בְּאֹֽרַח־צְדָקָ֥ה אֲהַלֵּ֑ך בְּ֝ת֗וֹךְ נְתִיב֥וֹת מִשְׁפָּֽט׃
נתיבות עולם
ואצל הצדקה אמר לשון "אורח", כי האורח הוא רחב. כי לפעמים יתן לעני צדקה, ולפעמים לא יתן, ובשביל כך לא נקרא שהוא סר מן דרך הצדקה. והוא כמו האורח, שהוא דרך רחב, כי אף אם יטה קצת, אינו סר מן דרך הצדקה לגמרי, עד שהוא יוצא לגמרי מן הצדקה, שלא יתן כלל, אז נקרא שהוא סר מן דרך הצדקה לגמרי. אבל הנתיב הוא קצר ואינו רחב, וכאשר הוא יוצא וסר מן הנתיבה מעט, הוא סר ממנה לגמרי. וכך אם יוצא האדם לילך אחר יצרו לסור ימין* ושמאל, תכף שהוא נוטה מזה הוא מגיע למות. וכן אמר במקום אחר (משלי ח, כ) "באורח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט". קרא הצדקה "אורח", כי האורח הוא רחב, כי אף אם יטה מעט, אינו סר בשביל זה מן האורח. אבל המשפט, כאשר הוא נוטה אפילו מעט מן המשפט, הוא קלקול המשפט והדין, כי הדין והמשפט אין לו לצאת ממנו כלל. ולכך נקרא "נתיבה", שהנתיבה הוא קצר, ובדבר מה שהוא יצא ממנו נקרא שסר מן הנתיבה. ואמר כי דבר* זה שאינו יוצא כלל מן הנתיבה, בשביל כך "אל מות", שמסולק מן המות.
נתיבות עולם
ועוד נקרא הצדקה "אורח", כי הצדקה בני אדם הרבה עושים אותה, ולפיכך אמר "באורח צדקה חיים", שהאורח הוא רחב, והרבה* הולכים באורח הצדקה, ודבר זה יתבאר בנתיב האמת (פ"ג) כי בני אדם מוכנים אל הצדקה. וכן מה שאמר (משלי ח, כ) "באורח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט", אצל הצדקה אמר "אורח", שהוא רחב, כי רבים דורכים בו. ואצל המשפט אמר לשון "נתיב", שהוא קצר ואינו רחב, כי המשפט צריך שיהיה משפט אמת, והאמת אין בני אדם מוכנים לו, כמו שהתבאר בנתיב האמת (פ"ג). אבל "דרך נתיבה", דהיינו מה שהאדם הולך ביושר, ואינו יוצא מן הדרך, אף כי יצר הרע מסית את האדם, וזה הדרך נקרא "נתיבה", שאינו רחב, ואין רבים הולכים בזה הדרך, רק מעטים, ובנתיבה זאת "אל מות", כמו שהתבאר.
גן נעול
(משלי ח, א) "הלא חָכְמָה תקרא, ותבונה תתן קולה". פירוש "חכמה", מנהגי צדק ומשפט ומישרים, וכדברי הכלל הי"ב והי"ד. בפרשה שלפניה הזכיר דברי הזונה, ואיך לב הנער נפתה לעשות רע. והודיע שהיא עושה כן בסתר, בנשף בערב יום באישון לילה ואפלה. והזהיר את האדם לבלתי ישט לבו אל דרכיה, כי דרכי שאול ביתה, יורדות אל חדרי מות. ואחרי כן הזכיר מהללי החכמה ותפארתה, ואמר שהיא מקרבת את בני האדם בגלוי ובפומבי. והיא קוראת אליהם בכל המקומות. כמו שאמר (ח, ב-ג) "בראש מרומים עלי דרך בית נתיבות נצבה. ליד שערים לפי קרת מבוא פתחים תרונה". והיא מדברת גם עם שרי העם וגדוליו. כמו שאמר (ח, ד) "אליכם אישים אקרא וקולי אל בני אדם". לא עם חסר-לב כמו שתעשה אשה הזרה. כי החכמה עליונה והיא עטרת תפארת לראשי מכבדיה, כמו שאמר בענין (ח, טו-טז) "בי מלכים ימלוכו, ורוזנים יחוקקו צדק. בי שרים ישורו ונדיבים כל שופטי ארץ". כי החכמה תלמד לכל נפש ונפש חקים ומשפטים צדיקים וישרים, כמבואר בכלל הל"א. וכן נזכר בענין שכל דבריה על מכונות אמת, צדק, משפט נכוחה ומישרים. שכן נאמר (משלי ח, ז-ט) "כי אמת יהגה חכי וגו' בצדק כל אמרי פי וגו' כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת". כדרך (הושע יד, י) "מי חכם ויבן אלה נבון וידעם, כי ישרים דרכי יי'" וגו' ובארנוהו למעלה (חדר ב' חלון י). ונאמר (משלי ח, כ) "בארח צדקה אֲהַלֵךְ בתוך נתיבות משפט". הרי שהענין כולו מלמדנו שהחכמה היא החוקקת חקים ומשפטים צדיקים, וזה מופת גדול על יושר יסודנו שיסדנו בהוראת מלת חכמה. והנה בפרשה שלמעלה כבר הזכיר (משלי א, כ) "חכמות בחוץ תרונה" וכמבואר בחלון ג', ושב להזכיר זה פעם שני. כי למעלה הודיע לבד שהחכמה תוכיח ותיסר את הכסילים הלצים והפתאים הנלוזים ממנה. ופה הודיע איך החכמה מתהללת בתוך בני אדם, ומודעת תפארתה ותהלתה, שכל חֻקוֹתיה צדק משפט ומישרים והשכר הטוב שינחלו אוהביה. ושהיא אהובת אֵל וראשית דרכו, ושעל פיה יסד השם ב"ה מעשה שמים וארץ וכל כיוצא בזה הנזכר בפרשה. ולא באתי לפרש פרשיות שלמות בלי הכרח. ועוד יתבאר בפסוק זה בספר "מעין גנים" בעז"ה, בדברנו על לשונות "בינה" ו"תבונה":