תּוֹעֲבַ֣ת יְ֭הוָה כָּל־גְּבַהּ־לֵ֑ב יָ֥ד לְ֝יָ֗ד לֹ֣א יִנָּקֶֽה׃
נפש החיים
וכתוב מפורש תועבת ה' כל גבה לב (משלי י"ו). שאף אם לא יתראה ההתנשאות לעיני ב"א רק במחשבת הלב לבד בעיני עצמו היא תועבה ממש לפניו יתב'. כידוע שהיא השרש והשאור שבעיסה לכל המדות רעות. ואמרו (סוטה דף ד' ע"ב) שכל המתייהר כאלו בנה במה. ושכינה מיללת עליו וכאלו דוחק רגליו ית"ש שקובל עליו ואומר אין אני והוא יכולין לדור כאחד (שם ה' ע"א) וקצר המצע מהשתרע. ואוי לו לבן המגרש את אביו בזרוע מבית פלטין של אביו. והפליגו בה ז"ל מאד עד שאמרו שם שהוא כאלו עוכומ"ז וכפר בעיקר וכאלו בא על כל העריות. ואמרו (פסחים ר"פ אלו דברים) כל המתייהר אם חכם חכמתו מסתלקת הימנו.
עקידת יצחק
ובמדרש א"ר ברכי' הכהן מאי דכתיב האנוש מאלו' יצדק אם מעושהו יטהר גבר (איוב ד׳:י״ז) אמר להם הקב"ה לישראל כשירד יעקב אצל פרעה לא יצא ממנו עד שברכו שנאמר ויברך יעקב את פרעה (בראשית מ״ז:ז׳) אף אני כשאבא אצלכם טעון ברכות אני בא. א"ר יהושע בן לוי בסיני רמזה להם דכתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך (שמות כ׳:כ״א). וכן עשה כשבא לשכון שכינתו במשכן ברכם דכתיב יברכך יאר וישא וסמיך ליה ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן הוי אם מעושהו יטהר גבר (במ"ר פ' י"ב). *והכונה וכו' תוכן דעתו שרק בבני אדם נמצא לפעמים שהבן או התלמיד יחכם יותר מאביו או ממורהו אף כי יחס הבן והתלמיד אל האב ומורה כיחס העלול אל עלתו, יען כי אחרי שלמד תחילת לימודו אצלו וקבל ממנו הקדמות חכמה יוכל להיות שהבין אח"כ יותר מדעתו ממה שהבין מורהו, אם בעבור שהיה לו בטבעו ותולדתו שכל צח ורעיון זך יותר ממנו, או בעבור שיחסי ועניני זמנו ומקומו, היו יותר טובים ויותר מוכשרים ללימוד החכמה מיחסי ועניני האב או המורה ד"מ אם היה אביו או רבו בעל אשה ובנים רבים ואין כל מאומה בידו להחיות נפשו ונפש ביתו, הלא אז יחיה במצור ובמצוק בדאגה וחוסר כל, ואיך יוכל להגביה עוף ברעיוניו להשיג החכמה כראוי,? תחת כי בנו או תלמידו זה יחיה בעושר ורוב כל, ונפשו חפשי מכל דאגה ותוגה באופן שיוכל ללמוד ולעיין בחכמה ככל אות נפשו מבלי מכלים דבר, ונמשך מזה שגם בזאת ידמו התורה והחכמה למים, אשר כל עוד יתרחקו ממקורם שהוא המעין, יתרחבו ויתפשטו יותר ויהיה לנחלים ונהרות, (וע"כ יאמר מהאיש השלם המלא חכמה ותבונה כנהר המלא מים על כל גדותיו, שיש לו רוחב לב (כמו שנאמר בשלמה מ"א ה') תחת כי איש חסר תבונות אשר לא יחפוץ בתורה וחכמה יקרא בשם "גבה לב" יען כי במרד ובמעל הגביה לבו ד"מ עד שלא יוכל להכיל מי התורה והחכמה כהר או גבעה גבוהה אשר המים ירדו מהם לארץ, וזשאה"כ "תועבת ה' כל גבה לב") אפס כל זה הוא רק בבני אדם ר"ל באב או מורה אנושי, שיוכל הבן או התלמיד לחכום ממנו בעבור איזה סיבה חיצונית וצדדית, אבל אצל הי"ת הנעלה הנשגב מכל יחסי הזמן והמקום ושאר סיבות חיצוניות, אין שום אפשרות שתמצא איזה שלימות בשום נמצא שלא תהיה אצלו בעצם וראשונה כמאה"כ "אם מעושהו יטהר גבר?" אה"כ "הנוטע אוזן הלא ישמע?" כי המשים דבר בתואר מה חיוב שימצא ענין התואר ההוא בו בעצם וראשונה, ר"ל אם לא יהיה התואר ההוא נמשך מחסרון ופחיתות קדום, [כי ע"כ לא נוכל לאמר היוצר פה ושנים לאכול הלא יאכל אחרי שכשרון האכילה הכרחי לאדם רק בעבור חסרונו הקדום שהוא גוף ארציי אשר ימות לשחת אם ירעב או יצמא עיין מ"נ ח"א פ' כ"ו] ועפ"י הדברים האלה תבין מאמר המדרש הזה "אמר להם הקב"ה לישראל כשירד יעקב אצל פרעה לא יצא ממנו עד שברכו (יען כי תומת וישרת לבו הרהיבתהו לברך אותו בעבור שהיטיב מאוד לבנו ליוסף שגדלו על כל השרים אשר אתו ונתן לו בזה אות אהבתו, גם לו הראה ידידותו, במה שקבלו בסבר פנים יפות) "אף אני כשאבוא אצליכם טעון ברכות אני בא וכו'" (ר"ל אם תבנו לי בית לשכן שמי שם, ובכל מקום אשר תעבדו אותי שם בלב שלם ונפש חפצה ותראו לי בזה אהבתכם אלי, אריק לכם ברכותי שם עד בלי די,) ע"כ לא לבד כאשר הוקם המשכן אמר להם אהרן יברכך ה' וכו', יאר ה', וכו', ישא ה' וכו', כי אם גם בכל עת ובכל מקום אשר יזכירו ישראל את שם ה' לעבדו ולאהבה אותו יברכם בכל טוב, כמאה"כ להם כבר בעמדם על הר סיני "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". והכוונ' שאם שכבר אפשר שיהיה העלול באנשים מוסיף מעלה ושלימות על עלתו הקרובה עד שיהי' איש חכם גבור ועשיר מאביו או מרבו כמו שהיה ענין הנבוא' במשה רבן של כל הנביאים ושלמה המלך ע"ה אב החכמים ודומיהם בזה הענין. אולם היה זה לפי סבות חצוניות נזדמנו לבן או לתלמיד באופן יתר נאות ממה שנזדמנו לאב או לרב כי הנה התור' והחכמ' נמשלה למים להרבה ענינים ונדון בזה הענין מאחד מהם. וזה כי עומק הנהר ורחבו אינו לפי קורבת המקור רק כפי עומק ורוחב התעלה אשר יבא בו וכן באמת לבות האנשים הם התעלות אשר בם ימשכו מי מעייני החכמ' ולפי עמקם ורחבם כן יכלו מהם אמר שמים לרום וארץ לעומק ולב מלכים אין חקר (משלי כ״ה:ג׳) מאן מלכי רבנן כמה דאת אמר וכבוד מלכים חקור דבר (שם). ועל זה נאמר בשלמה ויתן אלהים חכמ' לשלמה ותבונה הרבה מאד ורוחב לב כחול אשר על שפת הים וגומר (מלכים א ה׳:ט׳) כי כארכו ורחבו כן ימלא אותו מהם דכתיב אשר מלאתיו רוח חכמה (שמות כ״ח:ג׳) ואמלא אותו רוח אלהים (שם ל"א) מלא אותם חכמת לב (שם ל"ה). ולזה נאמר תועבת ה' כל גבה לב (משלי ט״ז:ה׳) כי לא יכיל המים. אמנם זה אפשר בבני אדם ולפי סבות חצוניות אמנם הוא יתעל' שהוא אלהי הכל וסבת הכל ושלמותו הוא עצמי אליו אשר מעצמיותו יושפע אי זה שלמות על כל הנמצאות כלן הנה א"א שתמצא מעל' ושום שלימות בשום נמצא שלא יהיו אצלו בעצם וראשונ'. וזה הוא מה שרצה אליפז באומרו אם מעושהו יעהר גבר שוה למאמר הנוטע אזן הלא ישמע וגומר (תהילים צ״ד:ט׳) כי המשיב דבר בתואר מה (חוייב שימצא ענין התואר ההוא בו בעצם וראשונ') כמו שיבא ביאור זה הדרוש יפה בפר' אדומה שער ע"ט ב"ה והוא כח משפטו אשר זכר בתחלת הכתוב שעליו ייסד כוונת המאמר כי הנה אחר שנמצא השלמות ההוא אצל יעקב אבינו ע"ה כי כשבא לגור במצרים אע"פ שלא ירד להשתקע הנה הוא לא נפטר מפרעה עד שברכו. מק"ו שימצא זה השלמות וההטבה אצלו יתעל' כאשר בא לקבוע שכינתו בתוכם שהרי כל השלמיות הם אצלו בעצם וראשונ' והוא מאמר מחייב בלי ספק. ולזה אמר אף אני כשאבא אצלכם טעון ברכות אני בא. ומה היא הטעינ' הזאת והלא יברכך יאר ישא אינם משא גדול. אמנם כשיושקפו בטוב תגלה ותרא' עוצם תועלתם שכל אחת מהנה הוא ענין בפ"ע. ולא עוד אלא שכל אחד אמתחתו עמו יברכך ה' וישמרך יאר ה' פניו אליך ויחנך ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום והוא האמתחת הגדול שהוא מחזיק את הכל כמו שאמרנו. א"ר יהושע בן לוי בסיני רמזה להם וכו'. והכונ' כי לא על הביאה ההיא בייחוד נתייחדו אלו הברכות שא"כ חוייב שכל עוד שלא יהי' המשכן ביישובו או המקדש במעמדו שלא ימצאו שם ברכות ח"ו לז"א כי בסיני רמזה להם ודרך כלל הבטיחם בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך ומההבטח' הכוללת הזאת עשה מה שעשה בבאו להשכין שכינתו במשכן שברכן ביברכך יאר ישא וקודם שנבאר ענין אלו הברכות ותועלתם יש להתעורר על ענין מצוה זו שלש ספקות:
חובות הלבבות
וְאָמַר קְצָת הַחֲסִידִים לְתַלְמִידָיו אִלּוּ לֹא הָיָה לָכֶם עֲוֹנוֹת הָיִיתִי מְפַחֵד עֲלֵיכֶם מִמָּה שֶׁהוּא גָּדוֹל מִן הָעֲוֹנוֹת אָמְרוּ לוֹ מָה הוּא גָּדוֹל מִן הָעֲוֹנוֹת אָמַר הַגַּבְהוּת (ס״א החונף) וְהַגַּאֲוָה כמ״ש הַכָּתוּב (משלי טז) תּוֹעֲבַת ה׳ כָּל גְּבַהּ לֵב: