משלי א:כז מחשבת ישראל: חובות הלבבות

וְהָרְבִיעִי בְּבוֹא עֹנֶשׁ הַבּוֹרֵא עָלָיו בְּמִין מִמִּינֵי הַצָּרוֹת וְכֵיוָן שֶׁהִרְגִּישׁ בּוֹ נֵעוֹר וְהֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ וְשָׁב אֶל הָאֱלֹהִים מֵחֶטְאוֹ, וְהוּא כְּעֶבֶד הַבּוֹרֵחַ מֵרַבּוֹ אֲשֶׁר שָׁלַח אֵלָיו מִי שֶׁיְּיַסְּרֶנּוּ וִיעַנֶּנּוּ עַל בָּרְחוֹ מֵעֲבוֹדָתוֹ וְכַאֲשֶׁר הִגִּיעַ אֵלָיו בָּרַח אֶל אֲדוֹנָיו מִתְוַדֶּה מֵחֲטָאָיו וּמְבַקֵּשׁ מְחִילָתוֹ וּסְלִיחָתוֹ וּבְכָמוֹהוּ נֶאֱמַר (משלי א) בְּבוֹא כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם וְגוֹ׳ אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה וְאָמַר (ד״ה ב לג) וּכְהָצֵר לוֹ חִלָּה אֶת פְּנֵי ה׳.