משלי ט:ב מחשבת ישראל: עקידת יצחק, אמרי בינה וגן נעול

והיא מה שעוררו אליו אזננו מתקני תפלותנו באומרם (ברכות ס'.) אלהי נשמה שנתת בי טהורה וכו' וכן בעת הלידה כפי המדרש שכתבנו אומרים לו הוי יודע שהקב"ה טהור וכו' ונשמה שנתן בך טהורה אם אתה משמרה וכו'. וכל זה להודיע וללמד שלא תעלה בה חלודה אלא לאשמותינו. ואל ההערה הזאת הנפלאה החמיר משה אדננו ע"ה באומרו (דברים ד') רק השמר לך ושמור נפשר מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך יום אשר עמדת לפני יי' אלהיך וגומר. וזה כי הוא הקדים לדבר בשבח האומה הזאת במה שאמר (שם) ושמרתם ועשיתם וגו'. ואמר רק עם חכם ונכון הגוי הגדול הזה ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו וגומר ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים. שהכוונה בכל זה לומר שהם נבדלים מכל העמים ביתר שאת ומעלה בהדבקם אל האלהים ובהתיישר לפניו במעשיהם הנאותים ואמר רק אם תשמרו נפשכם שהיא התחלה המקבלת כל אלו העניינים ותזהרו בה מאד לבלתי טמאה בטמאות הגופיות ופן תשכח את הדברים המחוקים בה מתחלה אשר ראו עיני בחינתך ופן יסורו מלבבך מה שנרשם בה מאמתת המציאות בכלל אשר מכללו יום אשר עמדת לפני אלהיך בחורב וכל מה שנדבר שם בלי שום שבוש. וכן אמר להלן (שם) ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה וגומר. פן תשחיתון וגו'. ופן תשא וגומר. כי הכל נמצא במירוק הנפש כשתשמר מהחלאה והחלודה בלי ספק. וזה הענין כוונוהו וקיימוהו חז"ל במה שאמרו (שבת קנ"ב:) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה תנה לו כמו שנתנה לך. אמנם זה יובן בענין הזכוך אמנם בענין המירוק רצוני ההתעצמות שכתבנו שהוא הכרחי לשלמותה בענין הנפש שער ו' ראוי ומחוייב להשיבה ביתר שאת ומעלה ממה שנתנה לו בלי ספק. סוף דבר נתבאר מאלו המאמרים מה שכיווננו אליו מתחלה מהמצא ההתחלה הזאת באדם אשר בשמירת טהרתה וזכוכה יראו עליה ניצוצות השפע העליון ויראה בה הרואה תמונות נכבדות תחלה מהחכמות האנושיות בתוספות וחידושין מראות אלהיות אשר בם יבא לצאת מכל שבושי הדמיונות ויכיר את בוראו לשבחו ולפארו כפי מה שיספיק מדעו ואם לא כפי רוממותו. וכמו שאמר דוד בכל חמשה ברכי נפשי את יי' אשר זכרנו וזולתם כי כל זה היא מה שימשך מההתחלה הזאת הנפשית כמו שאמר במקום אחר אודך על כי נוראות נפלאתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד (תלים קל"ט). ^*אמר כי הוא וכו', ר"ל רק על ידי נפשו היודעת מאוד (שהיא המראה הלטושה הזכה והבהירה אשר בה יראו מראות נפלאות אלקים ר"ל שעל ידה לבדה יכיר האדם את בוראו ונפלאות מעשיו) אני נותן לך תודה והלל על כי נוראות נפלאתי (ר"ל על כי נבראתי באופן נפלא, ועל כי) נפלאים מעשיך, כי מי שנפשו איננה טהורה וזכה ורעיוניו אינם בהירים וצלולים הוא איש בער לא ידע, וכסיל לא יבין נפלאות ה', וע"כ לא יתן גם תודה לאלקיו על כל זאת, וכאה"כ "כל הנשמה תהלל יה", ר"ל