וָאֵ֤רֶא בַפְּתָאיִ֗ם אָ֘בִ֤ינָה בַבָּנִ֗ים נַ֣עַר חֲסַר־לֵֽב׃
האמונות והדעות
ותחלת מה שראוי לחקור עליו עצם הנפש מה הוא? והוא שמצאתי בני אדם חולקים בעצמה, מחלוקות נפלאות מטרידות הלבבות, אני רואה לעזוב זכרון רובם, ואביא מהם שבעה דעות, זולת הארבעה הראשוני אשר קדם זכרם, ויהיו אחד עשר. כי הארבע ההם, כבר בחנתים ודקדקתים ונפסדו ארבעתם ובטלו. והם הרוחניים, ודעת שהדברים מעצם הבורא, ודעת שהם ממנו ומדבר אחר ודעת בעלי השניים. וכיון שהנפש אחד מהדברים הידועים, כאשר הכניסוה בכלל הדברים ההם, כבר נכנסה גם כן בכלל התשובה על המאמרים ההם, ואין אנו צריכים לשנותם, אבל אזכור אלה השבעה, ואומר תחלה, מצאתי אנשים חושבים, כי הנפש מקרה מהמקרי', וכמדומה לי כי אשר הביאם אל המאמר הזה, בעבור שלא ראו אותה, אבל ראו פעלה, וחשבו בעבור דקותה מהרגיש אותה בחוש, שהיא מקרה מפני דקות המקרים, ועם ה נחלקו חמש מחלקות, קצתם חשבוה מקרה מניע עצמו, וקצם חשבוה שלמות לגשם טבעי, וקצתם חשבוה חבור הארבעה טבעים, וקצתם חשבוה התקשר החושים, וקצתם סברו שהיא מקרה נולד מן הדם. וכאשר התישבתי להתבונן במאמרים האלה, אשר מקבץ אותם כלם המאמר שהיא מקרה, שהמקרה והשלמות והחבור וההתקשרות וההתילדות במקרים, מצאתים כלם שקר מכמה צדדים. אחד מהם, כי הדבר המקרי לא תבא ממנו החכמה הגדולה הזאת, ואלה התבונו' הנכבדות אשר בם תקון העולם, כאשר זכרתי במאמר קודם לזה. ועוד כי המקרה לא יהיה נקרה במקרה אחר, בעבור מה שיש בזה מן ההפסד. והנה אנחנו מוצאים הנפש נקרית במקרים רבים, תאמר נפש חכמה, ונפש סכלה, ותאמר נפש זכה, ינפש רעה, ותאמר שיש לה אהבה ושנאה ורצון וקצף, ושאר המדות הנודעות, ולא יתכן עם הענינים האלה שתהיה מקרה, אבל נראה אותה בענין הזה מקבולה ההפכים, יותר ראויה שתהיה עצם. והשני ראיתי אנשים חשבוה רוח. והשלישי אנשים חשבוה אש, ומצאתי אלה השני מאמרים עוד נפסדים, מפני שאם היתה רוח, היה טבעה חם ולח, ואלו היתה אש, היה טבעה חם יבש, ואין אנו מוצאים אותה כן. והרביעי מי שאמר שהיא שני חלקים, החלק האחד שכלי דברי, ואיננו כלה והוא שוכן בלב. והשני חיוני, והוא מתפשט בשאר הגוף והוא כלה. והתאמת לי עוד כי זה טעות, כי החלק הדבר אלו היה זולת החלק המתפש' בגוף, לא היה אפש' שימזגו, מפני שזה קדמון וזה חדש, וזה כלה וזה איננו כלה. ועוד אלו היה החלק הדברי זולת חלק המתפשט בגוף לא ישמע ולא יראה ולא יחוש שאר החושים. ואין בתשובה הזאת אשר השיבותי, כי החושים יהיו קצתם לקצתם, וידבר הדבור על כלם, כאשר פרשתי במאמר הראשון; אבל אומר כי הנראה מן המאמר הזה הוא, שהנה שתי נפשות מפני שכל חלק לבד. והחמישי' מי שאמר שהיא שני אוירים, האחד מהם בפנים, והשני בחוץ. והצריכו למאמר הזה, שמצאוה לא תתקיים כי אם במשיכת האויר מחוץ, וסבר שזה בחציה, ואיננו כי אם להרויח לחום הטבע אשר הנפש שוכנת בו בלב. כאשר מנפחים על האש להרחיק העשן הרע ממנה רוצה לומר מהאש. והששי מי שחשב שהיא דם גמור והוא ענן לבדו, כאשר כתב בספרו. והטעהו בזה מאמר התורה (ויקרא י"ז י"א) כי הדם הוא בנפש. ולא זכר מה שאמרה קודם (שם) כי נפש הבשר בדם היא, אבל זה נראה כי הדם הוא משכנה ומרכזה, ובכחו יראה לנו כחה, ובחלשתו יראה לנו חלשתה, וכשהיא שמחה ותראה שמחתה בדבר אשר תשמח בו, ותראה הדם עמה, וכאשר תנוס מיראת דבר שתירא ממנו, תקחהו עמה לפנים. ומה שאמרה התורה כי הדם היא בנפש, הוא על מנהג הלשון, שהיא קוראה הדבר בשם משכנו, כאשר קוראה החכמת לב, באמרו (משלי ז' ז') נער חסר לב. מפני שהלב משכנה, וקוראה הלשון שפה. באמרה (בראשית י"א א') ויהי כל הארץ שפה אחת. כי בשפה תהיה:
האמונות והדעות
וכיון שבארתי שהמושכל והכתוב והמקובל הסכימו כלם על הרחקת הדמיון מאלהינו יתברך, אני רוצה להציע אלה המלות הגשמיות, ואומר שהם עשר. ראש באמרו (ישעיה נ"ט י"ז) וכובע ישועה בראשו. עין באמרו (דברים י"א י"ב) תמיד עיני י"י אלהיך בה. אזן באמרו (במדבר י"א י"ח) כי בכיתם באזני י"י. פה באמרו (שמות י"ז א') על פי י"י. שפה באמרו (תהלים פ"ט ל"ה) ומוצא שפתי לא אשנה. פנים באמרו (במדבר ו' כ"ה) יאר י"י פניו אליך. יד באמרו (שמות ט' ג') הנה יד י"י. לב באמרו (בראשית ח' כ"א) ויאמר י"י על לבו. מעים באמרו (ירמיה לא כ') על כן המו מעי לו. רגל באמרו (תהלים צ"ט ה') והשתחוו להדם רגליו. ואלה דברים והדומה להם ממעשה הלשון והרחבה, תפיל כל אחד מהם על ענין וסברתו במה שנמצאנו בזולת ענין הבורא, ונדע כי הלשון כן אמתתה ומנהגה, שתרחיב ותשאיל ותדמה, כאשר מרחיבה ואומרת שהשמים מדברים (שם י"ט ב') השמים מספרים כבוד אל. ושהים מדבר (ישעיה כ"ג ד') כי אמר ים מעוז הים לאמר. ושהמות מדבר (איוב כ"ח כ"ג) אבדון ומות אמרו. ושהאבן שומעת (יהושע כ"ד כ"ז) הנה האבן הזאת תהיה לנו לעדה כי היא שמעה. ושההרים מדברים (ישעיה נ"ה י"ג) ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה. ושהגבעות לובשות (תהלים ל"ה י"ג) וגיל גבעות תחגרנה, והדומה לזה, מה שלא יספר מהרה. ואם יאמר אומר: מה היתה התועלת שהרחיב הלשון זאת ההרחבה שתפיל לנו אלו הספקות, ולמה לא סמכה על מלות אמתות, והיתה מסירה מעלינו זאת הרעה? אומר: כי אלו סמכה על מלה אחת, היה השמוש בלשון מתמעט ולא היה מגיע להגיד בה על קצת המכוונות. ואלו היינו באים לספר עליו בלשון האמתי, היינו חייבים לעזוב ולהניח שומע ורואה רחום חפץ, עד אשר לא יעלה לנו כי אם הישות בלבד. וכיון שבארתי הדבר הזה, אשוב אל העשרה ההם בביאורים וענינים, ואומר: שרצו הנביאים בראש ענין ההגדלה וההעלאה, כאשר אמר בבני אדם (שם ג' ד') כבודי ומרים ראשי. ורצו בעין השגחה, כאמרו (בראשית מ"ד כ"א) ואשימה עיני עליו. ורצו בפנים הרצון והכעס, כמו שאמר (משלי ט"ז ט"ו) באור פני מלך חיים. ונאמר (ש"א א' י"ח ) ופניה לא היו לה עוד. ורצו באזן קבול הדברים, כאמרו (בראשית מ"ד י"ח) ידבר נא עבדך דבר באזני אדני. ורצו בפה ובשפה באור וצווי, כאמרו (במדבר ד' כ"ז) על פי אהרן ובניו. (משלי י' כ"א) שפתי צדיק ירעו רבים. ורצו ביד יכולת, כאמרו (ישעיה נ"ט א') הן לא קצרה יד י"י ורצו בלב חכמה, כאמרו (משלי ז' ז') נער חסר לב. ורצו במעים חנות, כאמרו (תהלים מ' ט') ותורתך בתוך מעי. ורצו ברגל הכרח, כאמרו (שם ק"י א') עד אשית אויביך. וכיון שמצאנו אלה המלות בבני אדם על זולת ההגשמה, ואחר כן אומר בקצת העתים, קל וחומר שיכשר פרושם בעניני הבורא על זולת ההגשמה. ואחר כן אומר: כי כבר מצאנו אלה המלות במוצק, ולא שיכשר שיהיה לו מאומה מן אלה האברים, והוא, שאנחנו מוצאים בלשון לארץ ולמים שתים עשרה מלות. תחלתם ראש (משלי ח' כ"ו) וראש עפרות תבל ועין באמרו (שמות י' ד') וכסה את עין הארץ. ואזן כאמרו (ישעיה א' א') והאזיני ארץ. פנים, כאמרו (במדבר י"א ל"א) על פני הארץ. ופה, כאמרו (שם ט"ז ל"ב) ותפתח הארץ את פיה. כנף כאמרו (ישעיה כ"ד ט"ז) מכנף הארץ. יד כאמרו (דניאל י' ד') על יד הנהר. שפה, כאמרו (שמות ב' ג') על שפת היאור. לב, כאמרו (שם ט"ו ח') קפאו תהומות בלב ים. טבור, כאמרו (יחזקאל ל"ח י"ב) על טבור כארץ. בטן, כאמרו (יונה ב' ג') מבטן שאול שועתי שמעת קולי. רחם, כאמרו (איוב ל"ח ח') ויסך בדלתים ים בגיחו מרחם יצא. וירך, כאמרו (ירמיה לא ח') וקבצתים מירכתי ארץ. וכאשר מצאנו הלשון שעשה אלה המלות, למה שעיד חושנו, שאין מאומה מאלה האברים, אבל הם כלם העברות, כן עשתה זה למה שהעיד לו שכלנו שאין לו מאומה מאל האברים; אבל הם כלם העברות. ואם יאמר אומר: אין הלשון עושה, אלא מה שהוא מוגשם, יתחייב שימציאנו אלה השתים עשרה בארץ ובמים, וכמו שעברו אלה המלות, עבר עוד המצטרף אליהם מהטה אזנך, פקח עיניך, שלח ידך, והדומה לזה, ועברו פעליהם המיוחסים אלים, מויראה, וישמע, וידבר, ויחשב. והדומה לזה, והיה לכל אחד מהם סברא, עד וירח י"י, אשר משמעו קשה, הוא קבול, כאמרו (איוב י"ד ט') מריח מים יפרח, כפי מה שמסכים למושכל ולכתוב ולמקובל. ואם יפרץ פרץ ויאמר: ואיך יתכן שיסבור אלו הסברות באלו המלות המוגשמות, ובמה שייוחס אליהם, והכתוב כבר פרש שצורתו כצורת האדם? ראוה הנביאים מדברת עמם, ומיחסים אליה דבריו, וכן שכן שהוא על כסא, ומלאכים נושאים אותו ממעל לרקיע אשר על ראשם, כמראה אבן ספיר דמות כסא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. וכבר נראית הורה הזאת על כסא ומלאכים מימינה ומשמאלה, כאמרו (מ"א כ"ב י"ט) ראיתי את י"י יושב על כסאו וכל צבא השמים עומד עליו מימינו ומשמאלו. נענה כי זאת הצורה ברואה, וכן הכסא והרקיע והנושאיו כלם מחודשים, חדשם הבורא מאוד לאמת אצל נביאו, כי הוא שלח דבריו אליו, כאשר אבאר במאמר השלישי. והיא צורה יקרה מן המלאכים עצומה בבריאתה, בעלת הוד ואור, והיא נקראת כבוד י"י, ועליה ספר קצת הנביאים (דניאל ז' ט') חזה הוית עד די כרסון דמיו. ועליה אמרו החכמים שכינה. ויש שתהיה אור בלא צורת איש, והבורא הגדיל נביאו, שהשמיעו הנבואה מצורה עצומה ברואה מאור נקרא כבוד י"י כאשר בארנו. וממה שמורה על מה שאמרנו, מה שאמר הנביא על זאת הצורה (יחזקאל ב' א') בן אדם עמוד על רגלך ואדבר אותך. ולא יתכן שיהיה זה המדבר הוא אדון העולמים, כי התורה אמרה (דברים ל"ד י') ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו י"י פנים אל פנים, אבל שאר הנביאים המלאכים דברו עמם. ואם נמצא הכתוב שכבר פרש שם המלאך כבר פרש המחודש. ואם אמר כבוד י"י הוא מחודש, ואם יזכור שם ה', ולא סמך אליו כבוד ולא מלאך, אבל סמך אליו ראיה, או תאר איש, אין ספק שיש במאמר דבר נסתר הוא כבוד י"י או מלאך י"י כאשר הלשון מסתרת כמו שקדמתי: