משלי ג:יב מחשבת ישראל: חובות הלבבות, גן נעול, לנבוכי התקופה ובית אלהים

וַאֲשֶׁר חִדֵּשׁ שֹׁרֶשׁ הָאָדָם וְצוּרָתוֹ וּתְכוּנָתוֹ וְסֵדֶר חִבּוּרוֹ הוּא הֶחָכָם הַיּוֹדֵעַ בְּעִנְיְנֵי תּוֹעֲלוֹתָיו וּנְזָקָיו וְהַטּוֹב לוֹ בְּעוֹלָמוֹ וְאַחֲרִיתוֹ בְּלִי סָפֵק כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיה מח יז) אֲנִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל מַדְרִיכֲךָ בְּדֶרֶךְ תֵּלֵךְ, וְאָמַר (משלי ג יב) כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה׳ יוֹכִיחַ וְגוֹ׳.

(משלי ג, יב) "כי את אשר יאהב יי' יוכיח, וכאָב את בן ירצה". פירוש, בפסוק שלפניו הזכיר שני דברים מוסר ותוכחה. ויש הבדל גדול ביניהן ויתבאר בספר "מעין גנים". ופה ארמוז בקצרה. הנחת "מוסר" על שימת גבול לכחות הנפש שפרצו גבולי החכמה. והנחת "תוכחה" על הברור המדעי והנצוח ההחלטי בדבר מן הדברים. ומי שפרץ גבול החכמה צריך מוסר. וכמו שבארנו ממשל הפרוץ בעריות. ומי שלא פרץ גבול החכמה לא יתכן אצלו מוסר. אבל יבואו עליו תחלואים וצרות, להעתיק כחות נפשו מן הכח אל הפועל. כי יש שהוא בעל נפש יקרה וכחותיו גדולות, והוא לא ידע, וכדברי הכלל הל"א. ולפעמים חושב שהגיע לרום המדרגות. ויוצר הנפשות ב"ה רואה שאינו עושה מה שבכחו לעשות, מביא עליו צרות להעירו. ובאמצעותן יתברר לו כי לא שלם לבו עם ה' כראוי לו, ושאם יקרנו נסיון לא יעמוד בו. ומזה המין היו מכות איוב הצדיק, וכן צרות ישראל במדבר, וכמו שבארנו. והנה כבוא צרות על הפורץ גבולי החכמה יבין שהם לטובתו. ואין כן מי שהולך בתומו יקשה בעיניו צרתו. ולכן נגד "מוסר יי' בני אל תמאס" לא הזכיר דבר. אבל נגד "ואל תקוץ בתוכחתו" אמר הטעם "כי את אשר יאהב יי' יוכיח". שהן סימן שהוא אהוב לאלהיו, והוא ב"ה רואה שיוכל להעתיק למדרגה יותר גדולה ואז יוכיחהו לגלות אזנו. וזה דומה לאהבת האב אל בנו כשמבין בו שהוא עתיד להיות איש גדול ונכבד, יוכיחהו תמיד להעלותו ממדרגה למדרגה. ועל זה אמר "וכאָב את בן ירצה". ולכן כשספרה התורה מה שקרה במדבר, לא הזכירה לשון מוסר. לבד בפסוק (דברים ח, ה) "וידעת עם לבבך". אמר "כי כאשר ייסר איש את בנו יי' אלהיך מסרך". כי הוא מלמד לדורות שהצרות הבאות על אנשי התורה, הם מוסר ברחמים. כי במדבר היו על הרוב תוכחות כמבואר. והמלך שלמה גלה ברוח הקדש סוד התוכחה, שמלבד שהיא במדת הרחמים אבל היא ג"כ מאהבה:

והבחירות של אהבה האלה אינן מביאות לזכויות יתירות, אלא אדרבא, הן מטילות עלינו חובות של אהבה לכל האומות ולהשונות. ואם כי כולן שונאות אותנו – ״‎ולמה נקרא שמו: ׳הר סיני׳? מפני שירדה שנאה לאומות העולם עליו״‎ (על פי שבת פט, ב) – אין לנו להשיב להם בשנאה כנגד שנאה. אלא אדרבא, עלינו להתפלל עליהן, לדרוש שלומן וטובתן, ואף הקרבנו קורבנות עבורן. ואם התגברו הצרות עלינו עד לבלתי נשוא, עד שאמרנו: אבדנו, ומצאנו שוב ניחומים באהבה, ואמרנו: ״‎אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ד׳ יוֹכִיחַ״‎ (משלי ג, יב).