משלי ו:כב מחשבת ישראל: עקידת יצחק, נתיבות עולם, האמונות והדעות ויסוד מורא וסוד תורה

ובמדרש (ש"ר פ' ל"ג) אמר ר' ברכיה יש לך אדם שמוכר חפץ מביתו והיא עצב והקב"ה נתן תורה לישראל והוא שמח שנאמר (משלי ד׳:ב׳) כי לקח טוב נתתי לכם וגו'. בנוהג שבעולם אדם קונה חפץ והוא מיצר לשמרו אבל התורה היא משמרת את בעליה שנאמר (שם ו') בשכבך תשמור עליך. בנוהג שבעולם אדם קונה חפץ מהשוק שמא יכול לקנות עמו את בעליו והקב"ה נתן תורה לישראל ואמר כביכול אותי אתם לוקחים שנאמר ויקחו לי תרומה: יורו שהתורה האלהית הוא חפץ הבית והרצון שיתנהג בו כמו שאמרנו בשער הקודם שהעולם נברא בחפץ וברצון ובהם הוא מתנהג אמנם שעל ידי התורה שנתן לישראל נתן להם חפצו ורצונו וכאלו העביר להם רשותו ונתעסק ממנו לפי שבעלי התורה מפתחות העולם בידם לסגור ולפתוח כרצונם ועם כל זה הוא שמח כי הכל הוא ברצונו. וכן התורה בבחינת גודל ערכה היה מוטל על האדם ענין שמירת' והענין היה בהפך שהיא כלי חמדה לא יערכהו זהב וזכוכית וכל אבן יקרה והיא שומרת לקונה אותה. ולא עוד אלא שקונה עמו את בעליה כביכול וזה לפי שהפעולות יודיעו הכחות וכאשר תשכיל פעולות הנמצא וכחותיו תשכיל את עצמו. ואם שהוא יתעלה נתן חפץ יקר מאד שמסגולתו הוא שאינו צריך שמור מזולתו אבל שהוא שומר עצמו גם בעליו עמה. הנה בזה יוכר כח יכלתו וכי כביר מצאה ידו. וכשנרא' שהוא נותן בשמחה ובטוב לבב עד שמחל' פני המקבלים שלא יעזבוהו בידו הנה בזה יוכר גודל מעלתו בנדבת לבו. והנה עם זה כבר השכלנו אותו יתעלה ולקחנוהו בציור שכלנו על דרך השלמות והוא מקבל ענינים הראשונים נמשך השלישי בלי ספק. והיא כוונה נכבדת מאד ומתפשטת לכל התורה כלה כי הלוקח אותה עם הישרותיה כמו שנתבאר אותו הוא לוקח ובלתי יכול להפרד ממנו כאשר הוא ענין עצמי נאצל מחכמתו ית'. וקונה התורה קונה רבה לכל אשר יצטרך להשלים מאויי נפשו כנזכר. וכמ"ש עוד (ש"ר שם) משל למלך שהיתה לו בת יחידה וזוגה לבעלה אמר לו המלך לפרוש ממנה איני יכול שהרי היא בתי לומר לך אל תטלה איני יכול שהיא אשתך אלא זו טובה עשה לי בכל מקום שאתם הולכים קיתון אחד עשו לי שאדיר אצלכם. כך אמר הקב"ה לישראל נתתי לכם את התורה ולפרוש ממנה איני יכול לומר לכם אל תעלו אותה איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים בית עשו לי שאדור עמכם בתוכו שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. והכוונה כי מצוות התורה כלן מצד היותם ענינים אנושיים נפעלים למורכבים מחומר וצורה הנה באמת הם טבעים אלינו והתורה מפאת זה היא אשתנו הראויה לנו מששת ימי בראשית וכמו שאמר ר' שמעון בן יוחאי על זה (ב"ר פ' י"א) זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ׳:ח׳) קדושין ממש כמו שזכרנוהו בפרשת ויכלו שער ד'. אמנם באמת צורת המצות והגבלתן עם האמונות והדעות האלהיות אשר באו בקרבה באמת היא אלהית ממש. ולזה מהצד הראשון אי אפשר ליטלה ממנו כי היא מחוייבת אל טבענו ולצרכנו. ומהצד השני אי אפשר לו לפרוש. והנה היתה ההמצא' להחזיק הקשר ולהתמיד מציאותו לעשות מקדש שתשכון שכינתו שם תמיד על ידי ציורנו וזכרוננו אותו תמיד על האופן הנזכר ולא יסור ממנו וכל זה הוא מבואר. ואולם מדרגות האדם באלו ההכנות על דרך מדרגות מחיצות הבית אשר עליהם אמרו ז"ל אתם הצאן וכו' אתם הכרם וכו'. אתם הבנים וכו'. יתבאר בסוף השער הבא בעזרת האל מכוון למה שאמר כל אחד מישראל יכול לעשותו וזה יספיק למה שרצינו אליו בזה השער:

ובפרק היה נוטל (סוטה כא.), את זו דרש רבי מנחם ברבי* יוסי, "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו, כג), תלה* הכתוב את המצוה בנר, ואת התורה באור. לומר לך, מה נר אינו מגין אלא לפי שעה, אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה. ומה אור מגין לעולם, אף תורה מגינה לעולם. ואומר (משלי ו, כב) "בהתהלכך תנחה אותך" בעולם הזה, "בשכבך תשמור עליך" זה מיתה, "והקיצות היא תשיחך" לעולם הבא. משל לאדם שהיה מהלך בדרך באישון לילה ואפילה, ומתירא מן הקוצים ומן הברקנים ומן הפחתים ומחיה רעה ומן הלסטים, ואינו יודע באיזה דרך מהלך. נזדמנה לו אבוקה של אור, ניצול מן הקוצים ומן הברקנים ומן הפחתים. ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הלסטים, ואינו יודע באיזה דרך מהלך. כיון שעלה עמוד השחר, ניצול מחיה רעה ומן הלסטים. ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך, כיון* שהגיע לפרשת דרכים ניצל* מכלם.

ואמר "בהתהלכך וכו'". כבר אמרנו כי התורה שהיא סדר העולם, ודבר שהוא סדר ושמירה, הוא שומר אותו מן הפסד. ולכך אמר שאם יהיה עוסק בתורה, ידע שיהיה נשמר מן ההפסד, כמו שהתורה סדר וקיום הכל. ולכך אמר (משלי ו, כב) "בהתהלכך תנחה אותך", רצה לומר כי בעולם הזה נקרא האדם 'הולך', שאין האדם בעל הנחה כלל, ואפשר שיעשה דבר עד שיבא לידי אבוד. ולכך התורה, שהיא סדר המציאות, שומרת אותו ומוליכה אותו שלא יבא לידי העדר. ולאחר מיתה, שהוא זמן הפסד, היא שומרת על האדם מן הפסד, ונותן לו המציאות. ולעולם הבא, שיחזור האדם לחיים, היא נותנת לאדם החיים, שנאמר (משלי ו, כב) "והקיצות היא תשיחך", שהיא נותנת לאדם השיחה, שהוא הדבור. אבל המתים נקראים (תהלים קטו, יז) "יורדי דומה", שאין בהם הדבור. כל זה מפני שהתורה היא סדר המציאות, ולכך שומרת אותו מן ההפסד, ונותן לו המציאות וההויה בכל אלו שלשה זמנים אשר אמרנו, ושומרת אותו מן ההפסד על ידי שדבק בתורה.