משלי ו:לב מחשבת ישראל: נתיבות עולם ומורה נבוכים

ובפרק חלק (סנהדרין צט:), "נואף אשה חסר לב" (משלי ו, לב), אמר ריש לקיש זה הלומד תורה לפרקים, שנאמר (משלי כב, יח) "כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדיו על שפתיך". המאמר הזה בא לבאר כי התורה לפי מעלתה ומדריגתה אין ראוי שיהיה הלמוד בה שלא בקביעות, ודבר זה פחיתות גדול לתורה, כי הוא דומה למי שנואף עם אשה, שאין לו אשה מיוחדת. שאין החילוק בין מי שיש לו אשה מיוחדת ובין מי שאין לו אשה, לומר שזה יש לו אשה והוא רגיל אצלה, ולזה יש לו אשה אבל אין רגיל אצלה, רק דרך זנות. שאין הדבר כך, רק מי שיש לו אשה מיוחדת, אומרין עליו שיש לו אשה. ומי שיש לו זונה, אומרים עליו שאין לו אשה כלל, כי הזונה שלא יחדה אליו, ודרך מקרה בא עליה, לא נקרא שיש לו אשה כלל. וכך הוא מי שלומד תורה לפרקים ובמקרה, אין נחשב שיש לו תורה, והוא אדרבה, נחשב פחיתות כמו שנחשב פחיתות כאשר יש לו זונה, כי הדבר שהוא במקרה הוא פחיתות, כי המקרה הוא טפל אצל דבר שהוא בעצם. ואם כן הדבר הזה הוא פחיתות לתורה לעשות אותה טפל לאחר, כי התורה היא עיקר, ואינה טפילה אצל דבר אחר.

ומה שאמר "חסר לב" (משלי ו, לב), רצה לומר שאינו נחשב המקרה - מציאות, וזה חסר לב. כי הלב בו תלוי חיותו ומציאותו, ולכך הלומד תורה במקרה, אין כאן תורה, כי המקרה שאינו דבר עצמי, אינו נחשב מציאות כלל. וכך יש לפרש פשט הכתוב גם כן, כי האשה היא השלמת מציאות האדם, שעל ידה האדם שלם. וכאשר יש לו אשה מיוחדת, יש לו מציאות בעצם, לא במקרה. אבל כאשר הוא נואף אשה, שדבר זה במקרה בלבד לפי תאותו שמגיע לו, הנה נחשב מציאות של מקרה, וזהו "נואף אשה חסר לב". וכך התורה שהיא השלמת האדם, והתורה תקרא "אשה" בכל מקום, שעל ידה גם כן השלמת האדם, כמו האשה שהיא השלמת האדם. ואם לומד התורה לפרקים, דבר זה אינו רק במקרה, לכך הוא "חסר לב", רצה לומר שהוא אינו נחשב מציאות. שכך אמרו אצל האשה (יבמות סג.) מי שאין לו אשה לא נקרא אדם. וזה שאמר "כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדו על שפתיך", ואין השמירה מהסכנה* דרך עראי.

והמין השלישי מן הרעות הוא מה שימצא כל אחד מבני אדם מפעולתו בעצמו – וזהו הרוב. ואלה הרעות יותר מרעות המין השני הרבה, ומרעות זה המין יצעקו בני אדם כולם. וזהו אשר לא תמצא מי שלא יחטא על עצמו בו אלא מעט, וזהו שראוי לגנות את בעל המאורע על מה שיארע לו באמת, ויאמר לו כמה שנאמר: ״מידכם היתה זאת לכם״ ונאמר: ״משחית נפשו הוא יעשנה״ – ועל זה המין מן הרעות אמר שלמה ״אולת אדם תסלף דרכו וגו׳״ וכבר באר גם כן בזה המין מן הרעות שהוא פועל האדם בעצמו, והוא אמרו: ״ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים״ – והחשבונות ההם הם אשר הביאו עליהם אלה הרעות; ועל זה המין נאמר: ״כי לא יצא מעפר און ומאדמה לא יצמח עמל״ ואחר כך באר מיד שהאדם הוא אשר ימציא זה המין מן הרע, ואמר: ״כי אדם לעמל יולד וגו׳״. וזה המין הוא הנמשך אחר המדות המגונות כולם – רצוני לומר: רוב התאוה במאכל ובמשתה ובמשגל, ולקיחתם ביתרון כמות, או בהפסד סדר, או בהפסד איכות המזונות – ויהיה זה סיבה לכל החליים והמכות הגשמיות והנפשיות. אמנם חליי הגוף הם מבוארים, אבל חליי הנפש מרע זה הסדר – משני צדדים, האחד מהם השינוי המשיג לנפש בהכרח מפני שינוי הגוף מאשר הוא כח גשמי, כמו שכבר נאמר שמדות הנפש נמשכות אחר מזג הגוף; והצד השני הוא – היות הנפש מרגלת בדברים שאינם הכרחיים, וישוב לה טבע חזק להשתוקק למה שאינו הכרחי לא בהשאר האיש ולא בהשאר המין – וזאת התשוקה היא ענין אין תכלית לו; אמנם הכרחיים כולם הם מתי מספר בעלי תכלית אבל המותר אין תכלית לו. והוא שאם תתאוה להיות כליך מכסף – והלא היותם מזהב יותר נאה, ואחרים עשאום מספיר. ואפשר שיעשו גם כן מנופך, או מאודם, כל כמה שאפשר למצאו. ולא יסור סכל רע המחשבה מהיותו בצער ואנחה על אשר לא ישיג לעשות מה שיעשהו פלוני מן המותרות, וברוב יכניס עצמו בסכנות עצומות כרכיבת הים ועבודת המלכים, ותכלית כונתו בזה – להשיג אל אלה המותרות שאינם הכרחיות; וכשיארעו לו המאורעות בדרכים ההם אשר ילך בהם – יתרעם מגזרת האלוה ומשפטו, ויתחיל לגנות הזמן ויתמה ממיעוט דינו – איך לא עזרו להגיע אל ממון גדול, יקנה בו יין הרבה שישתכר בו תמיד, ופילגשים רבות מזוינות במיני תכשיטי זהב ורקמה ואבנים טובות, עד שיעוררוהו למשגל ביותר מאשר ביכלתו שיהנה – כאילו תכלית המציאות, אמנם הוא הנאת זה הפחות לבד. עד כה הגיע טעות ההמון, עד שהלאו האלוה בזה המציאות אשר המציאו בזה הטבע המחייב לאלה הרעות הגדולות לפי דמיונם, להיות הטבע ההוא בלתי עוזר כל בעל מדה רעה להשיג אל רעתו, עד שיגיע לנפשו הרעה תכלית תאותה אשר אין תכלית לה כמו שבארנו. אמנם החשובים החכמים כבר ידעו חכמת זה המציאות והבינוהו – כמו שבאר דוד, ואמר: ״כל ארחות יי חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו״ – אמר שהם אשר שמרו טבע המציאות ומצוות התורה וידעו תכליתם, התבאר להם צד החסד והאמת בכל, ולזה שמו תכליתם – מה שכון בהם באשר הם אדם והוא ההשגה, ומפני הכרח הגוף יבקשו צרכיו ההכרחיים – ״לחם לאכול ובגד ללבוש״ מבלתי מותר – וזה דבר קל ויגיעו אליו כל אדם במעט טורח כשיספיק להם ההכרחי. וכל מה שתראהו מקשי זה הענין וכבדותו עלינו, הוא מפני המותרות – בבקשת מה שאינו הכרחי תקשה אפילו מציאת ההכרחי, כי כל אשר יתאוה האדם יותר מותרות, יהיה הענין יותר כבד ויכלו הכוחות והקנינים במה שאינו הכרחי ולא ימצא ההכרחי.