משלי ח:ז מחשבת ישראל: האמונות והדעות, עקידת יצחק וגן נעול

וכיון שהקדמנו ההקדמה הזאת אומר פותח, הודיענו אלהינו יתברך בדברי נביאיו, שיש לו עלינו ‏תורה נעבדהו בה, ובה מצות שצוה אותנו בם, אנחנו חייבים לשמרם ולעשותם בלב שלם. הוא אמרו ‏‏(דברים כ "ו ט"ז) היום הזה י"י אלהיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים ושמרת ‏ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך. והעמידו לנו נביאיו על המצות ההם האותות והמופתים ‏המלאים, ושמרנום ועשינו אותם מיד. ואחר כך מצאנו העיון מחייב שנצוה בהם, ולא היה ראוי ‏לעזבנו מבלעדי דבר. וראוי שאבאר ממה שמחייב אותו העיון לענין הזה דברים וענינים, ואומר: כי ‏השכל מחייב להקביל כל מטיב אם בהטבה, אם הוא צריך אליה, אם בהורות, אם אינו צריך לגמול. ‏וכאשר היה זה מחיובי השכל, לא היה נכון שיעזבהו הבורא יתברך בעניני עצמו, אבל התחייב ‏לצוות ברואיו בעבודתו והודות לו, בעבור שבראם. והשכל מחייב עוד, שהחכם לא יתיר לגדפו ‏ולקללו. והתחייב עוד, למנוע הבורא עבדיו מזה להקביל בו. והשכל מחייב עוד, שימנע הברואים ‏לחטא קצתם לקצתם, בכל מיני החטאים. והתחייב עוד, שלא יתיר להם החכם זה. והשכל מכשיר ‏עוד, שיטריח החכם עושה בדבר מהדברים, ויתן לו שכרו עליו, בעבור שיגיעהו אל התועלת בלבד, ‏מפני שהיה זה ממה שמועיל לעושה, ולא יזיק המטריח. וכאשר הקבץ אלו הארבעה ענינים, יהיו ‏כלליהם הם המצות אשר צונו אלהינו. והוא שחייבנו לדעתו ולעבדו בלב שלם, כמו שאמר הנביא ‏‏(דה"י א' כ"ח ט') ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה. ועוד ‏הזהירנו, מהקבילו בקללות ובגדופים, אף על פי שאינם מזיקים אותו, אלא שאין מדרך החכמה ‏להתירם, כאמרו (ויקרא כ"ד ט"ו) איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו. ולא התיר לקצתנו להרע ‏לקצתנו, ולחמסם, כמו שאמר (שם י"ט י"א) לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו. ואלה ‏השלשה ענינים, הם ומה שנסמך אליהם, הם החלק הראשון משני חלקי המצות, ונסמך אל הראשון ‏מהם, להכנע לו ולעבדו, ולעמוד לפניו, והדומה לזה, והכל בכתב. ונסמך אל השני, שלא ישותף לו, ‏ולא ישבע בשמו לשקר, ושלא יתארהו בתארים המגנים, והדומה לזה, והכל בכלל. ויסמך אל ‏השלישי, עשות המשפט, והאמת והצדק והדין, והרחקה מהרוג המדברים, ואיסור הניאוף, והגנבה, ‏והרכילות, ושיאהב המאמין לאחיו מה שהוא אוהב לנפשו, וכל אשר נכלל באלה השערים, והכל ‏בכתב. וכל ענין מאלה שמצוה בו, נטע בשכלנו טובתו, וכל ענין מהם שהזהיר ממנו, נטע בשכלנו ‏גנותו, כמו שאמרה החכמה אשר היא השכל (משלי ח' ז') כי אמת יהגה חכי ותועבת שפתי רשע. ‏והחלק השני דברים אין השכל גוזר אותם, שהם טובים לעצמם ולא מגונים לעצמם, הוסיף לנו ‏הבורא עליהם צווי והזהרה, להרבות גמולנו והצלחתנו עליהם, כמו שאמר (ישעי' מ"ב כ"א) י"י חפץ ‏למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. והיה המצווה בו מהם טוב, והמוזהר ממנו מהם מגונה, למקום ‏העבודה בהם, והוספו בענין השני בחלק הראשון ועם זה אי אפשר שלא יהיה להם עם ההסתכלות, ‏תועלות חלקיות, ועלילה מעטה מדרך המושכל, כאשר היה לחלק הראשון תועלות גדולות ועלילה ‏גדולה מדרך המושכל:‏

והנה להיות ענין הנבואה הוא הדבר היותר הכרחי ויקר שאיפשר שימצא במין האדם והיותר הכרחי לשלימות האומה הזאת הנבחרת אשר נתיחדה בו מכל זולתה. הנה הוא מבואר שצריך השתדלות נפלא להעמיד אותה ולקיים אמתתה ולדחות מעליה כל עורר וטוען שאפשר שיתקומם עליה בשום צד. אמנם הכרחיות הנבואה לשלימות זאת האומה הוא מבואר שהרי בה ולא בזולתה נשלם הבדלם מאומות העכ"ום בעקריים המיוחדים להם מצד מה שהם עם ה' וסגולתו וכל איש ואיש מהם מצד היותו חלק מחלקיו וזה שבמעמד הר סיני הנכבד והנורא שעלו כלם אל מדרגת הנבואה כמו שנתבאר במקומו נתבררו להם שלש עקרים הכרחיים לא יצוייר הבדלם וענין סגולתם זולתם. הראשון השגחת השם יתעלה ואהבתו אותם בייחוד בזכות האבות הקדושים אשר הכינום משאר האומות לקבל יושר הסדור האלהי כי על כן עשה להם את כל הכבוד ההוא לא עשה כן לכל גוי. השני אפשרות הנבואה ומציאות' כי שם נתברר להם אשר ידבר אלהים את האדם להנהיגו במעשיו אשר יחיה בהם כי מתחלה לא צוייר זה בעיני האנשים רק במי שיאמר שירצה השם יתברך ליעשות רועה בקר או רועה צאן וכדומה. והשלישי אמתת תורתו של משה רבינו ע"ה אשר היא במעלה יתירה מנבואת כל הנביאים הכוללת כל המעשים אשר יחיה האדם בהם מהדין והאמת והשלום אשר העילם קיים עליהם לטוב להם כל הימים ולהחיותם לעד. והנה שלשה הענינים ההכרחיים הללו זכרם האל יתעלה למשה כאשר ייעד המעמד הנכבד והנורא ההוא אמר. הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם (שמות י"ט) ירצה כי כשישמע העם בדברו עמו כבר יתבארו השני הענינים הראשונים והוא שתמצא ההשגחה האלהית בכתות האנשים אשר בה ישגיח על האומה הזאת להשפיע שבע נבואיי על אישיה ובאומרו בדברי עמך רצה מאד היותן מכלל הנביאים שהוכנו לזה וכמו שאמר נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו (דברים י״ח:י״ח) שהכוונה שיהיה כמוך במה שאתה נביא לא שיהיה כמוך במעלת הנבואה. אמנם על השלישית המיוחדת לו אמר וגם בך יאמינו לעולם כי אמונת היות מעלת נבואת משה על כל הנביאים הוא ענין נוסף על אמונת הנבואה בסתם כמו שנתבאר מפיו יתברך במאמר לא כן עבדי משה וגו' (במדבר י״ב:ז׳). כמו שנתבאר בשער ע"ו. וזה חוייב ממה שנתיחד' נבואתו לתת תורה שלמה וסדר כולל בחיים כמו שאמרנו. הרי שעל שלשה דברים אלו נתייסדה התורה האלהית אשר עליהם ולא על זולתם כרת השם יתברך לעמו ברית מלח עולם. ומזה א"כ חוייב מה שהמשכנו ראשונה מחיוב עוצם ההשתדלות בקיום ושמירת הענין היקר הזה אשר הוא עקר הכל ויסוד הכל באופן שלא יפול בו שום הריסה אפי' ספק בעולם ואני הנני הרואה שזהו תועלת הספור הזה הנכבד מענין מחלוקתו של קרח ועדתו אשר הוא בעיני שקול כנגד ספור פרשת מתן תורה כי את זה לעומת זה עשה האלהים. האחד להעיר ולהניח אמתת הנבואה ושלשה השרשים האלו המתבארים ממנה מצד אמתת עצמן. והשני להעמיד ולקיים דבריה במה שיתברר ממנו שהחולק עליה והורס שתותיה אלה הוא האובד והנעקר מן העולם כי בזה יושלם המופת בתכלית החוזק והאמות כדרך ההנדס והתשבורי שלא די לו שיבאר אמתת הנחותיו בשיעוריו ומספריו במופתים מוחלטים אלא שישתדל לבאר שחלוף מה שהניחו בהם הוא בטל. וזהו מהפלגת חוזק המופת אשר עליו אמר שלמה בחכמתו כי אמת יהגה חכי ותועבת שפתי רשע (משלי ח׳:ז׳) ירצה כי הוא יבאר אמתת מה שידבר מצד עצמו ולא עוד אלא שיברר שמה שירחיקהו בשפתיו הוא רשע ודבר כזב ובטל. אמנם מה שנתבאר בו אמתת זה הענין הוא כשנתבונן היטב בענין מחלוקתם וסוף כוונתם על פי דבריהם ותשובות משה רבינו עליהם ומשפטם. ואולם יאות שיבא הדבור בזה בשלש ענינים. האחד במהות האנשים האלה בעצמיותם וסוף כוונתם ברשעתן. והשני בתחבולות והטענות הנציחיות שהמציאו להם לקיים מחלוקתן. והשלישי במה שנמשך בסוף מעשיהם ההפך הגמור ממה שעלה בדעתם. ^*אמנם הענין וכו' ר"ל כי כאשר יסופר לנו מה שעשה איש אחד או הרבה אנשים ותכלית הסיפור הוא לדעת מזה מחשבתם ודעתם בענין האמונ' או בשאר ענין, ראוי הוא שתוקדם תחילה הודעת מהות ואיכות האנשים ההמה, כי רק עי"ז נכיר יותר מחשבתם, ודעותם מתוך פעולותיהם, ד"מ כי לולא ידענו שלבן היה בטבעו איש מרמה אשר השתדל תמיד להונות את רעהו לא הכרנו כראוי מסיפור ה"כ מה שדבר אל יעקב אבינו ומה שעשה לו, כי כל ישעו וחפצו היה בזה רק לעשות לו און ומרמה ואולי חשבנו כי רק בתום לבבו ובנקיון כפיו דבר ועשה כל זאת, וע"כ יען כי רצה הכתוב שנבין היטב על ידי סיפור מעשה קרח ועדתו כל אשר יזמו וחשבו בדעתם הוצרך להודיעם תחילה מי ומי היו האנשים האלה. אמנם הענין הראשון כי הוא באמת דבר נאות לדעת עצם האיש או האנשים אשר יסופר מהם ספור שתלוי בו ענין דעה מן הדעות או אמונה מן האמונות כי זה ממה שיישיר אותנו לרדת לסוף הכוונה בדבריהם אם להכריע הדברים השקולים לאחד הצדדים או להעמיק יותר בהבנתם כמו שהיה מנהג חז"ל בספורי לבן עם יעקב וגם בספור דבריו של בלעם שדנו אותה לפי מה שהוכר מטבעם ובכל כיוצא בזה כך מנהגם וכ"ש שיחוייב זה בזה הספור הנפלא שיתחלפו מעשי האנשים אשר יסופר מהם לחזקתם ולתואריהם שתארם הכתוב באמור עליהם נשיאי העדה קריאי מועד אנשי שם והרי יש תמיהה נפלאה שיתארם בתחלה לשם ולתהלה ואח"כ ימשיך ספור מעשיהם לגנות גדולה וכאלו יתן הכתוב בזה יד לפושעים האומרים שהחכמה והמעלות כי לא יועילו אבל יזיקו כי כרובם באנשים כן יוסיפו לחטוא מזולתם והוא באמת חלול האמת ובטולה. ^*אמנם תוכן וכו' ר"ל כי הפעולות אשר יעשה אותן האדם לעין כל הן הם לרוב אבן בוחן, לדעת על ידו גם מחשבותיו ומידותיו הפנימיות) כי אף שיוכל איש להתחפש לפעמים במעטה היראה ולפעול טובות ונכוחות למראה עיני בשר, אף כי בקרבו ארבו, ואון ועמל בלבו, בכל זאת לרוב ימצאו גם בני אדם זולתו יד ומקום ע"י פעולותיו אלה להביט גם אל תוכו, ואז יראה כי רעות במגורו בקרבו, ואף שעשה איזה מעשה אשר מראהו החיצונה היה טוב וישר, בכל זאת לא עשהו בעבור שחפץ בטובה, כי אם רק למען השיג על ידו מחשבתו הרעה הוא עוטה לפי שעה מעיל הירא' הצדק והמישרים, וע"כ הוא יסוד מוסד אצלינו שמהפעולות יודעו הכחות והקנינים,) ואף כי שהי"ת אשר עיניו צופות בכל יראה אל תוכו לדעת מצפון לבו, להשיב לו גמול לפי מחשבתו וכונתו אשר חשב להשיג תכלית רעה בפעולותיו אלה, לא לפי הפעולות ההן בעצמן לבד אשר מראיהן טוב, והנה קרח וכל עדתו היו כפי הנרא' אנשים חכמים ונבונים, ובעלי מעלות אנושיות לרוב, ובכל זאת הראו בפעולותיהם המסופרות מהם, כי היו בטבעם ומצד תולדתם רעים ומשחת המידות בהם מלידה ומבטן, ורק דרך מקרה למדו התורה והחכמ', לא בעבור אהבתם הקנינים הרוחניים והמוסרים האלה, כי אם למען השתמש בהם לרוע, כי בהיותם מכובדים בעיני ההמון בעבור מעלותיהם אלה, יוכלו יותר על נקלה להטות לבבם אחריהם ולהדיחם מדרך הטובה והישרה, וכעין זה היה דואג ואחיתופל רעים בטבעם ותולדותם, ורק ע"י מקרה ולמען כחם קנו להם מעלת התורה והחכמ', ובאחרונה נגלתה רעתם בקהל ע"י מעשיהם, ע"כ בצדק אר"א במדרש על כל אלה יחד "עצת מינות היה בהם" (ר"ל בעצם וראשונה ומלידה ומבטן היו במזגם וטבעם רעים וחטאים, ורק זמן מה יכלו להסתיר זאת מעיני ההמון) אבל בכל זאת נראה ונגלה רעתם באחרונה לעיני כל ע"י מעלליהם הרעים, וע"כ נדמו בזה לבית התבן אשר לפי שעה פינוהו ועשוהו לבית משתה וחתנות, אבל בכל זאת נראו מאוריו, התבן אשר היה טמון בו בתחיל', אמנם תכן הענין הוא מה שנשרש בידינו לקבלה אמתית כי מהפעולות יודעו הכחות והקנינים. וזה הדבר באמת נר ה' בידינו חופש כל חדרי בטן בהכרת האנשים לדעת מה טיבם ולהכיר מה מהם בעצם ומה מהם במקר' כי עקוב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו יש ויש שאוחזים בידם מעשה צדיקים וישרים בחצוניותם להגיע בהם אל כוונת האנשים הרעים וחטאים בלבותם והשופט הטוב לא ישפוט אותם כי אם כפי כוונתם ותכליתם שנתבארו אלו הענינים בשער מ"ב וזולתו וזכרנוהו בשער הקודם אצל סמיכות פרשת מרגלים לפרשת מרים כי הוא ממין הדרוש. והנה אין ספק שקרח ועדתו כלם אנשים גדולים בתורה ובחכמ' ובעושר וביתר מעלות אנושיות היו כאשר נראה מהתארים הנזכרים. וכבר אמרו חז"ל שהמה האנשים אשר נקבו בשמות בראש הספר אלא שכסה עליהם לזכרם ברמוז (במ"ר פ' י"ח) אלא שפעולותיהם יוכיחו עליהם שכל המעלות ההמה היו להם מקריות בקשו אותם להיות להם דרך להגיע בהם אל מה שידרשו האנשים החטאים לשלימותם ולתכלית מציאותם בעשותם מהם קרדום לחתוך להגיע בהם אל הדברים המועילים מהקנינים המדומים ועטרה להתגדל ולהשיג הכבודות והשררות הדמיונות וכמ"ש הריני למד תורה על מנת שאעשיר על מנת שאקרא רבי (נדרים ס"ב.) והנה פעולותיהם הרעות נתחייבו להם מצד רוע מזגם וטבעם הקודם להוייתם לא מצד המעלות ההמה הטובות שנשתמשו בחצוניותם כמו שיחשבו הפתאים שבהמוניים כשיראו בקצת אנשי התורה והחכמה שמץ מדה פחותה שהם גוזרים שהוא דבר נמשך או דבק לעסק התורה והחכמה ולמודם והנה טח מראות עיניהם שהבעל תורה אינו החוטא בעצם אבל קרה שהחוטא עסק בתורה ולא הספיקה תורתו להצינו מרעתו הטבעית ולהסיר ממנו סיגי כספי ולזה ימצאו בידו:

^*ויהי וכו', כוונתו היא, יען כי ההשגות החושיות הן מקור כל ההשגות השכליות, כי רק על מה שיראה האדם בעיניו ובאזניו ישמע או ישיג בשאר חושיו, יבנה השכל יסודות משפטיו והקשיו, ע"כ יכונו בלה"ק גם השגות השכל בפעלים המורים בהנחתם הראשונה על השגות חושיות, ובעבור היות בפעולתו חוש הראות יותר חזק והולך מהר למרחוק, מחוש השמוע', וחוש השמיע' מחוש הריח, וחוש הריח מחוש הטעם, וחוש הנועם יוחר נכבד מחוש המישוש, אשר בו ישתמש האדם רק בהיותו עור או באישון לילה ואפיל', והוא ג"כ החוש הגס והעב מכולם עד שממנו אמר החוקר כי חרפה לנו, (יען כי על ידו אנו נופלים ברשת התאוה, אשר אש היא עד אבדון תאכל ועצומים כל הרוגיה) ע"כ תכונה מדרגת ההשגות הראשונה הכוללת ההשגות היותר ברורות ונכונות בפעל ראה, כמו "ואראה את ד'" המדרג' השניה בל' שמיעה, כמו "הסכת ושמע ישראל" והשלישית בל' ריח, כמו "והריחו ביראת ד'," והר' בלשון טעם, כמו "טעמו וראו כי טוב ד'" ובלשון מישוש הפועל ורק בעוד הגוף המוחש קרוב אליו עוד ונוגע בו לא תכונה שום השגה שכליית שהיא דבר רוחני ולא גופני, ואמר עוד הרב, כי בעבור היות חוש הראות חזק מכולם, לא על נקלה יטעה איש במרא' עיניו להחליף אישים שונים זה בזה, וע"כ ברצות הי"ת כי ברכת יצחק יחולו על ראש יעקב היותר ראוי להם סבב שתכהינ' עיני יצחק, ולא יוכל להכיר בין זה לזה. ויהי כי זקן יצחק ותכהן עיניו מראות לפי שההשגות הפנימיות לא יושגו כי אם באמצעות החושים החצוניים כמו שזכר בטבעיות והיה כח קצתם יותר חזק בזה מקצתם לפי מעלתם ודקותם וזה כי לחוש הראות יש כח חזק בבחינת הענינים והכרתם עד שלזה הורגלו בכתבי הקדש ליחס אליו ההשכלה באומרו וראיתי אני בלבי (קהלת ב׳:י״ג), כי לא יראני האדם (שמות ל״ג:כ׳), ואראה את ה' (ישעיה ו'), ולמטה ממנו חוש השמיעה על האמת. שלזה ג"כ הורגל בו יחס ההבנה והכרה השכלית. שמע ישראל (דברים ו'), הסכת ושמע (שם כ"ז), שמע בני (משלי א׳:ח׳) וכדומה. ולמטה ממנו חוש הריח כי ידמה להם בהשיג המושג מבלי הפגישה בו. ולזה כבר נאמר מרחוק יריח מלחמה (איוב ל"ט), בהריחו אש (שופטים ט״ז:ט׳), והריחו ביראת ה' (ישעיהו י״א:ג׳). ואמרו ז"ל מכאן שמריח ודאין (סנהדרין צ"ג:) ולמטה מהם חוש הטעם כי זה לא יפעל רק בפגישת המוטעם אמנם לפי שהטעימה לאו מילתא חמרית לגמרי היא אבל היא משפט הטעמים כמו שביארנו אצל עץ הדעת בשער ז' וט' מצינו טעמו וראו כי טוב ה' (תהילים ל״ד:ט׳), ותהי בפי כדבש למתוק (יחזקאל נ'), כי אמת יהגה חכי (משלי ח׳:ז׳). כי הכרת הטעם יש בה דקות והשערה מדעת. ולפי שהכח אשר במישוש הוא למטה מכלם בזה עד שאין לו מבוא כי אם בבחינת הרכות והקושי בשעירות או בחלקות קרירות או חמימות והוא ענין חמרי ממשיי לזה לא יוחס לו בכתוב שום התבוננות אבל יוחסו לו הסכלות באומרו והיית ממשש בצהרים (דברים כ"ח), וכאין עינים נגששה (ישעיהו נ״ט:י׳). וכבר ביאר החכם בפרק י"ד מהמאמר הג' מספר המדות ענין אלו החושים כלם אצל ההשתמש בהם בהנאות הגופניות וביאר שלא יוחס חטא בהנאה מהם בעצם זולתי בחוש המשוש חרפה הוא לנו. וזה לפי שלא נתלו אליו בחינה והכרה שכלית במשפטים והנה לפי שבהיות חוש הראות שלם לאדם היה קרוב לנמנע שיטעה האדם במה שיראה בפניו אף על פי שיהיה הפסד שאר החושים לזה היתה עצה יעוצה מאת הש"י שיכהו עיניו של יצחק לעת כזאת כדי שימשך ממנו מה שכוון אליו מענין הברכות כמו שאמרנו. אמנם מהספור הזה תראה נפלאות איך נשתדל הזקן להעזר משאר חושיו וטוב בחינותיו למלא חסרון החוש ההוא וכמה התחכם יעקב עד שנתפש בו והוא ענין נכבד מאד. (התר ספק א') ויקרא את עשו בנו הגדול. אם כהו עיני בשרו הנה לא כהתה לגמרי עין בחינתו מראות בדרכי עשו בנו שלא היה ראוי לאותה ברכה אז מצד עצמו ולזה התחכם לזכותו וראה להרבות לו מצות ולסדר לפניו מעשים טובים אשר בהרגילו בהם ובהזדרזותו עליהם יהיה לו לזכות לפני האל יתברך ויסכים שיתברך הבכור כבכורתו. ולפי צורכו אל אלו ההזמנות המשך זמן. אמר לו (א) הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי ואם תקפוץ עלי המות לא יהיה פנאי לזה. ועתה טרם יחשיך שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי ציד כו'. הכין לפניו בזה דרך ה' בבלתי שלמים לקבל הטוב לפי שעתם כמו שעשה בדם פסח ומילה וזולת זה שבאו בכתובים. כי כאשר ישא איש זה את כליו במצות אביו החמורה כלי ה' הוא נושא וכאשר יחזיק בחצים ובקשת את קשתו הוא נותן וכשיוצא השדה במאמרו לפני ה' הוא יוצא וכשהיא צודה את צידו הוא היה גבור ציד לפני ה' וכשיעשה המטעמים להביא לחם ה' הוא מקריב. והנה בזה באר הענינים בשיורגל בהם עד שיושלם רצון הזקן בהם לפי חפצו ומאויי נפשו אשר מדרכו שזה לא יהיה רק בפעמים רבות יש ממשות ליפות כח המקבל גם להטיב נפש הנותן שתתדבק במבורך ויושלם בזה וזה מה שחסר מצד עצמו. (ב) ולזה עצמו אמר בעבור תברכך נפשי בטרם אמות כי יודע היה שאם לא יברכהו בחייו מהכח המסור אליו על האופן שהקדמנו בשער שעבר כי אחר מותו לא יזכה אליה כמי שזכה הוא אחרי מות אביו שנאמר ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק (בראשית כ״ה:י״א). ולא אמר ואברכך לפני ה' כי לא ראה לברכו רק מפאת הכח המסור אליו במדה"ד כמו שאמרנו. וכמה נתאמת זה במ"ש ויתן לך האלהים כו' כי מלפני ה' הוא בורח: ועתה ראה נפלאות ממאמריו האחרונים. ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. והוא דרך תימא שהרגיש ביעקב שהיה בו ריח שדה הנעבד ומוכן לקבל ברכת ה' ולזה ויתן לך האלהים כו' מה שלא חשב כן על עשו שאמרנו. ויהיה מאמר כאשר אהבתי מוסב אל העושה כלומר כאיש אשר אהבתי דכתיב ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו וה"ה בכאשר אהב. וזה מפני שהאהבה לא תפול על דברים כאלו כמו שכתב' בשער ח' עיין עליו: ורבקה שומעת בדבר יצחק כו'. (ב) יראה מדקדוק הלשון שלא היתה דעת יצחק נוחה שידעו בדבר הזה לא יעקב ולא רבקה אמו אלא שהוא כבר חשב שאין שומע אותו. והנה רבקה שומעת בדבר וכו' ואמר כן לפי שאם ידע שהיא שמעה לא תספיק שום תחבולה להוציאו מידי ספקו כי ידע שיד אמו היתה עם יעקב באהבתה אותו: וילך עשו השדה לציד ציד להביא. יגיד הכתיב כי לא הרגיש עשו בטוב כוונותיו של יצחק ולא כיון את מעשיו על הענין ההוא שאם היה מכוין היה אומר הכתוב ויעש כן עשו וישא את כליו את תליו וקשתו ויצא השדה כו' כי כן דרכו בענינים כאלו ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה (במדבר ח׳:ג׳) ואז"ל מגיד שבחו של אהרן שלא שנה (ספרי פרשת בהעלתך) וזולת זה. אמנם זה האיש לא הרגיש ולא דקדק בכמו אלה הענינים כי לא נסה: ורבקה אמרה אל יעקב בנה וגו'. גם לשון הכתוב הזה נותן טוב טעם ודעת למה ששנתה רבקה אמנו בטוב שכלה ממה ששמעה למה שאמרה. (ג) וזה שהוא כבר תלה בדבריו קבלת הברכות האלו בהשלמת כל המצות ההנה ע"פ דבוריו וממילא משמע שמי שלא יצווה על זה לא יקבלם. וכמו שאמר גדול מצווה ועושה וכו' (ב"ק ל"ח.) ורבקה אמרה בענין אחר והוא שלא הזכירה רק הביאה לי ציד ועשה לי מטעמים ואוכלה ואברככה לפני ה' כאלו לא יבקש רק מה שיועיל להטיב הנפש בלבד: (ג) וגם הוסיפה באומרה ואברככה לפני ה' לפני מותי להטעימו דבזכותא תליא מילתא ולזה אמרה ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצוה כו' כיוונה גם היא להרבות לו זכות במה שיכוין לעשות כל מה שיעש' במצות אמו הצדקת כדי שיוסיף זכות על זכיותיו כדי שלא תפגע בו חמת אביו וכמו שאמרה בסוף עלי קללתך בני אך שמע בקולי ולך קח לי. והנה הוא שמע וכיון המשפט לשומרי מצוה כמו שאמר וילך ויקח ויבא לאמו מלמד דסבר וקביל. הן עשו אחי כו' אולי ימושני כו' אחר שנאמר הקול קול יעקב למדנו שהיו נפרדים בקולות. (התר ספק ג') ולא חשש לטביעת קלא לפי שהיה יודע לכוין לשנות קולו לקולו של עשו. כי יש אנשים רבים בקיאין לדבר בקול איש ואיש ולזה לא חשש רק שמא בשמשו לפניו בצרכי הסעודה בפגעו בו הוא ימושהו וירגיש בחלקת בשרו שאינו עשו ויהיה בעיניו כאיש אחר שהוא מתעתע בו ומשנה קולו לרמותו ויביא עליו הקללה המחוייבת לצאת מפיו על האיש הלזה ולא הברכה המכוונת ממנו. ותאמר לו אמו עלי קללתך בני אך אם תשמע בקולי ותתנהג על הסדר שאשים לפניך: וילך ויקח כו' ותקח רבקה את המטעמים כו' ואת עורות כו' בג' פסוקים אלו תראה איך כוונה בחכמתה לעשות מעשיה כתריס לפני הקיטרוג העתיד לבא מפאת שלשת ההרגשים הנותרים. המטעמים כאשר אהב, אל הטעם. ובגדי עשו בנה החמודות, לענין הריח שנאמר וירח את ריח בגדיו. ואת עורות גדיי העזים, לענין המשוש. והיה כל זה להם בתכלית הצורך למה שלא היה בידם לכוין שיעור הזמן הראוי להביא הסעודה שאם ימתינו לשיעורו יקדמנו עשו בצידו וכוליה האי ועדיין נאמר ויהי אך יצא יצא יעקב וכו' ועשו אחיו בא מצידו. ולזה הוא היה הפתח שבו נכנס יצחק לכלל החשד כמו שאמר מה זה מהרת למצוא בני. ומלת החמודות תרגם אונקלוס דכייתא. כלומר בלתי מזוהמות במלאכת הציד נראה שקשה בעיניו שהיו לו בגדים חמודות לבא בהם לפני אביו ולא כאלה חלק יעקב אמנם עשתה מה שעליה לעשות והטילה השאר על מי שבידו לגמור: