משלי טז:ד מחשבת ישראל: דרשת שבת הגדול, עקידת יצחק, נתיבות עולם ונפש החיים

"כל פעל ה' למענהו" (משלי טז, ד). במדרש (שמו"ר יז, א), "ולקחתם אגודת אזוב" (שמות יב, כב). הדה הוא דכתיב "כל פעל ה' למענהו". אתה מוצא שכל מה שברא הקב"ה בששת ימי בראשית, לא ברא אלא לכבודו, ולעשות בהם רצונו; ביום הראשון ברא שמים וארץ (בראשית א, א), אף הם לכבודו בראם, שנאמר (ישעיה סו, א) "כה אמר ה' השמים כסאי", ואומר (תהלים יט, ב) "השמים מספרים כבוד אל". וכן האור שברא (בראשית א, ג), לכבודו הוא, הדה הוא דכתיב (תהלים קד, ב) "עוטה אור כשלמה". מה נברא ביום שני, רקיע (בראשית א, ז), לכבודו בראו, שיעמדו שם המלאכים ויהיו מקלסין אותו, שנאמר (תהלים קנ, א) "הללוהו ברקיע עזו". מה ברא ביום שלישי, דשאים ואילנות (בראשית א, יב), ומצינו שהדשאין מקלסין להקב"ה, שנאמר (תהלים סה, יד) "יתרועעו אף ישירו". ומנין אף האילנות, שנאמר (דהי"א טז, לג) "אז ירננו עצי היער מלפני ה'". אתה מוצא שצוה הקב"ה מן האילנות לעשות מהן מצות; בפרה אדומה צוה להשליך בשריפתה עץ ארז ואזוב (במדבר יט, ו). והזאת מי נדה צוה לעשות באזוב* (במדבר יט, יח-יט), וטהרת המצורע צוה לעשות בעץ ארז ואזוב (ויקרא יד, ו-ז). וכן במצרים צוה להגיע הדם אל המשקוף ואל שתי המזוזות באזוב, שנאמר (שמות יב, כב) "ולקחתם אגודת אזוב וגו'". וכן ברא המים ביום שלישי, שכינסן מעל הארץ (בראשית א, ט), ומשם קלוסו עולה, שנאמר (תהלים צג, ד) "מקולות מים רבים אדירים משברי ים". מה נברא ביום רביעי, מאורות (בראשית א, טז), לכבודו בראם, שנאמר (תהלים קמח, ג) "הללוהו שמש וירח". ביום חמישי ברא עופות (בראשית א, כא), לכבודו, להקריב מהן קרבן, שנאמר (ויקרא א, יד) "אם מן העוף עולה קרבנו". מה נברא ביום ו', בהמות (בראשית א, כה), לכבודו בראם, וצוה להקריב מהם קרבן, שנאמר (ויקרא א, ב) "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר". וברא בו אדם (בראשית א, כז), לכבודו, שנאמר (תהלים קמח, ז) "הללו את ה' מן הארץ תנינים וגו'". הוי "כל פעל ה' למענהו".

^*תוכן דעתו, הנה ידוע, כי הי"ת לא הצטרך לבריאת העולם, למען הוסיף על ידה שלמותו ית', כי אף בהיות כל הנמצאים נעדרים ושוכנים עוד בגדר האין, היה הוא ית' ג"כ שלם לבלי תכלית מאז ומקדם, (כמו שיסד המשורר "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא" ר"ל שהי' בכבודו ובמעלתו ית' כמלך, אף לפני בראו התבל ומלואו) ואף אם יעדרו עתה כל הנמצאים והיו כלא היו, ישאר הוא בשלמותו ית' (ובעבור זה נקרא מחויב המציאות כמ"ש הרמב"ם ריש הלכות יסודי התור') ונמשך מזה כי כל הבריא' כולה הית' רק לטובת היצורים בלבד, כמאה"כ "כל פעל ד' למענהו" ר"ל למען היצור הנברא והנפעל ממנו, והשכלים הנבדלים ובני אדם המשכילים נוצרו, למען יכירו וידעו בוראם ית' אשר היא טובתם והצלחתם המוסרית, (ובזה יסתר הרב ז"ל דעת הפילוסופים הנקראים מדברים, החושבים שיחס הבורא אל ברואיו כיחס הנפש או השכל אל הגוף, וכמו שהשכל והנפש יתחזק כל עוד התחברם עמו עלי ארץ ע"י הגוף והנאותיו, כן יצטרך הי"ת בבחינ' מה מצד עצמו למציאות הנמצאים), וע"ז רומז גם מאחז"ל "למה נקרא שמו מלך הכבוד שחולק כבוד ליריאיו" שר"ל שכל תכלית פעולתו יתב' אינה להשיג כבוד לעצמו כמשפט מלכי האדמ', כ"א לתת יקר וגדול' לברואיו בהשתלמם בשלמות מוסרית ואמיתית, והנה העולם כלו נחלק לג' מחלקות ברואים, המחלק' העליונ' כוללת המלאכים שהם השכלים הנבדלים, והמחלק' התחתונה כוללת ברואי הארץ מתחת אשר הנכבד מכולם הוא האדם, בעל שכל ותבונה הדומה בנפשו המשכלת והרוחנית, בלכתו בדרך הנרצ' בעיני ד', לאחד מצבא מרום במרום, והמחלק' התיכונה, כוללת הגלגלים והכוכבים עם הד' יסודות, ר"ל כל התבל כולה, והיא מתנהגת מהי"ת על ב' אופנים, באופן טבעיי הנהוג לרוב ובתמידות, ובאופן נסיי היוצא מגבול הטבע, כ"א לפי גמול מעשי בני אדם הטובים והרעים, (כמו שהארכנו בזה כבר בשערים הקודמים), ואופן נסיי זה נוהג רק לפעמים רחוקים), ורק בימי המלך המשיח ישוב על ידו ובזכותו אופן הנהגה הנסיית הזאת, להיות מתמיד וטבעי הנוהג בכל עת ולמען לא יעלה על דעת בני אדם בראותם לפעמים כי הדברים הטבעיים ישתנו מתכונתם ומדרכם הנהוג לחשוב חליל' כי חקי הטבע יפעלו בלי סדרים, ורק יד המקר' וההזדמנות תנהיגם ותנהלם פעם בכה ופעם בכה, ולא ד' נתן חוק וגבול למו, למען ישמרו תמיד את פקודתם, ע"כ לא יתן הי"ת לעשות מעשים כאלה היוצאים מגדר המנהג הטבעי, ר"ל האותות והמופתים, כ"א ע"י נביא ואיש שלם אשר רוח אלקים נוחה עליו, ונוססה בקרבו למען ידעו הכל ויבינו כי גם המנהג והסדר הטבעי גם הפעולה הנסיית רק מאתו לבדו תצא, ויד המקר' וההזדמנות לא תשלוט בהם ונמשך מזה, כי כבוד ד' יתרא' לעיני כל משכיל, גם בהתנהג העולם לפי מנהגו הטבעי, גם כאשר יעשו בתוכו מעשים ופעולות המתנגדות לחקי הטבע ומשדדות, מערכת הכובבים, ועל רעיון זה העירו חז"ל באמרם שהשמש אמרה ליהושע "ואם אני שותק" ר"ל אם אינני הולך ומתנועע כפי מנהגי הטבעי "מי יאמר קלוסו של מקום" המסובב רק ע"י ראית בני אדם את ההנהגה הטבעית התמידית, "אמר לו דום אתה ואני אומר שירה" ר"ל גם ע"י שינוי המנהג הטבעי הנעש' עתה על ידי, יסובב שישירו כל בני אדם המשכילים את כבוד הי"ת ותהלתו בארץ, ולמען השרש הרעיון היקר הזה בלב ישראל, צוה הי"ת אותם לקבוע ר"ח ניסן שבו נעשו להם האותות והמופתים האלה, לראש חדשי השנה כול', למען ידעו בכל עת, כי בלכתם בדרך הישר' והנכוח' בארץ מצרים בעת הגאול', יתנהגו תמיד מאתו ית' באופן נסיי כזה וע"ז רומז גם המדרש שהחל בו "משבחר הקב"ה בעולם קבע בו ראשי חדשים ושנים" ר"ל שבתחיל' בהנהיגו העולם רק בדרך טבעיי הי' תחלת השנה מראש חדש תשרי כפי הראוי על פי חוק הטבעיי כי אז כבר כלתה כל מלאכת עבודת השדה בשנה שעבר', ואז עת האסיף כל תבואת' ופרי עציה, ותחל עבודת השנה שאחריה, וראוי אם כן שבאחד לחדש תשרי תכלה השנה שעבר', ותחל השנה שאחריה, "וכשבחר ביעקב ובניו, קבע בו בראש חודש של גאולה", ר"ל כשבחר בזרע יעקב להנהיגם בהנהגה נסיית היוצאת מגדר הטבע, קבע ראש חודש ניסן להיות ראשית השנה, יען כי בו החל להראותם הנהגתו הנסיית ע"י גאולתם ביד חזקה ובזרוע נטויה מתחת סבלות מצרים. כמו שסדר המציאות לפי הטבע הנהוג יעיד על אמיתת מציאותו ית'. כן ענין שדודו והריסת טבעו לפעמים. יגיד גודל שם כבוד מלכותו. הנה טעם המשפט הזה וצרכו יתבאר כפי מה שאומר ^*כי הנה וכו' ר"ל כי הפילוסופים שנמשכו אחר ארסטו הודו שהי"ת הוא סבה לכל הנמצאים, אך אמרו כי הם נמשכים ממנו בחיוב והכרח מאז ומקדם, אשר ע"כ האמינו בקדמות העולם (עיין מזה למעל' שער א') ולהורות על רעיון זה לא רצו לומר כי יחס הנמצאים אל הי"ת כיחס החום אל האש, וכיחס האור אל השמש, הדבוקים ואחוזים תמיד כסבה עם מסובבה ההכרחי, כי לא רצו להשפיל במשל זה כבוד הי"ת שהוא הסבה, וכבוד כל הנמצאים אשר בתוכם גם השכלים הנבדלים וב"א בעלי נפש המשכלת, שהם המסובבים מאתו ית' בהשוותם אותם לאש אור וחום, שהם דברים שאינם בני ידיע' כ"א גופים מתים, ע"כ להגדיל מעלת הענין לקחו למשל את השכל והמושכל, שיחסם זה אל זה הוא ג"כ כיחס הסבה אל מסובבה, והם מחוברים ג"כ יחד במציאותם, כי כמו שבלעדי השכל המשכיל לא יצויר מושכל, כי במה יראה השכל פעולתו, והמדברים, והם הפילוסופים אשר באו אחריהם עלו באמונתם במדריג' יותר למעל', כי האמינו בחידוש העולם, וע"כ קראו הי"ת בשם פועל המציאות לא בשם "בת המציאות, למען הרחק ע"ז מלשונם, כל רעיון קדמות העולם, כי לפי אמונת הקדמות יוכל הי"ת להקרא רק בשם סבת המציאות, ולא בשם פועלה, (והרמב"ם ז"ל אף שהאמין בחידוש העולם וקראו בכל זאת בשם סבה, התנצל באמת (עיין מ"נ ח"א פ' ס"ט) בעבור זה ואמר, כי קראו ע"כ בשם סבה בעבור שייכללו במלה זאת ג' סבות (מהארבע' הנצרכות להוית כל דבר, עיין שער א') ר"ל הפועל הצורה והתכלית, כי הי"ת הוא פועל העולם, והוא צורתו שע"י צורתו ית' העליונ' יתקיימו תמיד גם צורות כל הויות, והוא ג"כ תכלית העולם, ר"ל שתכלית היות כל הנבראים הוא רק רצונו ית' שחפץ בם שיהיו, ויהיו, הוא צוה ויעמדו), אפס גם המדברים האלו טעו בזה, שחשבו כי הי"ת יצטרך בבחינה מה למציאות יצוריו, מה שאין כן לדעת בני ישראל המאמינים האמיתיים, כמו שכתבנו כבר למעל'. כי הנה הפילוסופים אשר מעולם בעוצם חקירתם הנה הם הודו והמליכו האל יתב' בשאמרו שהוא יתב' סבת כל הסבות ועלת כל העלות והעלולים כלם ושאם ישוער סלוקו לא ישוער להם שום מציאות כללי ואמנם אם ישוער סלוקם והעדרם לא מפני זה יבטל מציאותו בשום צד. אך אמנם הנה הם לא שמו לו יתב' שום מציאות בפועל זולתי כי שמו כל הנמצאות כלן מחוייבות ממציאותו ושוות אליו לא כמו החום מהאש או האור מהשמש שאינם בני ידיעה אך כמו השכל והמושכל. והנה באמת על פי הדברים האלה כבר שתפו הסבה והמסובב בענין המציאות במה שנתחייב להמצא יחד המסובב עם הסבה כמו שחוייב להמצא המושכל עם השכל. ואי אפשר להפרד כי הם דבר אחד בעצמו. וכבר ברחו המדברים מזה השם רצוני סבה כדי שלא יובן ממנו זה הענין מהקדמות והיו קוראים אותו יתב' פועל כמו שכתב הרב המורה פרק ס"ח (ח"א) ושם ביאר כי טעם קראם אותו סבה ולא פועל אינו להורות על הקדמות רק כדי שיכללו בשם ההוא הג' סבות כלם כמ"ש בשער ה'. אבל אנחנו לא מפני דקדוק השם לבד נכנס לזה כ"א מפני עצמות העניינים כי הנה הם באמת גזרו בזה השתמש המלך המרומם והנמצאי' בכתר אחד רצוני שיהיה האל יתב' מצד עצמו צריך למציאות הנמצאות כל כדי שיהא הוא אלוה מצוי כמו שהיו הם צריכים למציאותו כדי שיהיו נמצאים כמו שיהי' זה הענין כן לפי המשל אשר יחשב שיחסו יתברך אצל העולם הוא כנפש או כשכל הנהנה אצל הגוף כשיעויין היטב. ואולם אנחנו עם תורת ה' בלבנו היונקים משוד למודיה ומתענגים מזיו כבודה יודעים נאמנה שהלא ית' הי' קודם שנמצא העולם המשך אין לו גבול וקצבה והיה נמצא על השלמות מסתפק בעצמו ובמציאותו מבלי שום צורך אל שום נמצא כלל וכשעלה ברצונו המוחלט לברוא את העולם ולהמציא המצואים כלם לא היה זה לשום צורך אליו חלילה כי הוא שלם ומספיק בעצמו. אמנם נדבה חכמתו אותו לתת מציאות אל האפס לצורך הנמצאים ההם ותועלתם לא זולת זה כמ"ש החכם כל פעל ה' למענהו (משלי ט"ז) ירצה שלא פעל שום דבר רק בשביל לתת מציאות אל הנפעל ההוא כי הוא טובו ושלמותו ואם תאמר והרע איך פעלו למען הרע בעצמו. יאמר וגם רשע ליום רעה כי הרשע הוא נכון ונאות ליום רעה וראוי שיברא היום הרע למענו. סוף דבר שלא נברא שום דבר לצרכו כי אם לצורך הנברא עצמו כדי שימצא על צד היותר נאות שאיפשר בו ויתישר להכיר את בוראו ועל זה האופן אפשר שישוב מלת למענהו אל הפועל עצמו. והנה הוא יתב' בחכמתו העצומה ראה לחלק בריותיו לג' ממשלו'. הממשלה הראשונה היא קצה המעלה והוא עולם השכלים הנבדלים אשר הם שכל בפועל עומדים לפניו ראשונה. הממשלה השלישית היא הקצה האחר, והוא זה העולם השפל אשר הנמצא היותר נכבד והמורם ממנו הוא החי מדבר אשר שופע עליו ראשונה השכל בכחו אחר בעזר האלהי ובהישרתו התוריה שב שכל בפועל וכמעט משותף אל אותו הקצה העליון. אמנם הממשלה השנית הוא העולם האמצעי עולם הגלגלים עם הארבעה יסודות הנטפלים אליהם והמתנועעים לרגלם נתנה בין שתי הממשלות השכליות הנזכרות כדי שתמשך בפעולותיה אליהם ושימצאו לה לפי זה שני מנהגים. האחד המנהג הרביי הנוהג ע"י השפע המושפע מהשכלים העליונים והוא הטבע הקיים המפורסם כמו שהמשפיעים עליו הם קיימים בלתי משתנים. אמנם המנהג השני יהיה להם כפי אלו השכלים האנושיים השלמים המחיייב להתחלף ולהשתנות כמו שהם נמצאים משתנים והוא סדר מציאות האותות והמופתים אשר ספרה אותו התורה האלהית ואשר שמהו לעונש ושכר מצותיה והוא אשר יסודר ויהיה מנהגו ע"י שלמי האנשים הדבקים אליו יתברך כמו שביארנו בשער ט"ו ול"א כי האלהים במדת חסדו עשה אותם ראשים ושרים על כל הנמצאות כולן לרדות בהם בכבוד אלהות ואדנות כפי מה שיאות לצורך הנהגתם ותועלתם. לא שיהיה דבר מכל זה לצרכו ולצורך מציאותו כלל:

ובפרק ד' נדרים (נדרים כ"ב, ב') אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן כל הכועס כל מיני פורעניות של גיהנם שולטין בו שנאמר והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך כי הילדות והשחרות הבל ואין רעה אלא גיהנם שנאמר כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה. ופי' זה כי מי שהוא בעל חימה הוא ענין הגיהנם, כי הגיהנם לתוקף וגודל כחו מתיחס אל כח אש ולכך אמרו בכל מקום אש של גיהנם, ומפני שהאדם יש לו נפש רוחני כאשר הוא כועס ויוצא מן הסדר כל מיני גיהנם שולטים בו, כי הגיהנם ג"כ הוא יוצא מסדר העולם, לכך כל מיני גיהנם שולטים במי שהוא כועס ולכך כתיב והעבר רעה מבשרך. ומפני כי הנפש שהוא כועס הוא רוחני והוא יוצא מן הש"י ע"י הכעס, ולכך הגיהנם שהוא ג"כ רוחני והוא יוצא מן השווי שולט בו, אמר רבה בר רב הונא כל הכועס אפי' שכינה אינה חשובה כנגדו שנאמר רשע בגובה אפו בל ידרוש אין אלקים כל מזמותיו, ר' ירמי' מדפתי אמר אף משכח תלמודו ומוסיף טפשות שנאמר כי כעס בחיק כסילים ינוח וכתיב וכסיל יפרוש אולת, רב נחמן אמר בידוע שעונתיו מרובין מזכיותיו שנאמר איש אף יגרה מדון ובעל חימה רב פשע. ומה שאמר כי השכינה אינה חשובה כנגדו ודבר זה כמו שהתבאר, כי כאשר האדם כועס הוא יוצא מן הסדר הראוי וכל כך יוצא מן הסדר עד שאין השכינה נחשב אצלו מצד גודל השנוי, כי האדם הוא מסודר עם הש"י שהוא עלה לו וכאשר כועס הוא יוצא מן הסדר, ולכך אמר אף השכינה אינה חשוב כנגדו כי אינו מכיר עלתו ית' כאשר יוצא מן הסדר. וזה שאמר גם כן שמשכח תלמודו, כמו שהתבאר למעלה כי החכמה הוא סדר השכלי ומצד שהוא יוצא מן הסדר ולפיכך סר ממנו השכל, וכן מה שאמר שהוא בעל חטא הוא ג"כ דבר זה, שכל חוטא יוצא מן הדרך הראוי אשר סידר אליו הש"י ובשביל זה הוא בעל חטא ודבר זה מבואר. ושלשה דברים הנזכרים כאן דהיינו שאין השכינה חשובה כנגדו ומשכח תלמודו ושהוא בעל חטא כל אחד מוסיף על השני, כי אין השכינה חשובה כנגדו, דבר זה הוא ראשון שכ"כ יוצא מן הסדר עד שהשכינה אינה חשובה נגדו, ויותר כי חכמתו מסתלקת ממנו שעושה דבר זה רושם בעצמו עד (שהוא) שחכמתו מסתלקת ממנו, והוסיף עוד יותר מזה שהוא בעל חטא בעצמו. והכל כי הכעס הוא דבר זר לגמרי יוצא מן הסדר הראוי עד שימצא בו שלשה דברים אלו שהם זרים, ועל ידי שלשה דברים אלו הוא יוצא מן הסדר בכל כאשר תבין אלו ג' דברים: