משלי ג:כב מחשבת ישראל: גן נעול ומורה נבוכים

הרב ר' לוי בן גרשום ז"ל התאמץ גם הוא לבאר תוכן הוראת שם חכמה. וכתב בפירוש ס' משלי (משלי ג, יט) בפסוק "יי' בחכמה יסד ארץ" וגו' זה היסוד הוא מה שהשריש ושָׂם בטבע הנמצאות הטבעיות אשר המציא בארץ. והנה בחכמה שָׂם ב"ה שפע מציאותם ביום הבראם ונתיסד ענינם. ומה שיושג לאדם מפני החקירה בהם יקרא חכמה. כי כל שבהם מתחדש מסבות עצמיות ומתיחסות. כאילו תאמר שהחום יחמם. ושהאדם יוליד אדם. עכ"ל. ואני בספר "מעין גנים" הבאתי גם סוף דבריו מה שפירש על "כונן שמים בתבונה". וההבדל שהמציא כפי דרכו בין חכמה לתבונה, ושם שאלתי עליו שאלות עצומות לבטל דבריו. ודע כי הדעת הזאת רחוקה מאד מדרך האמת. ובעיני יפלא מאד כי הרב ז"ל צריך לפרש כפי דעתו זאת כל לשון חכמה הנמצא כתוב בספרי הקדש. כי אין הדעת סובלת לפרש שרש אחד פעם כה ופעם כה. ואני אביא בבית השני כל לשון חכמה שבכ"ד ספרים ואפרשם באר היטב. ותראה שאין גם אחד מהן רומז על ההוראה שחשב הרב ז"ל. תמה אני אם זאת היא החכמה הגמורה, מה יאמר הרב ז"ל בפירוש מקראות הסמוכים לזה. (משלי ג, כא) "בני אל ילוזו מעיניך". (שם ושם כב) "ויהיו חיים לנפשך". ונאמר (שם ושם טו) "ארך ימים בימינה". (שם ושם יח) "עץ חיים היא למחזיקים בה". (שם ט, יא) "כי בי ירבו ימיך". ועוד כמה פסוקים שנכתבו ברוח הקדש על תפארת החכמה ותהלתה. אם כל זה נכתב על ההשגות שישיג האדם בדברים אשר תחת השמש כמו הסבות העצמיות ומתיחסות שזכר הרב ז"ל? הנה גם בני בלי שֵׁם יצדקו ויתהללו בכל הטוב אשר דבר ה' ביד עבדיו הנביאים על אנשי החכמה. כי גם הם בחרו להתפלסף בדברים הטבעיים, ורבות השיגו בדברים שהן מתחת לגלגל הירח. ומה אוסיף לדבר? ידעתי גם אני כי הרב ז"ל היה חכם גדול בתורה. אכן בפירוש הדבר הזה לא הטיב לראות:

(משלי ג, כב) "ויהיו חיים לנפשך, וחן לגרגרותיך". פירוש, יבאר סגולות החכמה, ובאיזו דברים זוכה הנוצֵר [ל]תושיה ומזמה. כי למעלה אמר "חסד ואמת אל יעזבוך". ואמר "ומצא חן ושכל טוב". גם אמר "ארך ימים בימינה". והם מליצות סתומות. גם "ארך ימים בימינה" נוכל לפרש על חיי עולם הזה. ואולי יטען הטוען אנו רואים חכמים ימותו בילדותם? וכמו שאמרו בגמרא (קידושין לט, ב) "היכן אריכות ימיו של זה?" ועוד לפעמים יקרה כי רשעים יחיו גם יזקינו. וכבר אמרו קדמונינו ז"ל (שם) "לעולם שכולו ארוך". וכן המלך שלמה ע"ה בא עתה לפרש דבריו באר היטב, והיא שהתושיה והמזמה הם חיים לנפש. כי הנלוז מן החכמה אעפ"י שהוא חי, אינו חי חיי נפש רק חיי הגוף כדרך חיי הבהמות שהם חיים תחת השמש. ועל זה אמרו קדמונינו ז"ל (ברכות יח, ב) "הרשעים בחייהן קרוים מתים", ודבריהם אמת. וההולך בחכמה חי חיי נפש, כי תאיר נפשו באור חיים. כמו שאמר קהלת (קהלת ב, יג) "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן השכלות, כיתרון האור מן החשך", ובארנוהו למעלה (חדר ז' חלון י'). והנה ההולך בחכמה ימצא בלבו עוז ושמחה, ובמחשבתו דבק בדברים עליונים. ומוצא בעצמו ענין נשגב מדרכי הטבע, ואלו הם חיי הנפש. וכן יקרה לו בְּהִפָּרֵד נפשו מגופו, יאיר באור החיים. והכסיל בחושך הולך. הסגולה השניה, שבעל תושיה ומזמה בהיות בו גלוי ציורי הדעת והבינה וההשכל, על שפתו יעלה טוּב טעם ודעת. כל השומע דבריו ישמח בהם וימצא חן בעיני כל אדם. ועל זה אמר "וחן לגרגרותיך". וכמו שבארנו (חלון ג') שמִלַת "גרגרותיך" נופל על הקָנֶה המוציאה קול. וכן בארנו שם מלת "חן", שהוא על הדעת והבינה. כלומר התושיה והמזמה יהיו חן בגרגרותיך, כל שומעי מִלֶיךָ ישמחו בך. ואין כן הנלוז מן החכמה, אעפ"י שהוא בטבע בעל שכל ובינה, הנה ישתמש בהם לעניני הבל וּלְדַבֶּר אולת ותעתועים, ואין בו ענין אלוהי שיתננו לחן בעיני שומעיו. והתושיה והמזמה הם המושכים העזר האלוהי על האדם, להחיות נפשו בעוז ושמחה ומראות אלהים בשקול הדעת, ולתתו לחן בעיני כל. ואינו דומה לכַּת אנשי חן, בעבור חכמות למודיות ומלאכת מעשה הנושאים חן בעיני מלך ושרים, בעבור שהן נהנין מידיעתם ומחכמתם, אבל מלבד זה אינן נושאים חן. ואנשי תושיה ומזמה בנושאם קולם ישאו חן בעיני אלהים ואדם. כשיתפללו אל השם ב"ה יֵעָתֵר להם, וכן כשיבקשו דבר ממלך ושרים יתרצו להן. כי החן קבוע בגרגרותיך. כדרך (שיר השירים ב, יד) "כי קולך ערב ומראך נאוה" הכתוב בשיר קדש. וכבר בארנו זה למעלה (חלון ג'):

(משלי ג, לג) "מְאֵרַת יי' בבית רשע, ונוה צדיקים יברך". אחר שהזכיר שתי הקצווֹת בתארים כוללים, כי תאר "נלוז" כולל הרשעים והלצים והכסילים, שכולם נלוזים מדרך החכמה. וכן תאר "ישר" כולל הצדק והחכמה הקודמים לה; בא אתה להזכירם בדרך פרט. והחל מן ה"רָשע" שהוא תאר רע מאד ומורה על מי שהתגברה בו תכונת הרשעה. ובכלל זה איש החמס שבארנו למעלה (חלון י"ז) וכדרך (משלי י, ו) "ופי רשעים יכסה חמס". והוא עושה פעולות רֶשע וההשחתות הגדולות. וכן אמר המשורר (תהלים לו, ב) "נאם פשע לרשע, בקרב לבי אין פחד אלהים לנגד עיניו". ואמר (שם, ד) "חדל להשכיל להיטיב" כי כל תחבולותיו להרשיע. והודיע פה כי (קהלת ח, יג) "טוב לא יהיה לרשע". ואם [אמנם] תראה שמגיע לו כמעשה הצדיקים דע כי "מארת יי' בבית רשע". וכמו שאמר (תהלים לז, לה-לו) "ראיתי רשע עריץ ומתערה כאזרח רענן, ויעבור והנה איננו ואבקשהו ולא נמצא". ו"מארה" הוא החסרון והמגרעת. ותאר "צדיק" על מי שהתגברה בו תכונת הצדק. והוא עושה כל עניניו בצדק, וכמבואר למעלה (חדר ה' חלון ב') וה' יברך נוהו. והברכה היא התוספות בטוב. וזה מפורש בתורה ובספרי הנביאים. ועוד יש בו משל. כי (ישעיה נז, כ) "הרשעים כים נגרש". והם תמיד במהומה פנימית ובחסרון הדעת והמנוחה. וגם על זה נופל מלת "מארה". כמו (דברים כח, כ) "ישלח יי' בך את המארה ואת המהומה ואת המגערת". והנה הרשע תמיד במהומה פנימית ובמגערת, וכדרך (משלי יג, כה) "ובטן רשעים תחסר". והצדיק ירגיש הברכה בנוהו, שמחה ועוז; ובמעט אשר ישיג מקניני העולם ישמח הרבה. וכדרך (תהלים לז, טז) "טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים". ומלת "בית" כפשוטו, גם נופל על הנפש. כמו (משלי יד, א) "חכמת נשים בנתה ביתה, ואולת בידיה תהרסנו". (שם כד, ג) "בחכמה יבנה בית" ובארנוהו למעלה במקומו (חדר ט'). ומלת "נוה", נופל גם על נשמת הצדיק כמו (משלי כא, כ) "אוצר נחמד ושמן בנוה חכם". (איוב ח, ו) "וְשִׁלַּם נְוַת צדקך", וגם זה מבואר למעלה (חדר ג' חלון י'). ומלת "יברך" נופל גם על הברכה בנשמה, תוספות אורה ושמחה ומנוחה. וכדרך (משלי ג, כב) "ויהיו חיים לנפשך". והענין מבואר מעצמו: