משלי ו:ח מחשבת ישראל: עקידת יצחק, גן נעול וחובות הלבבות

הנה אחר שזכר כל זה על זה האופן התחיל לספר להם ולשום בפניהם הדברי' העקריים שיש להם לזכור תמיד שעליהם אמר על דרך הפשע המפורסם זכור ימות עולם בהנחל עליון גוים וגו'. וזה כי בתחלה בהנחל עליון גוים איש ארצו ובהפרידו בני אדם למשפחות ולממלכות כמו שאמר נפרדו איי הגוים בארצותם וגומר. מאז הציב גבולות עמים למספר בני ישראל והכוונה שהיו מספר האומות שבעים כמספר שבעים נפש שהיו בני ישראל כשירדו למצרים והיו ראוי שיחלק לו ברבים ויבחרם לחלקו ולא עשה לך כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו וכמו שאמר לא מרובכם מכל העמים וגומר כי אתם המעט (דברים ז׳:ז׳-ח׳) ואין מעטיות גדול מזה והוא היות מספר העמים כמספר האישים. ואחר הזכיר ענין בחירתם והחסדים אשר עשה עמהם כאשר לקחם לחלקו ואמר ימצאהו בארץ מדבר וגומר והנה חז"ל (ספרי פ' האזינו) דרשוהו על יוצאי מצרים שהוליכם במדבר השמם ההוא הגדול והנורא ארבעים שנה אשר בו הקיפם ענני כבוד והשכילם בתורה ומצות ועוד אמרו (ספרי שם) יסובבנהו בזקנים יבוננהו בנביאים יצרנהו מהמזיקין. והנכון בעיני שיכוין באומרו ימצאהו בארץ מדבר לתת טעם לתחלת בחירתו אותם לחלקו אחר שכבר נמסרו לחלק השרים המושלים בעולם בכלל מימות אבותיהם הקדמונים והוא אשר כתבנוהו במאמר והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ בשער מ"ד דרוש משם. ^*וכבר חז"ל וכו' עיין ביאורי למעלה שער י"ח בראשית דף קכ"ט ע"א. וכבר אמרו חז"ל (ב"ר פ' כ"ט) שלש מציאות מצא הקב"ה בעולם אחת ומצאת את לבבו נאמן לפניך וגומר. (נחמי' ט') כמו שביארנוהו בפרשת מילה שער י"ח ואמר שמצאו בארץ מדבר לפי שהיה אחר היאוש כמדבר הזה שאין אדם מבקש מציאה שם וכמו שאמ' כענבי' במדבר מצאתי ישראל (הושע ט׳:י׳) ובתוהו ילול ישימון שהיה הדור ההוא פרוץ ושמם מכל שלמות. יסובבנהו כמו שאמר ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען (יהושע כ״ד:ג׳) יבוננהו שלמדהו אורח משפט שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגומר (בראשית י״ח:י״ט.) יצרנהו כאישון עינו שנאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך וגו' (שם ט"ו) וכן נאמר לא הניח אדם לעשקם ויוכח עליהם מלכים אל תגעו במשיחי וגו' (תלי' ק"ה) ובספרי ימצאהו בארץ מדבר זה אברהם משל למלך וכו' יסובבנהו כענין שנאמר ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'. יבוננהו עד שלא בא אברהם כביכול לא היה הקב"ה מלך וכו'. יצרנהו כאישון עינו אפילו בקש מאברהם אבינו גלגל עינו וכו'. והנה עכ"פ זאת היא תחלת האהבה ועקרה אשר לסבתה בחר באומה הנבחרת לעשות להם שם תפארת מכל העמים אשר על פני האדמה ואם לפעמים "יסרם או יוכיחם בשבט אנשים ובנגעי בני אדם לא יהי' רק לטובתם ללמדם להועיל ולהדריכם בדרך ילכו בה לאור באור החיים והוא מה שכוונו באומרו כנשר יעיר קנו וגומר. והוא שמנער את קנו להשליכו ארצה כדי שיתלמד אל התעופפות אבל בתכלית החריצות שלא יוזק בנפילה לארץ כי על כן יקדים לקבלו ולישא אותו על כנפיו כמו שכתבנו ראשונה כמו שהיה הענין בשלוח אותם למצרים על ידי גלגוליהם לצרפם שם וטרם יחמץ בצקם מיהר לפרוש עליהם כנפי רחמנותו וישא אותם על כנפי נשרים והביא אותם אליו וכן הוא הענין בכל שאר התלאות והגליות. ה' בדד ינחנו וגומר כי הנה שם בכל אשר הלכו במדבר באהבתו ובחמלתו הוא נהלם כמו שאמר וה' הולך לפניהם יומם וגומר (שמות י״ג:כ״א) וכל מסעיהם היו על פיו כמ"ש על פי ה' ינחנו ועל פי ה' יסעו (במדבר ט׳:כ׳) ואין עמו אל נכר שלא נשתתפה להם במסעיהם שום כוונה נכרית כדרך שאר האומות אשר אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו לעונן ולנחש על פי ממשלות הככבים ושאר הענינים כמו שכתבנו בפרשת דגלים שער ע"ב. ומשם רוממם וגדלם והדריכם על במות שונאיהם ואמר ירכיבהו על במותי ארץ ויאכל תנובות שדי וגו' חמאת בקר וחלב צאן וגו' בכל זה ירמוז אל הארץ הטוב' ההיא ומיטב פירותיה ואל עושר המלכים והשרים אשר בה ואל תפלת האויבים ושפוך דמם לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחו וכל זה מה שכלל באומרו למעלה כי אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי ואכל ושבע ודשן. ומעתה נעתק למה שאמר ופנה אל אלהים אחרים וגומר ואמר וישמן ישורון ויבעט וגו'. ושיעור הכתוב הנה כאשר נועד ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים ונאצוני. כן היה כי וישמן ישורון ויבעט ואין להכחיש זה כי הענין התחיל ממך עם ה' אשר אתה פה עומד היום לפני ה' כי אתה שמנת עבית כשית והכעסת הרבה לפניו ואחר הזקנים שהאריכו ימים לפניו נגמר הענין כלו כי אז חטא ישראל ויטוש אלוה עשהו וגומר כי בימי המלכים המכעיסים אשר זכרנום ראשונ' נשלמה הנבלה להחזיק בכל מיני גילולי העבודות הזרות כמוזכר בכל דברי הנביאים ובפרט הזכיר הנבלה העצומה הזאת יחזקאל הנביא שהובא ירושלימ' במראות אלהים והראהו לו שם תועבות גדולות ונאצות וראה בפתח שער הפנימית הפונה צפונה מושב סמל הקנאה המקנה ושוב מצפון לשער המזרח סמל הקנאה הזה בביאה ונאמר ועוד תשוב תראה תועבות גדולות ואחתר בקיר ואראה והנה כל תבנית רמש ובהמה שקץ וכל גלולי בית ישראל מחוקה על הקיר ושבעים איש וגומר. ועוד תועבות גדולות וגו'. והנה שם הנשים יושבות מבכות את התמוז (יחזקאל ח׳:י״ד) וכבר הודיע הרב המורה ענינו בפ' כ"ט חלק ג' שהיה כומר ונביא לע"א וקורא הדורות לעבוד השמש והירח ושאר הככבים והרגו מלך אחד ממלכי האומות במית' משונה והנמשכים אחריו אמרו שצלמי הככבים כלם נתחברו בהיכל צלם השמש לספוד אותו מספד מר והיה הבכי ההוא לחק לכל עובדיו ביום ראשון לתמוז כו' והנה בנות ישראל העדינות נשתתפו עמם בבכייתם להשלים מיני התועבות ושם נזכר עוד תשוב תראה תועבות גדולות מאלה ויבא אותי אל חצר בית ה' הפנימית והנה פתח היכל ה' בין האולם והמזבח כעשרים וחמשה איש אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה והמה משתחויתם קדמה לשמש (שם) והנה באמת נשלם בזה מ"ש וינבל צור ישועתו. ^*והענין אשר בעבורו וכו' להבין דבריו אלה יותר עיין חזות קשה שער ז' וביאורי שם. והענין אשר בעבורו נאמר שהאחרונות חמורות וגדולות מהראשונות לדעתי הוא בעבור שבראשונה לא היו מכוונים רק לשום שתוף בעבודתם כמי שמקדים דורון לעבד במקום רבו ולזה שמו הסמל אצל המזבח בביאה. אבל במראה השנית כבר היה לכל אחד צלמו מתוקה והם תולין עצמן בהם כעבד שנעשה פרנס ופטרון על בית אדוניו ונעזב הוא ממנו כי על כן נאמר שם כי הם אומרים אין ה' רואה אותנו עזב ה' את הארץ. אמנם בשלישית בבכיית התמוז יורו ג"כ שעזב ג"כ את השמים וכסיליהם והם המושלים והשליטים מעצמם כי על כן היה להם התמרור עצום על כומר השמש האלוה הגדול אבל עדין לא כפרו בעקר עד המראה הד' כי בנבלה ההיא נתפקרו בכפירה עצומה וכחשו בה' ויאמרו לא הוא שא"א להודות מציאותו ועשות את דבר הנבלה הזאת אשר עליה יאות מאמר וינבל צור ישועתו. והנה עם היות שנמצאו להם עבודות רבות פרטיות הנה כלל משה בכאן מספרם בחמשה האישים אשר זכרנום ראשונה יקניאוהו בזרים בתועבות יכעיסוהו יזבחו לשדים לא אלוה אלהים לא ידעום חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם סוף דבר כי צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך. ועל המספר הזה אמר שמנת עבית כשית ויטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו והוא אחר שזכר מה שכללו במאמר ופנה אל אלהים אחרים ונאצוני וגו' ובמה שאמר וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ וגו' ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו נעתק למה שסמך שם וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות. ואמר וירא יי' וינאץ מכעס בניו ובנותיו ויאמר אסתירה וגו' הם קנאוני וגו' כי אש קדחה וגו' מזי רעב וגו' מחוץ תשכל וגו' ^*כלל בזה וכו' ר"ל כי ארבעה שפטים רעים יש אשר יביאם הי"ת לפעמים על בני אדם להענישם מזה על עונם, חרב, ורעב, חיה רעה ודבר, וכל אחד מאלה מסובב לדעת הרב ז"ל מהפסד אחד הד' היסודות, כי מתגבורת יסוד האש, וחום הטבע והדם בבני אדם, תעלה חמתם באפם ורבה המשטמה בינותם עד כי תהיה חרב איש באחיו. כאשר נראה בעונותינו כעת בקצת המדינות באייראפא, כי אחרי אשר שכנו מלפנים עמים שונים זה רבות בשנים שלוים ושקטים יחד, נמסך עתה רוח עועים בקרבם עד כי נלחמו איש באחיו, ועיר בעיר, וגוי אל גוי ישא חרב לשפוך דם נקיים באכזריות חמה, ובהפסד יסוד המים תיבש הארץ ולא תוסיף תת כחה ותבואתה עוד, והיה רעב בארץ, ומהפסד יסוד העפר תרבה חית השדה וזוחלי ארץ הארסיים, אשר בריאתם מהאדמה, ומהפסד יסוד האויר, ועפושו יולד הדבר ושאר החלאים, ועל כל אלה רמז פה הכ' "מזי רעב" [כי כפי הנרא' שם "רשף" כינו' לאויר כמו "ובני רשף יגביהו עוף" (איוב ה׳:ז׳) ר"ל העופות, ואף כי לאויר הנפסד והמעופש או אל החולי המסובב ממנו כמו ומקניהם לרשפים (תהילים ע״ח:מ״ח) שהוא כמו ומקניהם לדבר, וע"כ הוא סמוך פה לקטב מרירי המורה ג"כ על הדבר (עיין ביאור לכהה"ש פה.] כלל בזה כל מיני הצרות ושפטיו הרעים אשר שלח בהם חרב ורעב וחיה רעה ודבר אשר גם כן הזכירם יחזקאל בנבואותיו שהם הפסד והשחתת הד' יסודות אשר כל ההווים חיי' בהם כי חרב בא לעולם מתולדת האש ותגבורת עשנו העולה באף האויבים להעלות חמה ולנקם נקם כמו שאמר ובקנאתי באש עברתי וגו' (יחזקאל ל״ח:י״ט). ורעב מחסרון היסוד המימיי שהמזונות גדלות ממנו והיושב והבצורת גוברים וחיה רעה מהפסד ורוע מזג ביסוד העפריי כי הוא מקום בריאתם שנאמר תוצא הארץ נפש חיה בהמה ורמש וחיתו ארץ (בראשית א׳:כ״ד) ודבר מעפוש מאויר כי נכונו ללצים שפטים מארבעת רבעיהם כי נתחייבו כלייה ביד פשעם רק אמר שחדל מכלותם לסבה שזכר כאומרו לולי כעס אויב אגור ונו' ירא' לולי שאני מתירא ממה שיכעיסני האויב על פני כשיתנכרו הצרים אותם ליחס לעצמם הגבורה שאינה בהם ולא עוד אלא שלא ישתתפו עמם כח גבורה של מעלה כלל אבל יאמרו ידינו רמה ולא יי' פעל כל זאת. וביאר פרסום שבושם וסכלותם בזה ואמר כי גוי אובד עצות המה וגומר לו חכמו וגו' איכה ירדוף וגומר אם לא כי צורם וגו' והדבר הזה הוא נקלה ונקל מאד לדעתו אלא שהוא גוי אובד עצות ולא ידע וכסיל לא יבין את זאת. ועל כל פנים היה להם להתבונן בזה כי הם ידעו והכירו ראשונה בכל המעשים אשר נעשו לנו בהיותנו על מעמדנו כי לא כצורנו צורם וכל אלהי הגוים וכל מלכותם לא יערכו נגדו והאויבים פלילים ועדים בדבר. אמנם אנקלוס ^*ליראת מלת אגור וכו' ר"ל כי לא רצה לפרש מלת "אגור" כמשמעה כי אז תיותס אל הי"ת הנעלה מכל התפעליות נפשית, הרגש הירא' והתפעליות הפחד מזולתו חלילה, ע"כ תרגמו מלשון קיבוץ ואסיפ' "אלופון רגזא דסנאה כניש" כי שרש "אגר" יורה על הקיבוץ כמו "אגרה בקציר מאכלה (משלי ו׳:ח׳). ליראת מלת אגור תרגם אלופון רוגזא דסאנאה כנים והטעם אחד. והוא שעמד לנו בעגל ובמרגלים רצוני הקנאה אל חלול כבודו חס ושלום כמ"ש למה יאמרו מצרים כו' (שמות ל״ב:י״ב) מבלתי יכולת יי' וגו' (במדבר י״ד:ט״ז) והוא מה שאמרו בברית תורת כהנים באומרו וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם וגומר כמו שכתבנו שם בשער ע':

ההבדל הראשון רמזנו עליו למעלה, והוא שנפש האדם כוללת כחות כל מעשה בראשית, אבל שאר הנפשות אינן כוללין אותן. והרצון בזה, כל הכחות הנמצאות והנודעות, ושרבים מהם מפוזרים במספר הרב מנפשות בעלי החיים, הנה נפש האדם כוללת כולם. אבל בשאר בעלי החיים הם מחולקים, מה שקבל זה לא קבל השני. כי כל אחד מהן קבל חלק הנאות למינו ולמצבו לא יותר. ועל דרך משל אמרנו למעלה שהנמלה זריזה. הנמר עז. והארי גבור. וכן החתול צנוע. והיונה תדבק לבד בבת זוגה, וכיוצא בזה. הנה כל אחד מאלו נבדל מחברו באותו הכח המיוחד לו. כי אין הזריזות לאסוף ולכנוס בנמר ובארי. ואין העזות והגבורה בנמלה. ולא הצניעות בשלשתן. ולא מדת כולן ביונה, וכיוצא בזה. אבל נפש האדם כוללת הכל. נטוע בה כח הזריזות העזות והגבורה הצניעות והקדושה, ואלפים כיוצא בהן. וכן התפשטות הכחות בחלקים, שאע"פ שיש בכל נפש מן בעלי החיים כח ידוע לא יתפשט הכח הזה בכל החלקים הנמצאים, זולתי כחות נפש האדם שכל כח מהן מתפשט בכל החלקים. על דרך משל כח הזריזות שבנמלה לא תפעל רק לאסוף ולכנוס. כדרך (משלי ו, ח) "תכין בקיץ לחמה" וגו'. עזות הנמר וגבורת הארי לא תפעלנה רק לטרוף טרף. וקדושת היונה איננה רק שלא תדבק אלא בבת זוגה. וצניעות החתול שלא תשמש בגלוי. ואין כן כחות האדם בזריזות בעזות ובגבורה בצניעות ובקדושה, המתפשטים לפעול בענינים לאלפים ולרבבות. וכן לעניין כח התאוה והחמדה וכיוצא, וכמו שיתבאר עוד. וטעם כל זה, לפי שנפשות כל בעלי החיים מן הארץ כמו שאמרנו (בחלון א'). כי היוצר ב"ה שם כח נפשות בעלי החיים ביסודות שהן תחת השמש, ורצה לברוא מינים רבים כפי ארחות חכמתו העליונה הנשגבת משקול דעת האדם. ולכן הכין חומר כל אחד מהן לקבל צורה ידועה בכח פרטי המבדילו במינו ממין אחר, ואלו הם הכחות שזכרנו. כי גבורת הארי, ובמה תתפשט גבורתו, היא צורת הארי. עזות הנמר ומנהג עזותו היא צורת הנמר, וכן כולם. ועל כן מה שהטביע בנפש מין זה מנע מנפשות מין שני. זולתי נפש האדם האצולה ממרומים, צורה טהורה חצובה ממקום מבוע הכחות כולם, נבראת בעבור החכמה שתנהג תחת השמש בצדק במשפט ובמישרים. לכן כוללת הכחות, וכל כח מכחות מתפשט בפעולותיו בכל הענינים כולם. וכל בני אדם ישתוו בסגולה הזאת אין ביניהן הבדל עצמי, לפי שכל הנפשות מן השם ב"ה נבראו ולא יִבָּדְלוּ רק בין רב למעט כפי גדול הכחות ומשקלם הנבדלים בכל הנפשות. ואלו הדברים ארוכים ורחבים יתבארו למטה. והן יסודות התורה, אלא שאין כאן המקום לדבר בזה. ובעבור היות נשמת האדם לבדה עליונה שָׂמָהוּ השם ב"ה מושל בכל מעשה בראשית, כמ"ש (בראשית א, כו) "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים" וגו'. והמשורר אמר (תהלים ח, ו-ז) "ותחסרהו מעט מאלהים וגו' תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו" וגו'. התבאר מזה שמלבד הבדל המין שיש בין נפש האדם לשאר הנפשות, יבדלו ג"כ בעצם, שנפש האדם כוללת הכל. ואין כן שום נפש משאר הנפשות. וההבדל הזה מושג לחוש. שהרי האדם כשירצה יוכל להתנהג בכל הדרכים שיחפוץ, ואין זה רק בעבור שנטוע בנפשו כח כל דרך ודרך אם רב אם מעט, ובכח זה יעשה כחפצו. והבן:

(משלי ו) לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל וְגוֹ׳ תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ וְגוֹ׳.