משלי ג:לב מחשבת ישראל: גן נעול ומורה נבוכים

"שמרני יי' מידי רשע, מאיש חמסים תנצרני, אשר חשבו לדחות פעמי" (תהלים קמ, ה). פסוק זה נכתב באותו המזמור. והרשע שהזכיר הוא איש רע הנכתב למעלה. והודיע שאיננו ההולך אחר יצרו ולבו מאמין בה' ובתורתו, כמו "תועבת יי' מחשבות רע, וטהורים אמרי נועם" (משלי טו, כו) המבואר למעלה (חדר ט חלון יב). אבל מדבר על הרשע, שהוא רע והולך אחר מחשבותיו הרעות, וכפי עצת לבו יכין לעשות כן כמו "אשר לא הלך בעצת רשעים" (תהלים א, א) המבואר במקומו. ובקש שישמרהו וינצרהו מהסכמת הרשע ואנשי החמס החושבים לדחות פעמיו, בלי פחד אלהים ועצת הלב. ודומה לפסוק "אשר חשבו רעות בלב" (תהלים קמ, ג) המבואר בחלון זה. והנה ההיפך מן הרשע הוא הצדיק, כדרך "מְאֵרַת יי' בבית רשע, ונוה צדיקים יברך" (משלי ג, לג) שבארנו בבית השני (חדר עשירי, חלון יח). וההיפך מאיש חמס הוא הישר, כי איש החמס כובש בחזקה ציורי הדעת והשכל המתגלים בטבע בלבו. והישר הוא המתאמץ להתבונן ביראת ה' ולהשכיל שכל טוב באמתת השם, כדרך "ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, יא). ונאמר "ואת ישרים סודו" (משלי ג, לב). כי השם יאר פניו אל הישרים [לפרש להם] וילמדם דעה והשכל. והוא העזר האלוהי שדברנו עליו בבית הראשון (חדר ה חלון ג). ולכן חתם דבריו "אך צדיקים יודו לשמך, ישבו ישרים את פניך" (תהלים קמ, יד). "צדיקים" נגד "מידי רשע", ו"ישרים" נגד "איש חמסים". ואצל "ישרים" הזכיר מלת "פניך", והמשכיל יבין.

(משלי ל, כח) "שְׂמָמִית בידים תתפש, והיא בהיכלי מלך". והוא העכביש שהיא מרמש האדמה והיא תארוג בידים, והיא באה בהיכלי מלך שהוא הנכבד שבאדם. ואין השממית עושה כן בחכמה. כי המנקים חדרי המלך יסירוה וימיתוה. ויותר טוב לה בשבתה בבית הכפרי, כי הוא לא יקפיד על זה. ואולם היא מוכרחת לעשות כן בטבעה ללמד לבני אדם דרכה בחכמה. שאל יקטינו מעלתם עד להֶשְׁחֵת. ואל יאמרו "מוֹתר האדם מן הבהמה, אין". ומה האדם כי יבוא אל היכל המלך ה' צבאות? לְהִדָמוֹת למלאכי אלהים בחכמה עליונה ובדעת אלהים. והוא ילוד אשה ובא מטפה סרוחה, קצר ימים ושבע רוגז? וכאומר: לך אל השממית שהיא מרמש האדמה, מן הבריות היותר שפלים והיא יושבת בהיכלי מלך. וזה משל לאדם שעל ידי מעשיו ופעל ידיו הטובים בחכמה ובדעת, יבא אל היכל המלך ה', ותנוח עליו רוח אלהים, ויעמוד בסוד ה'. כדרך (משלי ג, לב) "ואת ישרים סודו". וזה תוכחה לכת הפתאים והאוילים מְשׁוּחָתֵי הדעת כי הם בוזי חכמה ומוסר. ואומרים אין לאדם רק לאכול ולשתות ולעשות תאותיו כמעשה הבהמות והחיות. ודברי חכמים הם בעיניהם דברי גאוה. כדרך (משלי כד, ו) "ראמות לאויל חכמות", ומבואר למעלה (חדר ט' חלון י"ג) והמשכיל יבין. וישמע חכם ויוסף לקח. כי יש בדברי שלמה משל ומליצה וטעמים רבים. והנה למדת שאין ארבעה הקטנים הללו עושים בחכמה. אבל הם "מחוכמים". ולפי שכַוָנַת שלמה ללמד לבני אדם דרכי החכמה ויראת ה' קראם "חכמים". להורות כי ממעשיהם שעושים ילמד האדם חכמה גדולה ושרשי היראה.

(משלי ג, לב) "כי תועבת יי' נלוז, ואת ישרים סודו". פירוש, לפי שכל החוטא בחכמה חומס נפשו, והרי הוא תועבת ה'. ומלת "נלוז" כמו (ג, כא) "אל ילוזו מעיניך", והוא ההסרה במחשבה. וכן כל הסָר במחשבתו מן החכמה מתואר "נלוז". והטעם נשען על המבואר למעלה, שכל המנהגים מתוארים דרכים, ודרך האמת חכמה; ודרך השקר סּכלות ורשעה. והסָר מן החכמה נלוז מדרך האמת והולך בדרך שקר. וכן דרכי הבינה ומדע הם דרכים ישרים, והנלוז הוא הולך שוא ואיננו על "דרך" כלל, וכמבואר בכלל השני. ובעבור כן הוא מתועב כי בהיותו נלוז מכל וכל, הוא מִכַּת החומסים. ומלת "ישר" תואר נכבד והנחתו על יושר הלב בבינה ובשכל, וכמבואר בבית הראשון (חדר ב' חלון ה') והוא מַתַּת אלהים. ועל זה אמר (משלי ב, ט) "אז תבין צדק ומשפט ומישרים". כדרך (תהלים צז, יא) "ולישרי לב שמחה". ומלת "סודו" כמו (כה, יא) "סוד יי' ליראיו". (עמוס ג, ז) "כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים". כי השם ב"ה מגלה תעלומות חכמה וסודות עליונים לישרי לב. והזכיר זה בדרך משל. כמו מי שיש לו אוהב נאמן מגלה לו סודו, ולא יעשה כן לשאר בני אדם. כן הישרים הם אוהבי ה' ואנשי סודו. והמשל מן הקצה אל הקצה; הנלוז מן החכמה איננו בגדר בן אדם. כי הוא תועבת ה' כביכול כמו שונא לו. והישרים הם אוהביו הנאמנים שיגלה להן סודו. וכן זה שאמר דוד ע"ה "סוד יי' ליראיו" הם ישרי לב, אותן שנאמר עליהן (משלי ב, ח) "אז תבין יראת יי'", והם אנשי סודו. והנה בפסוק זה נזכרים שתי הקצווֹת בדעות. הנלוז הולך אחר דעתו המשובשת, והישר הוא הנבון היודע גם בסוד ה'. והנלוז הוא תועבת ה', רחוק מאור פניו ית', וצלמו נבזה. והישר קרוב אל ה' ומאנשי סודו. כביכול כמו מלך בשר ודם ששריו ואוהביו עומדים לפניו, והמלך מגיד להם סודותיו וחפצו: