משלי ז:ו מחשבת ישראל: גן נעול ומורה נבוכים

(עובדיה א, ח) "והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו". פירוש "חכמים" בעלי הלמודיות ובעלי מלאכת מעשה כמו חכמי המדידה והמספר והם בונים המבצרים והסוללות וכיוצא. וכן חכמי הבנאים והצורפים העושים כלי קרב וכיוצא. וכן חכמי המלחמה ותקון המצב והמשחית (שמואל א יד, טו) כולם יאבדו, והדבר למד מענינו. כי קודם לזה אמר (עובדיה א, ג) "זדון לבך השיאך שוכני בחגוי סלה מרום שבתו אומר בלבו 'מי יורידני ארץ'?". הודיע שבגאותו ובתפארת רום עיניו אין פחד אלהים לנגדו ואומר "מי יורידני ארץ?" כי הוא חכם בעיניו. ונשען על חכמתו וגבורתו, לעשות ולתקן בחכמה כל הצריך למלחמה, ולהלחם ולהתגבר על כולם בגבורתו, סוס ורכב ועם רב ועמהם גבורים ואנשי חיל. ואמר השם ב"ה (א, ד) "אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך, משם אורידך נאם יי'". כי לא יפלא ממני דבר. וביום אחד תאבדנה חכמתך ותבונתך וגבורתך, אז תפול כאחד הנבלים. והזכיר עוצם המפלה שלא תהיה לו תקומה. גם הזכיר כי אנשי בריתו ואנשי שלומו יבגדו בו ויעזרו במפלתו. ועֵשָׂו לא יבין הקשר הנעשה אליו. ואמר כמתמיה (א, ו) "איך נחפשו עשו, נבעו מצפוניו". כלומר איך היה כן שנגלו לשונאי עשו כל מצפוניו ועצותיו? מי הגיד להם המצפונות האלו? ואמר כי אנשי בריתו ושלומו שסמך עליהן עשו, הם גלו מסתוריו לשונאיו וגרמו לו מכשול גדול. ובספר "מעין גנים" יתבאר בעז"ה כי הבינה כוללת הבנת תכונות נפשות בני אדם, הוא המשגת נטיות הנפשות ודרכיהן. כמו (משלי ז, ו) "אבינה בבנים נער חסר לב". וכן יתבאר שם, שהדבר המושג בבינה מתואר "תבונה". והנה עשו התבאר בתבונותיו שמבין דרכי עם ועם ומנהגיהם, והתבררו לו תבונות רבות על איזו עם יש לסמוך שלא יפר ברית, ועל איזו עם אין ראוי לסמוך. וכן יצא לו בתבונתו איך יעלימו עצתם וסודם. וכל כיוצא בזה המסתעף מכח הבינה המפיקה תבונות בבינתה. והנה ביום אידם יתגלו מצפוניו לשונאיו פתאום ע"י אנשי בריתם ושלומם. לכן אמר בדרך תימה איך היה זה? ואיה תבונות עשו? ואמר (עובדיה א, ז) "אין תבונה בו". כלומר עתה נגלה לכל שאין דרך תבונה באדום. ולפי שנודע לכל שהיו בהם תמיד אנשי תבונות בדברים כאלו, אמר הכתוב אל תתמה איך פתאום היו סכלים ונבעו¹ונודעו מצפוניהם לשונאיהם? ואיך פתאום כשלה עצתם ולא עמדה להם חכמתם בעריכת המלחמה מבצריהם וכליהם? ואיך פתאום נשתה גבורתם והיו לנשים, עד שנפלו כולם בחרב ולא נשאר מהם שריד ופליט? הלא מקדם היו בם חכמים בלמודיות ובכל מלאכת מעשה, וגבורים הממלטים נפשם, וכן היו מלאים תבונות כמו שבארנו; ועתה אבדו שלשתן. כי כל זה קרה להם ביום אף ה' כבוא קץ אידם. ועל זה אמר (א, ח-ט) "הלא ביום ההוא נאם ה' והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו. וחתו גבוריך תימן למען יכרת איש מהר עשו מקטל. כלומר הלא אני ה' אעשה כל אלה", להאביד חכמיהם ולהאביד תבונתם ולשום מחתה בלב גבוריהם. וכל זה למען יכרתו כולם מקטל חרב שונאיהם ולא ינצלו בזרוע, כי יחתו גבוריהם. ולא ינצלו במבצריהם וכיוצא העשוים בחכמת חכמיהם, כי יאבדו החכמים. ולא ינצלו בתחבולות הבינה, כי תאבד תבונתם. ולפי שכל הענין מדבר ממפלתם ביד שונאיהם, הדבר למד מענינו שאין הזכרת תאר "חכמים" ושם "תבונה" הנזכרים פה על חכמת ההנהגה והתבונה בהנהגה. כי מה ענין אבדון החכמים והנבונים הישרים והצדיקים למפלתם ביד שונא שלא ישאר מהם איש? ועוד נדבר על פסוק זה בספר "מעין גנים":

ואמנם דמיון המין השני ממשלי הנבואה – אמרו ״כי בחלון ביתי בעד אשנבי נשקפתי וארא בפתאים אבינה בבנים נער חסר לב עובר בשוק אצל פנה ודרך ביתה יצעד בנשף בערב יום באישון לילה ואפלה; והנה אשה לקראתו שית זונה ונצרת לב המיה היא וסררת וגו׳ פעם בחוץ פעם ברחבת וגו׳ והחזיקה בו וגו׳ זבחי שלמים עלי וגו׳ על כן יצאתי לקראתך וגו׳ מרבדים רבדתי וגו׳ נפתי משכבי וגו׳ לכה נרוה דדים וגו׳ כי אין האיש בביתו וגו׳ צרור הכסף וגו׳ – הטתו ברב לקחה בחלק שפתיה תדיחנו״.