משלי ג:כז מחשבת ישראל: גן נעול, חובות הלבבות, צורת בית המקדש והצדק הסוציאלי והצדק המשפטי והמוסרי שלנו

מופת נאמן שמעשה הבריות האלו אינו בחכמה, תראה מדברי שלמה ממה שייחס לכל אחד מהן, ועם זה נעמוד על מקצת סוד מְשָׁלָיו. אמר (משלי ל, כח) "הנמלים עם לא עז, ויכינו בקיץ לחמם". וראינו במקום אחר מספרו שצוה את העצל ללכת לראות דרכי הנמלה. ואמר (שם ו, ו-ח) "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וַחֲכָם. אשר אין לה קצין שוטר ומושל. תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה". מבואר כי העצל ילמד דרך הזריזות מן הנמלה. וכבר בארנו (חדר ה' חלון ג') שהנמלה מאכלה גרעין ומחצה כל ימי חייה. והיא אוספת גרעינין רבים אל חוֹרָהּ, וטורחת מאד באסיפתן ובשמירתן שלא ירקבו, כמו שכתוב בספרי חכמי הטבע. ואין זה חכמה אלא סּכלות גדולה הוא בערכה. כי מה יועילו לה כל המאסף הזה? ואם ינהג כן האדם לאסוף ולכנוס אוצרות רבים למחיה על אלף שנים, יתואר "רע עין". כדרך (משלי כח, כב) "נבהל להון איש רע עין". וקהלת אמר (קהלת ב, כו) "ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס". ומלבד זה הוא סּכלות גדול. כי אם בגבורות יחיה האדם שמנים שנה, ועזב לאחרים חילו. וחלילה לחשוב שעל זה אמר שלמה "ראה דרכיה וַחֲכָם". אבל באמת הנמלה אינה עושה בחכמה. אבל היא מוכרחת להתנהג ככה, כי הבורא ב"ה הטביע בה מדת הזריזות הגדולה שלא תנוח ולא תשקוט מֵאֱסוֹף וּמֵכִּנוּס יומם ולילה, ולשמור היטב מה שאספה. ועל זה אמר "מחוכמים". כלומר בהכרח. ואולם כל מה שהטביע היוצר ב"ה ביצורים היא בחכמה ולתועלת יצוריו. ואחר שמדת הנמלה היא לרע לה וללא יועיל, אין זה אלא ללמד לבני אדם דרכה בחכמה. לא שילמדו ממה לאסוף ולכנוס התבואות והסגולות שהן תחת השמש יותר ממה שצריך להם. אך ילמדו ממה שינהגו כן בחכמה,¹בלימוד החכמה ויטרחו תמיד לאסוף חֻקֵי החכמה הרבים, ולשמרם בלב שלא ילוזו מעיניהם. כי נשמת האדם עומדת לעד, וצריך לאסוף דברים רבים שהן לחיי עולם. ועל זה אמר "רְאֵה דרכיה וַחֲכָם". כלומר ראה מנהגה שהיא טורחת לאסוף כאילו תחיה לעולם, וַעֲשֵׂה כן בחכמה, וַחֲכָם. [ת]נהג בזריזות לשקוד על דלתות בתי החכמה יומם ולילה. כדרך (משלי ג, כז) "אל תמנע טוב מבעליו", שגם הוא תוכחה לעצל. וכן (משלי ג, כח) "אל תאמר לרעך לך ושוב" כמבואר למעלה (חדר י' חלון ט"ו). כי העצלה תפיל תרדמה בנפש. ובאחרית, יהיה "חכם בעיניו". ומבואר בבית הראשון (חדר ו' חלון י"ד):

וְכֵן שְׁתֵּי מִדּוֹת הַנְּדִיבוּת וְהַכִּילוּת וּמְקוֹם הַנְּדִיבוּת לָשׂוּם כָּל דָּבָר בִּמְקוֹמוֹ וְלָתֵת לְכָל בַּעַל מִדָּה חֲמוּדָה מִן הַמָּמוֹן וְהַחָכְמָה כְּפִי מָה שֶׁרָאוּי לוֹ כמ״ש (שם ג) אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו בִּהְיוֹת לְאֵל יָדְךָ לַעֲשׂוֹת וְאָמַר (שם ה) יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה.

והנה כל דברי העולם תאר קהלת בספרו "תחת השמש". וכמבואר למעלה בחלון הראשון. והחכמה לבדה עליונה ממעל לשמש. כדרך (ב, יד) "החכם עיניו בראשו והכסיל בחשך הולך". (ב, יג) "כיתרון האור מן החשך". ומטעם זה יתאר הסכלים הדבקים בדברי העולם לבד "רואי השמש". בעבור שלא יראו בחכמה שהיא ממעל לה. והחכם שעיניו בראשו רואה באור החיים. ועל זה אמר (ז, יא) "ויותר לרואי השמש". כלומר נחלת החכם טובה לרואי השמש, וצריכה להם יותר ממה שהיא צריכה לבעל הנחלה. ואמר הטעם, כי (ז,יב) "בצל החכמה בצל הכסף". כלומר שיבואו לחסות בצל תורת החכמה, בסבת הכסף. כי יתאוו לחסות בצל כסף החכם ושייטיב עמהם, ויהיו דברי חכמתו נשמעים וילמדום. כמו שאמרו קדמונינו ז"ל (פסחים נ, ב) "מתוך שלא לשמה בא לשמה". אבל החכם עצמו אינו צריך לעושר עם החכמה. כי אין העושר נחשב מאומה בערך החכמה, והיא שלימה בעצמה ולא תצטרך לדבר אחר שישלימה. ועל זה אמר "ויתרון דעת". כלומר יש יתרון לחכמה ודעת על הנחלה. ואמר הטעם, "החכמה תחיה בעליה". כלומר החכמה גם בהיותה בלי עושר ונחלה תחיה את בעליה. ומלת "בעליה" כמו (משלי ג, כז) "אל תמנע טוב מבעליו", פירוש ממי שראוי לו, והוא בעל החכמה הנוהג כפי חכמתו. כי לו ראוי תאר ה"חכם". ובהתנהגו כפי חכמתו, תחיה את נפשו ותאיר באור החיים. לא מי שאסף חכמה ואינו נוהג במנהגיה. כדרך (ע"פ ירושלמי ברכות פ"א ה"ב) "הלומד ואינו עושה, מוטב לו שתהפך שלייתו על פניו". ולפי שהחכמה לבדה תחיה את בעליה. תבין כי אין הנחלה הכרחי לחכם. ורק טובה היא לו בעבור זולתו הרואה שמש. והראב"ע ז"ל פירש "אם יתכן שתהיה לחכם נחלה, טוב הוא לו. ויותר טוב לרואי שמש כי יכבדו אותו בעבור עשרו. ואז יהיה החכם חוסה בצל החכמה ובצל הכסף. אכן יש הפרש בין צל חכמה וצל כסף. שהחכמה תחיה בעליה. כי החכמה היא צורת הנשמה העליונה שאינה מתה במות הגוף" ע"כ. וממה שפרשנו התבארה המליצה יפה. והבן: