יְקָ֣רָה הִ֭יא מפניים [מִפְּנִינִ֑ים] וְכָל־חֲ֝פָצֶ֗יךָ לֹ֣א יִֽשְׁווּ־בָֽהּ׃
נתיבות עולם
ובפרק קמא דמועד קטן (ט:), כתיב (משלי ג, טו) "וכל חפצך לא ישוו בה", הא חפצי שמים, כמו המצות, ישוו בה. וכתיב (משלי ח, יא) "וכל חפצים לא ישוו בה", פירוש, אפילו המצות שהם חפצי שמים. ומתרץ, לא קשיא, הא במצוה שאי אפשר שתעשה על ידי אחרים, הא במצוה שאפשר שתעשה על ידי אחר. פירוש, כי התורה היא השכל העליון שנתן השם יתברך לעולם, ובודאי מעלת השכל הוא יותר על החפצים שהם גשמיים. ואפילו חפצי שמים, שהם המצות, דסוף סוף הם מעשים שהאדם עושה בגופו הגשמי, אף כי לא ידע טעם המצוה, וכמו שבארנו בהקדמת [מסכת] אבות, ולכך כל חפצי שמים לא ישוו בה. אמנם אם אי אפשר שתעשה על ידי אחרים, בודאי המצוה קודמת. וביאור דבר זה, כי אם יאמר אדם אלמוד תורה ולא אעשה סוכה ולולב, בודאי המצוה קודמת, כי המצוה כשלא נעשה יש כאן חסרון גדול, שהמצוה היא חיוב על האדם, ואילו התורה היא מעלה לאדם, ומכל מקום אם אין התורה, אין כאן חסרון כל כך. וזה ההפרש שיש בין התורה ובין המצות; כי המצות אם לא יעשה אותם* האדם, הוא חסר לגמרי, שהרי מצות התורה הם רמ"ח, כמספר איברי האדם (מכות כג:), עד שהמצוה היא משלמת האדם, שאם אין המצוה, כאילו האדם חסר אבר אחד. כי המצוה שהיא על ידי מעשה האדם שנעשה על ידי גופו הגשמי, היא קרובה יותר אל האדם הגשמי, ואם לא יעשה אותו האדם, הוא חסר. ולפיכך אם אי אפשר שתעשה המצוה על ידי אחרים, אין ראוי שיקח התורה, שהיא שלמות ומעלת האדם, שעל ידי התורה האדם שכלי, והמצוה אם לא יעשה אותה, הוא חסרון לאדם. ויותר ראוי אל האדם שיהיה נמצא בשלימות מבלי חסרון, אף אם לא היה לו המעלה, משיהיה לו חסרון ויהיה* לו עם זה מעלה שכלית. כי החסרון מבטל המעלה, שאין המעלה נחשב לכלום. אבל אם אפשר שתעשה המצוה על ידי אחרים, והרי אין כאן חסרון כאשר המצוה נעשה, וכאשר אין כאן חסרון, קנין התורה יותר קודם, שהוא מעלה ושלימות יותר, כמו שהתבאר.
גן נעול
הרב ר' לוי בן גרשום ז"ל התאמץ גם הוא לבאר תוכן הוראת שם חכמה. וכתב בפירוש ס' משלי (משלי ג, יט) בפסוק "יי' בחכמה יסד ארץ" וגו' זה היסוד הוא מה שהשריש ושָׂם בטבע הנמצאות הטבעיות אשר המציא בארץ. והנה בחכמה שָׂם ב"ה שפע מציאותם ביום הבראם ונתיסד ענינם. ומה שיושג לאדם מפני החקירה בהם יקרא חכמה. כי כל שבהם מתחדש מסבות עצמיות ומתיחסות. כאילו תאמר שהחום יחמם. ושהאדם יוליד אדם. עכ"ל. ואני בספר "מעין גנים" הבאתי גם סוף דבריו מה שפירש על "כונן שמים בתבונה". וההבדל שהמציא כפי דרכו בין חכמה לתבונה, ושם שאלתי עליו שאלות עצומות לבטל דבריו. ודע כי הדעת הזאת רחוקה מאד מדרך האמת. ובעיני יפלא מאד כי הרב ז"ל צריך לפרש כפי דעתו זאת כל לשון חכמה הנמצא כתוב בספרי הקדש. כי אין הדעת סובלת לפרש שרש אחד פעם כה ופעם כה. ואני אביא בבית השני כל לשון חכמה שבכ"ד ספרים ואפרשם באר היטב. ותראה שאין גם אחד מהן רומז על ההוראה שחשב הרב ז"ל. תמה אני אם זאת היא החכמה הגמורה, מה יאמר הרב ז"ל בפירוש מקראות הסמוכים לזה. (משלי ג, כא) "בני אל ילוזו מעיניך". (שם ושם כב) "ויהיו חיים לנפשך". ונאמר (שם ושם טו) "ארך ימים בימינה". (שם ושם יח) "עץ חיים היא למחזיקים בה". (שם ט, יא) "כי בי ירבו ימיך". ועוד כמה פסוקים שנכתבו ברוח הקדש על תפארת החכמה ותהלתה. אם כל זה נכתב על ההשגות שישיג האדם בדברים אשר תחת השמש כמו הסבות העצמיות ומתיחסות שזכר הרב ז"ל? הנה גם בני בלי שֵׁם יצדקו ויתהללו בכל הטוב אשר דבר ה' ביד עבדיו הנביאים על אנשי החכמה. כי גם הם בחרו להתפלסף בדברים הטבעיים, ורבות השיגו בדברים שהן מתחת לגלגל הירח. ומה אוסיף לדבר? ידעתי גם אני כי הרב ז"ל היה חכם גדול בתורה. אכן בפירוש הדבר הזה לא הטיב לראות:
גן נעול
(איוב כח, יח) "ומשך חָכְמָה מפנינים". כדרך (משלי ג, טו) "יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה". ויתבאר בחדר התשיעי והעשירי: