משלי ו:ז מחשבת ישראל: עקידת יצחק וגן נעול

הקודם ביארו הרב המורה פרק ל"ב חלק ב' זה לשונו וזה שאנחנו נאמין שהראוי לנבואה המכין עצמו לה אפשר שלא יתנבא וזה ברצון אלהי וכו'. יאמר שכבר יהיה באנשים מי שיהיה חכם גבור ועשיר כפי הראוי ושישתמש במעלות ההנה כפי הנאות שהם ענינים הכרחיים שקדימתן מחויבת אל השגת הנבוא' כמו שבארנו יפה שער ל"ה ועם כל זה לא ינבאו וזה ברצון אלהי. והכוונה שימנעו זה סבות חצונות נמשכות אל ההשגח' האישיית ומזה המין אמר שהיה מתרעם ברוך בן נריה מצד מה שהלך אחרי ירמיהו ולמדו והכינו והיה מקוה להנבא ונמנע שעל זה אמר יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי (ירמיה מ"ה) ושנאמר לו על ידי ירמיה בתשובת זה ואתה תבקש לך גדולות אל תבקש שהכוונה לפי זה כי הוא מבקש גדולות הנבואה מצד מה שהוא בעצמי ראוי אליה כי הוא המכוון באומרו תבקש לך אמנם שמצדדים אחרים חצוניים נמנעה והוא טרף הזמן ההוא ודוחק השעה מצרות הזמן במלחמות וגליות הארץ בעונות יושביה הגורמים שנביאיה לא מצאו חזון מיי' כל שכן שינבאו מתחלה. ועל זה הענין נמצאו בכל הדורות הראשונים אלינו תחכמונים ורבי פעלים בכל אלה הענינים ולא נבאו עם נביאים כמ"ש חז"ל על הלל שהיו לו עשרים תלמידים שראוי שתשרה עליהם שכינה כמשה אלא שאין הדור ראוי לכן וכו' (ב"ב קל"ד.) וזה שהסבות העצמיות אניהם נמצאו בהם אמנה הסבות החצונות הראויית שיצרפו אליהם להגעת הנבואה וצרכה לא תמצאנה. ואם כן משפט הנמשך הוא מחוייב תכלית החיוב לפי שהחסרונות אשר בעצמות האדם ופחיתיותיו הם המונעים העצמיים בעצם וראשונה ולכן אשר נדבק בהם החסרון בטבעם אם בהשגת הג' מעלות הנזכרות ואם באופן השתמשן בהם הנה אפשרותם בהשגת הנבואה הוא שוה להנבא חמור או צפרדע כמ"ש הרב שם. וזהו שרש אמתי אשר עליו סמכו חז"ל באומרם (ברכות ז'.) שבקש משה רבינו מהאל יתע' שתבדל זאת האומה הנבחרת מכל זולתה במעלת הנבואה כמ"ש ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה (שמות נ"ג) שהודה לו האל ית' בו באומרו גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה. (שם) והשאל' הזאת בלתי הגונה גם ההודאה עליה הוא עול בחקו ית' כי למה ימנע הטוב מהראוי אליו חלילה לו אלא שגלוי וידוע לפניו יתברך שאין נחת רוח בטוב מהם להכין עצמו למעלה גדולה כזאת כמו שאי אפשר שהטוב מהסוסים יהי' פלוסוף אמנם יעלו קצתם למדרגת קוסמים וחוזים בככבים כי על העניין ההוא באת השאלה והתשוב' כמו שביארנו היטב פרשת פקודי שער נ"ו. והנה אם כן יש תימא נפלא איך התירו חז"ל שם נביא על איש מאומות עכו"ם עד שיאמר שהעמיד נביאים לאומות עכו"ם ואמרו מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות עכו"ם. והיותר קשה מה שאמרו העמיד משה לישראל ובלעם לאומות עכו"ם וזר ומגונה מזה ומזה מה שאמרו במקום אחר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה בישראל נא קם אבל בהאומות קם ומנו בלעם (ספרי פ' וזאת הברכה) כי הנה המאמר הזה הוא מהמבהילים מצד עצמו וגם סותרים בו מאמריהם המפורסמים. והמקובלים לאמתיים. וזה שהם אמרו ופרסמו בגנותו של זה האיש במקומות רבים ובפרט בעניינים המיוחדים לנביא תארוהו בתכלית הפחיתות והחסרונות במה שתארו אותו ואת תלמידיו בעין רעה ונפש קצרה ורוח גבוה (אבות פ"ה) ^*ומהמבואר כי עין רעה וכו', ר"ל כי תואר זה איננו פה בבחינ' מוסרית לבד, כי אם יורה גם על חולשה גופנית, המסובבת מרוע עין, כי הקנא' והחמדה, אשר לא תמלא תכהינה ותכלינה עיני בעליהן (תחת כי ההסתפקות בשלו, והשמח' גם במה שיש לאחרים תאיר עין האדם, ותחזק אותו,) וזה הפך מעלת הגבורה הגופנית והמוסרית לכבוש את יצרו, המחויבת לנביא אם תחול עליו רוח ה', ותואר נפש קצרה, יורה שהיה תמיד נבהל להון, אם בעבור שהיה עני וחסר כל, או בעבור שהיה אוהב כסף אשר לא ישבע כסף, וחסרה א"כ לו גם המעלה השניה המצטרכת אל הנביא להיות עשיר שמח בחלקו, ובהיות לו גם רוח גבוהה גאה וגאון, נדע כי חסרה לו גם מעלת החכמה שהיא המעלה השלישית המצטרכת לנביא, כי החכם האמיתי אשר ידע, כי גם אם כחול ירביון מעלות האדם הוא בכל זאת חסר השלמות וכאין וכאפס נחשב הוא נגד ברוחי מעלה השכלים הנבדלים, הלא תקטן מעלתו בעיניו, ויהיה עני ושפל רוח ורק איש בער וסכל, יתגאה על זולתו, גם אם יש לו רק מעלה אחת קטנה גופנית או מוסרית, וזשאחז"ל "סימן לגסות הרוח עניות הדעת", ומהמבואר כי עין רעה מחסרון הגבורה היא באה ופחיתות הבנין הגופיי וחסרונו ומזה המין מה שאמרו (סנהדרין ק"ה.) שהיה סומא מאחד מעיניו שנאמר שתום העין (במד' כ"ד) הנה שהי' בעל מום וחסר וכ"ש למה שאמרו (סנהדרין שם) שהיה חגר מרגלו אחת שנאמר וילך שפי ויוכיח עליו הכתוב במה שאמר ותלחץ את רגל בלעם אל הקיר (במד' כ"ב) שהיה לו לומר ותלחץ את בלעם אלא שדקדק לומר שנלחץ במקום מיחושו וכל זה הפך מה שנרצה בתאר הגבור וכמ"ש ילדים אשר אין בהם כל מום (דניאל א׳:ד׳). ונפש קצרה יורה על שחסרה ממנו מעלת העושר כמו שנתבאר להם מהיותו טרוף אחר הממון באומרו אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב וגו' (במדבר כ״ב:י״ח). וגם הכתוב העיד על זה ואשר שכר עליך את בלעם וגו' (דברים כ״ג:ה׳) הרי שמצד עניותו הוצרך ליטול שכר על זה ועל כיוצא ואם היה עשיר ובלתי מסתפק הרי הוא עוני שאין לו רפואה כי מה יועיל העושר שלא יוציא בעליו מפחיתות הנבלה. ובתארם אותו ברוח גבוהה העידו עליו שאינו חכה וכמ"ש סימן לגסות הרוח עניות (קידושין מ"ט.) ופירשו מאי עניות עניות תורה וכבר אמרו שסלקה אותו אתונו בתוכחתה (סנהדרין ק"ה:) כמו שנבאר שם שלעגה עליו שלא ידע להשתמש מהקדמות אמתיות מפורסמות והרי הוא חרפה וכדי בזיון. והנה אחר שהם אמרו עליו כל אלה הענינים המונעים כל שלמות מהאדם ומתארים אותו בתכלית הפחיתיות וכ"ש אם נצרף אליהם מה שאמרו שהיה נוהג עם אתונו מנהג אישות (שם) שהוא בתכלית הגנאי והטומאה איך יאמרו עליו שהיה נביא ושהי' כמשה חלילה חלילה מהם. ואולם הספק הראשון אשר מצד שלחם שם נבואה על אומות עכו"ם כבר הותר לנו בשער נ"ו הנזכר במה שביארנו שהרואים מהם בככבים והמעוננים והמנחשים והקוסמים היו להם כנביאים במה שהיה מענינם להגיד קצת עתידות וכמ"ש הכתוב מודיעים לחדשים מאשר יבאו עליך (ישעי' מ"ז) ושאותה נבואה נסתלקה מהם כשהוקם המשכן מה שברא השם חדשה בהנהגת העולם בהפך כל מה שהורגלו עליו עד שלא מצאו עוד ידיהם ורגליהם וכו' כמוזכר שם עיין עליו. והנה לזה נזהרו החכמים בדבריהם שמעולם לא נמצא בפיהם שם נביא סתם על נביא מהאומות אבל אמרו נביאי אומות עכו"ם שהוא שם לווי וע"ד שאמרו מלך בבהמות שור ומלך בחיות אריה ומלך העופות נשר (חגיגה י"ג:) וכמ"ש הכתוב מלך אין לארבה (משלי ל׳:כ״ז) אשר אין לה קצין וגו' (שם ו') מכלל שמטבע הב"ח להיות להם ראשים ומלכים כמין האדם. אמנם הראש באנשים יקרא מלך סתם והראש בב"ח יקרא מלך בבהמות וכן הענין בנביאיהם. וראו מה יקרו רעי האל ומה עצמו מאמריהם בענין הבדלם במאמר ההוא שזכרנו. כי הנה אחר ששמו הבדל המלכים והחכמים מהם בהשתמשם במעלותיהם ממלכי ישראל וחכמיהם ^*אשר הפעולות וכו' ר"ל אחרי שכל פעולות אדם נמשכות רק מכוחותיו אשר הוא משתמש בהן לפי איכות ומהות מדותיו, הטובות הן אם רעות, הלוא נמשך, כי מלכי וחכמי ישראל אשר פעלו אך טוב וחסד היו בעלי מדות ותכונות טובות, תחת כי מלכי וחכמי העמים אשר הרעו מעלליהם היו בעלי מדות רעות ופחיתיות רבות. אשר הפעולות ההם יורו הכתות אשר מהם ימשכו ויודיעו שמעלות ישראל הם מתנות אלהיות בידם בהנה יתיישרו לעבודתו. ומעלות האומות עכו"ם הם מתנות שמאליות למרות פני עליון. ראוי לתת סימנים והבדלים נפלאים במה יוכרו ויודעו הנביאים האמתים מהמתדמים כי היא ידיעה הכרחית כאשר לא יוכר זה מפאת הדברים שיניחום עצמם והנה הרב המורה פרק מ' חלק ב' שם בחינה זו במה שאמר זה לשונו: ונשאר שתדע אם אומרה הוא השלם אשר נאמרה לו בנבוא' או הוא איש התפאר במאמרים ההם וגנבם מזולתו ואופני בחינתו הוא בחינת שלימות האיש ההוא ולחקור ולבדוק פעולותיו ולהסתכל במדותיו והגדול שבמיפתיך הנחת התענוגים הגופיים ובזותם שזאת תחלת מדרגת אנשי החכמה כל שכן הנביאים וכל שכן חוש המשוש אשר חרפה הוא לנו כמו שזכר ארסטו וכל שכן מיאוס המשגל ולזה גלה ופרסם השם ית' בו כל המתפאר בנבוא' כדי שיתבאר האמת למאמתים ולא יתעו וכו'. והנה חכמינו אלה קדמוהו בזה ושמו בחינתם ג"כ במדותיהם ופעולותיהם אמנם ביארו מהם שני ענינים מיוחדים. האחד הוא אשר שמהו הרב הגדול שבמופתים. והשני בטוב מזגם ותמימותם באהבתם ורחמנותם אצל הבריות ודרישתם הטוב להם. כי באמת בשתים אלה יורה השליח על שלחו כי הוא טהור וקדוש ומשרתיו כלם טהורים וקדושים וגם מצד שהוא אבי אבות העולם כלו בכללו וחלקיו תחוייב לו האהב' והרצון הטוב למעש' ידיו ולא יחפוץ בהשחתת קצתם אף כי ירעו וישחיתו וכמו שאמרו ז"ל על המורדים והפושטים מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה (מגיל' י':). ראו מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות עכו"ם והוא אומרו כלומר הביטו וראו ודעו והתבוננו היטב במה יבחנו הנביאים כדי שלא יוחזקו לכם המזוייפים לאמתיים כי הנה נביאי ישראל היה מדרכם תמיד להזהיר את ישראל מן העבירות לאסור להם העריות והרחיקם מכל הענינים המגונים בין שיהיו מכח המישוש או זולתו מהכחות ונביא שעמד מן העכו"ם והוא הטוב והמשובח שבהם העמיד פרצ' של זמה וזנות מפורסם אשר הוא תכלית הפחיתיות וחרפתן ועתה ראה גם ראה אם יצדק עליו שם נביא אם לא. ועוד שנית כי הנה סתם הנביאים כלם תמצא בהם נפש טהור' נקיית המחשבות וזכת התשוקות אצל הבריות כלן ודורשים שלומם וטובתם בכל מאמצי כחם כמו שהוא ית' יתואר בזה באומרו טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו (תהילים קמ״ה:ט׳) וכן תמצא הנביאים מתחלחלים בעצמם על הרעות המגיעות על האומות אף על פי שחטאו וכמו שנאמר בו ית' החפוץ אחפוץ במות הרשע נאם ה' כי אם בשוב רשע וגו' (יחזקאל י״ח:כ״ז). אבל בלעם היה אכזרי לעקור אומה שלמה חנם על לא דבר אמרו חנם שלא צווה על כך אלא מרצון עצמו הפך הנביאים שאף על פי שצוו על הרעות היה צר להם. ואמרו על לא דבר שלא חטאו לו כלל ואין לו טעם אחר אלא כי נפש רשע אותה רע ובקש להשחית עיר ואם בישראל ולבלעם חנם ותאותו בזה תתבאר עוד בביאור ב"ה: ועתה בעלי השכל שפטו נא אם איש כזה אע"פ שירא' עצמו נביא מצד ענינים אם ראוי שישולח עליו זה השם על דרך האמת אם לא. והנה להסכים עם מאמר הרב ז"ל שאמר שהשם ית' ראה לגלות ולפרסם חטאות האנשים המזוייפים להסיר מכשול מדרך העם כמו שהביא ראי' מצדקיהו בן מעשיה ואחאב בן קוליה אשר קלם מלך בבל באש יען אשר וגו' וינאפו את נשי רעיהם וגו' (ירמיהו כ״ט:כ״ב-כ״ג). אמרו חכמינו לכך נכתבה פרשת בלעם להודיע למה סלק הקב"ה רוח הקדש מאומות העכו"ם והכוונה מה שאמרנו ראשונה שיתפרסם לכל שחסרונותם ופחיתיותם הדבקות בהם גרמו להם לא קוצר יד הנותן והמשפיע ב"ה ולא כילותו חלילה כי על כן התחילו מאמרם זה זה שאמר הכתוב הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט לא הניח הקב"ה פתחון פה לאומות העכו"ם לומר אתה רחקתנו מה עשה הב"ה כו' והכוונ' כי מצדו יתברך לא ימשכו רק פעולות שלמות והחסרון היה מצד המקבלים כי בהשפיע תמיד שפע הטוב והשלמות על העולם יקבלו ממנו הראויים שפע שבע רצון שלם והבלתי ראויים קבלו מה שקבלו. והיותר שלמים מהאומות לא היה כחן יפה שיוכלו לקבל יותר מהשיעור ההוא שסופר עליהם ואם כן מה ידברו ומה יצדיקו לומר אתה רחקתנו כי הם המרוחקים מעצמם הנה אלה הם דברים חיים ונאמנים דברו בהם חכמים מה שהוא כדאי להתיר בו הספק הראשון ולקיים מה שאמרנו בו תכלית הקיום. אמנם הספק השני והוא אומרם אבל באומות העולם קם ומנו בלעם (ספרי פ' הברכה) הנה העמידה עליו היא קשה וכבר נאמרו בו דברים הרבה. אמנם אשר יראה לי בו הישר והטוב והאמת אשר אין בו ספק לעמוד עליו כשנתבונן תחלה בהבדל אשר בין מעלת משה רבינו לשאר הנביאים כלם במעשיהם הנוראים המיוחסים להם על פי התור' והנביאים וכוונת הכתוב במה שאמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגומר. אשר עליו דקדוק זה המאמר המבהיל שעמדנו עליו. וזה כי היא מבואר שענין כלל הנביאים אצל האותות והמופתים הנעשים על ידם הוא על שני פנים. האחד כשיעש' הנביא הדבר ההוא במלאכות ה' עם קדימת הודעתו אליו את כל אשר יעש' והוא הדבר היותר מיוחד אל הנביא מצד מה שהוא נביא כמו שהיו עקר מעשיו של משה רבינו וקצת מעשה שאר הנביאים. והשני הוא מה שלא יהי' לנביא מצד שהוא נביא בייחוד אך גם מצד מה שהוא חסיד וקרוב לאלהיו כמו שהיו עקר ורוב האותות והמופתים אשר נעשו על ידי שאר הנביאים ושנתפרסמה מעלתם עליהם אשר עשאום מעצמם בשעת הצורך על ידי התפלה והתחנה לאל יתברך כאשר היו בעניני אליהו ואלישע ויהושע ושמואל וזולתם וגם קצת ממה שעשאו משה כמו שיבא אשר כלם לא נעשו אלא על הדרך הזה מן הבקשה והתחנה מאלהיהם שעל זה נאמר כמו שאחשוב משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ה' והוא יענם (תלים צ"ט). כי משה ואהרן הם לבדם היו הכהנים הנגשים אל ה' במדרגה הראשונה מהקורבה אשר לא יצטרכו לעקר מעשיהם תפלה ותחנה. אמנם שמואל הוא המיוחד שבמדרגת כלל שאר הנביאים אשר היה עקר ענינם באופן השני והוא לקרוא בשמו ולהתחנן לפניו כשיבא הצורך כמו שנודע מאד מעניניו המיוחדים במצפה נאמר קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעדכם אל ה' ושם נאמר אל תחרש ממנו מזעוק אל ה' אלהינו ויושיענו מיד פלשתים (שמואל א' ז'). ובגלגל הנה קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר ויקרא שמואל אל ה' ויתן קולות וגו'. ושם נאמר ויאמרו כל העם אל שמואל התפלל בעד עבדיך וגו'. והשיב חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל וגו' (שם א' י"ב) הנה שכל עניניו היו על ידי התפלה והקריאה לאלהיו ועל זה נאמר ושמואל בקוראי שמו כי הוא ראש הנביאים אשר ענינם על הרוב להיותם קוראים אל ה' והוא יענם. והנה אין ספק כי כאשר היה ענינם על זה האופן כבר לא יפול כאשר בתחילה שום ספק אצלם במציאות הדבר ההוא אשר עליו יתפללו אם יהיה אם לאו. וכבר יתברר זה מרוב צערם והתאמצם בתפלותיהם בהפלגה נמרצת כדי שתצא כוונתם אל המציאות ולא ישובו ריקם מלפניו ראה כמה הוצרך אליהו להתחזק בתפלתו אל האלהים אשר יענה באש אמר ה' אלהי אברהם יצחק וישראל היום יודע כי אתה אלהים לישראל ואני עבדך ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה ענני ה' ענני וידעו כל העם הזה כי אתה האלהים ואתה הסבות את לבם אחורנית (מלכים א י״ח:ל״ז). ובבן הצרפית נאמר ויקרא אל ה' ויאמר ה' אלהי הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעותה להמית את בנה ויתמודד על הילד ג' פעמים ויקרא אל ה' ויאמר ה' אלהי תשוב נא נפש הילד הזה אל קרבו (שם י"ז) ובאלישע ויבא ויסגור הדלת בעד שניהם ויתפלל אל ה' ויעל וישכב על הילד וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו וגו'. וישב וילך בבית אחת הנה ואחת הנה וגו' (שם ב' ד'). ואפילו ישעיהו שנשתלח מאת השם ית' אל חזקיה כמו שנאמר זה לך האות מאת ה' כי יעשה ה' את הדבר אשר דבר (שם ב' כ') כשנתחדשה אצלו שאלתו על אחת מב' הדרכים שקדמו בענינה בפרשת נח הוצרך להמלך בגבורה וגאמר ויקרא ישעיהו הנביא אל ה' (שם). וסוף דבר אופן תפלותיהם מוכיח עליהם את אשר היה בלבבם מהצער והשערת שום ספק בקיום הדברים ההם עם שהשם יתע' לא העלים עיניו מהם וגמר על ידיהם שנאמר עיני ה' אל צדיקים ואזניו אל שועתם (תהילים ל״ד:ט״ז) ועל דרך מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים (ישעיהו מ״ד:כ״ו). אמנם כל האותות והמופתים הנפלאים אשר נתיחדו למשה ע"ה מצד מה שהיו מהמין הראשון כלם נתאמת לו ענין מציאותם קודם שיעשה ולא נפל בהם אצלו שום ספק כלל לא בתחלה ולא בסוף כי בכלם קדמה לו האמירה מאת השם יתעלה בבטחון גדול ראה מה נאמר לו בלכתך לשוב מצרימה ראה כל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה (שמות ד׳:כ״א) ואומר כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת ואמרת אל אהרן קח את מטך וגו' (שם ז'). וגם בענין העם נאמר והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה וגו' (שם ד'). וכן בכל המכות ובקריעת ים סוף ובצור ובשליו ובמעמד הר סיני שהיא גדולה על כלם בכלם קדמה לו ההודעה בהשגת נבואתו העולה למעלה בהתאמתות נפלא על כל שאר הנביאים כי בכל ביתו נאמן הוא ומפתחות כל האוצרות חצונות ופנימיות נמסרובידו ופותח ואין סוגר מבלי שיצטרך בענין האותות והמופתים האלה המיוחדים אליו אל דברי התפלה והתחנה כלל כמו שהוצרכו שאר הנביאים בעקר מופתיהם כמו שנתבאר כמו שהוצרך גם הוא בקצת דברים אשר לא היו מעקר האותות והמופתים ההמה נאמר ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים וגו' (שם ח'). ובברד ויפרוש כפיו אל ה' ויחדלו וגו' (שם ט'). ובמרה ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ (שם ט"ו) וברפידים ויצעק משה אל ה' (שם י"ז) וגם בדבר קרח כפי מה שהורגלנו לשמוע מפי המדרשים שמעצמו עשה הוצרך להתעצם לפני מלכי לאמר אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקידת כל האדם יפקד עליהם לא ה' שלחני (במדבר ט"ז). אמנם לפי מה שפירשתי שם הפסוק יש לבאר כפי הענין הזה בעצמו מההבדל אשר בינו לשאר הנביאים על הדרך שאמרנו לפי שבא אל הענין ההוא גם כן בקדימת הידיעה כי לזה אמר בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי (שם) בירר להם שכל המעשים המיוחדים אליו הוא עושה אותם על ידי שליחות האל ית' הנודע אליו מתחלה בידיעה אמתיות וברור לא שרצם מלבו ובקש עליהם בתפלה ותחנה כשאר כל הנביאים. וזה יתברר במה שאמר לפניהם על דרך ההגדה או הצווי אם כמות כל האדם ימותון וגו'. ואם בריאה יברא ה' וגו'. ויהי ככלותו לדבר את הדברים האלה ותבקע וגו' ולפי שכבר תקשה הגעת הענינים על דרך התפלה והתחנה המיוחד לשאר הנביאים מהגעתם על הדרך המיוחד אל משה רבינו כנזכר ואמר במלחמת יהושע ולא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה' בקול איש (יהושע י׳:י״ד) אמר כי לא נעשה ולא יעשה כגם הזה אשר ישדד השם מערכות השמים לתפלת נביא אשר יתפלל אליו מעצמו מפני שהאופן הזה מההשגה לא יספיק שיעשה שינויי גדול אשר כזה על ידו או שלא ימלא לבם אותם לבקש דבר נפלא אשר כזה או שלא בא לידם צורך גדול כמוהו ולא יבא. אמנם על הדרך הראשון והוא שישלח הנביא מאת השם יתעלה לעשות דבר כבר קדמו שנוי סדרי בראשית כאשר היה בימי נח בענין המבול וגם מעמד הר סיני הנכבד והנורא ע"י משה רבינו וגם אחריו בא ישעיהו להשיב תנועת השמש בגלגלו עשר מעלות כאשר ביארנו אמותו שם בפרשת נח שער י"ג. וגם כל האותות והמופתים המיוחדים שעתיד ליעשות בשמים ובארץ ע"י משיח צדקנו או על ידי השליח העתיד להשתלח מלפניו יתעלה עליהם:

ועתה ראה גם ראה כי הענין הנכבד הזה מתקון מלאכת הבית והפסדו הוא דמיון נמרץ ומשל נפלא לתקון מלאכת בתי הנפש המשכלת ופרנסתו בהיותו על כנו וההשתבשות והעוות או המניעות הנופלות בשלימות השגותיה ובכל מעשיה ביום שיזועו השומרים והתעוותו בעלי הפקידות הנמצאות אתו בבית או חוצה לו כמו שרמזנו זה בשער ט' אשר שם דברנו בפסוק שלשה המה נפלאו ממנו וארבעה לא ידעתים וגו'. דרך הנשר בשמים דרך הנחש עלי צור דרך אניה בלב ים ודרך גבר בעלמה (משלי ל׳:י״ט.) אשר למעלה מפרשה זו ובשער ע"א דברנו בהמשך ארבעה הם קטני ארץ הנמשכת אחריה יבוקשו ממקומם כי עתה אין הכוונה אלא לדמיון ההנהגה הביתיית מהוית הבית הטבעי אשר בנה אותו ראשונה יתברך שמו , והנה הוא מבואר שהנהגת המדינה היא נמשכת אל הנהגת הבית אלא שמתפשטות מלאכותי' יותר אל הפרסום כמו שהם עניני הבית יותר מפורסמי' אצל האנשי' מעניני הגוף עם היותם ראשונה אצל הטבע וכן היא מלאכת הנהגת המדינית כלן אצל הנהגת המדינה האחת והצד השוה שבכלן בפרשה קטנה זו של שלמה תצדק אצל כל ההנהגות כי בהיות הפקידים על המלאכות שומרים משמרתם ועושים מלאכתם תהיינה על קיומן ועומדן אמנם כשישתבשו בפעולת' ולא ישמרו מצבם ודאי יתבלבל הכל ולא יוכלו שאת. ואולם הוא מבואר כי כמו שבהנהגה הטבעית שבגוף הבעלי חיים הכחות כלן ושרי המלאות נתנו מרועה אחד הוא הלב המשלח החיות וההרגש בכל האיברים כלם ובהיות הסדר כלו נמשך ממנו וחוזר אליו ושומר יחסו תמיד הנה יתישב הבנין כלו וזולת זה יפסד מיד כי כהו טעם תחת שלש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת תחת עבד כי ימלוך ונבל כי ישבע לחם תחת שנואה כי תבעל ושפחה כי תירש גבירתה כי כל זה יאמר בבחינת היחס אשר לכל המשרתים עם המנהיג הכולל הוא שר וראש לכלן ובענין זה נאמר העבודה או המרד מהעבד והשפחה או השנואה וזולת זה והוא מבואר וכן הוא הענין באמת בשאר ההנהגות כי א"א לקיום שום אחת מהנה אם לא בשישמרו כלן סדר המשמרות ושמירת יחסם אצל הראש. והוא טעם צורך מינוי המלך והכרחיותו כי כמו שמלאכות כל פרנסי הגוף חוזרים אל הלב וסרים אל משמעתו ואנשי מלאכת הבית אל בעליו וכן הפקודים במלאכות המדינה אל שר העיר ואדוניה כן הנהגות המדינות כלן ראוי שיוכללו כלן תחת ראש אחד כולל והוא המלך אשר הוא לכל המדינות אשר תחת ממשלתו בכח הטבעי הכולל אשר בגוף השומר הנהגת האיברים כלם ומקבל כל פעולות האנשים החלקיים וכל עסקיהם איש ואיש ממלאכתו אשר המה עושים בכל עיר ועיר מדינה ומדינה ומיסב את כלן בשיהיו פונין אל הטוב הכללי ותקון הקבוץ המדיני הכולל באופן שיעזרו זה מזה ולא יזיקו זה לזה ויעלה מכללם קבלת עול מלכות שלמה כי בשלמות זה יהיה להם שלום והוד מלכות כמו שהכח ההוא הקושר הטבעי מקשר האיברים כלן וממשיך תועלתן אל תועלת הגוף הכללי ואל טוב וכי על זה אמר יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה (במדבר כ״ז:ט״ז) כמו שנתבאר שם. וזה משפט המלך הישר אשר עליו אמר החכם מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כ"ט) אמנם כאשר יהיה המלך נוהג בעריצות דורש ומבקש תועלת עצמו ובלתי מקפיד על תועלת הכלל עד שיהיה שם התחלפות הכוונות הוא מה שנאמר עליו ואיש תרומות יהרסנה כי לא יכוין אל התועלת המיוחד ואל היסבת החלקיים אל הכללי כמו שאמרנו וזה הרע יקרה בהם בחוזק במציאות המלך העריץ ממה שיקרה בהעדרו כמ"ש הנביא ואם הרע תרעו גם אתם גם מלככם תספו (שמואל א י״ב:כ״ה) כמו שיבא במה שאחר זה. אמנם כאשר לא יהיה להם מלך הנה באמת לא ימצא להם זה הטוב מההקשר והסבת הענינים כלן אל הכללות כמ"ש הכתוב בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה (שופטים כ"א) כי כל אחד יפנה במעשיו אל תועלתו ואותו ידרוש בכל כחו ולא יקפיד אם יבוא נזק לחבירו וכן יעשה חבירו עמו וזה וזה לא יכוונו אל הטוב הכללי עד שהיה מה שהי' אז מההפרד' והקטטה אשר היה בימים ההם. אמנם במציאות המלך העריץ אפי' החלקיים לא יוכלו עמוד. והנה לפי שהיה ענין הקמת המלך הוא ענין הכרחי אצל ההנהנה הטבעית. עד שכבר נמצא ענינו אצל הבעלי חיים כמו שאמרו חז"ל (חגיגה י"ג:) מלך בבהמות שור. מלך בחיות אריה מלך בעופות נשר. ובפלא אמר החכם מלך אין לארבה (משלי ל׳:כ״ז) אשר אין לה קצין וגו' (שם ו'). נפלו עליו כל האומות שבעולם הקרובות והרחוקות כי ראו תועלתו מפורסמת אם לענין המשפט ואם לענין השררה ואם לענין נצוח המלחמות. והנה לפי שפעולות ההשגחה הם שלימות נוסף על הפעולות הטבעיות יתחייב שהמושגח מפאת מעלה יוקדם לו התקון ראשונה למה שהוא בטבע ואשר יחסר מזה הוא מום במעשה המקבל ואשר בעבורו יחסר אצלו שפע ההשגחה כמו שכתבנו בארוכה בפ' וישלח יעקב שער כ"ו לזה מה שבא בחלק הזה אשר אנחנו בביאורו מצות שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וגו' והוא ענין חזרת הנהגת בתי העיר כלן אל כללות הנהגת המדינה הכוללת אשר בענין ההוא יושלם ענין הנהגת המדיניות ולא סר מהענין עד שאמר בסוף כי תבא אל הארץ אשר יי' אלהיך נותן לך וגו' ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי שום תשים עליך מלך וגו' הישיר אותם בשלא נבדלה זאת האומה הנבחרת מזולתה מהאומות במה שתחסר מהשלימות הראשון יותר מהם אבל כשתעדיף עליהם באופן יותר שלם מכלם כדי שתדבק בהם ההשגתה האלהית באופן יותר חזק כמו שאמרנו. וכבר נתפרסם זה מכמה מקומות שנצטוו להתנהג בתחבולות המלחמות שנעשו ע"י שאר מלכי האדמה במלחמות יהושע בעי ומלחמת ישראל עם בנימין וכן בדוד וזולתם ולזה אמר שמבחר הכוונות שאפשר שיהיה בזה הוא להשלים חוקם בכל מה שיחייבהו השלמות הראשון לבלתי היות בו חסרים מכל הגוים אשר סביבותם שלמה יהיו חסרים וגרועים מהם בו ויהיה להם לחטא ואשמה לבלתי חול עליהם שפע ההשגחה השורה על הממלא את חקו ראשונה בכל מה שבידו לעשות או יהיה ההתרשלות להם לפוקה ולמכשול כאשר יהיה יחסם בהשגחת האל יתע' העזיב' אותם אל מה שתמשך מבחירתם ומחריצות' אם מעט ואם הרבה כאשר כתבנו שם ומי שלא טעם טוב הבחינה הזאת בענין הזה בהכרח יתבלבל בלבול גדול בענין זאת המצוה כמה שקרה להם בעת ששאל ישראל מלך ואמרו לשמואל הנה אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך עתה שימה לנו מלך לשפטינו ככל הגוים (שמואל א ח׳:ה׳) שכבר קימו המצוה הזאת ובאו אליה בתורת טעמה המיוחד ואפילו לא תהיה אלא רשות למה חרה לו לשמואל שנאמר וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו ויתפלל שמואל אל יי' (שם) ולא עוד אלא שאחרי חדוש המלוכה אמר ודעו כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני יי' לשאל לכם מלך (שם י"ב) והדבר הקשה בזה עוד שהרי דברי השם אינן מסכימין לא אל דברי שמואל ולא אל דברי עצמו שנאמר ויאמר יי' אל שמואל שמע בקול דברי העם לכל אשר יאמרו אליך כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם (שם ח') וכן כתיב אחרי כן ויי' גלה את אוזן שמואל יום אחד לפני בוא שאול וגו' כעת מחר אשלח אליך איש מארץ בנימין ומשחתו לנגיד על עמי ישראל והושיע את עמי מיד פלשתים כי ראיתי את עמי כי באה צעקתו אלי ושמואל ראה את שאול ויי' ענהו הנה האיש אשר אמרתי אליך זה יעצור בעמי ויגש שאול אל שמואל בתוך השער ויאמר הגידה נא לי וגו' (שם ט') שנראה מכל זה שחפץ יי' להמליך עליהם מלך ברצון שלם ואח"כ נאמר מה שנראה בהפך באומרם כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם ככל המעשים אשר עשו. ועתה שמע בקולם אך כי העד תעיד בהם והגדת להם משפט המלך אשר ימלוך וגו' (שם ח') וכן נאמר להלן כה אמר יי' אלהי ישראל אנכי העלתי את ישראל וגו'. ואתם היום מאסתם את אלהיכם אשר הוא מושיע לכם מכל רעותיכם וצרותיכם ותאמרו לא כי מלך תשים עלינו ועתה התיצבו לפני יי' וגו' (שם י"א) שנרא' מזה ומזה שעושה על פי ההכרח. ועוד קשה כי אחר שהתרה בהם באמרו וזעקתם ביום ההוא מלפני מלככם אשר בחרתם לכם ולא יענה יי' אתכם ביום ההוא. וימאנו העם לשמוע בקול שמואל ויאמרו לא כי מלך יהיה עלינו והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו ונאמר וישמע שמואל את קול דברי העם וידברם באזני יי' מה שמועה שמע מהם אשר לא שמע ראשונה ולמה ידבר דבריהם באזני יי' שהרי אמר לו בתחלה שמע בקולם אך כי העד תעיד בהם וידוע שקבלו. ועוד קשה מזה כי אחר שהוכיחם התוכחה הידועה ואמר הלא קציר חטים היום אקרא אל יי' ונתן קולות ומטר ודעו וראו כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני יי' לשאול וגו' (שם י"ב). ונאמר ויירא כל העם מאד את יי' ואת שמואל ויאמרו כל העם אל שמואל התפלל בעד עבדיך אל יי' אלהיך ואל נמות כי יספני על כל חטאתינו רעה לשאל לנו מלך למה לא צוה אותם לחזור בהם אבל אמר להם אל תיראו אתם עשיתם את כל הרעה הזאת אך לא תסורו וגו':

ומזה המין זריזות הנמלה, שלא נבראת בה לצורך עצמה, כי מה תועיל לה המדה הזאת שתטרח לאסוף מאסף רב כפלים מכדי צרכה בחייה? וכמו שאמרנו למעלה. ולמי נאה המדה הזאת? לבני אדם. לא להשתמש בה בדברים שתחת השמש, כי אם יעשו כן לסּכלות גדולה תחשב, ויקראו חוטאים ורעי עין, וכמו שאמרנו למעלה. אמנם יקרה המדה הזאת להשתמש בה לענין החכמה שהיא ממעל לשמש. כי בהיות לידת האדם בעבור החכמה, וכמו שבארנו בכלל הכ', וצריך לאסוף חֻקֵי החכמה מספרי החכמה ומן החכמים, לציירם בלב, ולשמרם בו, עד שירגיל עצמו להיות נוהג בכל מנהגיו בחכמה, וצריך לזה זריזות גדולה מאד כמו שבארנו שם (שם חלון יו"ד). ואין קץ לחכמה ולחֻקוֹתיה, וכדברי הכלל הי"א, על כן מי החפץ חיים, צריך להשתמש במדת הזריזות הנטועה בנפשו במאד מאד, וזולת זה לא יחכם לעולם. והרבה יוכל ללמוד מדרכי הנמלה בענין זה, וכמו שיתבאר לפנינו. ועל זה אמר שלמה "לך אל נמלה עצל", כלומר אתה העצל תאסוף חֻקֵי החכמה לך ותביט את אשר תעשה הנמלה, ראה דרכיה וחכם. מלת "ראה" על ההשכלה, כמו שבארנו פעמים רבות, כלומר הַשְׂכֵּל בדרכיה ומנהגיה באסיפת התבואה, "וחכם". לא אמר "עשה כן", לפי שאין הכונה שגם האדם ינהג כן לאסוף אוצרות תחת השמש, אלא "וחכם", כלומר ממנה תראה הפלגת מדת הזריזות, ואתה תעשה כן בחכמה, שתהיה זריז כמוה לאסוף חֻקֵי החכמה ולהתנהג בה, והם עשיית המצווֹת שהן חֻקֵי החכמה. ופירוש דבריו, למה נמשלו אל הנמלה ולא אל חכמי לב הזריזים גבורי כח עושי דבר ה', ואמר (משלי ו, ז) "אשר אין לה קצין שוטר ומושל". כלומר על אדם כערכך תוכל לומר שבחר לו ענין רע, לפי שנוהג בבחירה ומאמין כי טוב בעיני ה' להזדרז תמיד בקנין החכמה ובעשייתה, ולכן בחר לו המדה הזאת. ואתה חולק עליו ותשפוט כי לא חפץ ה' באלה. אבל כשתראה ותשכיל דרך הנמלה וזריזותה, תסתתר בינתך, כי ידעת שאין לה קצין שוטר ומושל, לא בנפשה, ולא מחוצה לה, שבעבורו תעשה כן, אלא הכל בטבע מוכרח בגזרת יוצר הכל ית'. הָרְאֵיתָ בעיניך כי יְקָרָה המדה הזאת בעיני השם ב"ה, כשילמדנה בני אדם להתנהג כן בעניני החכמה. והנה תלמד מדרכיה דברים רבים: הראשון, מטבע העצל לומר עוד יש זמן ללמוד ולכשאפנה אשנה, וזה חלי רע, כמו שאמרו (אבות, פרק ב) "שמא לא תפנה". כי חיי האדם קצרים, ולא יוכל לבטוח על חייו רגע. ושמא ימות ונמצא ימות ולא בחכמה. ואפילו ידע שיאריך ימים, אינו דומה ללומד תורה ומרגיל עצמו בילדותו לצייר ולשמור אותה בלב ולנהוג בדרכיה, ללומד זקן או אחרי שכבר השתרשו דרכי שוא והבל בלבו, וכמו שבארנו (חדר ד' חלון ז') בפסוק (קהלת ד, יג) "טוב ילד מסכן וחכם" וגו'. ולכן ילמד מן הנמלה האוספת בזמן הראוי לאסוף, כמו שאמר (משלי ז, ח) "תכין בקיץ לחמה, אגרה בקציר מאכלה". ויש בפסוק זה דברים נעימים ומשל נכבד לענין התלמוד והמעשה, אבל לא אאריך יותר מדאי. שנית, העצל אומר כבר למדתי ודי לי במה שאספתי. ומדרך הנמלה יבין שאין הדבר כן, כי היא אוספת גרעינין לאלפים כאילו תחיה לעולם, ללמד לבני אדם שחייהן חיי עולם, כי נשמתם תעמוד לעד, שצריכין להזדרז לאסוף החכמה בלי קץ כל ימי חייהם, להיות אוֹצֵר לחיי עולם. שלישית, העצל כשלומד ורואה שאינו מצליח מהרה בתלמודו בעבור קוצר רוחו ודעתו, יעזוב החכמה וילך לו. ולא נכון לעשות כן. אבל צריך להשכיל כפי כחו ולהטריח יותר מדאי, עד שיביא הדברים אל לבו, כי זה כל האדם. ויראה כן מן הנמלה הטורחת בתחבולות להביא הגרגרים אל חוֹרָהּ, כמו שכתוב רלב"ג ז"ל שאם היתה חוֹרָהּ בכותל, הנה היא תעלה בו ארחות עקלקלות באופן שלא תקשה כל כך העלייה עם כובד המשא אשר בפיה. וכן ילמד האדם ממנה לאסוף החכמה אל לבו ע"י דרכים קצרים להקל המשא, ובתחבולות יקנה החכמה. רביעית, ילמד מן הנמלה שתהיה קנין החכמה שמור יפה בלב, ולא יעקר מטע החכמה על ידי מחשבות הבל וחשבונות רבים ורוח הסּכלות והדמיונות. וצריך האדם להזהר מאד בכל אלה לטהר לבבו מכל המחשבות המפסידות זרעוני החכמה וציוריה הנטועים בלב, כמו שתעשה הנמלה. והביאו ג"כ רלב"ג ז"ל ש"אם יבואו מים בחורי הנמלים יוציאו תכף הזרע משם ליבשו, ואחרי כן ישובו להצניעו ולשמרו מהעפוש" עכ"ד ז"ל. חמישית, אמרו קדמונינו ז"ל (עירובין ק, ב) למדנו גזל מנמלה, שאם תמצא גרעין שנפל מחברתה לא תקחנו, ואינה אוספת רק מה שלקחה היא עצמה. וגם בזה יש רמז לקנין החכמה, כי העצל יאמר מה לי לטרוח ללמוד ולאסוף דברי החכמה והלכותיה, די לעשות המצווֹת ולהזהר מן העבירות. ואם אני מסכל משפט ודת החכמה, הלא יש חכמים בישראל, אותם אשאל והם יגידו לי כדרך חכמתם, ועל פיהם אעשה. ולא טוב הדבר הזה, כי חייב כל אדם לאסוף בעצמו חֻקֵי החכמה, וילמד מן הנמלה שלא תשתמש במה שאספה חברתה, אבל תטרח היא עצמה לאסוף מן ההפקר. ועוד כמה רמזים וענינים שיוכל האדם ללמוד מדרכי הנמלה. ועל כל אלה וכיוצא בהן, אמר שלמה בחכמתו "ראה דרכיה וחכם", כלומר התנהג כן בעניני החכמה, והבן.