משלי ג:ט מחשבת ישראל: חובות הלבבות, גן נעול והאמונות והדעות

וְכַאֲשֶׁר יַחְשֹׁב בַּעַל הַמָּמוֹן בְּנַפְשׁוֹ זֶה לֹא יִפְחַד מִפִּגְעֵי הַזְּמַן עָלָיו. וְאִם יִשָּׁאֵר הַמָּמוֹן בְּיָדוֹ יוֹדֶה הַבּוֹרֵא וִישַׁבְּחֵהוּ וְאִם יֹאבַד מִמֶּנּוּ יִסְבֹּל דִּינוֹ וְיִרְצֶה בִּגְזֵרָתוֹ וְיֵקַל בְּעֵינָיו לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ וּלְהוֹצִיאוֹ בַּעֲבוֹדַת הָאֵל יִתְבָּרַךְ וְלַעֲשׂוֹת הַטּוֹב מִמֶּנּוּ וּלְהַחֲזִיר הָאֲמָנוֹת וּלְהָשִׁיב [הַנֶּעֱשָׁקוֹת] וְלֹא יַחְמֹד אָדָם בְּמָמוֹנוֹ וְלֹא יִבְזֶה עָנִי לְעָנְיוֹ וְיִהְיֶה מִן הַחֲזָקוֹת שֶׁבְּסִבּוֹת הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת וּדְחִיַּת הַמְגֻנּוֹת כמ״ש (משלי ג) כַּבֵּד אֶת ה׳ מֵהוֹנֶךָ וְגוֹ׳ וְאָמַר (שם יט) מַלְוֵה ה׳ חוֹנֵן דָּל וְגוֹ׳:

(משלי ג, ט) "כבד את יי' מהונך ומראשית כל תבואתך". פירוש, אחר שהזהיר את האדם שלא ישען על בינתו, וידע כי בינת האדם קצרה מהשיג תכלית הענינים האלהיים, חֻקֵי האלהים ותורותיו. ואחרי שהזהיר את האדם שאַל יהיה "חכם בעיניו". וידע כי החכמה הגמורה הפוכה מטבע יצר הלב. ושצריך האדם להתגבר על כחותיו עד שינהגו כפי החכמה; קבע פסוק (ט-י) "כבד את יי' מהונך וגו' וימלאו אסמיך שָׂבָע" וגו' ואח"כ קבע פסוק (ג, יא-יב) "מוסר יי' בני אל תמאס וגו' כי את אשר יאהב יי' יוכיח" וגו'. ואל תחשוב שבא שלמה להורות מצות וחקים בספר משלי. וביותר דברים המפורשים בתורה, כמו התרומות ומהעשרות והנדרים והנדבות, כי אינן מעניני הספר. גם לא היו ראויין להכתב בפרשה זו המזהרת על כלל החכמה כולה. ואולם שני הענינים שהזכיר הן למשל ולדוגמא. ענין "כבד את יי' מהונך" משל ותוכחה נגד הנשען על בינתו. וענין "מוסר יי' אל תמאס", משל ותוכחה נגד החכם בעיניו. ועתה אבאר ענינו. דע כי פסוק "כבד את יי' מהונך" היא מן המצוה המפורשת בתורה. כי תרומה גדולה קרויה ראשית. שנאמר (דברים יח, ד) "ראשית דגנך תירושך ויצהרך". חלה קרויה "ראשית", שנאמר (במדבר טו, כ) "ראשית עריסותיכם". בכורים קרוים "ראשית", שנאמר (דברים כו, ב) "ולקחת מראשית כל פרי האדמה". וכולם מתנות לכהני ה', והן מתנות מעוטות. כי תרומה גדולה א' ממאה. ובכורים תאנה אחת או אשכול אחד מכל הכרם. וחלה מעט מן העריסה. וכן צוה בתורה שנתן שכל שנה מחצית השקל מהוננו. העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, וממו נקנה התמידין והמוספין וקרבנות המוֹעדים לכפר על ישראל. ומלת "כבד" על הנותן לזולתו משלו. כדרך (במדבר כב, יז) "כי כבד אכבדך מאד וכל אשר תאמר אלי אעשה". ואמר (כב, יח) "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב". וכן (שמות כ, יב) "כבד את אביך ואת אמך". ואמרו קדמונינו ז"ל (קידושין לא, ב) "איזהו כבוד? מאכיל ומשקה מלביש ומכסה". ועל דרך זה אמר "כבד את יי' מהונך" כמו מחצית השקל וכן נדר או נדבה לבית ה', וכן עולה ומנחה ותודה ושלמים. וכן אמר (תהלים נ, כג) "זובח תודה יכבדנני". גם כבדהו מראשית כל תבואתך. כמו תרומת דגן. תרומת תירוש ויצהר, והחלה והבכורים וראשית גז הצאן. שהן כולם חלק גבוה וניתנין לכהנים. כמו שאמר [להם] (במדבר יח, כ) "אני חלקך ונחלתך". ואם תעשה ככה הבטיחה התורה שתעשיר עושר גדול וכמפורש בנבואה, שבשכר התרומה והמעשר יעשר האדם. שנאמר (מלאכי ג, י) "ובחנוני נא בזאת וגו' אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די". וכן אמר המלך שלמה (משלי ג, י) "וְיִּמָלְאוּ אסמיך שבע ותירוש יקביך יפרוצו". ואין לך דבר בכל התורה כולה הסותר דרך בינת האדם ודעתו כמו המצווֹת האלה. וזה משני טעמים. האחד, שכפי דרך הבינה שבאדם תלוי ונמשך קנין העושר והנכסים מן הזריזות וההשתדלות והתחבולות והבנת הסחורות והמלאכות המעשיות. ומקור כל אלה מרוח הבינה הנטועה באדם, כי היא טורחת להבין דרכי המשא ומתן והסחורות, ותשתדל בתחבולות לקנות ולמכור ולהמציא המצאות להביא הסחורות ממקום למקום בהוצאות מעוטות וכיוצא באלו. וראיה לזה. כי המלך שלמה אמר בספרו (משלי כג, ד) "אל תיגע להעשיר, מבינתך חדל". פירוש אל תטרח עצמך ותתיגע להזדרז זריזות גדולה לקנות עושר, ולהמציא תחבולות בבינתך בעבור העושר. כי החריצות שקר, והבינה הבל. ולכן מבינתך חדל והמנע. וגם פה אמר בכנוי "מבינתך" לפי שאיננה בינה. על כל פנים שמענו שכפי דעת ההמון ובינתם נמשך קנין העושר מכח הבינה הנטוע בנו. ואחר שאין הדבר כן אלא (משלי י, כב) "ברכת יי' היא תעשיר". והעושר הנקנה בתחבולות בני אדם מהבל ימעט, כמו שאמר (כג, ה) "התעיף עיניך בו ואיננו, כי עשה יעשה לו כנפים, כנשר יעוף השמים". והטעם השני, ישאל בעל הבינה, איך יתכן שבעבור מעט הדגן התירוש והיצהר או בעבור איזו שקלי כסף שאנו מכבדים בהן את השם ב"ה, יעשירנו עושר גדול? וכי לנדבותינו הוא צריך? ובדעת האדם נטוע כי השם ב"ה יוצר הכל, והכל מאתו. ומה נוכל להביא לו תשורה? וכמו שכתוב בספר תהלים (תהלים נ, י-יב) "כי לי כל חיתו יער בהמות בהררי אלף. ידעתי כל עוף הרים וזיז שדי עמדי. אם ארעב לא אמר לך כי לי תבל ומלואה". ומיכה הנביא אמר (מיכה ו, ו-ז) "במה אקדם יי', אכף לאלהי מרום? האקדמנו בעולות בעגלים בני שנה? הירצה יי' באלפי אילים, ברבבות נחלי שמן?" כלומר כפי דרך בינת האדם אין טעם בהקרבת העולות והשלמים וְהַסֵךְ נסכים ושמנים. וכן אמר (שמות יט, ה) "כי לי כל הארץ". ואמר (חגי ב, ח) "לי הכסף ולי הזהב נאום יי' צבאות". ואולם התורה העליונה הנשגבת משקול הדעת האנושי הודיעה לבני אדם הסוד הגדול הזה. ולכן צוה ברוח הקדש שאֶל בינתך אל תשען, כלומר לא בדבר גדול ולא בדבר קטן. ואם תשען עליה, הרי אתה קרוב להפיל חומות התורה הבצורות והגבוהות. ודע כי לתבונת השם אין חקר. הוא ידע מקום בינה וחכמה וּכְתָבָהּ בתורתו. ואם לפי היקש השכל והבינה, אם יתן איש ליי' כל הון ביתו בוז יבוזו לו. לפי האמת, פעמים שרבע שקל כסף [היא] סיבת עושר האדם וכבודו. ובעבור שלא מצא בכל חֻקוֹת התורה ענין סותר דרך בינת האדם כמו מצות המתנות ושהן מסבבות לאדם גם עושר גם כבוד, על כן היה למשל בפרשה זו. כי גם החקים המופלאים שבתורה כמו שעטנז ופרה אדומה וחזיר וכיוצא בהן, אע"פ שהן תעלומות ואין לבינת האדם מבוא בהן, אינן סותרות דרכי הבינה. לבד חֻקֵי המתנות שהן סותרות אותה. וצוה ברוח הקדש שלא נשען על בינתֵנו ולא נתיגע להעשיר בתחבולות. אבל נבטח בה' בכל לבנו לשמור מצותיו ולכבדו מהונינו ומראשית תבואתנו. ואז טוב לנו כל הימים. כי ימלאו אסמינו שבע, ותירוש יקבֵינו יפרוצו. וקל וחומר לשאר חֻקֵי התורה שאינן סותרים דרכי הבינה הנטועה באדם שיבטל האדם דעתו הקצרה נגד יושר חֻקֵי האלהים ותורותיו והבן:

ואחרי אשר דברתי בעניני הבטול במה שזכרתיו, וזכרתי הערבובים העולים על הלבבות; בעבור ‏מות הנביאים ואכילתם ושתיתם ומשגלם והחמס העובר עליהם, להבר את הלבבות אשר כמעט ‏שיפסדו בעבורם. וזכרתי עוד מהספורים הנופלים על הבורא, בהרחקת הדמות, ושער החכמה ‏והיכולת והתארים, אשר אם הייתי סובלם, הייתי ירא שיכפרו בני אדם. אני רואה שאחבר אליהם ‏שנים עשר ענינים, אני חושב; שאם לא אדבר על א' מהם, יתבלבלו לבות בני האדם, ותפסד ‏אמונתם. וכאשר נבארם, יסוד שלטון ספקותם, ויברו הלבבות מהם, כאשר התבררו מן הראשונים. ‏ואומר: אולי קצת בני אדם מקצרים להחזיק בספר הזה, בעבור שאין פרושי המצות מבוארים בו. ‏ואומר: כי איננו לבדו המשך לתורתינו, אך יש לנו זולתו שני משכים אחרים. אחד מהם לנפיו, והוא ‏מבוע השכל. והשני אחריו, מוצא הקבלה. ומה שלא מצאנוהו בהם והשלימו בה המצות בכמותם ‏ואיכותם בזה. והשני אולי אחד מקצר מהחזיק בו, בעבור שחושב שיש בו סתירה, כאמרו בשמואל ‏‏(ש"ב כ"ד ט') ויהי ישראל שמונה מאות אלף איש ובדברי הימים (א' כ"א ה') ויהי כל ישראל אלף ‏אלפים ומאה אלף איש. ואומר כי קרוב לשלש מאות אלף היו כתובים בספר המלך ארבעה ועשרים ‏אלף לכל חדש, כמו שאמר (שם כ"ז א') לכל חדשי השנה המחלוקת האחת ארבעה ועשרים אלף, ‏והפילו מן הנבואה האחת הכתובים, ונכתבו באחרת. השלישי אולי יביאהו לזה מחשבו שיש בו ‏הגדה שהיא שקר, שיהיה הבן גדול מן האב שנתים, כי יהורם בן יהושפט מת והיו לו ארבעים שנה, ‏ועמד אחזיה בנו תחתיו, ונכתב במלכים (ב' ח' כ"ו) שהיו לו שנים ועשרים שנה, ובדברי הימים (ב' ‏כ"ב ב') שנים וארבעים שנה. ואומר כי מנין שנים ועשרים שנה לחייו, ומנין השנים וארבעים שנה ‏לחיי אמו, והיתה העלה בזה כי בעבורה מת. ואם יתבענו תובע: איך ייחסו הבן אל מנין שהיה קודם ‏הויתו? והנה חקרתי על ענין זה, ומצאתיו שיהיה אחד מבני ישראל מבקש הבן ונודר נדר קודם ‏שיוחן אותו בשנים, וכאשר יוחן אותו יקראהו בן נדרי, כמו שאמר (משלי ל"א ב') מה ברי ומה בר ‏בטני ומה בר נדרי. וכן מעמיקים מבקשי האמת על הענינים עד שיתברר להם הדרך. והרביעי אולי ‏ימהר ממהר בעבור מצות הקרבנות, אם לשחוט הבהמות או להקטרת הדם והחלב. ואקרב הענין ‏הזה ואומר: כי הבורא גזר על כל בעלי חיים במות, ושם לכל אדם ימי חייו, ושם מדת חיי הבהמות ‏לעת שחיטתה, ושם השחיטה במקום המות. ואם יש בשחיטה צער יותר על צער המות, הוא היודע ‏זה, וראוי אז לתת להם שעור תמורת הצער ההוא. ונאמר זה, אם תתברר התוספת בשכל לא ‏בנבואה. אבל הקטרת הדם והחלב כבר בארה התורה שהושם זה, שיתבונן [האדם] בו, כי נפשותינו ‏משכנם הדם, וכמו שאמר (ויקרא י"א) כי נפש הבשר בדם הוא. וכאשר נראה זה נשוב אל נפשנו ‏לאמר: לא נוסיף לחטא, שלא ישפכו דמנו וישרפו חלבנו, כאשר אנחנו רואים. והחמישי אולי חושב ‏יחשוב: איך השכין הבורא אורו בין בני אדם והניח המלאכים הטהורים. ונאמר ומי הודיעך שהניח ‏המלאכים הטהורים בלא אור? כי אפשר, שכבר השכין הבורא ביניהם מאורו כפלים ממה ששמו בין ‏בני אדם, כל שכן שהכתוב אמר (תהל' פ"ט ח') אל נערץ סוד קדושים רבה ונראה על כל סביביו, ‏רוצה לומר: מי שהוא סביב האור ההוא. והששי אולי יתמה ממעשה המשכן ויאמר: מה לבורא לאהל ‏ולמסך, ולנרות מודלקות, ולקול נשמע לנגון, וללחם אפוי, ולריח טוב, ולמנחת סולת ויין ושמן ‏ופירות, והדומה לזה? ואומר ובאלהים אעזר, כי אלה כלם מדרכי העבודה, לא מדרך הצורך. כי ‏כבר דן לו השכל שאיננו צריך אל דבר, אבל צורך הכל אליו. אך כוון שיעבדוהו עבדיו מן הטוב שיש ‏להם; והטוב מה שיש להם, הבשר והיין והסלת והקטרת והשמן והדברים הערבים, ויביאו מהם ‏דבר מועט, כפי יכלתם, ויגמלם הוא בדבר רב כפי יכלתו, כמו שאמר (משלי ג' ט') כבד את י"י ‏מהונך וגו' וימלאו אסמיך שבע וגומר. ויצילם מרעות שלא יצילם אחר מהם זולתו, בעבור העבודות ‏ההם, כמו שאמר (תהלים נ' י"א) זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך וקראני ביום צרה אחלצך ‏וגו'. ויכבדו משכן האור ההוא, שנקרא שכינה, מממונם בזהב וכסף ובאבנים היקרים ושאר הדברים ‏הנכבדים, ויגמלם על זה, שיראה להם הנבואה מן המשכן ההוא, כמו שאמר על המשכן (שמות כ״ט:מ״ג ‏מ"ג) ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי. וכן ישוב מקום לשמוע תפלת האומה וכל צרה ‏שתמצאם, כאשר ספר שלמה בבנותו הבית משערי שמיעת התפלות, ואמר לו הבורא (מ"א ט' ג') ‏שמעתי תפלתך ואת תחנתך אשר התחננת לפני. והשביעי שיחשוב בחלקי המצות: איך יהיה האדם ‏בעוד גופו בבריאתו השלמה איננו תמים, וכאשר יכרות ממנו דבר ידוע, יהיה תמים; רצוני בזה: ‏המילה? ואבאר כי הדבר השלם הוא, אשר אין בו לא תוספת ולא חסרון, וברא הבורא זה האבר ‏תוספת באיש, וכאשר יכרתנו תסור התוספת, וישאר שלם. והשמיני שיחשב בענין פרה אדומה: איך ‏היתה מצותה שתטהר הטמאים ותטמא הטהורים? ונאמר איננו דבר זר שיפעל דבר אחד שני ‏פעלים זה הפך זה, בערך על הגוף הפוגע בו. כי אנחנו רואים, האש מתכת העופרת, ומקפיאה ‏החלב, ונראה המים מרטיב עץ הארז ומנגב העץ הנקרא אלגמי"ז ונמצא המאכל הטוב מועיל הרעב, ‏ומזיק השבע. ונמצא הרפואה החשובה תועיל לחולה, ותזיק לבריא. ואיננו זר שיהיה דבר מטהר ‏הטמא, ומטמא הטהור. והתשיעי הקרבן אשר היו מקריבים לעזאזל ביום הכיפורים, כי כבר נדמה ‏לבני אדם שהוא שם שד. ואומר: כי עזאזל שם הר, כמו שאמר במקום אחר (מ"ב י"ד ז') הוא הכה ‏את אדום בגיא מלח עשרה אלפים ותפש את הסלע במלחמה ויקרא שמה יקתאל עד היום. וכן ‏יבנאל וירפאל הכל מקומות. והיה אחד משני השעירים מקריבים אותו על הכהנים במקדש, והאחר ‏מקריבים אותו על ההמון חוץ למקדש, על דרך היתרון. אבל ענין הפלת הגורלות אשר הוא יותר זר ‏ממה שיש בענין. אבאר: כי אין זה לשנוי המוקרב לו, אך הם שניהם קרבן לאלוה אחד. אך הפלת ‏הגורלות בעבור שנוי המוקרב בעדם, והם כהנים וישראל. וראוי שיפילו גורלות תחלה, וכאשר יהיה ‏לכל אחד שלו, אז יקריב אותו בעד נפשו בבירור שהוא קנין לו. והעשירי אומר על עגלה ערופה איך ‏יכופר בה לעם עון שלא עשוהו, כי כבר הקדים בתחלת הענין (דברים כ"א א') כי ימצא חלל לא נודע ‏מי הכהו? ואומר: כמו שראוי ליסר האדם על שותו, מה שאין ראוי לעשותו, כן ראוי ליסרו על עזבו ‏לעשות, מה שראוי לעשותו. ואלה הנזכרים, אילו היו מעמידים שומרים וסובבים בעיר, היה נודע מי ‏הכהו, וכאשר לא עשו כן, התחייבו בעונש, ולא בשיעור דמי הבהמה ההיא בלבד, אך במניעותם מן ‏הזריעה בקצת שדותם. והאחד עשר שהוא רואה האומה המחזקת בתורה הזאת דלה ונקלה? ‏ונאמר: אלו שם לאנשי התורה המלכות התמידה, היו אומרים עליהם הכופרים, כי אינם עובדים ‏אלהיהם כי עם לשמירת תאותם, וכאשר ידעת שאמרו על איוב. והיו עוד אומרים על נפשם, כי לא ‏עבדו בעבור שהשפילם והזילם, ולא נתן להם מלכות, והגדיל הבורא אלה ולא האמינו, ונתקיימה ‏עליהם הטענה, והשפיל אלה ולא כפרו בו, והתחייב הדין להם, וכמו שאמרו (תהל' מ"ב י"ט) ולא ‏נסוג אחור לבנו ותט אשורנו מני ארחך. והשנים עשר כי לא מצא בתורה גמול ולא עונש בעולם ‏הבא, אבל מצא בה הגמול העולמי בלבד? ואומר כבר יחדתי לזה הענין מאמר בפני עצמו הוא ‏המאמר התשיעי, אבאר בו כל מה שצריך אליו בענין הזה, בעזרת הבורא יתברך:‏