משלי ב:י מחשבת ישראל: גן נעול והאמונות והדעות

(משלי ב, י) "כי תבא חָכְמָה בלבך ודעת לנפשך ינעם". פירוש "חכמה". ציורי דרכי החכמה, וכדברי הכלל הכ"ז. ומוסב למקרא שלפניו שאמר (ב, ט) "אז תבין צדק ומשפט ומישרים כל מעגל טוב". והודיע תחלה שיזכה להבין ביראת ה'. ועל ידי היראה יתאמץ כל עת להיות נוהג בחכמה. ושמא תאמר מה יועיל החפץ וההתאמצות, אם ציורי הצדק אינן נגלים בלב, ואינו יודע להבחין מהו דרך החכמה באותו הענין? ולפעמים ציור החכמה עמוק עמוק בסתר הנפש. ואין קץ לחכמה, כמה דרכים והלכות הנעלמים ממנו. לכן הודיע שגם יזכה להבין צדק משפט ומישרים, שבהן כלולים כל דרכי החכמה ומשפטיה הרבים; ועל דרך כלל יבין כל מעגל טוב, ומיד שיקרא ענין מן הענינים ימצא בלבו כל הציורים גלויים עומדים על פני הנפש. ויבין מהו דרך החכמה, ומהו דרך הסּכלות. כי לעולם אי אפשר שיתבונן האדם באיזו דבר אם לא יעמוד ציורו מול עין הלב. וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ה' חלון ה'). ומטעם זה אחר שהזכיר שיזכה להבין בכל דבר צדק ומשפט ומישרים לפי שהשם ב"ה יתן בו בינה והשכל על צד הפלא, הודיעו עוד שגם ציורי החכמה כולם יתגלו בלבו על צד הפלא, וע"י כן יוכל להתבונן בהם. ועל זה אמר "כי תבא חכמה בלבך", כלומר אע"פי שעד הנה היה לבך מצייר הכל בדרך רע, ודרכי החכמה היו רחוקים מציור הלב, וכדרך (בראשית ט, כא) "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", עתה יהיה להיפך. "כי תבא חכמה בלבך", ובטבעו יצייר דרכי החכמה. כי יעמדו דרכיה בציורים חזקים בלבך וע"י כן תבין הדרך הנכון בכל דבר. ואולם ציורי הדעת כבר בארנו בבית הראשון (חדר ב' חלון ד') שאין להם ציורים הפוכים ולא ישתנו בשום נפש, כי אין בעניני דעת רק דרך אחד. אלא קודם שזוכה האדם לעזר האלוהי, תכבדנה עליו ציורי דעתו שהן שרשי היראה. כי הדעת תכריח לאדם לירוא את השם ב"ה ולשמור מצותיו כמו שבארנו ברחבה בבית הראשון (חדר ו' חלון ז'). ולפי שיצר לבו רע ותקפו לעבור על דרכי החכמה, הנה ישכח תמיד בציורי דעתו כי לא ינעמו לו, ורק מטרידים חפץ לבו. אבל עתה שזכה שבאה החכמה אל לבו ונעשה בו טבע שני והוא שמח לנהוג בחכמה, הנה ישמח גם בציורי דעתו העוזרים ליראת יי', ומכריחים אותו לירוא את ה' ולשמור מצותיו. ועל זה אמר "ודעת לנפשך ינעם".

ועל ידי הפלא הזה בכל עת ינהג בעליו בחכמה, בהיות הציור לנגד עיניו ולבו מושל בו. השכחה לא תמנעהו, והיצר לא יתעהו. וכן בכל רגע ישכיל ויבין בדרכי הציורים הנכבדים האלו. זהו תכלית שלמות האדם הישר, עליו נופל תואר "חכם לב" בכל מקום שהוא נכתב בכתבי הקדש, להורות שנצטיירו ציורי החכמה בלבו ועומדים לפניו. עליו הבטיח ברוח הקדש (משלי ב, י) "כי תבא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם", ושם מפורש שהוא מדבר עם הצדיק המאזין לחכמה⁴כדכתיב "להקשיב לחכמה אזניך" (משלי ב, ב) וקיבל חקי התורות, ונפשו נכספת ללכת כל עת בדרכים אלו ולהבין ולהשכיל בעניניהן. והוא מבקש אחריה ומחפש אחריה כאחרי מטמונים (משלי י, ד). וכדרך שאמרנו שאם האדם עשה את שלו בהוצאות ציוריו אל הפועל, תחל רוח ה' לפעמו ויגמור בעדו. ועל זה באו כל הכתובים בתורה ובנביאים ובכתובים שהזכירו רוח חכמה שחלה על איש מן האנשים. ולא יתבלבל עליך הדבר, ולא תחשוב שנתוספו בהן ידיעות חדשות מעניני התורות, לא שמעום ולא ראום ולא למדום מקדם, ושאי אפשר להוציאם בשכל ובבינה. אלא הכלל שיסדנו בחדר שני [לעיל] אמת. והוא שהחכמה צריכה שתאסף מחוץ אל הנפש. וזה באמצעות החושים בראיה בשמיעה ובלמוד. ואולם הגידו הכתובים שחלה רוח אלהים על פלוני או פלוני לגלות ציורי החכמה שבנפש ולהביאם אל הלב. ולגלות ציורי השכל והמדע. ובאמצעות הרוח הקדוש הזה, היו חכמי לב נוהגים כל עת בדרכי ה' שהן דרכי החכמה. לא ישכחום, ולא יעברו עליהם בתעות היצר. משכילים שכל טוב, מבינים סודות נפלאות וסודות המליצות, בעבור התגלות ציוריהן ועוצם כח השכל והבינה. והיו נגידים בעם שרי קדש ושרי אלהים. כל אחד כפי משקל הרוח שנחה עליו, וכדרך שבארנו למעלה. וערך הרוח כערך זַכּוּת נפשו שהיה לו טרם נחה עליו, וכפי ערך נפשו מתחלת אצילתה. וזהו שנאמר ביהושע (במדבר כז, יח) "איש אשר רוח בו". ונאמר אחר כן (דברים לד, ט) "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה". וכן המליצות שנכתבו אצל בצלאל ואהליאב, ואצל המלך שלמה, כולם על ענין אחד ועל מנהג אחד. ולא באתי בחדר זה לפרש המקראות. כי יתבארו במקומם בעז"ה. ורק רמזתי עליהן להבין כונתי. והרבה יש לדבר במדרש זה אבל בחרתי לקצר. כי לפתאים לא יועילו דברים רבים. ולחכמים כבר יועילו הרמזים הקצרים. ובבית השלישי בעז"ה כשאבדיל בין המליצות הנכתבות אצל חכמה, והמליצות הכתובות אצל בינה, אוסיף עוד דברים חדשים בענין זה. כתר לי,⁵המתן לי כי שנאתי לערבב הדברים:

עקשות הלב גם הוא נראה רע מאד. והנביאים אמרו שהיא תועבה בעיני השם ב"ה, שנאמר (משלי יא, כ) "תועבת יי' עקשי לב". והמלך דוד ע"ה אמר (תהלים קא, ד) "לבב עקש יסור ממני". והנה תאמר בלבבך שהיא רעה בעצם ואין בקרבה טובה כלל, ואם יחסר כח זה בהחלט מנפש האדם אז תגדל מעלת הנפש ההיא. ואני אראך שכל זה טעות גמורה. ושאם היה חסר כח זה מנפש האדם היתה חסרה טובה גדולה. וגם זה תבין כאשר יתברר לך מהו העקשות. כי הנחתו על המתעקש כל דבר תמים וכל דבר ישר. כי העקשות הוא ההפוך מן התמימות והיושר כמו שאמר איוב (איוב ט, כ) "תם אני ויעקשני". וזה נגד התמימות. ונאמר (מיכה ג, ט) "ואת כל הישרה יעקשו". וזה נגד היושר. וכבר בארנו בחדר שני כי מלת "תמים" על הקביעות התמידי. והן חקי החכמה העומדים לנצח ולא ישתנו. ומלת "ישר" על הבינה ועל השכל כשפועלים פעולתן כפי דרכי החכמה, כי אז הולכים בדרך ישרה וכמו שיתבארו השרשים האלו במקומם בעז"ה. והיפך כל זה העקשות והוא הנוהג נגד חקי החכמה, וכל ענינו לְעַקֵשׁ חקותיה, ולהתגולל ולהתעולל עלילות דברים, להראות שאין שום טובה לדרכי החכמה. וכן הוא מתעקש נגד הבינה הטובה והשכל הטוב, וכשמשמיעים לאזנו טוב טעם ודעת, דברי חן ושכל טוב, יתאמץ להפך טוב לרע, וחן לתועבה; ומעקש באולתו דברים תמימים ודברים ישרים. וכמו שאמרה תורה (דברים לב, ה) "דור עקש ופתלתל". ואין ספק שהוא תועבה גדולה. כי בעקשות לבבו מטיל גנאי ודופי בתורה, בחכמה וביראה, בדרכי השם ונפלאותיו, והוא רע לבריות. כי כל פה המדבר אליו יעקש, ויקח דברי המדבר על דרך זר, לא עלה על לבו מעולם, וכל כיוצא בזה. והנה כל זה רע מאד. והפוך מכל זה הוא דרך התמימים והישרים בלבותם, הנוהגים בדרכיהם תמיד בארחות החכמה, יאהבום בלבם, לא יסורו ממנה לעד. יבינו וישכילו שכל טוב, אוהבים לשמוע דברי חכמים ואנשי הדעת, הוגים בתורת ה' ובדברי הנביאים. "כי תבא חכמה"¹ע"פ משלי ב, י בלבם וישמחו בה, "ודעת לנפשם ינעם". יאהבו מישרים, וכל מחשבות לבבם בארח ישר לא יכשלו. והנה כל זה טוב מאד. ועתה בחון וחקור ותמצא שאם היה כח העקשות חסר מנפש התמימים והישרים בהחלט, היו חסרים טובה גדולה ולא היו משיגים השלמות הגמורה. ויהיה זה בעניני האמונות וחקי התורה ומשפטיה הרבים חסרון רב. שיש מהן מנגדות לדעת האדם לשכלו ולבינתו, ולולי שהיה בנפשם כח העקשות הדוחה ישרת השכל והבינה, כמעט שלא היה אפשר שיאמינו ושינצרו בלבם הענינים הנאמנים בעצמם ומנגדים לבינת האדם ולשכלו. ואז היו מוכנים לנפול בהשחתות גדולות, המכלים עיני הנפש ומאבידים אותה מקרב עמה.