רק הנשמה שהיא נפש השלם הזכה ובהירה, היודעת בוראה אשר אליה נלוה כבר השפע האלקי, (עיין מזה ביאורי למעלה בראשית דף מ"ז,) תדע, ותמצא עצמה מוכרחת להלל ה', ולהודות, [ועד"ז בארתי כבר גם מה שיסדו בתפלת ר"ה "ויאמר כל אשר נשמה באפו, ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה", ר"ל רק מי שיש לו נשמה אמיתית מכיר בוראו וממשלתו בכל.] אמר כי הוא לא הגיע אל שיעור זה המדע בהוראות האל יתברך ופליאות מעשיו אלא באמצעות זאת ההתחלה הנכבדת אשר היא היודעת מאד על הדרך שאמרנו ועל זה חתם ספר תלים באומרו כל הנשמה תהלל יה וגומר. ואל זה הענין החשוב אמרו ז"ל (אבות פ"ג) חביב אדם שנברא בצלם שנאמר (בראשית ט׳:ו׳) כי בצלם אלהים עשה את האדם כי מחביבות זה האדם וישראל קרויין אדם נתנה לו זאת הנחמה אשר היא המרא' המלוטשת המראה מראות אלהיות בלי ספק עד שבעבורם יאמר שהאדם נברא בצלם אלהים ^*והנה כל אדם וכו'. כוונתו כי לפי גודל מעלת האיש ומדרגת הכרתו את הי"ת, כן תגדל גם תודתו אשר יתן לו, כמו שיסדו בתפלת נשמת "בפי ישרים תתרומם, ובשפתי צדיקים תתברך, ובלשון חסידים תתקדש ובקרב קדושים תתהלל", וכל קורא מבין יראה כי אותיות יצחק מורות על שינוי מדרגת המהללים כמו שיורו אותיות רבקה אשתו, על שינוי השבחים והמהללי' אשר יתנו לו כי יחס המשבח שהוא הפועל אל השבח שהוא מקבל פעולתו, כיחס האיש אל אשתו. והנה כל אדם חייב להלל לשבח לפאר כפי כחו כמו שאמר (ביוצר לשוי"ט) בפי ישרים תתרומם ובשפתי צדיקים תתברך ובלשון חסידים תתקדש ובקרב קדושים תתהלל כי הנה הם ז"ל זווגו זווגין על סימן יצחק ורבקה לפי שהמהלל והשבח המיוחד לכ"א מהתוארים הוא הראוי אליו ועליך להתבונן בזיווגם כי קרוב הדבר. והנה כל הענין הזה כוונו בר קפרא באותו מאמר שזכרנו על אותו הכתוב שזכר החכם שלמה זה הדרוש בעצמו והוא נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. ירצה כי נשמת האדם היא נר ה' בידו באורו יראה אור להיותו חופש וחוקר למצוא כל הענינים המדעיים והעיונים האלהיים העמוקים והנסתרים בחדרי לבו ובטנו והוא עקר כל מה שכתבנו ולזה דרש עליו בר קפרא נרך בידי ונרי בידך וכו'. והכוונה לזרז האדם בצורך זה הנר ותועלתו ולעוררו שיגמור וישלים החפוש הזה על האופן היותר שלם שאיפשר כי זהו תכלית מציאותו כמו שאמר החכם (קהלת א׳:י״ג) ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה ולזה זרזו ביותר באומרו נרך בידי ועל דרך שאמר (איוב י״ב:י׳) אשר בידו נפש כל חי וגומר. וכמו שסדרו מסדרי התפלות (ברכות ס':) אתה משמרה בקרבי ואתה עתיד ליטלה ממני כלומר נר אלהים טרם יכבה התחפש ובא לדרוש ולתור בחורין ובסדקין עד מקום שהיד מגעת ועל דרך שאמר (קהלת י״ב:ב׳) עד אשר לא תחשך השמש וגומר. והנה הוא ייחד לו מקום החפוש והענין באומרו נרי בידך שנאמר להעלות נר תמיד. כי מלבד שהיא מצוה מעשיית מהמצות החמורות שבמקדש הנה הוא מבואר כי המנור' הטהור' ההיא ונרותיה היא סימן אל