תַּ֭חַת כִּי־שָׂ֣נְאוּ דָ֑עַת וְיִרְאַ֥ת יְ֝הֹוָ֗ה לֹ֣א בָחָֽרוּ׃
עקידת יצחק
*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי לפעמים יעשה אדם דבר מגונה שאינו לפי כבודו, למען השיג על ידו תכלית טובה ויקר', ובאופן זה יחייב לפחות משפט שכלו שיהי' גודל יקרת התכלית המושגת נערך לפי גודל פחיתות הדבר ההוא ד"מ נאוה לאיש זקן ונשוא פנים לשאת קורה על שכמו ברחובות קריה לחזק בה כותלי ביתו אשר יחשוב להנתץ, פן יפול עליו לפתע פתאום והמית אותו ואת נפש אנשי ביתו, כמאה"כ "טוב נקלה וכו'" שר"ל שיותר טוב לאדם שיקל בכבודו לפעמים להיות בזה עבד לעצמו, מהשאר תמיד בכבודו המדומ' לבלתי עשות עבודה שאינה לפי כבודו עד שיעשה עי"ז חסר לחם, אבל לא נאוה לו שיעש' זאת גם למען חזק אבוס שורו וחמורו לבד, כי מניעת נזק קטן זה, אינה שוה לחלל כבודו יקר הערך, ואחר ההקדמ' הזאת הלא יקשה להבין מאחז"ל "שלא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי התשובה", כי אם כונתם שהי"ת הטה לבם לחטוא למען השיג עי"ז התכלית, שאם בכל זאת יסלח להם כאשר ישובו ורפא להם. יהיו לאות ולמופת לכל בני מרי שיקובלו בתשוב' הלא מלבד שלפ"ז לא נבין, מדוע גדל כעס מרע"ה עליהם עד שצוה להרוג מהם ג' אלפים, אחרי שהיו מוכרחים לחטוא בגזרת עליון, יקשה ג"כ להבין איך יוכלו זולתם לקחת מופת מקבלת הי"ת אותם בתשובה, אשר היה חטאם רק קל ודומה לאונס והכרח, אחרי שהי"ת בעצמו אנה אותו לידם על קבלתו גם תשובת הפושעים והמורדים ברצון ובבחירה חפשית, אשר גדל עונם מנשוא ? ואם כוונת חז"ל שישראל בעצמם חטאו רק למען יוכלו לשוב אח"כ ולהיות בזה למופת לדורות הבאים אחריהם. שכאשר יחטאו וישובו גם הם יסלח להם ה', הלא יקשה מי הגיד מראש להם שיסלח ה' למו, אחרי שהוא יסוד מוסד, שרק החוטא בעבור תשוקתו הגופנית או בעבור דעתו הנפסדת, ואח"כ כאשר נחה שקטה תאותו, או כאשר שם אל לבו שגגתו ותעות מחשבתו אשר בעבור' חטא ואשם ושב ונחם מרעתו, תקובל תשובתו האמיתית, אבל החוטא החושב כבר בעת חטאו שישוב אח"כ הלוא ממנו כבר אחז"ל "האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה" ואם גם נאמר שהוא רק בעבור שיורה בזה שגם בתחילה ידע שימרה במעשהו כבוד עליון, ובכל זאת חטא למען התענג לפי שעה בתענוגיו הגופניים, ורק למען השקיט המית לבו הסוער בקרבו ומוכיח על פניו דרכו יאמר לנפשו שישוב אח"כ אחר אשר שבעה ברעה נפשו, וע"כ גדול עונו מנשוא אבל עושי העגל חטאו רק למען סבב בזה טובה גדולה שהיא הודעת תועלת התשוב' לזולתם, בכל זאת הלא יקשה, אחרי שלא הי' ידוע להם בתחיל' אל נכון, שיסלח ה' להם את עונם, מדוע המירו טהרת ונקית כפם אשר היו להם למנה בתחיל' בעד תועלת מסופקת עוד להם שיקובלו בתשוב' ויהיו לנס לזולתם, הלא נדמה בזה למי שממית עצמו בעבור שיחשוב שאולי תהי' מיתתו סיבת החיות זולתו, ד"מ כאשר ישוט איש במצולות ים וימצא קרש אחד, אשר אם הי' מחזיק בו הי' מוצל על ידו משטף המים, ובבחירתו החפשית יעזבהו ולא יחזיק בו, כי אם יטבע במים אדירים יען כי יחשוב, כי אולי יחזיק עתה אחר בקרש הזה, והית' לו נפשו לשלל, ויותר