג. ומה נאריך עוד בראיות בשיתחייב האדם חיוב טבעי ושכלי להדיח חמר הסכנה מעליו וכ"ש אם תצורף אליו סבה שנית והוא היות אל הדבר ההוא פני הראות אל שהוא טוב ובטוח כי אז צריך יותר לפקוח עיניו ולבו על שמירתו ממנו משל לדינר מזוייף שתצונו זהב ותוכו נחשת שהוא צריך ליזהר בו יותר מאשר אם היה רע מבית ומחוץ ^*וכמו שאמר ינאי וכו', הנה ידוע שאלכסנדר ינאי מזרע בית החשמנאים היה מלך בירושלים בזמן בית שני, בשנת תרס"ו לאלף הרביעי ובימיו היו ב' כתות בישראל, כת אחת אשר שמרו דברי תורה שבכתב ותורה שבע"פ, היו נקראים פירושים אם בעבור שפרשו דברי התורה עפ"י דברי הקבלה, או בעבור שפרשו והבדילו עצמם מהמון העם לחיות בחסידות ופרישות יתירה, והכת השניה נקראת בשם צדוקים, בפבור שנמשכו אחר צדוק שהיה מתלמידי אנטיגנוס איש סוכו, שטעו בדבריו "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס" והכחישו בעבור זה בשכר ועונש, ולא האמינו ג"כ בתורה שבע"פ (עיין מכל זה פי' המשנה לרמב"ם פ"א דאבות) והנה ינאי זה אהב בתחילה את הפירושים, אך אח"כ עפ"י מקרה (עיין קידושין דף ס"ו ע"א וביוספין לרומיים) נעשה להם לאויב. והרג רוב חכמי ישראל שהיו מהם, ונעשה צדוקי, והנה בלתי ספק היו גם הפירושים האלה שונאים אותו ואת ביתו, ועוד אנשים אחרים היו אז בישראל אשר הרימו ידם במלכם ונקראו בשם פריצים, וא"כ אמר במותו בשנת תרפ"ח לאשתו אלכסנדריאה "אל תתיראי לא מן הפרושים ולא מן הפריצים" (כי הם אויבים גלוים וידועים לך. ועל נקלה תוכל להשמר מהם,) "כ"א מן הצבועים" הנראים כאוהבים ובקרבם ארבם צריכה את להתיירא ולהשמר מאוד. וכמו שאמר ינאי המלך לאשתו אל תתיראי לא מן הפרושים ולא מן הפריצים כי אם מהצבועים וכו' (סוטה כ"ב:) כי צריך מאד ההזהר מן החנפים המתראים טובים וישרים ובקרבם ישים ארבם וזה הענין עצמו אשר היה מכריז עליו שלמה המלך בתחלת ספר משלי (א') שמע בני מוסר אביך וגו'. כי כי לוית חן וגו'. בני אם יפתך חטאים אל תאבה אם יאמרו לכה אתנו וגו'. עד כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח (ש) כי אין ספק שיש בדבריו אלה תימה גדול משני פנים. האחד שאין דרך המפתה להזכיר הגנאי והכעור או עוצם החטא והסכנה אשר ישיגו למפותה בשמעו לו אבל דרכו להעלים כל זה ולזכור כל התועלות ופני הראות הטוב והנאות שיש בדבר ההוא שבא עליו הפתוי ראיה מהנחש הקדמוני הוא היה אבי כל מסית מדיח ומפתה הלא הוא אמר לא מות תמותון כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם וגו' (בראשית ג') הנה שהבטיח מן הרע ובשר את הטוב. אמנם שלמה לא כן עשה אבל סדר דברי המפתים החטאים האלה כשיאמרו לכה אתנו נארבה לדם נצפנה לנקי חנם נבלעם כשאול חיים וגו'. ומי פתי יסור הנה (משלי ט'). ואין לומר שכוונתתו על דרך שנאמר להלן נלכה נעבדה אלהים אחרים אשר לא ידעתם כי שם יסבול שמאמר לא ידעתם הוא מאמר התורה ונלכה נעבד דברי המפתה. אמנם בכאן דברי הפתוי עצמם הם אלו לא זולתם. והשני כי המיסר המזהיר לזולתו הוא כשיגלה את אזנו מה שהוא נעלם ממנו אצל הענין ההוא כמו שיאמר לו אל תאכל כך ואם הוא טוב למראה ומתוק למאכל כי רע ומר יהיה באחרונה אבל שיאמר לו אל תאכל סם המות כי מות תמות הוא מאמר בטל כי מי לא ידע וכן היה דברו אשר יצא מפיו לכה אתנו נארבה לדם נצפנה לנקי חנם נבלעם כשאול חיים אל תלך בדרך אתם מנע רגליך מנתיבתם כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם מה הודיעו ומה זרזו יותר מאשר הודיעוהו המפתים עצמם. וכבר היה איפשר לפרש דבריו אלה כשיהיו גלוי אזן והודעה אל הפך מה שכונוהו המפתים בהם. וזה כי באמרם נארבה לדם ירצה לאותם אנשי דמים הידועים אצלם שהם גוזלים וחומסים בני אדם בדרכים ולהרוג אותם ונצפנה ונגין על נקי וצדיק ונציל אותו מידם חנם שלא יקחו מידו מאומה מחיר זה נבלעם כשאול חיים אל הנקיים כלומר נכסה עליהם ונצפינם מהם ותמימים כיורדי בור כמו שהיה לאחימעץ ויהונתן מפני עבדי אבשלום דכתיב ויבאו אל בית איש בבחורים ולו באר בחצרו וירדו שם ותקח האשה ותפרש את המסך על פני הבאר ותשטח עליו הריפות ולא נודע דבר (שמואל ב' י"ז). והנה במעשה זה כל הון יקר נמצא באחד הבורות ההמה או באחת הפחתים מאשר גזלו וחמסו הרשעים ההם ונמלא בתינו שלל ממה ששללו הם ואין בזה עון אשר חטא שהגוזל מן הגזלן פטור והיה מן הטוב ההוא אשר ייטיב יי' לנו גורלך תפיל בתוכנו ואחר שייפה מאמריהם וכוונתם על זה האופן גלה זיופם ואמר אל תלך בדרך אתם וגו'. כי אחר שידעת בהם שהם חטאים כמו שהניח ראשונה באומרו אם יפתוך חטאים אל תאמן לדבריהם ואל יכנס טוב כוונתם בלבך ולא תלך עמהם לא בדרך הזה אשר יקראו אליך ולא בזולתו מהנתיבות אשר ילכו בפני עצמן לפי שהכל הוא בהפך מה שאמרוהו כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם כי חנם מזורה הרשת וגו' ירצה הראית כמה ציידים שפורשים הרשתות בפני כל בעל כנף והיה השתדלותם לחנם לפי שהעופות נזהרו מהם והלך הצייד ההוא בפחי נפש ויהיו נא כמוהו אלו החטאים החושבים לתפוש אותך ברשתם שאתה תנצל מידם ויהיה יגיעם לריק ותקותם מפח נפש. והם לדמם יארובו וגו'. ירצה והנה דברת פתויים היא ג"כ מבוארת ההתול והכזב כי הם לדמם של אותם נקיים יארובו יצפנו לנפשותם. כן אורחות כל בוצע בצע כאשר ירצה לפתות לזולתו להורות לפניו פני הראות את הנפש בעל הפתוי יקח בהם והוא הנסת שעליו נתחכמו בה ואליו המציאוה. וכבר התבאר כן פרשה זו לצאת מהספקות אשר זכרנו אלא שהמלות מורות עליו כדרך שתוף המליצה העוברת בדרך ההלצות לא בדרך הפשטים: