משלי טז:א מחשבת ישראל: עקידת יצחק, גן נעול והאמונות והדעות

הקודם הוא מבואר ממה שאמר הכתוב (בראשית ב') ויפח באפיו נשמת חיים וגו'. ותרגם אנקלום והות באדם לרוח ממללא ועם שזה יאמר בעצם וראשונה על הדבור הפנימי שהוא הכח המחשבי המיוחד אליו שעליו נקרא חי מדבר כלומר חי שכלי כענין אחת דבר אלהים (תלים ס"ב) דברתי אני עם לבי (קהלת א') וזולתם מ"מ הדבור החצוני הוא שותפו רעו ומליצו יצא לחוץ ידבר את אשר עם לבבו לזולתו אם על דרך השאלה או התשובה או על דרך הלמוד או ההגיה עד שעל כך הוכרח שיהי' מציאות הדבור והלשון מכלל הנבראים בששת ימי הבריאה בו ישתתפו קצתם לקצתם להודיע את אשר בלבבם וכמו שאמר. לאדם מערכי לב ומיי' מענה לשון (משלי ט"ז) יאמר שכבר היה האדם בטבעו משכיל ומבין לערוך מערכי העניינים המחשביים אשר בלב אמנם חיי' הית' לו למוד הלשון לשלמות שני בו יהיה שואל ומשיב באופן שישתלם בו מציאותו וכן אמר הנביא (ישעי' נ') יי' אלהים נתן לי לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר. והכל אמרו (ב"ר פ' י"ח) שנברא העולם בלשון הקדש כי הוא הלשון הנברא במאמרו יתעל' ואשר בו השכיל לאדם וחוה לשמוע מפיו דבר ואשר בו ידברו איש את רעהו כמו שנתבאר במאמר (בראשית ב') לזאת יקרא אשה כי מאיש וגו' שער ח'. וממנו למדו הדורות הנמשכים אחרי כן להמציא הלשונות במספרם וכבר נתפאר על זה ה' יתעל' באומרו (שמות ג') מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש וגומר. ומהידוע כי החרש שאינו מדבר אינו מכלל האדם בכל משפטיו (תרומות פ"א) וזה לפי שהדבור הפנימי והחיצון הם שותפים וקרובים חסרון האחד מעיד על חסרון השני בלי ספק והוא מה שאמר הכתוב מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח (איוב י"ב). כי הסרת השפה נמשכת מלקיחת הטעם הפנימי מהמדבר וההפך לב חכם ישכיל פיהו. (משלי ט"ז)

[משלי טז, יד] "חמת מלך מלאכי מות ואיש חָכָם יכפרנה". פירוש "חכם" שנוהג בחכמה ובכשרון מעשים, וכדברי הכלל הי"ב. כי חמת המלך איננה כחמת אדם אחר, כי מה יוכל לעשות בחמתו? אבל המלך שליט על החיים והמות, ואם תעלה חמתו באפו, הרבה שלוחים יש הממהרים לעשות משפט מות בגזרת ומטעם המלך. וכנגד זה אמר "חמת מלך מלאכי מות", כי אין מי שיתקומם נגדו, כי הוא הגבור מכולם והשַׁליט עליהם, זולתי איש חכם יכפר²יבטל או יפייס חמתו ופני כעסו בדבריו ובתחנוניו. ועל זה אמר "ואיש חכם" הנוהג בחכמה ובצדק יכפר את חמת המלך, כי (קהלת י, יב) "דברי פי חכם חן", ולמענו ישיב המלאכים השלוחים מאתו לנקום נקמתו. ודומה לזה כתוב בספר קהלת (קהלת ט, טו) "ומצא בה איש מסכן חכם ומלט הוא את העיר בחכמתו", כי השיב חמת המלך הגדול שכבשה. וכמו שבארנו (חדר ג' חלון ו'), כי השגחת השם ב"ה דבקה בחכמים בעבור לכתם בצדק. (משלי טז, א) "ומיי' מענה לשון", והוא ב"ה יתנהו לחן בעיני המלך, ויפק רצון מאתו. וכענין דניאל (ב, טז) שהשיב חמת מלך נבוכדנצר בדבריו, וכבר שלח מלאכי מות להרוג לכל חכמי בבל, ועמהם דניאל חנניה מישאל ועזריה. ולכן סמך ואמר (משלי טז, טו) "באור פני מלך חיים ורצונו כעב מלקוש". זהו פשוטו של מקרא. ועוד כוללת המליצה הזאת שהחכם הצדיק עומד בפרץ להשיב חמת המלך העליון ב"ה, וכענין (תהלים קו, ל) "ויעמוד פינחס ויפלל ותעצר המגפה". ואעפ"י שבכר יצאו מלאכי מות והחל הנגף, וכדרך (במדבר יז, יג) "ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה", כי השם ב"ה נעתר לתפלת החכמים והצדיקים בעבור צדקתם וטוב מנהגם, והכל ענין אחד. ודומה למקרא (משלי ג, ד) "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם".

ואחר כן אחבר אל הדברים האלה כל הפסוקים אשר יש בהם ספקות ושבושים בענין ההכרח, ומפני ‏רובם בעבור רוחב הלשון כאשר זכרתי במאמר היחוד, כי הלשון אם לא תרחיב, לא ימצא בה כי אם ‏הדבר בלבד, ראיתי לזכור מיני הוצאתם עד שיהיו נאותים למה שיש בשכל, וכאשר אספור כמה ‏מינים הוא, וזכרתי מכל מין מהם קצת, והמעיין בספר הזה יחבר כל מין וכל איש אל מינהו בשכלו ‏ובתבונתו. ואומר שהם שמנה מינים, הראשון מהם שער ההזהרה, נדמה לבני אדם ‏המניעה באזהרה כמניעת המעשה, ויש ביניהם הפרש גדול, וזה כאמרו לאבימלך (שם ו') ואחשך ‏גם אנכי אותך מחטא לי, סברו שהוא מעשה, ולא מנעו כי אם בהזהרה ובהודעה שהוא אשת איש ‏ובהפחדה, כמו שאשמר לו (שם ג') הנך מת על האשה אשר לקחת, והיא בעולת בעל, ואמר לו עוד ‏‏(שם ז') ואם אינך משיב דע כי מות תמות. ומניעת אבימלך מהאשה ההיא שלא יגיע אליה, היא ‏כמניעת המגרש שלא ישא גרושתו אחר שנשאה לאחר, כמ"ש (דברים כ"ד ד') לא יוכל בעלה ‏הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה וגו', והוא יכול בבחירה ואיננו יכול במצוה. וכאמרו (שם י"ז ד') ‏לא תוכל לזבח את הפסח באחד שעריך והדומה לזה. והשני המניעה מתקנות העולם ‏וטובותיו, וחשבו זה הכרח, והוא כאמרו (ישעי' ו' י') השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע ‏וגו', הכתוב רוצה שיתחדש עליהם סבה שלא יסתכלו בעבורה בעניני עולמם, ממה שמחדש להם ‏מלחמה או רעה והדומה להם. ויהיו נבוכים בתקון המעשה ההוא, כמ"ש (דברים כ"ח כ"ט) והיית ‏ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה, וכמ"ש (איוב ה' י"ג) לוכד חכמים בערמם וגו', יומם ‏יפגשו חשך וגו'. ואמר (שם י"ב כ"ד) מסיר לב ראשי עם הארץ וגו'. ימששו חשך ולא אור וגו'. ואלה ‏סברו שהוא בענין התורה, ויהיה ענין ושב ורפא לו, ישובו מהלחם באויבם וינוחו ממנו, כאשר אמר ‏במלחמה, (הושע ה' י"ג) והוא לא יוכל לרפא לכם ולא יגהה מכם מזור. והשלישי בחזוק ‏הנפש, בבא פגע מרעה ומשמועה שלא יאבד מהם, שמעוה בספרים וסברו שהוא חזוק הלב שלא ‏יקבל העבודה, וכ"ש שיחסו הכתוב אל הלב בעבור שהנפש בו, והוא אמרו (שמות ז' ג') ואני אקשה ‏את לב פרעה, וחזקתי את לב פרעה (שם י"ד ד') כי אני הכבדתי את לבו, (שם י' א') ואמר על סיחון ‏כי הקשה יי אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו (דברים ב' ל'). ונצטרך פרעה לחזוק נפשו שלא יאבד ‏במכות ההם עד שישלמו לו שאר המכות, וכבר באר לו זה באמרו (שמות ט' ט"ו) כי עתה שלחתי ‏את ידי ואך אותך וגו', ואולם בעבור זאת העמדתיך (שם ט"ז) וגו'. אבל סיחון נצטרך לחזוק לבו ‏שלא יאבד מפחד שמע בני ישראל, כמ"ש (דברים ב' כ"ה) אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך, וכן ‏אנשי ארץ כנען הצטרכו לחזון שלא ימיתם פחד השמועות, כמ"ש (יהושע ב' י"א) ונשמע וימס לבבנו ‏וגו', ועל כן אמר כי מאתיי' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל (שם י"א כ'). ‏‏והרביעי השמת מעלה ומדרגה, ראו בני אדם זכרון הענין הזה במקרא, וסברו כי הוא ‏הפעלה והשמה. והוא שהמהיר במלאכה מאמת האמת ממנה ומבטל השקר, כאשר נאמר כי השופט ‏הצדיק את ראובן והכזיב את שמעון, ושהוא הצדיק לוי והרשיע יהודה, ולא נרצה בזה שהוא שם ‏אחד מהם לעשות דבר ולא צוהו בו, אבל רצוני שבאר עליו וגלה לו ושמהו במעלתו, וכמו שאמרה ‏התורה והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע (דברים כ"ה א'). וכן אומר כבר אמת השופט שטר ‏פלוני וזייף שטר פלני, לא זייפו בפעל, אבל הוא בבאור. והגיעני שאומרים על שני דינרי הזהב, כי ‏המרצה היטב זה, ופחת זה, ואינם רוצים שפחתו בידו, אבל רוצים שהגיד שהוא מפוחת. וכאשר ‏יתמידו המחשבות בהעברה הזאת ויתישבו בה, יהי על הדרך הזה מה שאמרו הספרים מפעל ‏הבורא (משלי ג' ל"ד) אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן. ואמר עוד (יחזקאל י"ד ט') והנביא בי ‏יפותה ודבר דבר אני יי' פתיתי את הנביא ההוא, ר"ל: בארתי עליו שהוא מופתה. וכן אמרו (ירמיהו ד׳:י׳ ‏י') השא השאת לעם הזה ולירושלים לאמר שלום יהיה לכם, בטל דברי המתנבאים להם בגלותו ‏להם. וכן שאלתם (ישעי' ס"ג י"ז) למה תתענו יי' מדרכיך, אל תשימנו תועים, שתדון עלינו שאנחנו ‏תועים, אבל כפר לנו ורחם עלינו. ומי שלא יבין ענין אלה והדומה להם ישימם הכרח. ‏‏והחמישי שער הכפרה, רואים אנו שהאדם אומר הטני אליך ואל תטני מעליך, כמ"ש ‏‏(תהלים קי"ט ל"ו) הט לבי אל עדותיך ואל אל בצע, אל תט לבי לדבר רע (שם קמ"א ד'), ויחשוב ‏שרצה בשתי ההטאות ענין ההכרח, ולא רצה כי אם הכפרה. רוצה לומר כשתכפר לי כבר הטיתני ‏שלא אשוב לחטא לך, ואם לא תכפר לי כבר הפלת בנפשי היאוש, ותביאני הכפרה לנטות לעבודתך, ‏כמ"ש (שם נ"א ט"ו) אלמדה פושעי' דרכיך וגו'. והששי ספור פועל הוא כבניה השרשיה, ‏חושבים בו שהוא השמה ולמוד, כמ"ש (משלי י"ו א') לאדם מערכי לב ומיי' מענה לשון, רוצה בו ‏הבריאה השרשיה, כמ"ש (שם ד') און שומעת בעון רואה וגו'. והשביעי ההפלגה במאמר, ‏יסבר השומע כי הוא דבר מיוחד, כאמרו (שם כ"א ח') פלגי מים לב מלך ביד יי' וגו'. סובר שיש ‏למלכים דבר מיוחד שיפיל בלבם מה שיחפץ, אבל זה הפלגה הוא אומר, אפילו המלך בעבודת ‏הבורא, כמו המים ביד עצמו, כאר יחפץ המלך יטנו וישתמש בו:‏