טוב הי' להם אם החזיקו בתומתם, והוחילו שכאשר יחטאו בניהם אחריהם וישובו אל ה' ונרצה למו, יהיו לאות ולמופת לדור אחרון כי יבא כי יד עליון פתוחה לקבל שבים ? אחרי כי עתה שחטאו הם בעצמם היו בזה למוקש לבית ישראל, כי מהם ראה ירבעם ויעש כמוהם שני עגלי זהב אשר תעו אחריהם ימים רבים כל בית ישראל ? (ומלבד זה נראה לדעתי, כי אף שהורשה לכל משכיל לעשות לפעמים מעשה מגונה שאינו לפי כבודו למען השיג על ידו תכלית טובה ויקר' בכל זאת הוא מתנגד לחק המוסר לעשות בעבור זה גם פעולה רעה בעצם בבחינה מוסרית, כעשית העגל ולהשתחוות לו למען הראות רק תועלת התשוב', כי דעת החושבים שע"'י התכלית הטובה הנרצית והמושגת, יחשבו גם האמצעים הרעים שנבחרו להשגתה, לטובים היא כוזבת ודעה נפסדה, ומה שאמרו חז"ל בנזיר כ"ג ע"ב במעש' יעל וסיסרא "גדולה עבירה לשמה וכו'" כוונתם רק, כי כמו שאינו מתנגד אל התורה והמצוה והחק המוסרי להרוג הצר הצורר המבקש לשפוך דם נקיים, ולאכל עניים מארץ ואביונים מאדם, כן לא היה באמת שום עול ועבירה בכל מה שעשת' יעל למען השמיד סיסרא אויב ישראל, לבל יוסיף עוד לערוץ ולהרע למו, כי אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אחת מישראל ואף כי הצלת העם כולו, ועיין מזה בתוס' כתובות ג' ע"ב סוף ד"ה ולדרוש).
ובדברי הרב ז"ל שהולך ומבאר יבואר הכל על נכון, כי תחילה יאמר, שאף כי גדלה מאוד סכלות ואולת עובדי האלילים מעשי ידי אדם מגלמי עץ ואבן, שהם פחותי הנמצאים כלם בהיותם דוממים, וכל רוח אין בהם, עד שעושיהם לעבדם הם כמוהם נבערים מדעת, וכמעט חסרי כל הרגשי חמשה החושים, כמאה"כ "פה להם וכו' כמוהם יהיו עושיהם וכו'" ומאה"כ "כי תקות העמים הבל וכו'" ומאה"כ ולא ישיב אל לבו לא דעת ולא תבונה" וכו' בכל זאת סיבת אולתם ורשעתם זאת נוסדה בקרבם, כי לב הותל הטם עד שבאחת יבערו ויכשלו כולם לחשוב, כי הנהגת העולם תהי' רק באמצעות המזלות, ומערכות כוכבי שמים וכסיליהם אשר ישפיעו שפע ברכתם מעל על בני אדם באמצעות גופי בע"ח הדומים בצורתם להם, כשור טלה גדי עקרב סרטן, ואריה ושאר בע"ח אשר תמונתם דומה לכוכבי השמים מעל, אשר ע"כ עבדו המצריים ושאר העמים כל בע"ח אלה ויען כי הם מועדים למות כבוא עתם, עשו להם צלמי מסכות מכל בעלי חיים אלה מכסף וזהב אשר הם חמרים קיימים ומתמידים יותר מכל שאר מיני מתכיות, לעבדם ולהשתחוות להם, ובני ישראל אשר גרו זמן רב במצרים וראו כל הכבוד הגדול אשר נעשה לשור אפיס אשר שמו להם לאליל, יען כי נכבד הוא מכל שאר הבהמות הבייתיות, ורב תבואות בכח שור, ותועלתו גדולה מאוד ליושבי מצרים אשר עבדו אדמתם השמנה והדשנה כי כולה מקשה בחריצות יותר גדולה מכל שאר יושבי הארצות למדו ממעשיהם יעשו להם גם המה עגל מסכה תבנית שור אוכל עשב, אפס בהיות בני ישראל עם קדוש מלידה ומבטן האמונים על ברכי האמונה האמיתית אשר היתה מורשה להם מאבותיהם, מצור חוצבו וממקבת בור נוקרו, ובכל זאת תעו אחרי הגילולים האלה לעשות העגל מדי צאתם ממצרים אף שהיו אז כפי דברי חז"ל דור דעה, הנה זאת לנו לאות ולמופת כי עקוב לב אנוש מכל, ויצר מחשבות כל אדם רע מנעוריו, עד שכמעט לא יוכל להשמר מנפול ברשת החטא, ולולא חסדי הי"ת אשר ידו פתוחה לקבל שבים, מי זה יעמוד לפניו מכל בני אדם קרוצי חומר אשר בעון חוללו ? אשר ע"כ אחז"ל במתק לשונם, כי התשובה היתה מהדברים שקדמו לעולם, כי מבלעדה כל יצורי תבל כמעט רגע ספו תמו מן בלהות, והארץ היתה תוהו כבימי קדם קדמותה, וע"ז מורים גם דחז"ל שהחילונו בו "לא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי התשובה" שר"ל שלו היה באפשרית האדם שלא לחטוא ושלא להצטרך קבלתו אח"כ בתשובה. בלתי ספק גם ישראל לא חטאו, אחרי שהיה אז תמימ' דרך ואנשי דעה בינה והשכל עד שנאמר "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי" וכו' ואחרי שבכל זאת חטאו נודע לנו שכמעט אין מקום לאדם להנצל מכף הרשע', וכי און צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, אשר ע"כ תחייב ג"כ צדקת הי"ת לתת יד לפושעים לקבלם בתשובה, ועל דרך זה אמרו חז'ל ג"כ "לא היה דוד ראוי לאותו מעשה" וכו', להורות כי גם היחיד גם הרבים כמעט נטיו רגליהם להלכד על נקלה בפח החטא ומוקש הרשע', ורק התשובה תעמוד לימינם לתמכם כל ימי התהלכם בארצות החיים, חבל ישרת ותומת לבם לבד לא תוכל לשמרם מכל רע, חטא ואשמה, אחר ראותנו שגם ישראל התומה הקדוש' וגם דוד בחיר ה' נפלו ברשת החטא, ורק בשובם מעונם נעתר ה' להם ורפאם. אי זה דבר מגונה או בלתי נחות שיעשה אותו האדם לתקות דבר טוב. הוא מבואר שקודם עשותו ראוי ומחוייב שיובטחו לו ב' דברים. הא' שלא יהיה הטוב ההוא המקווה נמנע להמשך מעשיית הגנאי ההוא. והב' שאע"פ שיהיה אפשרי שיהיה הטוב ההוא המקווה בשיעור שיהיה ראוי לסבול הגנאי הראשון בעבורו. המשל איש זקן ונשוא פנים נטל קורה ושם על שכמו בתוך קהל ועדה שהדבר הזה גנאי הוא לו כמ"ש (ברכות י"ט:) והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינו לפי כבודו. אמנם אם יש לו כותל רעוע או בירה שנתקעקעה ופורק אין מידו כבר היה לו למחול על כבודו שלא לקבל היזק גדול כעצת החכם טוב נקלה ועבד לו (משלי י"ב). ירצה טוב שיקל האדם פעמים בכבודו להיות עבד לעצמו משיתכבד ויהיה סבה להפסד ממונו עד שיעני ויבא עד ככר לחם. אמנם אם הוא מבואר שהקורה ההיא לא תועיל לבנין ההוא כלל הרי סכל לעשות כי נשא חרפה ללא דבר ועל כדומה לזה הכריז הנביא (ירמי' ב') ההמיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודי בלא יועיל. ירצה אם נמצא גוי שהמיר אלוהו באלוה עם אחר אינו מן התמה כי לא נתאנה שום אחד מהם כי זה וזה המה לא אלהים אבל עמי המיר כבודו והוא הבטחון והחסיה באלהים חיים אשר ראוי להתכבד בו מכל כלי חמדה ולבלתי תועלת כלל. הנה שאין סכלות גדולה מהמרת הכבוד ללא דבר. ואף גם זאת שיהיה בטוח שתועיל הקורה לבנין ההוא עדיין ראוי שישכיל אם הוא ראוי שיסבול בעבורו זה הגנאי כי אם היתה הקורה לאבוס של חמור או לול של תרנגולים שוה נ' זוז אין ראוי לחלל עליו כבודו אם הוא שוה מאתים ועל זה ג"כ אמר המשורר וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב (תהלים ק"ו). ואם שפשט הפסוק על החטא המפורסם אשר בספור הזה ידבר הנה ג"כ איפשר ונאות לפרשו על כלל רוע הבחירה האנושית אל המבוקשים המדומי' אשר בהם ממירים כבודם האמתי. ואמר שאף אם יגיע להם התמורה ההיא אשר בקשוה היא ודאי בלתי שוה לדבר המגונה הנעשה להגעתה וזה שהם מניחים שלמות כבודם שהיא הנפש המשכלת אשר עליה אמר (בראשי' מ"ט) אל תחד כבודי והמשורר אמר (תהלים ז') וכבודי לעפר ישכן סלה ונוטלין בעבורו הענינים החמריי' אשר ישתתפו בהם אדם ובהמה. וכמ"ש ז"ל (שבת ל"ג:) מניחין חיי עולם ועוסקי' בחיי שעה וא"כ הרי שהמירו צורתם האינושית היקרה בתבנית שור אוכל עשב אחר שכמות זה כן מות זה ומותר האדם כזה על הבהמה אין:
ובדברי הרב ז"ל שהולך ומבאר יבואר הכל על נכון, כי תחילה יאמר, שאף כי גדלה מאוד סכלות ואולת עובדי האלילים מעשי ידי אדם מגלמי עץ ואבן, שהם פחותי הנמצאים כלם בהיותם דוממים, וכל רוח אין בהם, עד שעושיהם לעבדם הם כמוהם נבערים מדעת, וכמעט חסרי כל הרגשי חמשה החושים, כמאה"כ "פה להם וכו' כמוהם יהיו עושיהם וכו'" ומאה"כ "כי תקות העמים הבל וכו'" ומאה"כ ולא ישיב אל לבו לא דעת ולא תבונה" וכו' בכל זאת סיבת אולתם ורשעתם זאת נוסדה בקרבם, כי לב הותל הטם עד שבאחת יבערו ויכשלו כולם לחשוב, כי הנהגת העולם תהי' רק באמצעות המזלות, ומערכות כוכבי שמים וכסיליהם אשר ישפיעו שפע ברכתם מעל על בני אדם באמצעות גופי בע"ח הדומים בצורתם להם, כשור טלה גדי עקרב סרטן, ואריה ושאר בע"ח אשר תמונתם דומה לכוכבי השמים מעל, אשר ע"כ עבדו המצריים ושאר העמים כל בע"ח אלה ויען כי הם מועדים למות כבוא עתם, עשו להם צלמי מסכות מכל בעלי חיים אלה מכסף וזהב אשר הם חמרים קיימים ומתמידים יותר מכל שאר מיני מתכיות, לעבדם ולהשתחוות להם, ובני ישראל אשר גרו זמן רב במצרים וראו כל הכבוד הגדול אשר נעשה לשור אפיס אשר שמו להם לאליל, יען כי נכבד הוא מכל שאר הבהמות הבייתיות, ורב תבואות בכח שור, ותועלתו גדולה מאוד ליושבי מצרים אשר עבדו אדמתם השמנה והדשנה כי כולה מקשה בחריצות יותר גדולה מכל שאר יושבי הארצות למדו ממעשיהם יעשו להם גם המה עגל מסכה תבנית שור אוכל עשב, אפס בהיות בני ישראל עם קדוש מלידה ומבטן האמונים על ברכי האמונה האמיתית אשר היתה מורשה להם מאבותיהם, מצור חוצבו וממקבת בור נוקרו, ובכל זאת תעו אחרי הגילולים האלה לעשות העגל מדי צאתם ממצרים אף שהיו אז כפי דברי חז"ל דור דעה, הנה זאת לנו לאות ולמופת כי עקוב לב אנוש מכל, ויצר מחשבות כל אדם רע מנעוריו, עד שכמעט לא יוכל להשמר מנפול ברשת החטא, ולולא חסדי הי"ת אשר ידו פתוחה לקבל שבים, מי זה יעמוד לפניו מכל בני אדם קרוצי חומר אשר בעון חוללו ? אשר ע"כ אחז"ל במתק לשונם, כי התשובה היתה מהדברים שקדמו לעולם, כי מבלעדה כל יצורי תבל כמעט רגע ספו תמו מן בלהות, והארץ היתה תוהו כבימי קדם קדמותה, וע"ז מורים גם דחז"ל שהחילונו בו "לא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי התשובה" שר"ל שלו היה באפשרית האדם שלא לחטוא ושלא להצטרך קבלתו אח"כ בתשובה. בלתי ספק גם ישראל לא חטאו, אחרי שהיה אז תמימ' דרך ואנשי דעה בינה והשכל עד שנאמר "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי" וכו' ואחרי שבכל זאת חטאו נודע לנו שכמעט אין מקום לאדם להנצל מכף הרשע', וכי און צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, אשר ע"כ תחייב ג"כ צדקת הי"ת לתת יד לפושעים לקבלם בתשובה, ועל דרך זה אמרו חז'ל ג"כ "לא היה דוד ראוי לאותו מעשה" וכו', להורות כי גם היחיד גם הרבים כמעט נטיו רגליהם להלכד על נקלה בפח החטא ומוקש הרשע', ורק התשובה תעמוד לימינם לתמכם כל ימי התהלכם בארצות החיים, חבל ישרת ותומת לבם לבד לא תוכל לשמרם מכל רע, חטא ואשמה, אחר ראותנו שגם ישראל התומה הקדוש' וגם דוד בחיר ה' נפלו ברשת החטא, ורק בשובם מעונם נעתר ה' להם ורפאם. אי זה דבר מגונה או בלתי נחות שיעשה אותו האדם לתקות דבר טוב. הוא מבואר שקודם עשותו ראוי ומחוייב שיובטחו לו ב' דברים. הא' שלא יהיה הטוב ההוא המקווה נמנע להמשך מעשיית הגנאי ההוא. והב' שאע"פ שיהיה אפשרי שיהיה הטוב ההוא המקווה בשיעור שיהיה ראוי לסבול הגנאי הראשון בעבורו. המשל איש זקן ונשוא פנים נטל קורה ושם על שכמו בתוך קהל ועדה שהדבר הזה גנאי הוא לו כמ"ש (ברכות י"ט:) והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינו לפי כבודו. אמנם אם יש לו כותל רעוע או בירה שנתקעקעה ופורק אין מידו כבר היה לו למחול על כבודו שלא לקבל היזק גדול כעצת החכם טוב נקלה ועבד לו (משלי י"ב). ירצה טוב שיקל האדם פעמים בכבודו להיות עבד לעצמו משיתכבד ויהיה סבה להפסד ממונו עד שיעני ויבא עד ככר לחם. אמנם אם הוא מבואר שהקורה ההיא לא תועיל לבנין ההוא כלל הרי סכל לעשות כי נשא חרפה ללא דבר ועל כדומה לזה הכריז הנביא (ירמי' ב') ההמיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודי בלא יועיל. ירצה אם נמצא גוי שהמיר אלוהו באלוה עם אחר אינו מן התמה כי לא נתאנה שום אחד מהם כי זה וזה המה לא אלהים אבל עמי המיר כבודו והוא הבטחון והחסיה באלהים חיים אשר ראוי להתכבד בו מכל כלי חמדה ולבלתי תועלת כלל. הנה שאין סכלות גדולה מהמרת הכבוד ללא דבר. ואף גם זאת שיהיה בטוח שתועיל הקורה לבנין ההוא עדיין ראוי שישכיל אם הוא ראוי שיסבול בעבורו זה הגנאי כי אם היתה הקורה לאבוס של חמור או לול של תרנגולים שוה נ' זוז אין ראוי לחלל עליו כבודו אם הוא שוה מאתים ועל זה ג"כ אמר המשורר וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב (תהלים ק"ו). ואם שפשט הפסוק על החטא המפורסם אשר בספור הזה ידבר הנה ג"כ איפשר ונאות לפרשו על כלל רוע הבחירה האנושית אל המבוקשים המדומי' אשר בהם ממירים כבודם האמתי. ואמר שאף אם יגיע להם התמורה ההיא אשר בקשוה היא ודאי בלתי שוה לדבר המגונה הנעשה להגעתה וזה שהם מניחים שלמות כבודם שהיא הנפש המשכלת אשר עליה אמר (בראשי' מ"ט) אל תחד כבודי והמשורר אמר (תהלים ז') וכבודי לעפר ישכן סלה ונוטלין בעבורו הענינים החמריי' אשר ישתתפו בהם אדם ובהמה. וכמ"ש ז"ל (שבת ל"ג:) מניחין חיי עולם ועוסקי' בחיי שעה וא"כ הרי שהמירו צורתם האינושית היקרה בתבנית שור אוכל עשב אחר שכמות זה כן מות זה ומותר האדם כזה על הבהמה אין:
גן נעול
"לא אבו לעצתי, נאצו כל תוכחתי" (משלי א, ל). פירוש. לא אבו שמוע לעצתי שיעצתי להם בתורתי, גם נאצו כל תוכחתי. והפסוק הזה נכתב באותה הפרשה עצמה. ולשון "עצה" שבשני הכתובים ענין אחד להם. והנה תשאל לאיזה טעם שנה המליצה ואמר "לא אבו לעצתי", ולמעלה אמר "ותפרעו כל עצתי". וכן שנה אצל תוכחת ואמר "נאצו", ולמעלה אמר "לא אביתם". וביותר יקשה לפרש מליצת הכתוב הזה כפי דרכנו הנכון שֶׁדָרַכְנוּ בפירוש "ותפרעו", כמו שיבין המשכיל. אבל תשמע דבר. דע כי בפסוק הכתוב לפניו אמר "תחת כי שנאו דעת ויראת יי' לא בחרו" (משלי א, כט), כלומר בגלל כן תבוא אידם ויום צרה ומצוקה, ויקראו ולא יענם ה' לפי ששנאו דעת. וזה שב על "ותוכחתי לא אביתם". כי התוכחות הם הענינים המתבררים במופתי הדעת כמבואר למעלה. ואלה האנשים שלא אבו שמוע התוכחות, אות היא שהם שונאי דעת, והוא פשע שאין כמוהו כמבואר למעלה. ונגד "ותפרעו כל עצתי" אמר "ויראת יי' לא בחרו". והענין נפלא מאד, כי המפריע עצת ה' בטענות של הבל, אעפ"י שיוכל להתנצל בעיקר הדבר שהוא מוטעה מלבו, ובארח שכלו ובינתו סותר לדרכי החכמה הנשגבים משכל האדם ומבינתו. הנה יסוד החכמה היא יראת ה' כמבואר בבית הראשון בארוכה. והירא את ה' ויודע כי הוא אדון העולם ועמו החכמה והכבוד, וששכל האדם ובינתו בַּמֶה הם נחשבים? בהכרח יקבל חֻקי החכמה כמו שחקקן השם ב"ה. ואמרנו שם שאעפ"י שהיראה עצמה אחת מנושאי ה"חכמה", ולכן יש בנפש כח הפוך ממנה, והוא האומץ והעזות; הנה סעיף אחד מן היראה נטוע בשקול הדעת, והסעיף הזה הוא יראת ה', והאדם מוכרח ממנה לירוא את ה', ואי אפשר לו בשום טענה שבעולם להעיז פניו בסעיף זה מן היראה. ושם בארנו דבר בטעמו. ולכן הפורע חכמה ומוסר בטענות השוא גם הוא שונא דעת. כי דעתו תכריחנו לקבל החכמה, לא בעבור שחוקותיה מוכרחים מן הדעת אבל בעבור יראת ה' שצוה על החֻקים האלו, ולכן הם עצות עליונות. ולכן הם רשעים גמורים כי "יראת יי' לא בחרו" (משלי א, ל). ואחר שהציע ההצעה הזאת חזר ואמר "לא אבו עצתי" (משלי א, ל), כלומר הרי תבינו כי הרשעים האלו1אלו מהקבוצה הראשונה "תחת כי שנאו דעת, ויראת ה' לא בחרו" (פסוק כט) הפורעים עצתי בטענותיהם, ולפי מחשבתם יתנצלו בדברי שקר שהם דוברים, כי אני ה' עֵד שהם אנשי משחית. ו"לא אבו לעצתי"2הם בני הקבוצה השניה, שגם אין בפיהם שום טענה, אלא לא רוצים לדון בשום תוכחת (פסוק ל) בלי שום טענה, כי מה יועילו כל טענותיהם? ובהכרח דעתם צריכין להודות כי רם ה' גדול ומהולל מאד ושעמו החכמה והתבונה. ואחר שהשוה רשעת הפורעים, לרשעת [אלו] אשר לא אבו בתוכחות, חזר והגדיל רשעת המסרבים לקבל התוכחות מעלה יתירה, ואומר "נאצו כל תוכחתי". ולשון "נאוץ" נופל על המעיז פנים לדבר דופי על המופתים המדעיים, ולהחזיק בהשחתותיו, כדרך שכתוב במחלוקת קרח "כי נאצו האנשים האלה את יי'" (במדבר טז, ל), וכמו "נאצו את קדוש ישראל" (ישעיה א, ד). וגם זה בארנוהו שם. גם רמזנו עליו בפירוש "רק בזדון יתן מַצָּה" (משלי יג, י), כלומר מלבד שאינם חפצים לשמוע התוכחות, אלא שהם מעיזים ודוברים סרה ודברי הֶשְׁחֵת הדעת להכחיש הידוע. ואין תועבה גדולה מזה, הבן היטב.