החכמות האנושיות עם ההערות האלהיות כמו שכתבנו במקומו שער מ"ח ומ"ט והם ודאי מקומות העיון והחפוש בנר יי' נשמת אדם כמו שאמרנו. ואולם כבר זכרנו שם ומה שהוסכם מהכל שהמשכן בכלל הוא צורת העולם ולפי הדמיון ההוא יהי' הנר הזה אשר בתוכו כאלו היא נשמת העולם ונפשו בו יודע כל מה שבאפשרות לדעת מכללות הנמצאות חצוניות ופנימיות כמו שבאורו יראה אור הכהן בבית הגדול והקדוש ההוא מחוץ לפרוכת העדות וגם יועילו ניצוצי האור מהפרוכת ולפנים והוא רמז נכבד מאד אשר עליו אמר נרי בידך כי הוא באמת העסק המיוחד אשר יעשה האדם אותו לאור הנר הנתן בקרבו וראה אותו וחי. ולזה אמר אם אתה תאיר את נרי אני מאיר את נרך כי על דרך האמת שתי הנרות ענין אחד הוא כמו שהוא במרא' שזכרנו כי אם המרא' היא זכה ומלוטשת הנה התמונות נראות בה בלי שום מעכב. וכמו שאמרו במדרש (נדה ל':) אם אתה משמרה בטהרה מוטב שיעלו בו צורות יפיפיות אלהיות מעלות שירים והודאות לאלוה עושה כמו שאמרנו. ואם לאו הרי אני נטלה ממך כי אם אינו מאיר את נרו אבל הוא משליך המרא' הזכה אשר נתנה בידו אחרי גיוו ובירכתי ביתו הנה היא תעל' זוהמה וחלודה ותחשך זיוה ולא עוד אלא שיעלו בה צורות רעות ותמונות משונות מזיקות מטילות דופי ומטיחות דברים כלפי בוראן למרות עיני כבודו אשר עליה לא לבד הוא יתברך נוטל אותה מהן אבל ידין אותה לעונש גדול וצער נמרץ כמו שאמרו במשל התרומה אם אתה אוכלה בטהרה מוטב ואם לאו הרי אני שורפה לפניך. וכמו שאמר הכתוב (מלאכי ג׳:כ״א) ועסותם רשעים כי יהיו וגומר. ועל שתי הכתות אמר החכם דרך רשעים כאפלה וגו' ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור וגו' (משלי ד׳:י״ח). והנה הכוונה בכל זה נכונה והדרוש נכבד מאד. ואתה ראה כי ענייני שתי הכתות האלו נסדרו בזה אחר זה בזה החלק מזאת הפרשה כי הנה הוא סדר מצות הדלקת הנרות אשר במנורה הטהור' המצייר והמחקה מציאות זאת ההתחלה וזכותה וטוב תועלתה אשר על זהירות ענינה נאמר (במדבר ח׳:ג׳) ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה ואמרו ז"ל (תו"כ אמור פ' ל"ד) מגיד שבחו ושל אהרן שלא שינה כמו שכתבנו בשערים הנזכרים. והנה הוא וחביריו ותלמידיו הם המיוחדים להלל ולקלס את השם יתברך ולברכו בכל אותם שבחים והלולים וברכות שנזכרו אצל דוד בהני חמשה ברכי נפשי וזולתם כמו שאמר (דברים כ״א:ה׳) ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר יי' אלהיך לשרתו ולברך בשם יי' כי באמת הוא הנמשך מהדלקת הנר והחפוש בו ובכלל זה הוא מערכת הלחם אשר על השלחן הטהור אשר לצדו כי גם כן הוא מקום החפוש באותו הנר כמו שאמר (משלי ט׳:ב׳) חכמות בנתה ביתה וגומר. טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה. וכבר נזכר שם במקומו. ^*והנה אחרי וכו', כונתו, כי את זה לעומת זה עשה האלקים, כי מצות לקיחת השמן הזך להעלות נר תמיד על המנורה הטהורה שהיא רומזת על הנשמה הטהורה הזכה והבהירה, אשר יום יום תוסיף שלמותה לאור באור ההשכלה האמיתית, אשר בזכותה יארכו גם ימי בעליה עלי ארץ, ולא במהרה יכבה נר אלקים אשר בקרבם, הציג הכתוב לעמת מעשה בן אשה ישראלית אשר בעבור סכלותו ובערותו וחשכת אור שכלו לא ידע את ה' ולא הכיר עוצם מעלתו י"ת, אשר ע"כ גדפו וחרפו, ולעונש על חטאו זה גם נר חייתו נדעך, ובחצי ימיו קפד כאורג חייו, ויתן את רשעים קברו, ובכל זאת נתאמת מאמר בר קפרא שהחל בו הרב ז"ל "נרך בידי ונרי בידך" וכו'. והנה אחרי זה ולצדו כתב מעשה בן האשה הישראלית אשר נדעך נרו באישון חשך כי לפחיתות ענינו עלתה חלודה וזוהמא בנפשו ובל יראה בה גאות יי' ועוצם מעלתו ויצא מכלל מחנה המשבחים המברכים את יי' בכל לבם ונכנס אל אהלי האנשים הרשעים המנאצים אשר בפיהם ובקרבם יקללו סלה והמה יאבדו ויכלו כעשן וצדקתו לעולם תהיה וברכתו לעולמי עד. וזה שיעור מה שרצינו להקדים אל אלו החלקים. ואחר ביאורו נבא אל ביאורם בזכרון הספקות תחלה:

וכן הענין תמצא ג"כ עד"ז במזון הגופניי שאם האדם אוכל מאכלים ושותה המשקים ע"פ סדרים נכונים לא יזיקו לו המאכלים והמשקים אלא יעשו בריאות בגופו, ואם לא יתנהג ע"פ סדרים מתוקנים יעשו קלקול בגופו ולכן נאמר במשלי ט' חכמות נשים בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה. טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה. וצריך להבין מה שייכות יש לאכילה ושתיה עם בנין הבית דנקיט קרא ברישא, ועוד בשלמא טבחה טבחה איצטרך למימר מפני שאין הבשר נאכל בלי שחיטה, וכן מסכה יינה נמי אצטריך למימר מסכה מפני שאין היין החזק ראוי לשתותו חי בלי מזינה דיזיק לו, וכמ"ש רש"י ז"ל, אך עריכת השלחן למאי אצטריך להזכירה כאן דהא אפשר שיאכלו הבשר וישתו היין אע"פ שלא יסדרום על השלחן כי ההערכה אינה מעכבת האכילה ושתיה:

ובפתיחתנו לבית הראשון אמרנו, שהמשילו כתבי הקדש [את] החכמה ללחם ולכל מאכלים מטעמים. והבינה המשילו אל היין. ועתה דע כי הלחם והיין הן עיקר הסעודה. וכל סעודה קרויה "לחם". ואולם מלבד אלה, כשיקרא האדם נכבדים ושרים על שלחנו, צריך שיהיו ערוכים על השלחן עוד מעדנים וממתקים אחרים כנהוג; ואליהן ראוי שתמשל הדעת היקרה. ונגד זה סמך ואמר (משלי ט, ב) "טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה". שלש המליצות הללו נגד חכמה בינה ודעת. כדרך (שמות לא, ג) "ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת". נגד החכמה יאמר "טבחה טבחה". ונגד הבינה "מסכה יינה". ונגד הדעת אמר "אף ערכה שלחנה". כדרך (תהלים עח, יט) "היוכל אֵל לערוך שלחן במדבר". פירוש מה שצריך לשלחן מלבד הלחם והמים. ועל זה אמר (שם עח, כ) "אם יכין שאר לעמו". ומלת "שאר" כמו שארית, ונופל על שארית הסעודה. כי הלחם והמים עיקרי הסעודה. והוא ענין נפלא מאד באותו המזמור, פרשנוהו ברחמי השם ברוך הוא בספר "רוח חן".¹חכמת שלמה, פרשה טז פסקא ב (עמ' 288) אחר כן אמר (משלי ט, ג-ו) "שלחה נערותיה תקרא על גפי מרומי קרת. מי פתי יסור הנה חסר לב אמרה לו וגו' לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי". הודיע כי שלחה נערותיה. כי לא תבא חכמה בלב הפתאים וחסרי לב להחכימם ולהשכילם. ואם האדם אינו מתאמץ מעצמו ואוסֵף חכמה מן החכמים וּמִסִפְרֵי החכמה לא יחכם לעולם, וכמבואר בבית הראשון. אבל "שלחה נערותיה" והן החכמים שבכל דור הקוראים בשם החכמה; ומיסרים את הפתאים, ומוכיחים את הנלוזים והכסילים שיסורו אל החכמה והבינה, ולא ילכו אחרי חֻקוֹת ההבל ולא ישתמשו בביינתם בענינים הפחותים. ועל זה אמר שהיא אומרת לפתאים וחסרי לב "לכו לחמו בלחמי". כלומר אִסְפוּ חֻקֵי החכמה המתוארים בלחם. "ושתו ביין מסכתי", כלומר התבוננו בינה בדרכי התורה וחֻקוֹתיה. ואמר עוד (שם ט, ו) "עִזְבוּ פתאים וחיו ואשרו בדרך בינה". כלומר עזבו פתיותכם וחיו בדרך חכמה. וכמו שבארנו למעלה בפסוק (שם ד, ד) "יתמך דברי לבך, שמור מצותי וחיה". וכן [ת]היו מאושרים בדרך בינה. אח"כ אמר שראוי ליסר לבד את הפתאים וחסרי לב, לא את הלצים ואת הרשעים הגמורים. ואמר (שם ט, ז) "יוֹסֵר לץ לוקח לו קלון" וגו'. ויתבאר בספר "מעין גנים" בעז"ה. כך נראה בעיני. לא כדברי ראב"ע ז"ל "שהחכמה בנתה ביתה מחכמות שבע". ע"כ. ואלה השבעה חכמות²שהזכיר ראב"ע ידועות כמו חכמת המספר וההנדסה והנגון וכיוצא.³וכן חכמת ההגיון, הטבע, התכונה וחכמת האלהות (רבנו בחיי, על אבות סוף פרק ג (כד הקמח, מהד' מוסד הרב קוק, עמ' תקצא) ואני אומר לא בא שלמה ברוח הקדש לפאר החכמות הלמודיות וחכמת כל מלאכת מעשה. ועוד לפירושו תהיינה העמודים "חכמות". והכתוב אומר שהחכמה בנתה ביתה על העמודים. או שיאמר שהחכמה היא השגת המופתים בדעות האלהיות, וצריכין לה שאר החכמות לעמודים. ואולם כבר הוכחנו שאין לשון "חכמה" נופל על העיון והשגת הענינים האלהיים. ורלב"ג ז"ל פירש "בנתה" על "התבונה, שהיא בנתה ביתה בחכמות. כי החכמה קודמת לבינה וחצבה עמודיה שבעה כלומר על חכמות רבות. כי מספר שבעה יאמר על הרבוי כמו 'שבע יפול צדיק וקם'". ע"כ. ופירושו רחוק מן הפשט. כי אין זכר תבונה בכתוב. ואולם רבותינו ז"ל הם הבינו סתרי המליצות, והם ידעו יסודות הלשון. ולכן אמרו בחכמתם (ויקרא רבה יא, ג) (משלי ט, א) "חכמות בנתה ביתה". בחכמה ברא השם ב"ה את עולמו. "חצבה עמודיה שבעה". אלו שבעת ימי בראשית. דבר אחר שבעה ספרים שיש בתורה. 'ויהי בנסוע הארון' ספר לעצמו. ע"כ. ומה מאד עמקו דבריהם! לפי שנודע להם שֶׁכָּל לשון חכמה סתם שבכתבי הקדש על מנהגי החכמה העליונה, צדק משפט ומישרים. ולכן אמרו שהוא משל על המציאות בכללו שנברא הכל בחכמה. וכדרך (בראשית א, א) "בראשית ברא אלהים" וגו' ותרגם המתרגם "בחוכמתא". וכדרך (משלי ח, כב) "יי' קנני ראשית דרכו". כי השם ב"ה הכין כל המציאות בארח חכמה לעומת מעשה בני אדם. כמו שבארנו בבית הראשון (חדר ב' חלון ח'). ו"חצבה עמודיה שבעה" על ז' ימי בראשית. וכן הוא משל על התורה הכוללת חֻקֵי תורת האדם שהן דרכי החכמה העליונה. ודבריהם אמת.