משלי ג:יז מחשבת ישראל: עקידת יצחק, חובות הלבבות, גן נעול ונתיבות עולם

^*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, הנה כבר ידוע משערים הקודמיה, ואף כי משער ס"ז כי העולם בכללו אשר עליו האציל הי"ת מכבודו ג' ענינים, מציאות, קיום, ושלימות, נחלק לשלש מחלקות, העולם העליון הכולל השכלים הנבדלים אשר לקחו כל אלה מיד בוראם במדרגה יותר גדולה ממה שלקחום זולתם, כי מציאותם יותר יקרה ויותר קרובה למציאות הי"ת, וקיומם מתמיד ושלמותם נעלה ונשגבה מאוד, והעולם התיכון הכולל כל צבא השמים הכוכבים והגלגלים, פחות הערך ממנו בבחינת כל אלה, אבל בכל זאת הכי נכבד הוא, במדרגת מציאותו ושלמותו, כי הוא נברא לדעת הקדמונים מעצם השמים לטוהר שהוא חומר יותר זך ונקי מחומר ד' היסודות, ויש לו קיום באישיו., והעולם התחתון הוא השפל במדרגה מכולם, כי מציאות הדברים הנמצאים בו הוא רק מציאות חמרית וגשמיית המורכבת מד' היסודות השפלים וקיומם הוא רק במינם ולא באישיהם הפרטים, אשר אחרי היותם פה זמן מה יעלו בתוהו ויאבדו אח"כ, ותכלית שלימותם היא רק הצורה המחוברת בהם אל החומר אשר גם היא תאבד מהם באבדו, והנה שלש אלה מיני הנמצאים שומרים תמיד מדרגת הויתם ושלמותם, כי לא יעלו למעלה להוסיף מעלתם אף לא ירדו למטה להיות פחותי ערך עוד יותר ממה שהם כבר עפ"י טבעם ותולדותם. [ואף שהדברים החמריים והגשמיים אשר יד מלאכת חרש וחושב שלטת בהם יתיפו ויהודרו תמיד יותר ממה שהיו במעמדם הטבעי, הנה מלבד כי יפוים זה לרוב אינו בבחינת עצמותם הפנימית כי אם רק בבחינת צורתם החיצונית, הנה לא יוכלו גם הם בעצמם לסבב יפוים והטבתם זאת, כ"א יוכרחו לקבל אותם רק מחוצה להם, מיד האומן והחרש הפועל בהם,] ורק האדם לבדו מבחר כל ברואי עולם התחתון, אשר מצד גופו וחמרו הוא כאחד מברואי העולם התחתון, ומצד נפשו דמי לבר אלהין ושכלים הנבדלים לו לבדו נתנה הבחירה החפשית להתקרב יום יום יותר אל מקורו העליון בהוסיפו אומץ לקנות דעה וחכמה מדות טובות ויקרות להוסיף בהן שלמותו הנפשית. או להתרחק ממנו, ולהתקרב יותר אל העולם השפל אשר ממנו לקח גופו וחמרו, ויען כי האדם לבדו נועד להיות נעתק תמיד ממדרגה למדרגה בבחינת שלמותו נקרא גם הוא לבדו בשם "מתהלך" ביחסו אל שאר הנמצאים ברואי עולם העליון והתחתון הנקראים "עומדים", כמאה"כ "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" ולהשלמים יחידי סגולה אשר מעולם אנשי שם, כחנוך, ונח והאבות הקדושים תיוחס בעבור זה ג"כ בתורתנו הקדושה תמיד פעולת ההליכה את האלקים או לפני האלקים, כמו "ויתהלך חנוך את האלקים, "האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו" ושאר כתובים רבים (עיין בפנים,) ושמירת התורה בעצמה המקרבת את בעליה ותומכיה תמיד יותר ויותר אל הי"ת נקראת ג"כ בשם "הליכה בדרך" כמאה"כ "והודעת להם את הדרך ילכו בה" ומאה"כ "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה"' ומאה"כ "כי ישרים דרכי ה' וכו', ופושעים יכשלו בם" ר"ל שימצאו תמיד בדרכי ה' אלה אבן מכשול לפניהם, באופן שלא יוכלו לעבור משם והלאה, אשר עליו רומזת גם מצות הכ' "הרימו מכשול מדרך עמי" [וברעיון זה בארתי גם אני זה כמה שנים את הכ' (בתהילים ל״ט:ו׳) "אך כל הבל כל אדם נצב סלה" ר"ל בעבור שכל אדם משתדל עלי ארץ רק בדברי הבל וריק, ע"כ הוא נצב תמיד ואינו מתקרב יותר ויותר להשגת שלמותו הנפשית, "אך בצלם יתהלך איש ר"ל ואף כי שבעבור היותו איש ובן אדם הנוצר בצלם אלקים היה ראוי לי להתהלך לקרבה תמיד יותר אל האלקים בכל זאת אך הבל יהמיון וכו' אח"ז מצאתי כעין פירוש זה גם בדברי רנה"וו בספרו יין לבנון או ברוח חן שלו, ושמחתי מאוד שכונתי לדבריו] אך יותר רעים וחטאים לה' בנפשותם, הם אותם בני אדם אשר לא לבד שלא יתהלכו בדרכי ה' הישרים לקרבה אליו תמיד יותר ויותר, כ"א הם גם פונים אליו עורף לנסוג אחור מהי"ת ולהתרחק ממנו, ולקרבה תמיד יותר אל הרע, לסבב בזה אבדן גופם ונפשם כעור ההולך חשכים, ואין נוגה לו, אשר על נקלה תגוף באבן רגלו או יפול במהמרות ומת לשחת, ומהם אח"כ "ודרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו" ויען כי רבים הם האנשים העוזבים דרך המוסר והמישרים אשר על ידו היה להם לקרבה אל הי"ת, והולכים אחורנית להתרחק יום יום מני אורח הישרה, ע"כ נקראה הטבת מעלליהם "תשובה" כי בהטיבם מעשיהם הם שבים מדרכם הרעה להיות פניהם קדימה ללכת באורח חיים אשר למעלה למשכיל, ופה מצא הרב ז"ל מקום לבאר אופני התשובה לפי שינוי מדרגת בני אדם החוטאים (עיין בפנים) והנה לא לבד עשיית הטוב והישר כי אם גם מניעתו מעשות הרע תחשב לצדקה לאיש השב מרשעו כמו שנראה שמנה הנביא (ישעיהו ל״ג:י״ד) במאה"כ "מי יגור לנו אש אוכלה" וכו'. ר"ל מי יוכל לקרבה אל ה' שהוא אש אוכלה "הולך צדקות" וכו', מואס בבצע מעשקות וכו' מניעת עשיית הרע במדרגה אחת מוסרית עם עשיית הטוב, וכן אמר גם המשורר "ה' מי יגור באהליך וכו'. לא רגל על לשונו וכו"' ואמר אח"כ "עושה אלה" וכו' קרא גם מניעת הרע בשם "עשיית הטוב והישר" וכן אמרו גם חז"ל "ישב אדם ולא עבר עבירה נחשב לו כאלו עשה מצוה" ובזאת גדלה עוד מעלתו ממעלת הצדיקים, כי הם אחרי שלא טעמו עוד טעם החטא מלפנים, לא ימצאו גם בקרבם תשוקה ונטיה לו, ובעבור זה יוכלו ג"כ על נקלה לחדול מעשות הרע אפס האנשים אשר כבר ערבה להם עשיית הרע הלא בכל עת אשר ימצאו עוד יד ומקום לעשותו יאלצם הרגש תשוקתם ותאותם החמרית לעשותו עוד פעם אחרת ואם בכל זאת יהיו מושלים ושליטים ביצרם לכלא את רוח תאותם ויחדלו מהרע, הלוא כפלים לתושיה תחשב למו. ומשנה יקחו חלקם בתור המעלה המוסרית, ובעבור ענין זה גדלה מעלת השב מדרכו הרשעה ממעלת הצדיק גם בבחינה אחרת כי ברצות השב לעשות פעולה טובה מה, צריך להתאמץ ולהתחזק תחילה להכניע יצרו ותשוקתו הטבעית והרגלו הקדום, אשר כל אלה רוצים למנעו מזה ולהשתדל בכל תוקף ועוז לעשות בכל זאת את הטוב והישר, מה שאין כן הצדיק אשר לא יצטרך בעשותו הטוב להתאמצות ולהתחזקות כלל אחרי שמנעוריו הורגל כבר לעשות אך את הטוב והישר בעיני אלקים ואדם, והנה נודע כי הפעולה אשר תעשה בחריצות והתאמצות יתירה היא יותר שלימה ממה שתעשה בלי עמל ויגיעה רבה ונמשך מזה, כי המעשה הטוב אשר יעשה השב בעמל ותלאה, היא יושר שלם ממעשה הטוב אשר יעשה הצדיק בשובה ונחת ומבלי יגיע כפים. ואחרי כי השב מוכרח תמיד להיות מתאמץ בעשיית הטוב נגד המונעים הפנימיים אשר בקרבו, לא ישוב גם מפני כל מונעים חיצונים אשר יעמדו לנגדו, תחת כי הצדיק אשר אין לו מונע פנימי המכלים בידו מעשות הטוב ואינו רגיל בעבור זה להתאמץ ולהתחזק נגד כל מונע, ע"כ מהר חיש יחדל לפעמים מעשות הטוב והתושיה בעמוד שטן ומונע חיצוני לנגדו במעשהו זה, ואם גם יחלש לפעמים כח השב עד שלא יוכל לעמוד עוד יותר נגד כל המונעים החיצונים, ולא יוכל לבצע מזמתו ומחשבתו הטובה לעשות הישר בעיני ה' בכל זאת התאמצותו והשתדלותו לבדה לעשות הטוב תחשב ג"כ לו לצדקה כמאחז"ל "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" (ר"ל גם ההשתדלות לעשות הטוב אף אם לא תעצור כח לצאת אל הפועל.) תחשב לבעליה למעשה טוב, והנה בעבור כל הסבות האלה צדקו דחז"ל במאמר שהחל בו הרב ז"ל באמרם "במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אין עומדים שם", אפס כל זה רק במי ששב מאהב', ר"ל בעבור הכרתו את האמת ואהבתו את הטוב והמישרים אשר התעוררו בקרבו אחרי אשר הי' מלפנים שקוע ביון מצולת הסכלות והבערות ובמעמקי הרשע' כי הוא לבדו יתחזק ויתאמץ בכל מאמצי כחו ועוצם ידו להכריח טבעו, אל הטוב והישר באופן שגם כל עונותיו הראשונים בעצמם יחשבו עתה לו לצדק' יען כי לפי גודל רשעו הקדום ועוצם הרגלו עד עתה אך להרע, כן יגדל גם עתה טרחו ועמלו, לעמוד נגד טבעו ולהפוך לבו אל אהבת הצדק והמישרים, תחת כי היה מלפנים נוטה רק אל התאוה והחמדה, אשר ע"כ חדל להשכיל ולהטיב, וממנו אחז"ל בצדק "גדולה תשובה שאפי' זדונות נעשו לו כזכיות" אבל השב רק מיראת העונש ופחד הרע האחוז בעקב הרשע', הוא לא יתאמץ לעשות הטוב נגד כל המונעים אותו, כי אם יחדל מהרה רק מדאגה בדבר פן תדבקתהו הרעה בגלל עונו. ומראה בזה כי רק בשגגה ומבלי דעת חטא מלפנים, כי לו שם כבר בתחילה אל לבו, כי רק מרה תהי' לו באחרונה עקב אשר הרשיע, לא מטה מעולם אשורו מני דרך הישר' והנכוחה, וממנו אחז"ל רק "גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כשגגות" וזש"א ג"כ לבאר ההתנגדות הנראית בהשקפ' ראשונה בין שני מאמרים אלה "לא קשיא כאן מאהב' כאן מיראה". אפס כל זה הוא רק לפי דעת חכמי התורה אשר מצד אחד הם מודים ביקרת ומעלת נפש השלמים בבני אדם הטהור' בעצמותה מכל סיג וחלאה מוסרית, ומצד אחר מאמינים הם גם ביעודי התורה האלקית אשר על פיה ישולם שכר טוב לעושי הטוב, כי מזה נמשך בהכרח, כי לפי גודל טורח האדם ועמלו והתאמצותו נגד טבעו בעשותו הטוב ההוא. כן יגדל גם שכרו וגמולו, כמשאחז"ל "לפום צערא אגרא" וגדלה א"כ גם מעלת השב אשר רבת שבעה לה נפשו עמל ותלאה בעשותה את הטוב והישר ממעלת הצדיק אשר בשובה ונחת יעשהו מבלי טורח ויגיע כפים אבל לדעת הפילוסופים אשר לא יאמינו, כי ישים ה' איש פרטי לפעמים בתור במעל' המוסרית רק בעבור עשותו הטוב והישר וימלא בזה רצונו וחפצו ית' (יען כי לדעתם הנפסדה לא ישקיף ולא ירא ה' כלל על בני אדם בהשגח' פרטית כזאת, לרצות במעשיהם הטובים ולמאוס בדעותיהם, ולהשיב להם גמול טוב או רע עליהם כי אם יחשבו שהמעלה המוסרית והשלמות הנפשיית תהיינה לאדם למנה רק בהכרח טבעיי אם השלים נפשו תחילה כראוי בדעות ומדות ישרות כהכרח כל מסובב להיות אחרי שקדמה לו סבתו הראויה) יהי' תמיד היתרון רק לאיש צדיק מנוער אשר נפשו טהורה מכל תאוה. ותשוקה רעה אשר בשם "מעולה" יקראהו החוקר, ולא לבעל תאות רעות הכובש בכל זאת את יצרו הרע, אשר בשם "כשר" יקרא אחרי שנפשו איננה טהורה מסיגי התאות, ובחבה טמונה חלאתה המוסרית כמו שיותן תמיד גם היתרון אל הכלי העשוי בתחלתו מזהב סגור ומזוקק שבעתים, ולא אל הכלי אשר רק אחרי העשותו יצטרכו להסיר בדיליו ולצרוף כבור סיגיו בעמל רב ויגיע כפים. והנה מכל האמור עד הנה נמשך, כי לפי דעת חכמי התורה נוכל לבחון מעשי בני אדם הטובים בבחינה כפולה, אם בבחינת עצמותם ומהות פעלם או בבחינת גודל העמל הטורח והתחבולה אשר היו הכרחיים לעושיהם למען הוציאם אל הפועל, כמו שבאר הרב ז"ל זאת במשל נחמד ונעים מאוד (עיין בפנים) ובזה מבאר הרב ז"ל גם שינוי דעות ר"ח ור' אבוהו במאמר שהחל בו, כי ר"ח בחן פעולות בני אדם הטובות בבחינת מהות פועליהם ע"כ נתן היתרון אל הצדיקים באמרו "אבל צדיקים עצמם" וכו' אבל ר"א בחן אותן בבחינת עצמותם, ובבחינת העמל והטורח המצטרך לפועלם בעשייתן, ע"כ אמר "במקום שבעלי תשובה וכו', אפילו צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד." מי הוא ואי זהו אשר ימצא את עצמו רחוק מבית כבודו ומקום חיותו ולא יחלץ חיש מהר ללכת אליו בהיות לאל ידו. מהמבואר כי בעל הגזירה הזאת הוא האדם לבדו וזה כי מיום שברא אלהים את העולם בכללו כאשר עלה בגזירת חכמתו והמשיך אליו מציאות ממציאותו וקיום מנצחייתו ושלמות משלמיותו כי על כן נאמר על כלו וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (בראשית א׳:ל״א) משם נפצה כל חלוקת הנמצאות ומשם הבדלם להיות עליונים למעלה ותחתונים למטה ואמצעיים באמצע כל אחד לפי מעלתו הנאותה לו. והנה העליונים קבלו ג' עניני' אלו באופן יותר שלם ויותר קרוב אל מציאותם בו ית' מכל זולתם. והאמצעיי' קבלו אותם במדרגה למטה מהם. אמנם השפלים קבלום באופן ושיעור פחות מכלן למה שמציאותן מציאות היולאני אשר בעפר יסודם וקיומם ונצחיותם הוא לבד קיום במינם ותכלית שלמותם הוא הצורה ההוא המצואה בחומרם הנפסדת בהפסדם ואובדת באבדנם. וזהו לבדו ענין קירובם וריחוקם מבוראם כי כפי אשר ימצא אתם מזה השלימות יאמר עליהם שהם קרובים אליו ית' ולפי אשר יחסרו מהם יאמר שהם רחוקים ולזה נקראו תחתיים שניי' ושלישיים. ומהידוע כי טבע חלוקי שלשה מיני הנמצאות הללו להיות כל אחד מהם תמיד עומד על משמרתו ובלתי ממיר את מקומו לא למעלה ולא למטה כי העליוני' אין מטבעם לירד והאמצעיים אין מעניינם לא לרדת ולא לעלות. וכן התחתונים השפלים אין להם עוד ירידה למטה ממדרגתם ואין להם שום דרך לעלות ממנה כלל ולכן אין נדרוש ולבקש משום אחד מהם שיעתק ממקומו ויתנועע לקרב ריחוקו או למעט הבדלתו כי אין דרך לו להמיר המקום אשר נמצא בו לשום מקום זולתו. ברם איתי אינש על יבשתא אשר הוא מוצב ארצה עם הממשלה השלישית השפלה והרחוקה מכל שלמות וראשו מגיע אל זבול הממשלה היותר שלמה כאשר גזרה חכמת הבורא אשר יצר אותו עפר מן האדמה ונפח באפיו נשמת אלוה קדושה וטהורה לחבר בו שתי קצות היצירה ולחדש בחבורם ענין הבחירה שהוא סוד האדם ומהותו כמו שנתבאר במקומו אשר לו לבדו משפט הגזירה שהנחנוה ראשונה. כי אחר שמתחלת ענינו עיר פרא אדם יולד בטבע עצמו ובשרו הרי הוא כחרש את חרשי האדמה אשר כלם פגרים מתים ולא נותרה בהם נשמה ותכלית בריאתו הוא להחיות את עצמו בין הנמצאים החיים והקיימים היושבים במעלה ראשונה כי לזה נאמר אדם בצלמנו כדמותנו בתחילת היצירה והיה הרחוק בין שני המצבים גדול יתר מאד הנה לזה חוייב שיהיו לו מהלכים תמידים בם ירוץ בכל כחו מיום היותו לקרב ריחוקו להנצל מן המות אל מקום חיותו לא יתעצל בהליכתו ולא ייעף במרוצתו כי רב ממנו הדרך להגיע אל מחוז חפצו שם תמצא תשוקתו והיתה מנוחתו. זה דרכם של בני אדם השלמים אשר מעולם אנשי השם אם קודם מתן תורה האלהית ואם אחריו רצי כסוסים המהלך הזה איש נכחו לא נפתח אזור חלציו ולא נתק שרוך רגליו. נאמר בחנוך ויתהלך חנוך את האלהים (בראשית ה') העיד עליו הכתוב שהרגיש בעוצם ריחוקו מבואו אז נתעורר לזרז עצמו ללכת להתקרב אליו יום יום עד שנסתלק מבין הרחוקים ולא נמצא אתם כי לקח אותו אלהים בגשתו אליו. וכן נאמר בנח את האלהים התהלך נח (שם ו') וכן על האבות האלהים אשר התהלכו אבתי לפניו וגו' (שם מ"ח) ולאברהם אבינו אמר התהלך לפני והיה תמים (שם י"ז) והוא היה הולך בכל מסעיו הלוך ונסוע להתקרב אל האלהים והוא הכין את הדרך הזה לפני בניו וכל זרעו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך יי'. וכן נאמר ביעקב וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם (שם כ"ט) ויאמר אל ביתו ואל כל אשר עמו הסירו את אלהי הנכר וגו' ונקומה ונעלה בית אל (שם ל"ה) שכבר היה להם הדרך הזה דרך עלייה בלי ספק וכמו שנא' במשה על זרוזו לדרך ללכת בדרך הזה ומשה היה רעה וגו' וינהג את הצאן אחר המדבר ויבא אל הר האלהים חורבה (שמות ג׳:א׳) ובסוף ומשה עלה אל האלהים (שם י"ט) כי לזה קרא אליו יי' מן ההר כמו שנתבאר שם. כל אלו נתפרסם ענינם בזירוזם בהליכה זו קודם מתן תורה כי על שדה איש עצל עברו ראו ולקחו מוסר הוא אבינו הראשון שנתעצל בדרך הזה מאד כמו שנראה ממנו בתחלת ענינו שנאמר וישמעו את קול יי' אלהים מתהלך בגן (בראשית ג') כי האל יתעלה היה מתהלך אצלו והוא היה מתחבא. ואפשר כי על הדרך הזה נאמר וילך איש מבית לוי וגו' (שמות ב'). כי ודאי דרך אלהים מה שעשה על פי נבואת בתו ותולדותם תוכיח. ובמתן תורת האל ית' נתפרסם זה הדרך מאד כמו שאמר היועץ הנאמן והודעת להם את הדרך ילכו בה (שה י"ח) וכל התורה אקרי דרך כמו שאמר בה כמה פעמים והלכת בדרכיו. אחרי יי' אלהיכם תלכו (דברים י״ג:ה׳) וזה הענין לא מפי כל החכמים והנביאים. אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת יי' (תהילים קי״ט:א׳) דרכיה דרכי נועם וגו' (משלי ג׳:י״ז) וכמה יוכיח על זה הענין מעשה אליהו ז"ל בהעתקו ממסע למסע עד הלקחו אל האלהים (מלכים ב' ב') סוף דבר שמלאכה המיוחדת אל האדם הנלבב היא ההליכה המתמדת בדרך הזאת עד הגיעו אל מחוז חפצו למלוך בכל אות נפשו. האמנה כי לא רבים יחכמו לזרז עצמם ולהקל תנועתם ללכת בדרך הזה גם הולכי אורחותיו חדלו ואין שכר הליכה בידם ועל שתי הכתות אמר הנביא כי ישרים דרכי יי' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם (הושע י״ד:י׳) כי הצדיק באמת הוא הולך בו ומתקרב לאלהיו אמנם הפושע הוא הנכשל בדרך ומתעכב בכשלונו ואינו זז ממקומו וכמו שאמר החכם אמר עצל שחל בדרך וגו' (משלי כ״ו:י״ג). ועל זה נאמר סלו סלו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי (ישעיה כ"ז). ומה גם עתה בהיות רובי רובם מכוונים ברוע בחירתם לסור מני דרך ולנטות מני ארח משביתים ממגמת פניהם הקריבה אל קדוש ישראל כנזכר אבל פנו אליו עורף ולא פנים ובאותו מצב ממהרים תנועתם ומתאמצים במרוצתם עד שיתרחקו תכלית הריחוק כמו שאמר הנביא עליהם עזבו את יי' נאצו את קדוש ישראל וגו' (שם א') כי לא די שלא הלכו הדרך ההוא להתקרב אליו אלא שהפכו את עורפם והקלו תנועתם ליסוג אחור ממנו בכל מאמצי כחם. והנה באמת מסגולת שני הדרכים האלה להשכיר ולהעניש ההולכים בם איש לפי ענינו לא ימנע טוב מתמימי דרך ההולכים בתמים גם הדרך הרע נגמר רע ומר על ההולכים בו ומתעקשים במעגלותיו וכמו שאמר הכתוב גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני האדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעללו (ירמיהו ל״ב:י״ט) כי אורח צדיקים כאור נוגה נאמן לשלם שכר פעולתם ולהביאם אל מחוז חפצם ודרך רשעים כאפלה להביא אותם אל תכלית האבדון ואין אומר השב והוא מה שאמר הכתוב כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד (תהילים א׳:ו׳). והכוונה כי דרך הצדיקים הוא באמת יודע את יי' ומביא ההולכים בו ' לדעת אותו ולקרבה אליו להדבק בו אמנם דרך רשעים תאבד מאליו ותפסק וישארו ההולכים בו אובדים ונדחים ממנו ית' לעולם לפי שמגמתם הוא הפכו כמו שאמרנו:

אמנם יש מות קשה הימנה ובלתי מפורסמת שהוא הרע בהחלט והיא המיתה הנפשיית אשר מטבעה לחיות תמיד אם לא באשמת בעליה כי על זה אמר החכם (קהלת ז׳:כ״ו) ומוצא אני מר ממות את האשה וגומר טוב לפני אלהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה כמו שכתבתי זה יפה בפרשת תזריע שער ס"א. והנה לפקוח עינים עורות אצל האונאות הללו אשר הם גדולות הערך מאד אמר הנה ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות וגומר כי הפרש יש למתבונן בין החיים הנזכר בזה המקום לנזכרים להלן באומרו החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים. וזה כי שם שם חיים לעמת מות וברכה לעמת קללה והוא ידוע שהדברים הפכיים והחיים אשר זכר שם הם חיים ממש אשר עליהם אמר ובחרת בחיים כמו שיבוא עוד ביאורו. אמנם בכאן אמר החיים והטוב והמות והרע ומהראוי שישפטו הפכיים גם כן טוב כנגד חיים ומות כנגד רע והוא שיאמר שנתן לפניהם שני מיני החיים. החיים והחיים הטובים רצוני החיים בסתם והם החיים המדומים מצד אחד ולעומתם החיים הטובים אשר אמרנו וכמו שעל זה האופן אמר לטוב לנו כל הימים לחיותינו כיום הזה (דברים ו'). קרא טוב בסתם להצלחת העולם שכלו טוב וקרא חיים סתם לחיותנו החיים הגופיים כיום הזה והוא דבר נכון שהרי הטוב לא יתואר בתואר מעולה ממנו עד שנאמר טוב חי כמו שיתוארו החיים בו באמרנו חיים טובים. ומאמרו זה הוא ממש כמי שנותן לפניהם אבן של זכוכית אחת ספיריית ובהירה ומרגלית אחת מאד יקרה ואומר ראה נתתי לפניך היום שתי אבנים אלו והוי יודע כי אחת מהנה היא יפת המראה לבד אמנם השנית אם שאינה יפה המראה כמוה יש לה סגולות נפלאות להעמיד הבריאות ולהשאיר החיים בחר לך אחת מהנה כי מעתה גלה אזן אנשים בתכלית הגלוי וההכרה והנה הטפש לא יחוש למאמר ולמראה עיניו ישפוט לברור ביפה ויעזוב הטובה. אמנם הפקח ישמע לקול מוריו יבחר לעצמו הטובה ויעזוב היפה וכן אמר להם ראה נתתי לפניך היום את החיים אשר יתאוו אליהם האנשים ויתאנו בהם ויכשלו ביופים כאשר ילכד הסכל בבהירות יופי הזכוכית גם נתתי לפניך את הטוב והוא ההצלחה הנפשיית אשר היא במדרגת האבן היקרה והמסוגלת אשר בה ירצו השלמים עם היות שאינה יפה למראה כי הרבה צער ופרישות מתאיות העולם וייסורין מצויין לצדה וכאלו הם שני ענינים הפכיים כנגד שני חלקיך בחיים החיים הם תשוקת הנפש החיונית והטוב תשוקת הנפש המשכלת. וגם נתתי לפניך שני מיני רעות לשני חלקך אלו והם המות והרע כי המות והצער הגופי הוא הרע לגופך והוא אשר ירחיקהו. אמנם הרע בהחלט הוא רוע הנפש והפסדה ואתה אם בעל נפש אתה מאוס ברע הנפשיי וולא תמאס המות המדומה וצער הגוף כמו שאז"ל (שבת פ"ג:) זאת התורה אדם כי ימות באהל אין דברי תורה מתקיימין כי אם במי שממית עצמו עליה ואמרו (ילקוט פ' בראשית רמז י"ד) שאם יחיה ימות ואם ימות יחיה. הנה שביאר להם הענין ופירשו בטוב משני קצותיו וכבר הפליג להראות בהם באצבע האות אשר יישירו נגדו בהיותו להם תכלית נכסף אל המציאות האנושי כדי שלא יתחלף להם האמתי במדומה לרבים והיא הישרה הכרחית ראשונה ואולם לא יושלם הלמוד בהודעת התכלית לבד אם לא בשידע הדרך יגיע אל התכלית ההוא כי מה תועלת בשתדע העיר ששם מגמתך אם לא תדע אי זה דרך יגיעך אליה וזה יושלם בשני ענינים בידיעת הליכת הדרכים הטובים ובחזרתו מהרעים והמתעים כשיתעה ^*כמו שהרפואה וכו' הנה ידוע כי חכמת הרפואה מתחלקת לכמה חלקים פרטיים, אבל בבחינת תועלתה לבני אדם היא נחלקת בכלל רק לב' חלקים, הא' ידיעת הדרכים אשר על ידם ישמר האדם מכל חולי ומדוה הנקראת בשם "דיאטיק", והב' ידיעת הדרכים והאופנים איך ירפאו החולים כבר, הנקראת בשם, ומעתה יאמר הרב ז"ל, כי גם חכמת רפואת הנפש תחלק לב' מחלקות, האחת כוללת ידיעת הפעולות הטובות והנרצות בעיני ה' אשר יעשה אותן האדם, והפעולות הרעות המתועבות בעיניו אשר יחדל מעשותן למען השמר על ידה מנפול בפח הרשעה, כי אם לעשות הטוב תמיד, והב' כוללת הדרכים והאופנים אשר ישתמש בהם האדם אשר כבר חטא ואשם לאלהיו, ברצותו לעזוב דרכו הרע ולשוב אל ה' באמת ובתמים. ויען כי הי"ת הודיענו בעצמו כל זאת בתורתו אשר נתן לנו אה"כ ממנו, "אני ה' מלמדך להועיל" (בבחינת הידיעה הראשונה) "מדריכך בדרך תלך" (הרומז אל הידיעה השניה), כי ר"ל שהוא מחזיר ומשיב אותך לאחור מדרך הרשעה, אם כבר החילות ללכת בה, למען הוליכך אח"כ בדרך הנכוחה והישרה. כמו שהרפואה תתחלק אל שמירת הבריאות ואל חזרתה כשתסור והנה המלאכה רבה מאד בחזרתה מבשמירתה והוא מאמר הכתוב אני ה' מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך (ישעיהו מ״ח:י״ז) כי הענין השני הוא להדריכנו מהדרך המעוקלת אל הישרה אשר ילך בה כשיקרה שיטעה בה ולזה אמר אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה' אלהיך ללכת בדרכיו ולשמור מצותיו וחקותיו ומשפטיו כבר הציבה התורה ציונין בכל דרכי החיים אשר לא יוכל לטעות בהם כלל וכמו שאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום (משלי ג׳:י״ז) וגם לכשיטעה ויסור מני דרך כבר שם בתוכם מצות התשובה וכל מלאכתם כמו שנתבאר ענינה משלם בשער הקדום וסוף דבר כבר כלל במצות כל מה שהוא בסור מרע ועשה טוב. וגם בזה לא יושלם כי אם בשידע הפועל התועלת המגיע אליו מההגעה אל המקום ההוא. וזה מה שיחלק ג"כ לשנים. האחד שידע התועלת המגיע מההלוכה ההיא לשם. והב' שידע הנזק והרע שיגיעהו מהנמנע מעשות כי על כן הסכימו כל בעלי הדתות להניח שכר על המעשים הנאותים ועונש על המבטלים. ועל זה אמר בפירוש וחיית ורבית וברכך יי' אלהיך בארץ אשר אתה בא שמה לרשתה הנה בזה הודיעם התועלת המגיע בדרך ההוא כי בדרך ההוא יחיה חיים טובים חיים רבניים בקיום ורבוי ההצלחה בברכת יי' בארץ ההיא אשר הוא ודאי רמז אל השגת ההצלחה הנצחית בטוב יי' בארץ חיים. ועל גלוי הרע המגיע בתעייה אמר ואם יפנה לבבך ולא תשמע ונדחת והשתחוית לאלהים אחרים ועבדתם. הגדתי לכם היום כי אבוד תאבדון לא תאריכון ימים על האדמה אשר אתה עובר את הירדן לבא שמה לרשתה. אמר הגדתי לכם היום לפי שחדשות הוא מגיד אשר לא ידעום הראשונים כי הראשונים לא שיערו אחר מיתה הגוף מיתת אחרת כלל ולזה הפליא מאמרו באומרו הגדתי לכם היום כי אחר שתאבדו בעולם הזה תאבדו שנית מן העולם הבא לא תאריכון ימים על הארץ החיים אשר אתם עוברים מעברות הירדן ודאי שמה לרשתה כמא דאיתמר ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ (ישעיהו ס׳:כ״א) והרי הועיל להם בהודיעם הטובות אשר יכספום והרעות אשר יבקשו ההצלה מהם. וכל זה עדין לא הועיל אם לא ימצאו אליו הדברים העוזרים והסומכים להגיעו אל סוף המעשה כמו שאמר שלא יתכן ההליכה אל המקום לקנות הטוב ההוא ולהנצל מהרע אם לא שיזדמן לו ממון להוציאו ובהמה לרכוב עליה וכיוצא וגם זה יחלק בכל מעשה להרבה דברים. אמנם נחלק אותו לשני מינים. האחד מציאות היועצים הנאמנים להדריכו במעשה ההוא אשר יעשה שם והשני השלמות ספוקו בכל מה שיצטרך לשם. ועל הראשון מאלו השנים אמר בענין הזה העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך. והכוונה לא תאמרו שבשום זמן מהזמנים יחסר לכם יועץ חכם ומישיר שילמד ויישיר אתכם במעשיכם ולזה חסרתם את חקכם כסוחר שהלך אל מדינת הסחורות ולא ידע להזהר ונתאנה והפסיד. כי אנכי מעיד בכם היום את השמים ואת הארץ העדה שלמה ומספקת לעד לעולם כי היום נתתי לפניך החיים והמות הברכה והקללה ואתם רשאים ובחיריים ליטול לכם המנה היפה למען תחיה אתה וזרעך וזרע זרעך עד עולם. ומעתה לא נשאר לך שום תרעומת מזה:

מלבד מה שיתקיימו בידם הפנות התוריות באמונה האלהית מצד הרגלים עצמם שיתפרסם ענינם יותר בעלותם שם לאותו פומבי המופלא ויגיעו כלם להודות האלהות והאדנות לו ית' מארבע פנים. כי הנה בחג המצות תתבאר להם הממשלה הגבוריית אשר בחזקת היד הוא מולך על עליוני' ותחתוני' כמו שנתברר בכל היד החזקה ובכל המורא הגדול אשר עשה משה לפרעה ולכל מצרים והוא אשר עליה אמר המשורר (תהילים צ״ג:א׳) יי' מלך גאות לבש לבש יי' עוז התאזר אף תכון תבל בל תמוט שיאות לו השם. המלכות מצד כי הנה יי' אלהים בחזק יבא וזרועו מושלה לו. ובחג השבועות תתבאר ותתפרסם להם ממשלה שנייה והיא הטבעית המתיחסת לאנשים השלמים מצד שלמותם והוא שמתן התורה בכלל יושר דרכיה ומצותיה יפרסם כי צדיק וישר יי' אין בלתו מנהיג ומסדר ומצד שיסכימו טבעי הנמצאות כלם אל הנהגתו זאת יראה כי הוא מנהיג ומצוה בעולמות שברא ואין שלימות טבעי גדול מזה ועליו אמר המשורר אף תכון תבל בל תמוט (שם.) ^*ובחג הסוכות וכו' אשר יתחלק לשנים כצ"ל ור"ל כי החג הזה כולל שני מועדים יחד, חג הסכות בשבעת ימיו הראשונים, וחג העצרת ביום השמיני שלו, שהוא רגל בפ"ע לענין כמה דברים (עיין סוכה נ"ה ע"ב ומ"ק כ"ד ע"ב) ובחג הסוכות אשר הוא עולה לשנים תתבאר להם ממשלה השלישית גם כן אשר תתחלק לשנים אם אל קדימת כסא המלכות מצד עצמו ואם אל קדימת ממשלתו ושבתו עליו שעליהם אמר המשורר נכון כסאך מאז מעולם אתה (שם) הרי שתיהן. והנה בישיבת הסוכה וכוונתה על דרך שאמרו (סוכה ב'.) צא מדירת קבע ושב בדירת עראי ומיעוט הפרים אשר בשבעת ימי החג יתבא' להם פחיתות זה העולם אשר הוא עולם של עראי וחיוב מיעוט עסקיו השפלים כמו שנתבאר היטב בפרשת סוכה שער ס"ז פרק ז' ותתקיים אצלם מציאות העולם העליון הרוחני המוצלח אשר הוא קודם במעלה בלתי נערכת והעול' העליון ההוא הוא ראשית ממלכתו יתעלה על הנמצאים ואליו תיוחס מלכותו ראשונה וזה המין מהמלוכה חוייב כל אדם להמליכו להמנות מכלל ממליכיו ואליו כיון המשורר באומרו נכון כסאך מאז (תלים צ"ב) כמו שאמרנו. אמנם שמיני עצרת שהוא יום אחד גם הוא מיוחד בקרבנותיו פר אחד איל אחד כבש אחד ירמוז לקבלת עול מלכותו מצד יחוסו הקדמון כי ענין קדמותו אינו רק שהוא האחד הפשוט בהחלט מכל הצדדי' אשר על הכת הזה נאמר בסוף התלאות ביום ההוא יהיה יי' האחד הפשוט בהחלט (זכריה י״ד:ט׳) והוא מה שאמר מעולם אתה כנזכר. והנה כנגד ארבעתם חזר ואמר מקולו' מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום יי' (שם) אמנם על הכל הכל חתם ואמר עדותיך נאמנו מאד וגו' לאורך ימים ירצה כי עדות נאמנה יש לו יתע' על כלן אי אפשר להכחישם אמנם לביתו נאוה קדושת ידיעות אלו ופרסומם וקיומם בבוא כל ישראל לראות לפניו שלש פעמים בשנה כי בכל מה שיראו וישמעו וילמדו שם כאשר אמרנו יתקיימו בידם בלי שום ספק ולזה היה מבקש שיותמד כן לאורך ימים. והוא עצמו מה שאמרו המשורר באומרו למען בית יי' אלהינו אבקשה טוב לך (תהלים שם קכ"ב) כמו שאמרנו. והנה לזה ראה הרועה הנאמן באהבתו ובחמלתו לעם מרעיתו כדי יי' הטובה עליו ועליהם בסוף ימיו ועניניו עמהם לשום לפניהם ההישרה זו משלם. וזה אחרי הודיעם שכבר מלאו ימיו בהיותו בן מאה ועשרי' שנה ולא נשאר בו כח לפי המנהג הטבעי כשאר האנשים לצאת ולבא כי כלב עודו בן חמש ושמונים שנה אמר כמפליג ככחי אז וככחי עתה (יושע י"ד) ואם לסמוך על הנס שעליו נאמר ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחה אי אפשר כי הוא האומר אליו לא תעבור את הירדן אשר לזה היה הפירוד מהם הזה הכרחי וכבר החזיק לבם ואמץ אותם על היות האל יתעלה עמהם ובא בצבאותם לעשות מלחמותם כמו שהיה בימיו וגם את יהושע צוה וזרז בפניהם על אודותם. ואחרי מוסרו ספר התורה האלהית אשר בידו אל יד הכהנים בני לוי נושאי ארון ברית יי' ואת כל זקני ישראל היתה תחלת דברי פי צוואתו אליהם על הענין הנכבד הלזה אשר עמדנו עליו כמו שנאמר ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות בבא כל ישראל לראות את פני יי' אלהיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם. הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את יי' אלהיכ' ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת. ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את יי' אלהיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עוברים את הירדן וגו'. כוון בחכמת בוראו כי לשמיעתם את דברי התורה מפי המלך באותו פומבי הנפלא יכוון זמן מיוחד שבו יושלמו כל הענינים מהארבעה הצדדים הנזכרים על צד היותר שלם שאפשר. ולזה בחר מכל השנים שנת השמטה ומכל המועדים את חג הסוכות ומכל ביאותיהם לשם בחר אותה שבה יבאו כל ישראל כמעט לראות את פני יי'. וזה כי בהיות שנת שמטה כבר נסתלק המטריד הראשון מבקשת הצרכים המחוייבות לפי טבעם באופן יותר חזק מכל שאר השנים כי בשנה ההיא הם פנויים מכל עסקיהם אשר הם מתעסקים בעבודת האדמה וכלם שובתים מחרישה זריעה וקצירה וכל מלאכת עבודה ומזונות מוכנים לפניהם ומתברכות להם בברכת השם יתעלה כמו שאמר וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף וגו' וצויתי את ברכתי להם ועשת את התבואה לשלש השנים (ויקרא כ״ה:כ״א) וזה דבר מבואר מאד. והנה בהיות המיוחד מכל המועדים חג הסוכות כבר נסתלק המטריד השני שהוא הנזק הנמשך מבלתי שווי תקופות הימים בענין יותר נאות משאר המועדים אף מחדש האביב לפי שאין השווי הבא על החורף שוה בענינו על השווי הבא אל הקיץ לפי שבשווי הראשון עדיין יד הקור תקפה ומי הנהרות והנחלים גוברין ועולין מהפשרת השלגים ומהמסת הקרחים ואין האנשים ניצולין מצערם והיזקם כמו שהם בטוחים מכל זה בשווי השני ולזה נקרא החדש הזה חדש זיו שמצד השואתו זאת עם שאר הענינים הנלוים זיוו הולך ואור על המעשים הנעשים בו יותר מזולתו. והנה בהיות הזמן ההוא מיוחד לבא שם כל ישראל או יותר מרובם לסבת השביתה הנזכרת יהיה הבטחון יותר עצום משלוח האויבים עליהם ועל ארצם באופן שיגיע להם שום צער ונזק כי ברבות העם המתעסקים במצוה ירבה כח ההשגחה אפילו על הדברים המתרגשים לבא בעודם בבתיהם כמו מגנבים ומשמירות גרועות כמו שכתבנו ראשונה ואפשר שהענינים ההם בעלייתם זו אשר במועד שנת השמטה נאמרו שאז ההשגחה מופלגת בהם. אמנם על הענין הרביעי והוא הלמוד היותר נכון והיותר מספיק להוציאם משבוש הדעות ומההמונות הנפסדות על צד היותר שלם שאפשר הוא מה שאמר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם כי היא מה שתסיר כל דעת משובש וכל אמונה נפסדת וגם הגיעו למודיה על הדרך היותר נאות שאפשר כמו שאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום (משלי ג׳:י״ז) וממה שיחזיק כח הלימוד הזה וירבה תועלת ההוא היות הקורא מלך ישראל ביופיו עולה על בימה גדולה שהיו עושין אל הקריאה הזאת כי כל העם ישמעו וייראו יותר ממה שישמעו מפי קורא אחר והוא מבואר. ולפי שנשלם ענינה מכל הפנים הקודמים הקפיד על שיהיו הנמצאים כלם בכללם ופרטם תכלית ההקפדה ואמר הקהל את העם האנשים והטף וגרך אשר בשערך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את יי' אלהיכם וגו' ובניהם אשר לא ידעו וגו'. והנראה לפי הפשט כי אומרו למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את יי' וגו' חוזר אל הגרים אשר זכר בסוף ואל האנשים והנשים כי הגרים אין להם רק השמיעה והאנשים ילמדו את דברי התורה לעשות אותה ולקיים את כל מצותיה בין שיש בה קום ועשה ובין שאין בה קום ועשה. והנשים תשמענה לירוא את יי' ולהמנע מעשות כל מצות לא תעשה שישנן בשמירתן כמו האנשים ולזה אמר בהנה ויראו את יי' אלהיכם ושמרו לעשות כי השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. ועל הטף אמר ובניכם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את יי' בבואם בימים שתחול עליהם חובת שמירת המצות וקיומם וכבר תקל משא האבות וטרחם המוטל עליהם להביאם בעול מלכות שמים במה שקדם להם מההרגל בקטנותם לבא שמה.