משלי ח:לו מחשבת ישראל: חובות הלבבות, גן נעול ונפש החיים

וּמִי שֶׁמַּתְמִיד עַל הָאַהֲבָה שֶׁהִיא לְתוֹחֶלֶת אוֹ לְיִרְאָה בעוה״ז אוֹ בעוה״ב אֲשֶׁר בִּיכֹלֶת רֹב הַמְדַבְּרִים לְקַיֵּם מִצְוֹתֶיהָ וּמִשְׁתַּדֵּל בָּהּ תָּמִיד יְאַמְּצֵהוּ הַבּוֹרֵא וְיַעַזְרֵהוּ עַל הָאַהֲבָה הַנֶּאֱמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה לְגַדֵּל וּלְרוֹמֵם לַבּוֹרֵא יִתְעַלֶּה אֲשֶׁר הִיא לְמַעְלָה מִן הַיְּכֹלֶת הַבְּשָׂרִית כמ״ש הַכָּתוּב (משלי ח) אֲנִי אֹהֲבַי אֵהָב וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי (שם) וְחוֹטְאִי חוֹמֵס נַפְשׁוֹ:

"יעצת בושת לביתך, קצות עמים רבים וחוטא נפשך" (חבקוק ב, י). פירוש. הנביא מדבר על נבוכדנצר הרשע שהיה אכזרי מאד, ובגאוותו היה מכלה והורג עמים רבים בלי חמלה. וכל מי שעשה נגד רצונו, הן קטן הן גדול, היה עוקרו מארץ חיים; כמו שאמר עליו "ותמיד להרוג גוים לא יחמול" (חבקוק א, יז). והיתה נפש נבוכדנצר רחבה ומתאוה לכל התאות הרעות מאד, וכל מי שלא עשה כתאותו נגזר עליו ההריגה. וכן אמר עליו "אשר הרחיב כשאול נפשו והוא כמות ולא ישבע, ויאסוף אליו כל הגוים ויקבוץ אליו כל העמים" (חבקוק ב, ה). ותבא עליו [המות] כי אחריתו לרעה ולאבדון. ושכל העמים ישמחו במפלתו ובאבדן מלכות בבל ו"בית גאים יסח יי'" (משלי טו, כה) ושכל הגוים ישאו עליו משל ומליצה לחרפתו ולחרפת ביתו אחריו. וכן כתוב בנבואת ישעיה בן אמוץ. וזה הרשע היה יועץ ובעל תחבולות לרעה על פיו יצאו ועל פיו יבואו. ואם היו שואלין פיו בדבר משפט ובעניני המלוכה, היה נותן עצות והסכמות אכזריות ורעות מאד, שהן לחרפה ולבושת לביתו. ומלת "בית" על משפחת המלוכה, כמו "ונאמן ביתך" (שמואל ב ז, טז). כי היה אומר להם שיתאכזרו גם יהרגו כל העובר על רצונו ותאותו הרעה. ועל זה אמר "יעצת בשת לביתך", כלומר הגדת עצות לשואלים שהן בושת לביתך. "קצות עמים רבים וחוטא נפשך" (חבקוק ב, י), כי שרי צבאך כששאלוך מה יעשו עם העמים שכבשו, יעצת לקצות אותם ולהרגם. ואנשי משפטיך ששאלוך מה יֵעָשֶׂה לאיש העובר על רצונך, יעצת לקצותו. ומלת "נפשך" כמו תאותך ורצונך וזה הרבה. כמו "אם יש את נפשכם" (בראשית כג, ח). ומלת "חוטא" על העובר. וכן לדעתי "נהם ככפיר אימת מלך, מתעברו חוטא נפשו" (משלי כ, ב), כלומר עֶבְרָתוֹ על העובר על רצונו, לא חוטא לאבד נפשו, כדברי המפרשים ז"ל, אלא הוא ההתפעל ושב על המלך. ואם על החוטא יאמר "שֶׁעִבְּרוֹ" בבנין הכבד.⁴לשון פִּיעֵל גם "חוטא נפשו" לא מצינו על חוטא לאבד נפשו. ונאמר "וחוטאי חומס נפשו" (משלי ח, לו), כלומר העובר על דברַי חומס נפשו, ומבואר בבית הראשון. וכן כל חוטא שעובר על מצות זולתו, לכן "חוטא נפשו", על נפש המלך ורצונו. וכן "וחוטא נפשך" (חבקוק ב, י). ומה צורך לומר שהוא חוטא אם כבר אמר שיעץ לאחרים לחטוא והוא מחטיא את הרבים? ותבין זה ממה שבארנו (חלון ו') בפסוק "הוא זִמוֹת יעץ", וענין שתי הכתובים דומים, והבן.

(משלי ג, לא) "אל תקנא באיש חמס, ואל תבחר בכל דרכיו". פירוש חמס, על החומס נפשו בזדון. והוא כובש ציורי הדעת הטבעיים בחזקה, לצייר ציורי תהפוכות המנגדים לשקול דעתו ולטבע כחותיו. ומַשְׁלִים וגומר הפעולות המתועבות המסתעפות מציורי תהפוכות, הן בציורי הדעות, הן בציורי המדות, הן בציורי פעולות הגְוִיָה. ואין צריך לומר שהוא "חכם בעיניו" ונשען על בינתו, ומתעתע בחכמים ובנבונים בהיות ציוריו הפוכים בטבע מציוריהם; אבל גם בציורים טבעיים שהוא שוה בהם עם כל אדם, הוא חומס אותם בזדון וכובשם בחזקה, לצייר ולעשות ההפוך מטבעו. והוא הרשע הגדול שאין כמוהו. וגם ה"חכם בעיניו והנבון נגד פניו" ימאסוהו. על דרך משל כשהם בעלי העושר והנכסים בהפלגה גדולה, ורֵעֵיהֶם עני גדול אין לו מכסה בקָרָה ולא לחם לאכול ולא מצע לשכב עליו ומטופל באשה ובבנים רבים, לא נשאר לו רק מזון סעודה אחת. הנה מטבע כח הרחמים הנטוע באדם, לתת לו מתנה מעוטה. גם אם יהיה ה"חכם בעיניו" העשיר בעל כילי¹קמצן בהדרגה גדולה, לכל הפחות לא יעלה על דעתו לעשות תחבולה או להתגבר על העני הזה לקחת מידו בחָזְקָה מזון סעודה האחת הנשארת לו. כי הציור הרע הזה אינו בטבע שום נפש. וכבר בארנו בבית הראשון (חדר ו' חלון ט') פירוש (משלי כו, יב) "ראית איש חכם בעיניו" ומשם תבין הכונה. וכן "הנבון נגד פניו". ואין כן ענין "איש חמס" כי הוא חומס הטבע ומצייר גם הדבר הרע הזה בזדון וגוזל סעודתו הנשארת. כמו שאמר על איש החומס (משלי טז, ל) "עוצה עיניו לחשוב תהפוכות". כלומר עוצם עיני לבו בחזקה, למען צייר ולחשוב תהפוכות. ויתבאר בבית השלישי בע"ה. וכדרך (שמות כג, א) "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס". פירוש, יודע אתה בנפשך שאינך עד ושאין ראוי לעשות כן, אבל תחמוס עיני לבבך להעיד שוא. וכן (דברים יט, טו) "כי יקום עד חמס באיש". וכן (בראשית ו, יג) "כי מלאה הארץ חמס מפניהם". והנה גם הכסיל והחוטא והלץ וכל שאר הכתות ההולכים אחרי רוחם ואחר לבם הזונה, ומקנאים בכל דבר, ולא לבד בדברים המותרים כמו בעושר וכבוד אשר לרֵעֵיהֶם, אבל גם במכשפים ובמנאפים וכיוצא בדברים שטבע היצר להתאות לו. מכל מקום לא יקנאו באיש החמס, ולא יבחרו בדרך מדרכיו. כי כל דרכיו הם מנגדים גם לטבע יצר הלב הרע. ולכן העריך פסוק זה למשל להיות לתוכחה גדולה. כלומר כמו שהוא מושכל ראשון, שלא יקנא לב אדם באיש חמס, כי כולם יתעבו ענינו ולא יבחרו בדרך מדרכיו. כמו כן כל הנלוזים מדרך ה' ומיראתו לא יוכלו עשוהו זולתי בעשותם חמס לנפשם, לכבוש בחָזְקָה ציורי הדעת והבינה הטבעיים ולצייר בזדון ההפוך. כי יראת ה' וההאמנה בו ובדבריו נטועים בשקול דעת כל אדם. וזה נשען על הכלל שבארנו בארוכה בבית הראשון (חדר ו' חלון ז') שסעיף אחד מן היראה נטוע בשקול הדעת. והירא בהכרח יודה שדבר ה' ומצותיו הן החכמה והדרך הישר שיבור לו האדם. ואם כן כשתהיה אויל או עצל או כסיל או "חכם בעיניך" נשען על בינתך, תמיד כָּבַשְׁתָּ ציורי הדעת בחָזְקָה וחמסת נפשך בזדון. ולמה תעשה כן? בהיותך מודה שדרכי האיש החמס מתועבים ולא יתקנאו בו שאר הנלוזים. ואעפ"י שיצר הלב משיאך לחמוס ציורי דעתך, מכל מקום אתה חומס נפשך, ואין עָוֶל גדול מזה? והמעיד על יושר הדברים הללו היא העדות שהעידה החכמה על עצמה באמרה (משלי ח, לו) "וחוטאי חומס נפשו". כלומר כל הנמנע מהלוך בִּדְרָכַי, בין בפתיות בין בכסילות בין בהֶשְׁחֵת הדעת הוא חומס נפשו כי הוא כובש ציורי דעתו בחָזְקָה, ובוחר לו ללכת בציורי לבו הרע. וכן אמר בראש הספר (שם א, כט) "תחת כי שנאו דעת ויראת יי' לא בחרו". ויתבאר בספר "מעין גנים" בעז"ה. הא למדת שהחמשה פסוקים שכתב בסוף הפרשה, הם כולם תוכחות נמרצות נגד כתות הפושעים הנלוזים מן החכמה, ואינן מצות פרטיות, אלא דעות קרובות לשקול הדעת שיודה בהן כל אדם שאינו חומס נפשו בזדון. ואלו האזהרות אם היו כפי דרכי התורה והחכמה היו יותר חמורות. וכמו שאמרנו שכפי דרך החכמה לא טובה המריבה גם עם מי שגמל רעה. ולא טובה הקנאה גם בצדיקים ובחכמים. אבל לא היתה כונת שלמה להזכיר עתה מצות תוריות, רק דבר נגד שקול הדעת הנטוע בכל נפש. שכמו שהן מודים בהצעות האלו, יודו בנמשל בהם שהיא אהבת החכמה וללכת בדרכיה. כי המצווֹת התוריות לא יקבלו האנשים הפושעים, והבן: