משלי ו:ו מחשבת ישראל: נתיבות עולם, עקידת יצחק וגן נעול

בספר משלי (ו') לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם, אשר אין לה קצין שוטר ומושל תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה. שלמה המלך ע"ה בא להזהיר את האדם על מדת הזריזות, שלא יהיה האדם עצל במעשיו. ובפרט כאשר יש זמן מיוחד ומוגבל שאם לא יעשה עתה יהיה מפסיד שלא יוכל לעשות עוד, כמו התשובה שאם לא יעשה בעודו בחיים לא יוכל לעשות אח"כ. ולכך אמר שילמד מן הנמלה שהיא בריה קטנה שבקטנים וכחה קטן ביותר, ולפי הדעת אין ראוי שיהיה נמצא בה הזריזות כי הזריזות הוא מפני הכח שיש בבריה, אבל זאת היא בריה קטנה ושפלה ונמצא בה הזריזות היותר. ופירוש קצין שיהיה גוזר עליה המעשים שתעשה, ושוטר הוא שמכריח אותה בכח על המעשים שהשכל נותן וזה נקרא שוטר. ועם כי לא שייך דבר זה בנמלה, ור"ל במה שאמר כי אין לנמלה קצין, ר"ל שאין לה סדר המין כמו שיש לשאר ב"ח, כי שאר ב"ח אע"ג שודאי אין להם קצין ושוטר מ"מ יש להם סדר במין שלהם בטבע, וכמו שיש למין האדם מלך מסדר עניניהם, כך יש לכל המינים שנמשכים אחר הסדר בעצמם והטבע הוא מלך שלהם עד שעניניהם מסודר. אבל לנמלה אין דבר זה שיהיה במין סדר בטבע, וכמו שאמרו בפרק אלו טרפות (חולין נ"ז, ב') שאין לנמלה בפרט קצין ושוטר ע"ש, ושאר מיני ב"ח יש להם קצין ושוטר כמו שאמרנו כי לשאר ב"ח יש להם סדר בטבע והסדר הזה הוא מלך שלהם כי אין המלך רק סדר המין ואין ד"ז לנמלה. ועם כל זה אף שאין לה קצין ושוטר שהוא מסדר את המין ביחד והם חסרים שלימות זה, מ"מ אינם חסרים דבר שהוא שלימות עצמם, דהיינו שהנמלה זריזה ביותר שלא תחסר מאכלה דבר שהוא צורך עצמה. והאדם יש לו קצין ושוטר המסדר את מין האדם שלא יזיק זה את זה, ועם כל זה נמצא בו שהאדם מחסר שלימות עצמו ואינו עושה המעשים שראוים לו לעשות ולבסוף אי אפשר לו לעשות ונמצא חסר. ומפני שהתעצל ומפני עצלותו אינו נותן דעתו ללמוד מדבר אחר אמר לך אל נמלה עצל, כלומר אתה עצל שמפני עצלותך אין אתה למד ומתבונן בנמצאים, התעורר נפשך ולך ללמוד מן הנמלה אשר אין לה קצין ושוטר ואוגרת בקיץ לחמה, כי בחורף לא תמצא מאכלה ולכך היא זריזה לאסוף מאכלה בקיץ אשר הוא זמן שתמצא מזונות שלה. ואיך האדם לא ישים על לבו וילמד שיהיה זריז במעשים ובתשובה כאשר עדיין הוא בעוה"ז, ואינו זריז לתקן מעשיו בתשובה ואין רואה את הנולד כמו שהתבאר:

^*תוכן דעת הרב ז"ל הוא כי כל חכמי המוסר, חלקו חובות האדם לג' מחלקות, חובות האדם לנפשו חובותיו לזולתו מבני אדם וחובותיו נגד הי"ת, והנה חובותיו נגד עצמו, הן בבחינה גופנית, שישמור נפשו מכל רע ואסון כפי יכלתו, וימציא לה כל ההנאות ההכרחות לקיום גופו, ממאכל ומשקה, נקיון גופו ורחיצתו לעת הצורך, ושאר מחסורי הגוף אשר אי אפשר לו בלעדיהם, (עיין מזה ביאורי למעלה בתוכן שער ס"ט,) ובבחינה מוסרית הוא צריך לשקוד ולשמור תמיד כל תכונותיו והתפעליותיו, לבלתי צאת אחת מהנה חוץ לגדר הראוי והשיווי, כי אם יסכימו יחד על פי החוק והמשפט הראוי, למען יהיה בעל מדות ותכונות טובות וישרות, והחובות אשר לאדם נגד רעיו ועמיתיו, הן לא לבד חובות שוללות, ר"ל לבלתי עשות להם רעה ועול, כ"א גם חובות מחייבות ר"ל לעזרם ולתמכם, ולהטיב למו ככל אשר תמצא ידו, אם בגופו להצילם ד"מ מיד חזק מהם, או בהונו ורכושו לפתוח יד לעניים ולאביונים בעת צר להם, או בעצת חכמתו ותבונתו להורם הדרך אשר ילכו בה והמעשה אשר יעשון למען השיג מחוז חפצם, והחובות אשר לאדם נגד הי"ת הלא הן להשתדל לדעת ולהכיר אותו כפי היכולת האנושית, ולקבל עליו עול מלכותו, ר"ל לעשות ככל אשר צוה הי"ת אף שאין שכלו מחייב אותו בעבור היותו דבר המגיע לתועלת גופו או לתועלת זולתו, ככל מצות השמעיות אשר יעשה אותן האדם רק למען שמוע בקול ה' המצוה אותו, ולמען הכנע לו כאשר יכנע העבד לאדוניו, (עיין מזה ביאורי לשער ל"ג) ועל שלש אלה חובות האדם, העיר הנביא מיכה באמרו "מה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט" כי זה רומז על חובות האדם לנפשו, לכלכל כוחות גופו במשפט, ולתת חוק וגבול לכל תכונות והתפעליות נפשו במשפט וצדק, "ואהבת חסד" רומז על חובות האדם לזולתו להתחסד עמו כפי יכלתו, ואף כי שלא להרע לו "והצנע לכת עם אלקיך" רומז על חובותיו נגד הי"ת לדעת אותו, ולהיות תמים עמו, לעבדו בלב שלם ובנפש חפצה אף בעשיית המעשים אשר לפי ראות עיני שכלו לא יגיעו לתועלתו, או לתועלת רעיו לשחר טובם ואשרם הזמני ונמשך מזה כי יש גם ג' מיני שלימיות, כי מי שימלא חובותיו לנפשו ישיג שלמות עצמותו, והממלא חובותיו לזולתו, ישיג שלמותו בבחינתו לאחרים, ובמלאו חובותיו נגד הי"ת יהיה תמים ושלם עם אלקיו.
והנה ב' מיני שלמיות הראשונות הן גם בבחינה מה, אייניגערמאסען, בשאר בע"ח זולת האדם, כי גם הם ישתדלו ע"י רוח התשוקה הטבעית אשר הטביע ה' בקרבם למלאות מחסוריהם הגופנים, ד"מ הנמלה תכין בקיץ לחמה, והדבורה תאגור ותאסוף דבשה, והביבער אשר הוא מחיות הלוחכים, ורוב משכנו באמעריקא הצפוני יבנה לו בית מכון לשבתו, וכן הנמלים הלבנים הנקראים טערמיטען, שוכני יבנו להם אהלים ובתים מחול וטיט החזקים מאוד, אשר גבהם מעל הארץ לפעמים י"ב רגל, ורחבם מתחת ח' רגל, אשר מרחוק יראו כבתי בני אדם, ובזה יקנו להם גם המה שלמות עצמותם בבחינה גופנית, וכן נראה ג"כ, כי בע"ח השונים למיניהם יעשו חסד עם זולתם, ואף כי עם קרוביהם ויוצאי חלציהם בגופם ובאיבריהם כי הנשר ירחף על גוזליו, והתרנגולת תסך באברותיה על אפרוחיה ולא תתן איש זר להרע למו, גם תנין יחלצו שד להניק גוריהן, וקצת החיות יחמלו גם זה על זה, כמו שאחז"ל "למה נקרא שמה חסידה שעושה חסד עם חברותיה", וכבר אמרו הטבעיים הקדמונים, כי בזה יש יתרון לחייתו יער על בני אדם, כי אף שנראה הרבה בני אדם אשר ירעו איש לרעהו, עד שלפעמום יקום איש על אחיו ורצחו נפש לא נמצא בכל זאת שיטרוף ארי או זאב או שאר בע"ח את בן מינו, (ואף בדגי הים העומדים על מדרגה יותר שפלה בהרגש החמלה הטבעיית, בעבור קור דמם, יהיו הקטנים רק ממין אחר למאכל הגדולים ולברות למו אבל בכל זאת לא ירעו ולא ישחיתו אותם רק בזדון ובחמת רוחם, כמשפט בני אדם, כאשר תעלה חמתם באפם איש על רעו,) ונמשך מזה, כי גם קנין השלמות עם זולתם יש לחייתו שדה ושאר בע"ח בבחינה גופנית, אפס השלמות השלישית, והיא שלמות האדם ביחסו לאלהיו, היא מיוחדת לו לבדו באשר הוא אדם בעל נפש משכלת כי רק היא יכולה להכיר בוראה ע"י התבוננה בברואים ותעלה תמיד מעלה מעלה עד אשר תגיע אל סבתם הראשונה שהוא הי"ת, ואין לשאר בע"ח חלק בזה כי הם חסרי דעת ותבונה, ועפ"י הדברים האלה הולך הרב ומבאר כמה פסוקים במשלי ל' (עיין בפנים הספר),
היוצא מדברי', אלה הוא, כי יתרון האדם משאר בע"ח היא רק כשרון ההשתכלות והדבור, זיין איהן פאר אללען איבריגען טהיערען אוסצייכענדער פארציג איזט בלאס זיינע פעהיגקייט צום דענקען אונד שפרעכען כמ"ש החוקר כי לא בכח הזן ונפשו הצומחת יסוגל האדם אחרי שהם גם לשאר הצמחים, אף לא בנפשו המרגשת שהיא גם בשאר בע"ח, כי אם בכח שכלו ובפעולותיו הנעשות בהשכל ודעת יסוגל מזולתו, ואחרי היות דבור האדם שליח ומליץ שכלו המיוחד לו, ראוי לו שישאירנו תמוד בכבודו, ושיהיה רק בהשכל ודעת, ולא לבד שלא יחלל ולא יטמא, אותו בדברי נבלה ושמצה, כי אם ישתדל שלא יהיה לריק וללא הואיל, כי אם לצורך השכל ולתועלתו לבד, כמו שהאריך בזה המורה פ"ח מחלק ג', והרב בשער ס"ב (עיין ביאורי שם) כי רק בהיות השימוש בדבור כראוי הוא שליח השכל המסכים ודומה לשולחו, בבל בהיותו דבר שפתים אך למותר, ידמה רק לגעית השור על בלילו, או לצפצוף העופות המצפצפים והמהגים, ואם בענינינו עם בני אדם זולתנו צריכים אנו להזהר בדבור שאינו לצורך אף כי שלא נדבר נגד פני עליון דבר אשר לא לרצון יהיה לפניו כמאה"כ, "אל תבהל על פיך וכו' כי האלקים בשמים, ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים" ר"ל בהיות כי כגבוה שמים על הארץ גבהו דרכיו מדרכיך, ותאריו היקרים אף כי מהותו ית' נשגבים מאוד ממך ומדעתך להשיגם, הלוא על נקלה תוכל לפשוע בדבריך, ע"כ היותר טוב לך הוא שיהיו דבריך מעטים, ונמשך מזה כי כאשר ידור איש נדר לעשות דבר מה לכבוד הי"ת היה על כל פנים יותר טוב אם לא נדר כלל כי אם יהיה הדבר ההוא דבר מצוה שנצטוה עליו כבר לעשותו אף שיקיים נדרו הלוא יחלל בכל זאת בנדרו זה כבוד עליון בהראותו לעיני כל, כי רק בהכרח נדרו לא ברצונו החפשי ימלא רצון הי"ת אשר צוהו כבר לעשות כן, וע"כ אחז"ל כל הנודר כאלו בונה במה, והמקיימו כאלו מקטיר עליה" כי כמו שהמקטיר בבמה לכבוד הי"ת אף שפעולתו רצויה בעצמה, בכל זאת בהעשותה במקום אשר לא ירצה לפניו גם הפעולה אינה נרצית, כן מעשה הנודר הזה, אף שהוא בעצמו טוב בכל זאת בעבור העשותו רק בהכרח ואונס הנדר לא ירצה עוד לפני ה' כמו המעשה הטוב ההוא בעצמו אשר יעשהו איש ברצון חפשי אשר איננו אסור בחבלי וזיקי נדרו ואף כי שיחטא ואשם אם לא ימלא נדרו זה, כי אז יעשה שתים רעות מצות ה' יפר ומוצא שפתיו יחלל ואם הנדר בדברי הרשות ר"ל לעשות דבר אשר לא נצטוה עליו הלוא אם יעבור על דבריו יחטא ואשם, כי חילל דברו, ואם יקיימנו מה יתן ומה יוסיף לו אחרי שמעשהו זה איננו פועל מוסרי ונרצה לפני ה', אחרי שלא צוה ה' לעשותו, ובזה מבאר הרב ז"ל והולך כמה פסוקים ומאמרי חז"ל, ועל זה רומז גם מאמר חז"ל שהחל בו הרב ז"ל כי אחר שהורה לנו שאל יחשוב אדם, כי באמרו ערכי עלי יוכל להעריך נפשו כפי רצונו פחות מהערך הקצוב בתורה לפי שניו, או לאחר לשלמו, יען שלא הוציא עוד בשפתיו דבר קצוב אשר ירצה לתת אל הקודש, כי אם כמו שבנדרים עובר בבל יחל אם לא ישמור מוצא שפתיו כלל, ובבל תאחר אם ישהה לשלם נדרו, כך בערכין וכו' אמר אח"כ "לפיכך משה הזהיר את ישראל, וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא," להורות שלא לבד בדברי רשות טוב אשר לא תדור, כ"א גם בדבר מצוה, שאם תדור אף כי תשלם הלוא תראה עכ"פ שרק באונס והכרח נדרך אתה עושה המצוה, וזולת זה חדלת לעשותה. עם ששלמות האדם ימצא משלשה עניינים. בשלימותו עם עצמו, ובשלמותו עם זולתו ממנו, ושלמותו עם אלהיו. כמו שעל שלשתן אמר הנביא ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכם עם אלהיך (מיכה ו׳:ח׳). כי הענין הראשון עשות משפט עצמו בתקון תכונותיו ומדותיו מצד מה שהם קנינים בו כמו דאת אמר (שופטי' י"ג) משפט הנער ומעשהו. והשני הוא ההצטדק עם הזולת בהוצאת הפעולות המדותיות אל הפועל כי אהבת חסד הוא מה שיתחסד האדם עם זולתו. והשלישי הוא ההשתלם עם אלהיו בהיות תמים עמו ומשתמר מחטוא לו בהכרתו אותו וקבל עליו עול מלכותו. וכמו שאמר דוד (ד"ה א' כ"ח) ועתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה. הנה באמת השלמות המיוחד אל האדם הוא זה הענין השלישי כי השנים הראשונים הנה ימצאו לו מצד סוגו. אמנם השלישי מצר הבדלו וזה כי ההשתלם האדם בצרכי עצמו לא ימצא לו במה שהוא מדבר אבל במה שהוא חי כי הבעל חי בלתי מדבר ימצא לו זה השלמות כמו שנראה בנמלים ובדבורים וזולתם אשר יש להם חריצות נפלא בהכין להם הנאות לצרכי חייהם. גם ימצא בהם ההשתלם עם הזולת ממינם כמו שהוא בנדיבות החרנגול וכבר אמרו חז"ל (חולין ס"ג.) למה נקרא שמה חסידה שעושה חסד עם חברותיה וכמוה רבות. אמנם ההשתלם עם האל יתעלה ח"א להמצא אלא מפני הנפש הדברית שהיא ההבדל המיוחד לו כי היא אשר תצליח ותשכיל בדברים שלמעלה ממנה במדרגות הנמצאות עד הגיע אל הסבה הראשונה יתברך שמו ותזדרז לדעת אותו והצנע לכת בדרכיו. ^*וזה הענין אמרו החכם וכו', להבין דבריו אלה, עיין ביאורי בראשית דף ע' וקי"ד ע"ב, ודף קל"ד ע"א והכונה פה כי אחרי שאמר החכם כי הדרושים האלקים נשגבים מדעת אנוש והתפלל שבהכנסו לדרוש בעיונים אלה, אל יביאוהו לחטיא מטרתו זאת הריש והעושר, ר"ל העיון הרב או המעט יותר מהראוי, וכי גם הענינים הטבעים נפלאו ממנו, וזכר גם סבת כל זה אמר אח"כ, כי בכל זאת חייב אדם להשתדל בלימוד וקנין החכמות, כי מלבד שהעסק בחכמות הוא עונג אמיתי לאדם אשר לא יסולה בכתם אופיר, יקנה ג"כ רק עי"ז שלמותו המיוחדת לו, באשר שהוא אדם, ר"ל חי משכיל ומדבר כי כל עוד יוסיף לעסוק בחכמה, תתרחב דעתו ויחודד שכלו יותר ולשונו תלמד לדבר צחות בהשכל ודעת [וכן אמר החכם המליץ ציצערא לזקני רומי: "דעו אחי כי לולא שבעה לה נפשי חכמה ודעת במדעות שונות לא אוכל לדבר פה במקום המשפט לפניכם יקירי רוח שופטי מישרים ! כמעט בכל יום בענינים שונים, כאשר אמליץ בעד אנשים רבים ושונים. כי גם אני גם כחי נבול יבול אם לא אמצא לנפשי עונג ומרגוע בעת הנפשי מעבודתי ויגיעתי ע"י לימוד החכמות והמדעות אשר תהיינה שעשועי יום יום, כי כמו חלב ודשן תשבע נפשי אם הגית לפי תבונות," והחכם האשכנזי המעתיק אותו כתב על דבריו וז"ל: "בצדק אמרי פי החכם הזה, כי כל איש אשר יחפוץ להורות לזולתו חכמה ודעת, אם באומר ודברים במו פיו, כדורש ברבים, או מורה תלמידיו או בעט סופר מהיר, כמחברי ספרים להורות קוראיהם, יצטרכו תמיד להוסיף ידיעתם וחכמתם ע"י קריאתם ספרי חכמים זולתם, כי לולא זאת הלוא על נקלה תקצר יד חכמתם, כי רק ע"י קיבוץ והתחדשות הדעות בקרבם הלקוחות מחכמים אחרים, יוסיפו גם המה בחכמתם, תחת, כי אם לא ילמדו לקח מזולתם, ויסתפקו במה שידעו כבר, לא לבד כי ילאו מהוסיף חדשות ונצורות לא ידעו מלפנים, כי גם ישכחו את אשר ידעו כבר, אם לא תתעורר ידיעתם הראשונה, ע"י הדעות החדשות אשר יקראו בכל חכמה מפי ספרי שאר החכמים, ובשכבר הימים באים הכל נשכח מאתם, עכ"ל, ומה שאמרו חכמי עמים אלה בבחינת שאר החכמות והמדעים אחז"ל בבחינת חכמת התורה באבות פ"א "ודלא מוסיף יסף" ר"ל מי שאינו מרבה חכמתו יום יום, ישכח גם מה שידע ולמד כבר, כמו שאמרו בהיפך בסוכה דף מ"ו ע"ב על הכ' "והיה אם שמוע תשמעו, אם שמוע בישן" (אם תחזור על תלמודך, ששמעת כבר מאחרים), "תשמעו בחדש" (תתחכם להבין דברים חדשים מתוך דברים ישנים) (עיין פרש"י שם), וע"כ נמשלו לדעתי גם התורה והחכמה למים, כמא"הכ (ישעיהו נ״ה:א׳) "הוי כל צמא לכו למים", יען כי כמו שהמים העומדים בלי תנועה המסובבות מהוספת מים אחרים עליהם, ונזילתם אל תוכם, יסרחו ויפסדו על נקלה, כן ידיעת איש בתורה ובחכמה, אשר לא תחודד ותתוסף יום יום ע"י לימוד חדש, ואף כי ע"י חכמת חכמים אחרים זולתו, ידיעותם המתחדשות לבקרים, תסרח ותשכח על נקלה, ותתערב בסכלות מהר חיש, עד כי תאבד מעט מעט, (וגם על זה נוכל לומר בבחינה מה מאחז"ל במס' תענית דף ז' "הרבה למדתי מרבותי ויותר מחבירי" וכו', ומאמרם שם "מה ברזל וכו' אף שני ת"ח מחדדין זה את זה בהלכה," תחת כי העוסקים בד בבד מטפשין ע"ש) ואפשר כי על זה רומז גם מאה"כ (ירמיה מ"מ) "אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם," ר"ל יען כי לא יתיעצו הנבונים עוד יחד (ושם בנים פה משרש בין), נסרחה גם חכמתם שהיתה להם כבר,] תחת כי קנין שלמותו הגופנית הוא משותף לו, עם שאר בע"ח, אף שהם קטנים ממנו כמ"ש ארבעה הם קטני ארץ, והם חכמים מחוכמים" וכן קנין שלמותו בבחינת הנהגתו עם זולתו, יש ג"כ לקצת חייתו ארץ, כמו שאמר "שלשה המה מטיבי צעד" וכו', וזש"א אח"כ "אם נבלת בהתנשא ואם זמות" ר"ל אם תעלה על דעתך שלפי זה אין לך יתרון והתנשאות על שאר בע"ח, "יד לפה" ר"ל שתשכיל ותדע כי רק בבחינת כשרון דבורך והשתכלותך אתה נעלית על כלמו ובזה לבד ראוי לך להשתדל להשתלם יום יום, כי רק באופן זה תשיג השלמות האמיתית לא רק בהשתדלותך לבד בקנין שלמותך הגופנית, ושלמותך בבחינת הנהגתך עם זולתך, אשר הן רק טובות מדומות, ורבוי העסק בענינים אחרים יסבב לפעמים גם ריב ומצה לאדם וע"ז יורה לדעת הרב ז"ל גם מאה"כ "כי מיץ חלב" וכו' כמו שהולך ומבאר. וזה הענין אמרו החכם שלמה בסוף משלי (ל') אחר שזכר שם בפרשת דברי אגור בן יקה עוצם מדרגת הדרושים האלהיים בערך אל האדם במה שאמר מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה מי הקים כל אפסי ארץ מה שמו ומה שם בנו כי תדע כל אמרת אלוה צרופה מגן רוא לחוסים בו אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת. ואחר התפללו לבל יחטא בהם לסבת רש ועושר כמו שחטאו הארבעה דורות שנזכרו שם כמו שנתבאר קצתו בשער י"ו וקצתו בשער י"ט. וזכר אח"כ שאפילו העניינים הטבעיים נפלאו ממנו במה שאמר (שם) דרך נשר בשמים דרך נחש עלי צור דרך אניה בלב ים ודרך גבר בעלמה. וזכר סבת זה באומרו (שם) תחת שלש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת כמו שנתבאר בשער ט'. הנה הוא סמך לשם מה שיתחייב האדם להשתדל בחכמות ולמלאת ידו מהם כי הוא השלמות המיוחד אליו מצד שהוא חי מדבר כי שאר העסקים אשר לו אם בשלימות עניינו עם עצמו. ואם בשלימותו עם הזולת ממינו כבר נמצאו יותר בשלמות למשתתפים בסוגו ואם הם מקטני הב"ח הבלתי מדברים. ואמר (שם) ד' הם קטני ארץ והמה חכמים מחוכמים הנמלים עם לא עז ויכינו בקיץ לחמם השפנים עם לא עצום וישימו בסלע ביתם מלך אין לארבה ויצא חצץ כלו שממית בידם תתפש והיא בהיכלי מלך ^*אמר שכבר נמצאו וכו', עיין תחילת בראשית דף ח' ע"א ותמצא ביאור ארבעה סבות אלה החומר והצורה התכלית והפועל, וכונתו פה שאף שלכל א' מד' קטני ארץ תחסר אחת מד' סיבות, או היא לו רק במדרגה חלושה ופחותה בכל זאת חלק ד' להם בבינה להכין להם מחסוריהם הטבעים בדעת והשכל, כי השפנים עם לא עצום בבחינת חמרם ובנין גופם והנמלים עם לא עז מה שיורה על חולשת צורתם שהיא נפשם החיונית, כי העוז הוא מפעולת הנפש החיונית, והארב' הוא חסר המלך אשר יסדר פעולותיו, והוא חסר אם כן הסבה הפועלת אחרי שאין לו קצין שוטר ומושל אשר יצא ואשר יבא לפניהם, והשממית, ר"ל העכביש אשר בידיה תטוה קירי רשתה ויריעותיה הדקות לתפוש וללכוד בהם הזבובים, אף שתכליתה נראית פחותה וגרועה מאוד, היא בכל זאת בהיכלי מלך: אמר שכבר נמצאו ארבעה בעלי חיים מקטני הבריאה במספר ארבעה סוגי הסבות אשר בכלהפעולות שהמה חכמים שהחכימם הטבע בענינים הצריכים למציאותם עם היות הסבות ההנה חלושות בהם מזולתם. ועל חולשת הסבה הצוריית אמר הנמלים עם לא עז כי העזות הוא מפעולות הנפש והיא זולת החזוק כמו שאמר (דברים כ״ח:נ׳) גוי עז פנים. (במדבר י"ד) אפס כי עז העם. כלומר שהכח הצוריי בו הוא חלש ועם כל זה ויכינו בקיץ לחמם שהוא צורך עצמם ומזונם וכמו שאמר במקום אחר (משלי ו׳:ו׳) לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם. ועל הסבה החומרית אמר השפנים עם לא עצום וישימו בסלע ביתם. כלומר שאין חמרם קשה ועצום ובנין גופם חזק ועם כל זה ויכינו בסלע ביתם לשבת משכנות מבטחים מזרם וממטר ומיד בני אדם. ועל הסבה הפועלת אמר מלך אין לארבה ויצא חצץ כלו כי אע"פ שאין לו מי שיסדר פעולותיו הצריכות להיות הנה הוא יוצא כלו בסדר נכון ואופן שיוכלו לאכול את עשב הארץ על צד היותר נקל ויותר בטוח להם שאיפשר. ועל הסבה התכליתית אמר שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך והיא העכביש הידועה אשר בידיה טווה ואורגת היריעות הדקות והרשתות לתפוש בהם הזבובים והייתושים למאכלה והתכלית הזה ימצא ביותר בתכלית העפוש ועם כל זה הנה היא לא תמנע לעשות כן בהיכלי מלך אשר הוא מקום רחוק לתכלית ההוא מצד נקיות המקום ורוב הנמצאים ולזה והיא בהיכלי מלך כלומר שאינו מכוין להביא ראייה אלא מן השממית שהיא בהיכלי מלך. ואחר שזכר הבעלי חיים האלו בבחינת התחזקם בשלמותם בעניני עצמם נעתק לזכור בעלי חיים אחרים אשר ימצא להם זה הענין עצמו בבחינה אל זולתם. ואמר (שם) שלשה המה מטיבי צעד וגומר. כי מטיבי צעד ומטיבי לכת הם ענינים אשר הם בהליכה עם הזולת ואמר ליש גבור בבהמה ולא ישוב מפני כל לומר שיש בעל חי שהוא כראש ליתר הבעלי חיים וכמו שאמר (חגיגה י"ג:) מלך בחיות אריה והוא כגבור הלוחם מלחמותם ולא ישיב מפני כל והרי זה ענין אצל הזולת ממינו. וכן זרזיר מתנים אשר יש לו ענין אצל הזולת כי הוא כלב הציד חגור במתניו אשר עניינו לצוד ציד ולהכין לפני בעליו וכן התיש אשר הוא המנהיג ההולך לפני הצאן לנחותם הדרך. ומלך אלקום עמו שיש חיה שיש לה מהערמימות שיעור שנוצחת לארי' שהוא מלכה ואין לו תקומה עמה. ואחשוב שהבריה הזאת היא החיה אשר ראיתי בדברי חז"ל (שוח"ט תהילים ק״ד:כ״ד) אמר מה רבו מעשיך ה' (תהילים ק״ד:כ״ד) כגון אריא כלבא וקנקנתא דהוו קיימי אהדדי והוה אריא צערא דכלבא והוה כלבא צערא דקנקנתא והוה קנקנתא צערא דאריא ולא הוו מזיקי להדדי. ואולי שזאת היא שאמרו שהיא חופרת חפירה תחת הקרקע בעלת שתי פיות אחת רחבה ואחת צרה והולכת אצל האריה ומקניטתו עד שיכעס וירדוף אחריה והיא נמלטת מפניו באותה חפירה דרך פיה הרחב והוא נכנס אחריה ורודפה עד שנלחץ בצרות החפירה והיא יוצאה דרך פיה הצר וחוזרת עליו דרך השער אשר בא בו ומוצאתו שם נלחץ והורגתו והנה לוקח שמו מזה הפעולה מיוחד מלך אלקום עמו כלומר שאין למלכו תקומה עמו. והנה אחר שזכר אלו החיות אשר נמצא אתם אלו שני מיני החריצות שאמרנו הסב הדיבור נכח מין האדם ואמר בדרך שאלה אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה (שם) לומר אם יתכן לך שתתנבל אתה יותר מאלו בהיות לך עליהם סבות ההתנשאות ולא תשלים אתה הענין המיוחד לך כמו שמשלימים אלו, שני אלו הענינים הנמצאים להם. ואם זמות וחשבת היטב במהות הדבר הזה המיוחד תשים יד לפה כלומר שתשכיל ותדע כי זה ההתנשאות עליהם חוייב שיהיה מצד הפה והדבור שהוא ההבדל המיוחד לאדם אשר ההשתדלות בו לבד הוא אשר יועיל להוציא ממנו תועלת עצמי ואמתי וזולת מהשני עניינים הנזכרים שהם אינם אלא תועלת מדומות או שיזיקו ועל זה אמר (שם) כי מיץ חלב יוציא חמאה ומיץ אף יוציא דם ומיץ אפים יוציא ריב. המשיל הענין המיוחד אל המין האנושי מצד הבדלו אל החלב כי כאשר ישתדל המשתדל בהמצתו יוציא חמאה כי הוא דבר טוב ערב ומועיל. ועל הענין האחד אשר לצרכי עצמו אמר ומיץ אף יוציא דם כי העסק וההשתדלות בזה אצל הבעל חי הוא להמציא ולהרבות דם הבעל חי כלומר לגדל ולחזק הנפש הגופיית כי הדם הוא הנפש ומיץ אפים בעניינים הזולתיים יוציא ריב כי העסק ההוא ימציא ריב וקטטה בין האנשים המבקשים אותם בקנאת איש מרעהו כמו שהוא מבואר מעניינם והוא הדבר המושג בעסק ההוא בלי ספק הנה מבואר מדבריו מה שרצינו אותו מהיות זה הכח הדברי החלק המיוחד שבו ישתלם האדם מכל כחותיו כמו שקרוב לזה ביארו הפילוסוף בפרק חמישי מאמר א' מספר המדות אצל זאת החקירה אמר א"כ מה הוא זה אם נאמר שהוא כח הזנה יראה שהוא כולל לצמחים והנה נרצה דבר מסוגל וכשנסיר כח הזן ונפש הצומחת ישאר המרגשת יראה שגם זה כולל לסוס לשור ולכל חי ישאר אז פעולת מה אשר להשכל. והנה לפי שהיה הדבור החיצוני מיוחד לבעלי השכל כי הוא שליח השכל ומליצו המעיד על שולחו היה מהראוי שיהי' שלוחו כמותו בתכלית הדיוק וההזהר שלא יתפשט כי אם בדבר אשר יאמר אותו השכל ויורה על צרכו ואין צריך לומר שלא ינבל את פיו ולא יטמא אותו בדברי הנבלות והחסרונות כמו שאמר הרב המורה פרק שמיני חלק שלישי. אמר שזה הדבור בלשון הוא מסגולות בני האדם וטובה גמלה השם לאדם להבדילו בה משאר בעלי חיים כמו שאמר (שמות ד׳:י״א) מי שם פה לאדם ואמר הנביא (ישעיהו נ׳:ד׳) יי' אלהים נתן לי לשון למודים ^*אין צריך וכו' ר"ל שאינו ראוי לנו שנשתמש בכשרון הדבור (שהוא טובה אשר גמל ה' אותנו בו, ונתן אותו לצו רק להשתמש בלמוד) לדבר ולשיר שירי עגבים אשר ישירו הזונים והמנאפים, כי רק לפחותי מעלה רקים ופוחזים כהם יאותו שירים כאלה לא לעם סגולה ישראל אשר מהם נאמר בתורה שהם ממלכת כהנים וגוי קדוש. ואין צריך שנשתמש בטובה ההיא אשר נתנה לנו לשלמות ללמוד וללמד, בגדולה שבחסרונות ובחרפה השלמה עד שנאמר מה שיאמרוהו הסכלים הזונים בשיריהם ודבריהם הנאותים בהם לא במי שנאמר להם (שמות י״ט:ו׳) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ע"כ. וכבר יחדנו אנחנו שער ס"ב בספר בגנות הספורים המגונים למיניהם וההזיקים הנמשכים מהם. וכמה הרחיקה אותם התור' נביאיה וכתוביה בכל מקום אשר מכל זה יראה היות הענין בדבור כמו בשני הענינים הקודמים. כי כאשר יהי' שמושו על הדרך המיוחד הזה אשר בשליחות השכל הנה יקרא דבור חצוני העומד לשרת אל הדבור הפנימי וקרוב אליו. אמנם בהשתמש בו בדרך השלוח וכאשר יעלה אל הרצון המשולח הנה הוא לא יקרא דבור ולא בעליו מדבר אלא מסקל באבנים וכבר ישתתף לגעיית הבעלי חיים המזיקים או לצפצוף העופות שאין בהם ממש. ומה גם עתה צריך מאד מאד ליזהר מהדבור נגד פני עליון בדבר מן הדברים אשר לא לרצון יהיו לפניו כמ"ש החכם אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים (קהלת ה׳:א׳-ב׳). יאמר כי אחר שכאשר גבהו שמים על הארץ גבהו דרכיו מדרכינו ואין לנו בו אפי' אמדנא השתדל שיהא הדבור מוגבל והיותר מצומצם ומועט שאיפשר כי ברוב דברים לא יחדל פשע. ומזה יש ענין גדול בדברי הנדרים אשר ידרו האנשים לשלם לו יתברך כי היותר משובח הוא שלא ידור כלל לפי שהנודר לא ימנע משידור או בדבר מצוה או בדבר הרשות ואם היה בדבר מצוה הנה לא ימנע משידור וישלם או שידור ולא ישלם. הנה הוא מבואר כי כאשר ידור האדם נדר בדבר מצוה שהיא מורה בנדרו שהוא אינו מושבע ועומד עליו וכשיעשה אותו מפני נדרו יורה שלא מפני מצות הש"י הוא עושה אלא מפני רצונו שנדר וקיים והרי הוא מעשה פגום בהוראתו. והוא מה שאמרו חז"ל (גיטין מ"ו:) כל הנודר כאלו בנה במה וכל המקיימו כאלו הקטיר עליה ופירש רש"י ז"ל בשעת איסור הבמות ואמר שטעם זה לפי שהוא חייב לישאל על נדרו והתימה כי אם רצה לקיים למה ישאל. אלא שהכוונה כי המקריב בבמה כוונתו לעבודת שמים אמנם להיות' במקו' בלתי נרצה לפניו ית' היא אסורה. וכן זה שנדר לעשות מצוה אף ע"פ שהמצוה היא רצויה לפניו מאחר שיעשנה בתורת נדרו הנה הוא בלתי נרצה ולזה כאשר נדר נראה כאלו בנה במה להיותו תחלת המעשה וכאשר קיים נדרו כאלו הקטיר עליה שהוא סוף האיסור וסיומו. ואיפשר כי מה שכתב רש"י ז"ל שחייב לישאל על נדרו הוא כדי שישוב לחפשיותו וכשיעשה יעשה מחמת המצוה לא מחמת הנדר והנה כאשר נדר ושלם הוא מעש' בלתי נרצה כל שכן כאשר נדר ולא שלם כי הוא חטא נפלא ועצום לחלל דברו ושלוח שכלו כמו שבאו בתורה שלשה פרשיות על זריזותו ופרשת נדרים (במדבר ל׳:ג׳) האומרת איש כי ידור נדר ליי' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה ושם מפורש דין האיש והאשה בין נערה בין ארוסה בין נשואה ונדר אלמנה וגרושה בכלנה הקפידה תורה כי מוצא שפתיה לנדריה אחור לא ישוב ריקם. וכן בפרשת נזיר (שם ו') איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר ליי' מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה ענבים לחים ויבשים לא יאכל כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל, וכל החומרות ההן שכתב האל ית' בענינים ההן. וכמו שאמרו (ע"א נ"ח.) לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב וכל זה כדי שלא לחלל דברו וכמו שאמר דוד (תהילים קי״ט:ק״ו) נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך ושלמה בנו אמר כאשר תדור נדר לאלהים אל תאחר לשלמו כי אין חפץ בכסילים את אשר תדור שלם (קהלת ה׳:ג׳) אמר כאשר קפץ לבך לידור נדר לפני האלהים הוי זהיר לשלמו ואל תאחר בו כי על דרך האמת אין חפץ בכסילים הנודרים כמו שאמרנו אמנם אם נדרת את אשר תדור שלם כי אפילו לדעתך שאתה חושב שיש חפץ בנדרים טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם כי הנודר ואינו משלם זהו חלול דברו והקל בכבוד ומורא האל יתברך אשר נדר לשמו וחייב עונשים גדולים. וכמו שאמר במדרש (ויקרא רבה פר' ל"ז) אמר רב נחמן בר' יצחק כל מי שהוא נודר ומשהה את נדרו גורם מיתה לעצמו שנאמר וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא ונאמר (יחזקאל י״ח:ד׳) הנפש החוטאת היא תמות, ואמר (ויקרא רבות שם) כל מי שהוא נודר ומשהא את נדרו בא לידי ע"א וגילוי עריות ושפיכות דמים וכלן מיעקב אבינו שנאמר בו (בראשית ל״ה:ב׳) הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלותיכם ומעשה דינה ושכם (שם ל"ד) ורב אמר (ויקרא רבות שם) שגם קובר את אשתו וכל זה בשהייה בעלמא כל שכן בחלול לגמרי וכל זה בנדר של מצוה ועבודת השם ית'. אמנם אם היה הנדר בדבר הרשות או בדבר הבאי הנה המחלל מפסיד והמקיים אינו נשכר כי מה לו יתב' שיעשו הדברים ההם או שלא יעשו באמת הנודר בהם הוא בנה במה והמקיי' מקטיר עליה לפי שהמעשים ההם עצמם כעין ע"א הם ולא לרצון הם לפניו ית' ועליהם אמרו (נדרים כ"ב.) יש בוטה כמדקרות חרב כל הבוטה ראוי לדקרו בחרב אלא שלשון חכמים מרפא כמו שפירש רש"י ז"ל שמצוה לשאול עליו ואמר שמואל (שם) הנודר אע"פ שמקיימו נקרא חוטא מאי קראה אמר ר' אבהו וכי תחדל לנדור לא יהי' בך חטא ומעשה יפתח בבתו (שופטי' י"א) יוכיח כמו שאמרו חז"ל במדרש פרשה זו (ויקרא רבות שם) וכי לא היה יוכל להתיר את נדרו אלא אמר יפתח אני מלך איני הולך אצל פנחס ופנחס אמר אני כהן גדול איני הולך אצל עם הארץ מבין דין לדין צפת ההיא עלובתא ונתחייבו שניה' בדמיה. פנחס נטלה הימנו רוח הקדש שנ' (ד"ה א' ט') ופנחס בן אלעזר הכהן נגיד היה עליהם לפני' יי' עמו לפנים ולא עתה יפתח היה נישל איברים איברים ונקבר במקומות הרבה הדא הוא דכתיב (שופטי' י"ב) וימת יפתח ויקבר בערי הגלעד בעיר לא נאמר אלא בערי מלמד שהיה נישל איברים איברים ונקבר במקומות הרבה כי הנה יפתח נדר בדבר הבאי ושלא כהוגן והיה בלי ספק בוטה כמדקרות חרב והיה לשון חכמים מרפא ולפי שלא שאל נענשו השואל והנשאל. ויש לשאול למה לא התירו זקני ישראל חרם אנשי יבש גלעד (שם כ"א) כי הוצרכו להחרימם והרי היה ראוי לחוס עליהם יותר מעל בתו של יפתח אע"פ שחטאו. וכן למה לא התירם חרם ארור נותן אשה לבנימן (שם) שהוצרכו להערים ולהתיר בנות שילה להם כמסופר שם. אמנם על אנשי יבש גלעד יש לומר כי לפי שעברו במרד ובמעל על חומרת חרם גדול שקבלו כל ישראל עליהם במעמד כלם להמית אשר לא יבא לעזרת יי' להעביר חטאים מן הארץ כמו שאמר הכתוב (שם) כי השבועה הגדולה היתה לאשר לא עלה אל יי' המצפה לאמר מות יומת. ולזה לא ראו להתיר החרם ההוא כמו שלא הותר אצל עכן (יהושע ז') אבל הדבר השווה לשני העניינים יחד יראה לי שהוא מפני מה שנאמר שם בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה כי לא היה אז להם מלך או נשיא שיחרים ויתיר על דעת כלם אבל קבלו החרם כלם במעמד אחד כמו שאמר שנשבעו בני ישראל לאמר ארור נותן אשה לבנימין וכן בענין יבש גלעד והיו ודאי צריכין מנין אחר כמוהו להתירו ולא ימצא שכבר מתו רבים מהם במלחמה והשבועה היתה קודם לכן כמו שאמר ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן את בתו לבנימן לאשה. והרי אמרו בפרק אלו מגלחין (מועד קטן י"ז.) גבי ההוא גברא דשמתיה רב יהודה גברא רבה כרב יהודה ליכא דלישרי לך זיל גבי נשיאה ודאי ביניהם לא ימצא מנין כמנין הראשון ונשיא אין להם שיתיר על דעת כלם ולזה הוכרחו לקיים בזה ובזה שבועתם ולהמציא אותה תחבולה לתת בה ירושת פליטה לבנימן מבלי צורך התרה כמו שאמר והיה כי יבאו אבותם ואחיהם לריב אלינו ואמרנו אליהם חנונו אותם כי לא לקחנו איש אשתו במלחמה כי לא אתם נתתם להם כעת תאשמו יאמרו שאם תהיה תלונת הקרובים מפני שנתפרסם שכבר לקחו בני בנימן נשים מאנשי יבש גלעד ואם כן כבר יבאו בנותיהם שם לרקחות ולטבחות ולאופות לא זולת ישיבו אליהם שאינו כן שלא לקחו איש אשתו במלחמ' ההיא שכבר נאמר (שופטים שם) שלא מצאו אלא ארבע מאות נערות ולא מצאו לשם מאות. ואם תהיה התלונה מצד החרם הנה לא אתם נתתם להם כעת תאשמו עליהם והוא פירוש נכון ושוב מצאתיו בפירוש ר' דוד קמחי ז"ל. ואחשוב כי לכוונה זו חזר בסוף הספור הזה לזכור בימים ההם אין מלך בישראל לומר כי כמו שהיה עקר החטא ההוא לסבה ההיא כמו שזכר בתחלה כן היו אלו הענינים הכרחיים להעשות כן לסבה ההיא בעצמה. הנה שנתבאר מכל זה מה נכבד הכח הדברי הזה אשר נתן בסגולת האדם ומה יקר טובו וכמה ראוי ליזהר בו בכל מיני הדבורים ובכללם באלו הענינים אשר בהם יוציאו דבר לפני האלהים אם בנדרים ושבועות אם בערכים. והנה לפי שבהפלאת הערכים אינו מוציא בפיו דבר קצוב ואיפשר שיקל האדם בהם אם להעריך אותו במעט מהדמים כפי רצונו או בשהיית שלומו לזה באה פרשה זו לבאר ערך נפשות האדם אם זכר אם נקבה בגבולי זמניהם כי זה היה קשה מאד להעריכו שאם ישוער בבחינת מעלת נפשו הוא אין ערוך אליו. גם אם יעריכוהו מצד עשרו או ייחוסו או שאר ענייניו אין לדבר סוף ויקר פדיון נפשו וחדל לעולם. ואם ישוער לפי מה שישוה לימכר בשוק יהיה דבר בזיון וקצף. לזה ראתה החכמה האלהית להעריכו בין זכר בין נקבה וחלק שוייו לפי שניו וחלק אותם לארבעה חלקים כפי אשר היה גלוי וצפוי לפניו כי מי כמוהו יערך ערך נפשות ליי' וכן בשאר הערכי' כמו שיבא. וזהו מה שאמר רבן שמעון בן יוחאי במאמר שזכרנו ראשונה כשם שבנדרים בל יחל ובל תאחר כך בערכים בל יחל ובל תאחר. ירצה כמו שבאו בנדרים אזהרות מתחלפות בשני לאוין. האחד לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה (במדבר ל׳:ג׳-ד׳) ואם שוהה הרי הוא חלול. וכן נאמר (דברים כ"ג) כי תדור נדר ליי' אלהיך לא תאחר לשלמו. לפי שכל הנודר נדר לאלהי ישראל בפיו ובשפתיו אשר היא הסגולה המיוחדת אל המין המדבר אין ראוי לחלל אותה ולשום עצמו כשאר הבעלי חיים המצפצפים והמהגים כן הוא הענין בערכין הבלתי נקצבים מעצמן אחר שהן קצובים ונערכין בדמיהם בתורה האלהית וכל החומרות והעונשים הבאים על הנדרים כמו שזכרנו הם באים על הערכים ואחר שקפץ ונדר או העריך אמר להם הקב"ה לישראל כל מי שהוא נודר מכם לא ישהא את נדרו כדי שלא יחולו עליו עונשין לפיכך הזהיר משה את ישראל וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא והנה הוא היה יועץ בזה עצה נכונה מאד והוא כי טוב מזה את אשר לא ידור כלל אין צ"ל בדבר הרשות או בדבר הבאי שאין לו ית' חפץ בכסילים כענין בת יפתח ודומה לו האומר שבועה שלא אוכל דבר זה שלא אבא בית פלוני או שלא ישא בתו וכדומה. אלא אפי' שידור נדר לעשות מצוה זו כגון לעשות סוכה או ליטול לולב או לעשות צדקה טוב אשר לא ידור כמו שאמרנו ראשונה אלא שיעשה מחמת המצוה המוטלת עלינו מהר סיני ולא יראה עצמו שפטור מהמצוה ההיא אלא מחמת נדרו שאינו כן כי אע"פ שלא ידור יבקש השם ית' ממנו אם יש לאל ידו לעשות ולא עשה וכאשר נדר על המעשה יש עליו שני חובות ואע"פ שיפרע ממנו מעקר החוב המוטל עליו מעיקרא עדין ישאר החוב השני. והוא מה שאמר הכתוב במשנה תורה כי תדור נדר ליי' אלהיך לא תאחר לשלמו כי דרוש ידרשנו יי' אלהיך מעמך והיה בך חטא אמר שכאשר קפץ ונדר לעשות המחוייב לעשות מעצמו שלא יאחר לשלמו כדי לפרוק מעליו שתי חובות שאם יאחר ידוע ידע שדרוש ידרשנו יי' אלהיו מעמו בכח השטר הראשון שהוא מצווה ועומד על הדבר ההוא ונפרע ממנו מדעתו או שלא מדעתו וישאר עדין החטא של איחור הנדר בהוייתו. אמנם כי תחדל לנדור עם היות שדרוש ידרשנו השם יתברך בכח שטרו הראשון כמו שנזכר הנה לא ישאר בך חטא הנדר והוא מה שהזהיר משה לישראל וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא והיא עצה נכונה מאד. וזה מה שרצינו מהמאמר הזה אל הענין שהיינו עליו וראינו להקדימו לפרשה זו של ערכים. כפי מה שפירשנו ענינו. ואחרי כן נשלים ביאורה ונדקדק בה שלשה ענינים.

^*תוכן דעת הרב ז"ל, הוא כי כל דבר מלאכותי, אם ירצה בעליו שיוגמר ויושלם באופן שיהיה שלם כראוי ונרצה להם צריך שימצאו תחילה כל הדברים המצטרכים לעשייתו ג"כ בתכלית השלימות הראויה, והם בכלל שלשה דברים, הא' החומר היותר נחות לקבל מרת הדבר ההוא המבוקש, והב' הפועל ר"ל האומן היותר שלם במלאכה זאת, כאשר נראה ג"כ כי כאשר צוה הי"ת לעשות הארון והכפורת ושאר כלי הקודש בחר בזהב שהוא היותר טוב מכל המתכיות, שיהיה חומר הכלים היקרים החלה, וקראו בשם את בצלאל ושאר חכמי לב אשר מלא אותם רוח חכמה להיות האומנים לעשות כל אלה, והג' כלי אומנות המצטרכים למלאכה זאת צריכים ג"כ להיות טובים וראוים למלאכה ההיא, כמו שאה"כ (ישעיה כ"ח) שגם למלאכת החרישה והדישה שהם נראות לנו בהשקפה ראשונה כקלות ופחותות הערך, בכל זאת צריכות להעשות באופן הראוי ובכלים הראויים להן אם תצלחנה ותושג מהן התכלית הנרצה, וכמו כן אמר הכ' (שם נ"ד) גם בחרש ברזל שברצותו להוציא כלי למעשהו, יצטרך לבחור באמצעים הנכונים והראוים לזה כמו שמבאר הרב ז"ל כל זה בפנים הספר, כי כן נתן הי"ת בלבו לדעת זאת עפ"י נסיונות והתבוננות בפעולת הטבע, כמו שאמרו החוקרים שהמלאכה נמשכת אל הטבע ומתדמה אליה, [כנודע שלא לבד הרבה דברים נודעו לבני אדם במקרה ע"י שאר ב"ח, כמו שנודעו ד"מ בשנת ק"ח לאלף הששי חמי במדינת בעהמען (אשר כפי הידוע לכל יועילו הרבה לתרופת חליי ונגעי בני אדם) רק ע"י מקרה כזה בלכת הקיסר קאראלוס לצוד ציד ע"י שטבע בתוכם כלבו, וצעק מרה כי נכוו רגליו בם אשר ע"כ נקרא גם המקום ההוא על שמו קארלסבאד. וכן נודע לדעת קצת טבע מעין אחר במדינת איטאליען לרפאות חולי השדפון רק ע"י רועה אחד שגרש מעדרו בהמה אחת אשר היתה חולה וכחושה מאוד, ותלך ותרעה בנאות דשא אשר שם המעין ההוא ותשת ממנו, ותרפא ותהיה דשנה ושמנה כמקדם, כי אם גם הרבה מלאכות ותחבולות מעשיות (מלבד אותן שהמציאו בחכמתם אשר חננם ה' ועפ"י נסיונם והתבוננם בדרכי וחקי הטבע) למדו בני אדם משאר ב"ח, כי מה שראו אותם עושים עפ"י נטיית טבעם ותולדותם, עשו כן גם הם כמסופר ד"מ מקצת החכמים שרפואת ההקאה לחולי האצטומכא והמעיים למדו רק מקצת חייתו שדה אשר באכלם יותר מדי שבעם ויחלו, יאכלו עשב ידוע אשר טבעו לסבב להם הקאת המאכל ושבו ונרפאו, גם בדחז"ל. לא נמצא לא לבד לענין, מידות ותכונות נפשיות (בעירובין דף ק' ע"ב) "אלמלא לא נתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול, גזל מנמלה, עריות מיונה, דרך ארץ מתרנגול" וסמכו זאת על הכ' "מלפני מבהמות ארץ", כי אם גם פעולת קבורת המתים אחז"ל למד האדם רק מב"ח, כי כן איתא בפרקי דר"א כי במות הבל היו אדם וחוה יושבים ובוכים ולא ידעו מה לעשות עד שלמדו לקברו בארץ מעורב אחד שמת רעהו ונטלו וחפר בארץ לעיניהם וקברו, אשר ע"כ הזהירנו ג"כ החכם מכל אדם ללמוד מניעת העצלות וחבוק ידים מנמלה באמרו (משלי ו׳:ו׳) "לך אל הנמלה עצל" וכו'] ועל ענין זה ר"ל כי נתן ה' לבני אדם התשוקה והנטיה הטבעית להשקיף אל פעולת הטבע ולהשתדל תמיד להדמות לה במלאכתם וללמוד גם דברים מועילים ממעשי שאר בע"ח רומז גם ה"כ (ישעי' כ"ח) "גם זאת מעם ה' יצאה הגדיל עצה הפלי' תושיה".
אפס לא לבד בפעולות בני אדם הענין כן הוא, כי אם גם בפעולות הי"ת, שאף שלפעמים יבחר להשגת תכליתו באמצעים זרים, אשר בהשקפה ראשונה ידמו לנו שאין באפשרותם כלל להביא אל התכלית הנרצה, למען הראות בזה לבני אדם גודל תקפו וגבורתו, שגם ע"י אמצעים בלתי נאותים כלל יש ביכלתו להשיג תכליתו היקרה, (עיין ביאורי לשער ל"ה) בכל זאת נראה שגם הוא י"ת נוהג לפעמים על אופן זה לבחור להשגת תכליתו רק באמצעים הנאותים והראוים לה, ר"ל להכין החמרים, הפועלים והכלים הראוים לעשות על ידם פעולתו הנסיית אשר אליה יכונן, כמו שבחר באסוך שמן של האשה האחת מבני הנביאים (מלכים ב ד׳:ל״ח) להיות החומר הנאות להריק לה ברכתו ע"י נביאו אלישע, וכמו שבחר במשה להיות שלוחו להוציא את ישראל ממצרים, ויבחר בדוד להושיע אותם מיד כל אויביהם מסביב, בעבור היותם הפועלים הנאותים לו, לעשות על ידם אותותיו ומופתיו בארץ חם וכנען וכל סביבותיה, וכמו שבחר בתבת עצי גופר להיות כלי נאות להציל על ידה נח וביתו ממי המבול, ובתיבת גומא להחיות את משה, כאשר הושם בסוף על שפת היאור, אף שהיה ביכולת הי"ת לעשות כל האותות והמופתים והנסים האלה אף מבלעדי החמרים הפועלים והכלים הנאותים להם, אשר ע"כ תעו גם החרטומים וחשבו כי המכות הראשונות דם וצפרדע אשר מי היאור היו להם לחומר אשר ממנו נתהוו הן רק פעולות טבעיות כעין מה שעשו גם בלהטיהם כן (אף שלא יכלו לסבב גם סור המכות האלה כמ"ש הרב בשער ל"ו ע"ש) וכן טעה נעמן כאשר צוהו אלישע לרחוץ במי הירדן להיטהר מצרעתו, מ"ב ה') כי חשב שרפואה זאת היא טבעית ולא נסיית אחרי שבחר לה אמצע, הנאות גם על פי חוקי הרפואה הטבעית ר"ל הרחיצה במי נהר לנקות העור והבשר וע"כ אמר "הלא טוב אבנה ופרפר" וכו' ר"ל אם רק עפ"י דרכי הטבע ארפא מצרעתי הלא טוב לי לרחוץ במי נהרות דמשק אלה (אף שזה בעצמו היה לו להוציאו מטעותו, כי בלתי ספק רחץ כבר בהם ובכל זאת מאנה צרעתו הרפא.) גם במן בעבור היותו מקשיי ויבש, כזרע גד שהוא מאכל טבעיי חשבוהו קצת אנשים דבר טבעי וע"כ הותירו ממנו כמשפט כל איש במאכליו הטבעיים אשר ישאיר הנותר מהם היום ליום המחרת, גם יצאו בעבור זה ללקוט ביום השביעי כי חשבו שאחרי שהוא דבר טבעיי יתמיד להיות מדי יום ביומו כאשר יתמידו שאר פעולות הטבע ויהיה גם כן ביום השביעי (עיין מכל זה בדברי הרב ז"ל למעלה בשער מ"א) וכל זאת נסובה להם בעבור שראו מעשי נסים אלה דומים בחמריהם או בשאר חלקיהם או סיבותיהם לדברים טבעיים ויחשבום ג"כ רק לפעולות טבעיות, ועפ"י הדברים האלה מבאר גם מאחז"ל שהחל בו, כי רצו להורות לנו בזה שנתינת התורה התמימה לבני ישראל היתה מלאכת ה' היותר יקרה והיותר שלימה יען כי לא חסרו בה כל התנאים הנזכרים למעלה שהם הכרחיים אל כל פעולה אם תהיה שלימה ויקרה כראוי. כי האמצעי אשר בחר בו הי"ת להיות כעין כלי לתת התורה על ידו, היה משה בחיר כל בני אדם, והתורה בעצמותה היא שלימה ותמימה כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה אך שלום ואושר זמני ומוסרי לתומכיה, והפועל ר"ל הנותן אותה הוא הי"ת השלם לבלי תכלית אשר מאתו לא יצא דבר שאינו שלם כראוי, אם לא שפחיתות החומר או האנשים המקבלים פעולתו מחייבת שתהיה פעולתו זאת בעצמה ג"כ גרועה, ואחרי שבני ישראל מקבלי התורה היו בעצמם טובים ויקרי רוח, וזרע קודש אשר ברך ה' הלוא בהכרח צריכים אנו להודות התורה הנתונה מיד עליון להם היא ג"כ שלימה ותמימה מאוד ואין בה שמץ דופי, וזשאחז"ל "יבוא טוב שהוא משה, ויקבל טוב זו התורה, מטוב, מהי"ת שהוא טוב לטובים" לישראל שהם טובים בבחינה מוכרית, אך ע"ז יאמר הרב ז"ל כי בהשקפה ראשונה יראה לנו שמה שמסופר בפרשתנו זאת הוא מתנגד אל מחז"ל זה, כי שאלת מרע"ה "הצאן ובקר ישחט להם" וכו' נראה כמתנגדת אל טוב לבו צדקתו ואמונתו בה' כי איך יסתפק איש צדיק ומאמין כמוהו ביכולת הי"ת שהיא לבלי תכלית? גם מה שנראה מאמרם ז"ל "ויקבל טוב מטוב" שכל מה שבא לישראל ע"י משה מהי"ת היה אך טוב וחסד למו, נראה כמתנגד אל סיפור פרשתינו, כי במן קצה נפשם ומתן השלו ובשר תאוה זה היה להם לזרא, וגם אף ה' חרה בעם ויך בהם מכה רבה אשר כל אלה הן פעולות אשר בהשקפה ראשונה לא תעדנה על טובת וחסדי הי"ת על ישראל? גם הסיפור מתלונת בני ישראל והיותם מתאוננים רע באזני ה' ומתאוים בכל עוז לאכילת בשר, יורה כפי הנראה שלא היו ראוים להקרא תמיד בשם "טובים" שהוא שם תהילה ותפארת מוסרית למו, ולבאר כל אלה יאמר הרב ז"ל כי משה לא נסתפק כלל ביכולת הי"ת שיוכל לערוך שלחן במדבר רק אמר אליו אחרי ששמת אותי למנהיג אנושי לישראל וגלית בזה דעתך שתרצה להנהיגם באופן טבעי אחשוב למשפט שאין מהראוי לשנות עתה מנהג העולם בעבורם לתת להם תאותם כי אם להכריחם שיכבשו יצרם למען תהיה פרנסתם תמיד רק באופן שתוכל להעשות בכל העתים והזמנים, גם על יד איש אשר כמוני היושב בקרבם, מבלי שינוי הטבע, כי אם ירגלו עתה באכילת בשר לשובע, יהיה ההכרח לפרנסם תמיד רק באופן נסיי, כי בדרך הטבע מי יוכל להאכילם בשר "הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם"? וסרה א"כ בזה התלונה מעל משה באופן שנראה כי תמיד היה ראוי להקרא בשם טוב, גם המן היה מזון טוב לישראל ולא מצד עצמותו הרעה קצו בו ישראל, כי אם בעבור השתוקקם למעמדם החפשי מעול התורה במצרים החפיאו עליו דברים אשר לא כן, והשלו אף שהיה להם לזרא ורע גופני, בכל זאת גם הוא היה טוב לכם בבחינה מוסרית, כי על ידו נוסרו, ולמדו להיטיב דרכם מן אז והלאה ולדעת כי רע ומר הוא לאדם להמשך אחר יצר לבו הרע ותשוקתו החמרית, ומעצמו יבואר כי אחרי שעל פי משפט הצדק והמישרים הוכיחם הי"ת בשבט פשעם למען ענותם ולהיטיבם באחריתם בבחינה מוסרית, לא חדל גם אז מהיות הטוב והמיטיב לכל, כי אם היה רק כאב רחמן אשר יוכרחו לפעמים ליסר בנו העוזב ארחות יושר למען הטותו עי"ז עוד אל נתיבות הצדק והמישרים, גם בעד ישראל הליץ הרב ז"ל כי היו ראוים גם אז להקרא בשם טובים, כי אחרי שמבלי טורח נמצאו בם כרגע שבעים זקנים אשר היו ראוים שתחול עליהם רוח ה' הלוא זה יעיד עליהם כי רוב העדה היו יקרי רוח, ובעלי מעלות ומידות יקרות, כי מבלעדי זאת לא היה נמצא בתוכם גם מספר גדול כזה מאנשים שלימים וראוים לנבואה, גם האספסוף אשר בקרבו לא היו שקועים במצולת התאוה הבהמות כל כך להתאות תמיד רק אל הבשר ושאר מאכלים גסים כנראה מדבריהם בהשקפה ראשונה, כי אם במשכיות אמרי פיהם אלה הסתירו רק תשוקתם אל החופש מעול התורה והדת שהיה להם במצרים בעבור היותם עוד חסרי הדעת להבין ערכה ויקרה כמו שיבאר הרב ז"ל כל זה בפנים הספר עיין שם. מציאות התנאים הנאותים במעשים האנושיי' הכרחי לשלמות המלאכה. גם יתכן מציאותם במעשים האלהיים כי שם צוה ה' את הברכה: