משלי ט:ח מחשבת ישראל: עקידת יצחק, דרוש ודרשות מהר''ל

ובמדרש (ש"ר פ"א) למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות. וזה כי נרא' אליה בכח נביאותה מבלי מונע שהזרע שאחר המילה הוא העקר. אמנם אברהם אהבת בנו הית' מעכבת דבר מה: וגם את בן האמה וכו'. כמו שנתבאר בפרשת מילה: וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וכו'. לומר שנשמר במה שאמרה שרה כמו שצוהו הש"י. ולזה לא נתן להם כסף וזהב ולא שום דבר רק ההכרחי ליומם עד שהיה מה שהיה מעיפותו ונתיאשה ממנו עד שהשליכתו: ותשב מנגד ותשא את קולה ותבך וישמע אלהים את קול הנער. כמו קול דמי אחיך צועקים. והוא ששמע את צער הנער ורוב דחקו. (טו) ולזה אמר המלאך מה לך הגר אל תיראי וכו'. ירצה למה תבכי ולמה תרימי קולך שמע אלהים את קלו הנער ואם אינו מרים קולו רק באשר הוא שם יושב בדוחק בצער אלא קומי שאי את הנער והחזיקי בו כלומר אל תתיאש ממנו כי לגוי גדול אשימנו. וכבר סופר בזה בשבחה של הגר אשר נזקק לה המלאך והדבור כמו שהיה לה בראשונ' להורות כי עקר פסול זרעה הוא מפני שנזרע בערלה כמו שאמרנו שם וגם נזכר כי היה אלהים עם זה הילד: ויגדל וישב במדבר ויהי רובה קשת. להגיד מעשהו ומלאכתו אשר היה בה מתפרנס אחרי צאתו מבית אביו אשר שלחו בלא כלום: ויהי בעת ההיא וכו' אלהים עמך. יגיד כי היה מוחזק בעיניהם כי יד ה' הית' עמו מג' ענינים גדולים שתפול עליהם מלת כל כמו שכתוב בחכמה הטבעית האחד נצחון המלכים. והשני הצלת אשתו משני מלכים בכבוד ותועלת. והג' היות להם זרע לעת זקנתם להמשך שמם וזרעם. ונזה בא לבקש מאתו על שלומם ושלום זרעם וארצם עמו כי ידעו כי אלהים עמו בכל מעשיו: ויאמר אנכי אשבע. הכוונה כשירא' שהוא ראוי לישבע אמנם נאמר והוכיח אברהם וכו' כי לפי שראה שעבדיו גזלו מאתו את הבאר ההוא והוא לא מיחה בידם חשב שמא הוא היה במעל וחליל' לו להיות בעל ברית למלך מקשיב על דבר שקר ולאויבי השם יאהב ובחן אותו בנסיון התוכחה לראות היהי' מכלל אל תוכח לץ פן ישנאך אי מכלל הוכח לחכם וכו' (משלי ט׳:ח׳). והנה הוא קבל התוכח' והשיב אליו כהוגן. וזה שהמשפט יעשה לכל א' מג' בחינות, אם ליסד העול העושה אותו. ואם לנקמת הנחבל ופיוסו ואם מחיב השופט למלאת את ידיו. והנה הוא התנצל מצד שלשתן. על הראשונ' אמר לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה שאעש' בו משפט. ועל השנית אמר וגם אתה לא הגדת לי שאשתדל לנקום אותך או לפייסך. ועל השלישית אמר וגם אנכי לא שמעתי עד עתה שאצא ידי חובתי. והנה כששמע אברהם תשובה נכונה להתנצלותו וגם שנשמע מכללה שיהי' לו אשר לי ויעשה לו כרצונו ויקח אברהם צאן ובקר וכו' ויצב אברהם וכו' לפי שהיה בלבו לנטוע שם אשל אצל הבאר ההיא לקרוא שם בשם ה' כמו שיבא. כדי לסלק כל עורר וטוען מעל הבנין ההוא שעקרו הוא באר המים רצה הנדיב לעשות בחכמה סימן נכר שהבאר הוא שלו ושיודע בו לעיני הכל שעבדיו חפרו אותו ושלא קבלו כמות שהוא כי אז יוכלו לחזור ולעורר עליו. ועשה זה במה שיחד ז' כבשות לתת לו בחלופו שהוא קרוב למחיר השדה אשר נחצב בו כאלו הי' הבור חצוב שהי' מחירו גדול יתר מאד. והנה לפי שאין מן המוסר לשאת לתת עם מלך עם הארץ בדבר מועט כזה נתן לו צאן ובקר הרבה כיד המלך רק הציב ז' כבשות הצאן לבדהן כדי שיורגש הדבר אשר הוא חפץ (טז) ולזה שאל אבימלך מה הנה ז' כבשות וכו' ויאמר בעבור תהי' לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת ושלא לקחתי ממך רק מקומה בקרקע כי מעתה יסולק כל מערער כי בידוע שהכורה בור ברשות הרבים יזכה במים. על כן קרא למקום באר שבע לפי שכבר הי' לו לאברהם שם הבאר ההיא אשר ראוי שתקרא בעצם וראשונה באר שבע לפי שקנה אותה בז' כבשות (טז) קרא המקום כלי בשם המיוחד לבאר כדי שיזכרו שני הענינים בשם ההוא ויהיה זה סימן להסכמת שניהם בדבר מה ומה הוא הדבר כי שם נשבעו שניהם. והנה בזה כבר באו אלו המעולים במדה השנית בענין חליפין שני שלך ושלך שלי על אופן נאות שתשוה אל תורת הנדיבות כמ"ש. והנה אחר שנתקיים לו קנין הבאר ההוא על זה האופן אמר ויטע אשל בבאר שבע:

הסוג הד' הוא צרעת הבגד והוא מהפסד המדות אשר הוקבעו בו מהתכונות הפחותות שקדמו אליו וכמה פעמים נזכרו פחיתות המדות ומעלתם בלשון בגדים בכל התורה כלה הסירו הבגדים הצואים (זכריה ג׳:ד׳) בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט׳:ח׳) והשמות קרובים והיו לאחדים שיורד על פי מדותיו (תהילים קל״ג:ב׳) ולבש הכהן מדו בד (ויקרא ו׳:ג׳) תחת למדיו (שופטים ג׳:ט״ז) ובפרשת בגדי כהונה נתבאר זה יפה שער נ"א. ולזה היתה מההשגחה האלהית שהפחיתות הזה יעשה רשמו בבגדים כדי שיתעורר האדם אל התיקון מצד שרש החטא וסבתו. ^*והנה החכם כו', כונתו, כי אריסטו והרמב"ם הנמשך אחריו אמר בפרק ד' משמנה פרקיו, כי המדות הטובות הן התכונות הנפשיות הממוצעות בין שני הקצוות שהן ב' תכונות רעות, ד"מ מדת הגבור ממוצעת בין המסיר' לסכנות ובין מורך לב, וכמו שבחלאי הגוף, אם יתקרר ד"מ גוף האדם ויחלה עי"ז, לא ירפא מחליו זה אם יכסה עצמו רק במעט כרים וכסתות לחמם גופו כראוי בכל עת רק בדרך ממוצע, כ"א צריך לנטות אל הקצה האחר לחמם גופו יותר מדי ע"י שתית משקים מחממים ומכסה כרים רבים עד אשר ירפא מחליו ורק אז יוכל להשאר במעמד ממוצע בין קור לחום כן הדבר גם בחלאי הנפש, כי מדת הכילות ד"מ לא חוסר מהכילי בהרגילו רק לאט לאט לתת מעט מהונו לזולתו, כ"א צריך להרגיל נפשו זמן מה להיות מפזר, עד שיעתק ממידת הכילות ואז ישוב להיות נדיב, שהוא ממוצע בין כילי למפזר, אפס אם ישאר מפזר הלא יחליף רק מדה רעה אחת באחרת, כי תחת היותו תחילה כילי יהי' עתה מפזר באופן שאין תרופ' למכתו האנושית, וע"ז רומז גם מצות הכ' בצרעת הבגד הרומזת על השתתת המדות, כי בראות הכהן שאחרי ההסגר הראשון פשה הנגע באופן שירא' שההשתדלות לרפאות' ע"י ההסגר הית' בעצמה סבת הוספת פחיתותה, אז ישרוף הבגד אחרי כי אין עוד תקוה לטהרתו, כמו שאין תקוה לחולי הנפש אשר ע"י ההשתדלות להרחיקו מהקצה האחד יפול ברשת הקצה האחר אשר הוא ג"כ רע בבחינ' מוסרית. - והנה החכם אמר (ח"פ להרמב"ם פ"ד) כי תיקון המדות הפחותית הוא בשיעתיקו אל הקצה האחר, זמן כדי שישאר במצוע כענין העצים המעוותים והוא מבואר כי זה התקון יועיל בקצת אנשים ובקצתם יזיק כי אחר שא"א תיקונו כי אם בהרגל הקצוות איפשר שישאר ברע מהם ויוסיף רעה על רעתו ואיש כזה לא יצלח ולזה היה סדר ההשתדלות בו על זה האופן ראה הכהן את הנגע והסגיר וגו' וראה את הנגע ביום השביעי וגו'. ושרף את הבגד וגו'. ואם יראה הכהן וגו' עד סוף, ירמוז שיסגירנו הכהן שבעת ימים להעתיקו מן המורגל אל הקצה. האחר על ידי הכהן מורה צדק מדת ימים ואם זה הענין לא יועיל לו כלל אבל יזיק כי הוא נאחז בקצוות המדות ומקבל רעתם ואת הטוב לא יקבל כאשר אמרנו הנה לא יועיל בו השתדלות כלל והבגד ההוא ראוי לשריפה כי צרעת ממארת היא ובעליו מכלל מה שאמר עליו (משלי ט׳:ח׳) אל תוכח לץ פן ישנאך. אבל אם לא הזיק לו ההשתדלות כי לא הוסיף על פחיתותו אלא שעמד בעינו הנה אז יש להשתדל בו בכבוס והסגר שני ואולי יש תקוה. ואם בכל זה עמד ולא גרע מפחיתותו פחתת היא קבועה בו וישרף אבל אם זה שעמד והוכבס הוכהה מראיתו וגרע מפחיתותו הרי הוא ענין של רפואה ויקרא הנגע ההוא מן הבגד שכבר נעתק ממנו הפחיתות ההיא אמנם צריך שמור כי אם אחר זמן הוא חוזר לסורו פורחת היא באש תשרפנו כי אין עוד ראוי לסמוך עליו אמנם אשר תכובס וסר ממנו הנגע וכובס שנית וטהר כי אחר הסרת הפחיתות צריך שיבא תחתיו הקנין המשובח: זאת תורת נגע צרעת הבגד וגו'. כי הוא סדר נכון ואין זולתו באלו הענינים ומהמבואר כי זה הכבוס כלו הוא לאדם במים החיים מי התורה והמצות אשר ממעייני הישועה ובתוכחות מוסריה ועונשיה אשר הכינה ללצים שפטים להציל נפשם מני שחת שהוא התקון המיוחד אל ר' שמעון בן נתנאל שתאר רבו בירא חטא (אבות פ"ב):

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו וגומר. ותחלה אקדים ואומר כי הנה שומרי תורה ומצוה הם על שני מחלקות. האחד אשר יקיימו הדברים המונחים בדת למה שיגזרם טוב דעתם ושכלם עד שאלמלא לא נכתבו הם היו ממציאים אותם ומשתדלים על קיומם ואנו הם הראויים להיות מנהיגים בעם והם המעט. והשני הוא כלל ההמון המונהגים אשר באו על שמירתם בהכרח ומיראת העונשים אשר תניח הדת עליהם לא בעבור דבד אחר ותמיד מראים עצמם כאנוסים בהם. והנה שתי הכתות האלו הוא מבואר שיתחלקו אל מחלקות כפי מה שימצא כל אחד מהעניינים האלה בהם בפחות וביתר והוא גם כן מבואר כי דרך הלימוד והגעת הדברים אל אלו שתי הכתות הוא מתחלף. כי הנה הכת ההמונית ראוי שיוקדם להם ההכרח אשר יביאם לעשות המצוה קודם שיזכרו להם המצות עצמם אחר שהתחלת מעשיהם הוא ההכרח ההוא לא זולת. אמנם כת היחידים הוא בהפך כי תחלה מגיע לדעתם חיוב הדברים מצד הצדקם מצד עצמם וילמדו על קצתם מקצתם ואחר יגיעו אל היות אלו העניינים מרוצים לפני מניח הדת וראוי שיהיו נעשים במצותו גם כי חוייבו לו קצת עבודות וכבודות קל וחומר מזולתו. (ב) והנה להיות המעמד הנכבד והנורא אשר בהר סיני מכוון אל כלל העם כמו שנאמר שם (שמות י״ט:ט׳) הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם כי העם שם מיוחד לכלל ההמון ובשם ההוא נשתמש בכל הפרשה כלה זולתי פעם אחת כמו שנתבאר שם. לזה סדר דבריו עמהם על האופן המיוחד להם התחיל (שם כ') אנכי ה' וגומר. לא יהיה לך אלהים אחרים וגו' ואח"כ לא תשא ואחר כך זכור את יום השבת כי כל זה מה שיורה על מציאות המצוה והשגחתו ויכלתו לצוות ולהשכיר ולהעניש ואחר התחיל במצות כבד את אביך וגומר. לא תרצח לא תנאף וגומר. וכמו שאמר (מכילתא יתרו פ' מ"ת פ"ו.) המליכוני עליכם תחלה ואח"כ אצוה אתכם וגומר: (א) אמנם עכשיו שהוא דורך בלימוד מהלך הצורה והשלמות ייחד הדבור אל השלמים והמיוחדים שבעם ואמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם על דרך שאמר שם (י"ט) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל כמוזכר שם. ולזה החליף השטה הראשונה בסדר הראוי להם והתחיל איש אמו ואביו תיראו שהיה דבור החמישי בסיני כי לא הוצרך להם להקדים ההכרח ההוא אבל ראוי שיעלה על לבם כן מעצמם ומחיוב דעתם והוסיף גם כן להזכיר מורא ההורים כי הוא דבר יותר נכבד מהכבוד כי הוא פועל הנפש ויותר יקר ממאכל ומשתה. גם הקדים האם כי הוא מה שראוי שיחויב בו תחלה ואחר יחייב במורא האב מקל וחומר כי היא והוא חייבין בכבודו. ומזה חוייבו למצות השבת המורה שהוא יתעלה הממציא הכל והוא אבי האבות כלן והוא ומולידיו חייבין בכבודו מקל וחומר. לא על השבתות בלבד הוא מכוין כי אם על כל מה שמזהיר עליו בשב ואל תעשה. ומזה חוייב מה שסמך אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם אני ה' אלהיכם לא לבד שלא לעבוד זולתו כי אם אפי' הפנייה בלב בשום מחשבה והרהור. ומזה שאלהי מסכה לא תעשה לך בפועל מכל שכן ובכלל זה אלהי מטבעות המתכות אשר רבים בוטחים בהם. אמנם השלמים לא ישימו זהב כסלם ובעשרם לא יתהללו. ומזה וכי תזבחו זבח שלמים לה' לרצונכם תזבחוהו והיא עקר מה שאמרנו ראשונה שלא יהיה המעשה מפאת מכריח אלא מהתחלת רצונם שהוא המעשה השלם כי בזולת זה הוא בלתי עושה על דרך האמת אבל יעשו איבריו על כרחו ומזה הזהיר החכם כשאמר עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו (אבות פ"ב). ירצה שתלמד לעצמך לעשות הדברים הנרצים למקום באותו חשק שתעשה הדברים שתתעורר אליהם מרצונך כדי שימשך מן הלמוד וההרגל ההוא שיעשה רצונך כרצונו והוא שמעצמך תרצה אתה בהם תחלה עד שיאמר שהיה רצונך מעצמך תחלה מה שנתבאר לך אחרי כן שהיה רצונו וזה יהי' בדברים המעשיים הנרצים לאל יתעלה ומצוים מאתו כמו שאמרנו. אמנם בדברים המנועים ממנו אשר יתאוה האדם לעשותם כנון לקיחת הבית או השדה או האשה או הממון על דרכים בלתי ישרים אומר (שם) בטל רצונך מפני רצונו והכוונה שיבטל הרצון הנפסד אשר על דרך האמת הוא רצון זולתו הוא שטן הוא יצר הרע אשר בקרבו ויהפכנו אל הרצון השלם והוא הרצון האלהי השונא גזל וחמס והוא יתעלה על דרך ההשגחה גם כן יבטל רצון אחרים אשר בידם הדבר אשר אתה מתאוה אליו ויניע לבבם למה שתחפוץ באופן שיגיע הדבר לידך בהיתר ובכבוד. צא ולמד דוגמת זה מדוד שנדחה מפני שאול ולסוף שעה עמדה לו: ואבשלום (ש"ב י"ז) ואדוניה (מ"א א') שדחקו את השעה נדחו לעולם. אמנם בת שבע שאכלה פגה כמעט נטיו רגליו בה ורבים כמו אלה הבאים בכתוב ובאשר לא כתוב. וזה עצמו מה שאמר המשורר והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך (תהילים ל״ז:ד׳) והוא מבואר. והנכון שירצה שאם תתענג על ה' בהיות רצונך מה שהוא רצונו כמו שאמרנו הנה נמצא שיתן לך משאלות לבך בכל אשר אתה עושה כלומר שתמצא תמיד עובד ומתענג וכל זה מה שכלל באומרו לרצונכם תזבחוהו ואמר עוד שאף ע"פ שהם קדשים קלים ובאים בתורת שמחה ואהבה לא יקל בהם אבל יזהר בכל חלקי פעולותיו לאכלם בזמנם ושלא לפגלם בשום מחשבה מפגלת כי כן למדו חכמים ז"ל (זבחים כ"ט.) שפרשה זאת במחשבה מדברת. הנה כי בכל אלו הענינים תהיה ההישרה הולכת ועולה ממדרגה אל מדרגה ממטה למעלה תהיה ההתחלה אליה האדם עצמו. וכמו שאמר רבינו הקדוש (אבות פ"ב) כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם. ואחר שזירז בזה השיעור מהדעות החשובות בענין האלהית נעתק אל המעשים שיש בהם דררא דממונא שהוא ענין שכל החטאים תלויים עליו והתחיל ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך וגומר. אמר שמהראוי לאנשי קדש לגמול חסד אל הצריך אותו ולתת להם מהונו ומיגיעו עד שיעזוב פאת שדהו בקצרו וגם לקט שכחה ופאה ופרט הכרם והעוללות לעני ולגר כי הוא יתעלה רחמיו על כל מעשיו ואתה ראוי להתקדש כמותו. ומזה יהיה יותר מתחייב לך מקל וחומר להרחיק הגנבה הכחש והשקר ממך וממונך כי אם משלך אתה נותן לאחרים כ"ש שלא תגנוב מיד אחרים ? לא תכחשו בדבר שבא לידכם בהיתר אע"ג דסבר עד דמתרמו לי זוזי וכו' (גיטין נ"א:). ולא תשקרו איש בעמיתו אפילו בדבר שאינו ממון אבל יש בו קוטן אמונה ואונאת דברים וכ"ש שתזהרו בנדרים ושבועות המביאות אל שבועת שקר או שוא. ומזה לא תעשוק את רעך ולא תגזול לא תלין פעילת שכיר אתך עד בקר. והכוונה שתהיה בעיניך הלנת פעולת שכיר אתך עד בקר. כאלו עשקת את רעך וגזלת אותו ולזה בא לא תלין בלא וא"ו כי סוף הפסוק הוא פירוש לתחלתו. ומזה תזדרז שלא לקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשול כי הם עבירות קלות בעיני האנשים והם דשים אותם תמיד בין עקביהם לפי שאינם גלויים כי אם למקום יתעלה. וקדושים אשר בארץ חייבים לעשות הישר בעיניו וגם שהוא פחיתות נפלא ומדה שפלה לקלל ולהזיק האנשים הנסתרים ובלתי נמצאים לפניו כמו שכתבנו זה בענין נחש העמוני בשער כ"ז. ומדרך השלמים להדריך דרך ישרה כל מי שהוא סומא בדבר וכמו שאמר איוב (כ"ט) עינים הייתי לעור וגומר. ואח"כ הזהיר בגרמא בנזיקים ואמר לא תעשו עול במשפט לא תשא פני דל ולא תהדר וגומר כי שאת פני הדל והליץ בעדו או הדור פני הגדול עם שגופם אינם עול ממש אבל גורמים אל העול כי לזה אמר יהודה בן טבאי אל תעש עצמך כעורכי הדיינים וכשיהיו בעלי הדין לפניך יהיו בעיניך כרשעים (אבות פ"א) כי היות כעורכי הדיינים הוא שאת פני הדל ללמד טענות למי שהוא עני בדעת כההיא דר' יוחנן דאמר לקרובים על מזונות האלמנה אלו קוצו לה ולבסוף אמר עשינו עצמינו כעורכי הדיינין (כתובות נ"ב:). ירצה שהאשים עצמו על זה ואמרינן התם מעיקרא מאי סבר מבשרך לא תתעלם ולבסוף מאי סבר אדם חשוב שאני. ובמה שאמר שיהיו בעלי הדין לפניו כרשעים כיון למאמר לא תהדר פני גדול שלא יהדר שום אחד מהם אע"פ שיהי' גדול מחבירו. ובמה שאמר וכשנפטרין מלפניך יהיו בעיניך כזכאין וכו'. הסכים למה שסיים הכתוב בצדק תשפוט עמיתך שהכוונה שנדונם לכף זכות ואחד התובע מה שלא הלוה או שלא הפקיד ואחד הכופר מה שיש בידו מהממון ראוי לדונם בחזקת כשרות ושכל אחד מהם טוען אמת לפי מחשבתו. מ"מ כל אלה הם מדות חשובות והרחקה יתירה מהעבירות. ואחרי זה זירז במדה אחרת יקרה מאד יועיל הדרוז בה מאד לחיי בני האדם ואמר לא תלך רכיל בעמך לא תעמוד על דם רעך אני ה'. והידוע כי הרכיל את אשר יראה יגיד אמנם אע"פ שלא יכזב הוא ראוי להרחיק מאד והנכשל בו דם יחשב לו שהרי הוא כאלו עמד על דם רעהו זה שהוא מדבר אליו הדברים ההם באהבתו אותו כמו שזכרנו זה בפרשת מצורע שער ס"ב. ומזה נמשך למדת חסידות גמורה והוא לא תשנא את אחיך בלבבך כי לא רבים ימשלו על שנאת הלב. ואמר עוד שהרוא' חבירו נוהג שלא כשורה יוכיחנו עליה ויישירנו אל הדרך הטובה כדי שלא ישא עליו חטא שהרי כל ישראל ערבים זה לזה בענין שמירת המצות והמתרפ' בחלקו מהם חברו נושא עליו חטא משל לרבים שנושאים את הקורה על שכמם שהמשפיל עצמו ואינו נושא בעול, חביריו ישאו חלקו ואמר הוכח תוכיח את עמיתך ממש ועל דרך שאמר החכם אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך (משלי ט'). כי יש לשאול מה בצע שיאהב הלץ את האיש השלם אדרב' טוב הוא שישנא אותו וכבר היו חכמים שהיה רע בעיניהם כשרואים שהרשעים משבחים אותם וכן אמרו חכמים (כתובות ק"ה.) האי צורבא מרבנן דמרחמי ליה בני מתא לאו משום מעליותא דידיה הוא אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא אך הכונה אל תוכח לץ פן תוסיף חטא שנאתו אותך על שאר חטאתיו כי מדרך הלץ לשנוא מוכיחיו. אמנם הוכח לחכם ותוסיף לו זכות אהבתך על שאר זכיותיו כי מדרכו לאהוב המוכיחו והמישרו וכל זה בכלל הוכח תוכיח את עמיתך שעמך בתורה ובמצות כי בזה לא תטיל עליך בתוכחתך עון אשר חטא וכמו שאמרו (ערכין ט"ז:) קרי ביה תשיא. והמשיך עוד מדות חסידות ואמר לא תקום לא תטור את בני עמך וגו'. כי ודאי הבלתי נקימה לשלם לאיש כרוע מעשהו היא יראה שלמה והבלתי נטירה היא חסידות גמורה ומדה אלהית כמו שאמר הנביא (ירמי' ג') לא אפיל פני בכם כי חסיד אני נאם ה' לא אטור לעולם. וכן אמר המשורר (תלים ק"ג) לא לנצח יריב ולא לעולם יטור כי לא די שלא יגמול כרעתו אלא שיגמול לו טובה מבלי שיאמר לו ראה עשיתי עמך טובה שלא עשית עמי בבקשי ממך וחתם כל אלו המצות הבאות בדברים שבין אדם לחבירו בזרוז נפלא שהוא כלל גדול ומעול' לכל התורה כלה ואמר ואהבת לרעך כמוך והוא תכלית טוהר הלב ונקיותו שיאהב האדם לזולתו כמותו. והכוונה שישים אדם אהבת עצמו המדה אשר בה ישער וימדוד אהבת כל בני אדם עד שלא יקבל שום אחד ממנו מה שלא ירצה הוא לקבלו מזולתו. ולזה אמרו זה כלל גדול בתורה דעלך סני לחברך לא תעביד (שבת ל"א.) ולפי שהמדה הקרובה אליו הוא ענין האחוה כי האח אצל האדם הוא כעצמו ובשרו לזה היה המנהג בתורה להזכיר כלל האנשים בשם אחוה כי ימוך אחיך (ויקרא כ״ה:ל״ו) ומך אחיך עמו (שם) וחי אחיך עמך (שם) כי ימכר לך אחיך וגו' (דברים י"ו). כמו שיתבאר זה בפרשת בהר סיני שער ס"ט ב"ה. ולגודל הענין הזה כלל הלל במצות הזאת כל המצות כלן ואמר דאידך פירושא הוא (שבת שם) וגם במה שצריך שיובן שהתנאי ברעך שיהיה כמוך הוא ענין נכבד מאד מיוחד אל השכל האנושי ושלמותו מוסכם אל דברי החוקר ביארנו יפה אצל מכירת הבכורה שער כ"ג דרוש משם. והנה אחר שסיים בזה כל אלה הדברים האנושיים נעתק אל ענינים תורניים צותה אותם התורה האלהית להרחיק מנהגיה משבושי הדעות ומקלקול הפעולות. ואמר את חקותי תשמורו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים וגו'. ואם שהענינים האלו אין פרסום מעשיהם מגונים אלא שהאדם נזהר בהם מכח המצוה עד שיצר הרע ואומות העולם משיבין עליהם ומזה הטעם כבר היו ממין המצות אשר יעדנו גם שיראה שהם להרחיק האדם מההרבע'. שאם יאסר עליו חבור כל שני מינים כל שכן שיהיו לו לזרה ליזקק לשאינו מינו שהוא הכיעור היותר נפלא מכל מה שהוזכרו. ואיפשר שטעם המצוה להרחיק האנשים מאד מדעת אפיקורוס האומר שכל הוויות העולם ותולדותיהן נפלו על צד ההזדמן כי הוא דעת בטל מכחיש אמיתת מציאות מנהיג ודבר לעולם שהוא עקר הכפירות כלם וכבר דברנו על בטולה בשער הראשון. ובספרי (מנחות מ"ג:) וראיתם אותו וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת הכתוב' בצדה ואי זו זו כלאים שנאמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך וגו'. ומה נמלצו דבריהם עד מאד כי באמת המסתכל יפה בחוט התכלת הדומה לים ולרקיע ולכסא הכבוד יתאמת אליו בטול דעת ההזדמן הרמוז באסור הכלאים כמו שאמרנו. וכן יש לפרש מה שאמרו שם תניא אידך ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלוי' בה וכו'. כמו שיזכרו בלשונם בשער צ' בע"ה: והנה אחר זה סמך ענין דומה לכיעור הכלאים והוא הבא על השפח' הנחרפת לאיש שהיא בעצמה חציה שפחה וחציה משוחררת והרי הוא גופה כלאים והבא עליה הוא דמיון כלאים עמה שהוא כשר והיא שפחה ומשוחררת ומזה חוייב שתהיה לו אסורה מצד איסור אשת איש ומצד אחר מותרת ואיסור' יחייבנו איל אשם והיתרה פוטרם מן המיתה דכתיב לא יומתו כי לא חופשה. עוד צוה להם על הפרישות וההרחק' מהענינים החמריים ואמר וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים יהיה לכם ערלים יודיעם שמטבע העץ הצומח מן השדה שלא ישלמו פירותיו לאכילה עד השנה החמישית וקודם שיוכשרו שנה אחת יש להביא פריו קדש הלולים לה' מה שתהיה סבה להוסיף תבואתו משם ואילך ודי בזה זירוז כי האדם עץ השדה ומעשיו הכעורים ראוי להרחיקם כי אז לא עץ מאכל הוא. אמנם כשיתחיל לכוין לבו לשמים סימן טוב הוא לכל מעשיו אשר יעשה וכבר כתבתי בפ' מילה שמה שאמרו (נדרים ל"ב.) בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו איפשר שכוונו למה שהכירו בימי ערלתו שזמנו באילן שלש שנים. ולפי שמחטאת הנעורים הוא להיות מטורף אחר ידיעת העתידות בכל ענייניהם אם בשאלות השדים והניחושים כי הנערים ודומיהם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו בכל תאוותיהם הנכריות לזה סמך לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו. וגם לפי שמעשה הנערות הוא ההדור והסלסול בשער ותקונו אמר לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקניך כי אין הפרש בנער לפי שכלו או לפי שניו. גם מהפעולות החסרות לתת שרט לנפש וכתבת תעקע. וכי אדם מלא ימים בדעת ובתבונה לא יעשה כאלה. וממין ההרחקה הזאת אמר אל תחלל את בתך להזנותה כי לא על הזנות נאמר כי לא לאדם להזנות בתו רק כמו שדרשו חז"ל (סנהדרין ע"ו.) זה המשיא בתו לזקן והדומה שצריך לסדר מעשיו באופן שלא יבא לידי חטא: (ג) אחר כך אמר את שבתותי תשמורו ואת מקדשי תיראו וגו'. אל תפנו אל האובות וגו'. לעשות בנין אב ליראת המקדש ולאיסור האובות והידעונים כמו שעשה בתחלת הפרשה מיראת ההורים לשמירת השבתות ולאיסור ע"א ועל הדרך שפירשנו ועתה ירצה מטעם שאני בראתי העולם כלו וזרועי מושלה בו כמו שמעיד' שמירת השבת אני מייחד המורא הגדול אל בית מקדשי כי הוא טהור ומשרתיו טהורים וכל אשר הם עושים שם בטהרה ובקדושה אותי אני עושה ובעבודה הנעשית שם כתקנה יושגו כל מבוקשי האדם כדרך ההשגחה הפרטית. וגם אם יאמר האדם לדעת את אשר יהיה לעתיד יודע בקדושת השם ובעהרת האורים הנמצאים שם על לב הכהן הגדול ומעתה אין לכם לפנות אל מעשה האובות לכל הענינים ולבקש אל הידעונים לטמאה בהם. והוא הדבר עצמו אשר ביארו משה אדוננו במשנה תורה כשאמר כי אתה בא אל הארץ וגו'. לא תלמד וגו'. לא ימצא בך וגו'. וחובר חבר ושואל אוב וידעוני כי תועבת ה' וגו'. תמים תהיה עם ה' אלהיך כי הגוים האלה וגו' ואתה לא כן נתן ה' אלהיך נביא מקרבך וגו' (דברים י״ח:י״ד-ט״ו). הנה שהזהיר שלא לדרוש אדם מהם מבוקשיו מאלו הצדדים הפחותים שבהם יתועבו העמים כי אם שיבקשו צרכיהם מאלהיהם יתעלה מכהניו ומנביאיו. ונא עוד כי אף הענינים הנמסרים בקבלה האמיתית נבאר בפרשת קח את המחת' (במדבר י״ז:י״א) שאין דעת המקום נוחה שיעזרו מהם בשעת ריתחא כי אם לשוב ולבקש מאתו כי הוא יך וירפא. וזה לא זולת נראה בעיני שהיה עון שאול כשבקש לשאול באוב לדרוש (ש"א כ"ח)כי לדעתי לא שאל בו ולא דרש אליו כמו שיבא ביאור עניינו בסוף הפרשה בעזרת האל. ולפי שאלו העניינים כלם ימשכו לאדם מימי הנערות שהוא במדרגת שנות הערלה לאילן שזכר ראשונה ובמעלליו יתנכר נער בהתנגדותו אל הילדות אם לפי רוב השנים אי לפי שלימות החכמה. ולזה סמך מפני שבה תקום וגו'. כל שיבה במשמע. והדרת פני זקן זה שקנה חכמה כי שני הענינים האלה גומרים בישראל האדם ושלמותו לבלתי לכת בתעתועים ההם רק ביראת ה' כל היום ויראת מאלהיך אני ה' מכאן אמרו (קידושין ל"ג:) מפני לומדיה עומדים מפניה לא כל שכן. ולפי שהיה המנהג המפורסם לקום מפני התורה יותר מאשר יקומו מפני לומדיה אמרו (מכות כ"ב:) הני אינשי טפשאי מקמי ס"ת קיימי מקמי תלמיד חכם לא קיימי לומר שהם בוערים בעם במה שהם מחמירין בבא מן הדין יותר מבנדון עצמו. ובפרה אדומה יתבאר ב"ה זאת התפיס' ביישוב אלו המאמרים שנראים כסותרין זה לזה. ואחרי כן זירז מאונאת הגר והוא שישים לפיו מחסום לבלתי הזכיר אותו מאומה ממעשיו וממעש' אבותיו הראשונים שהוא זהירות גדלה וכ"ש שצוה לאהוב אותו כמותו. ואחר זרז על משפט המדות והמשקלות והמשורות שצריכים ליזהר בהם שעולתם מצויה מאד אם שיכוין המתכוין ואם שיעלים עיניו בו כמו שמירת השעורים בקנה המאזנים ובארך החבלים שהכפות תלויין בהם וגובהן מעל הארץ ומעשה אבני המשקל מחלוקי נחל או זכוכית ושמירתן מהמלך ומכל לחות וקנוח המדות מזמן לזמן כמו שיאות לכל סחורה וסחורה לפי עניינה ויתר תחבולות אשר יעשו בהנה כמו שאמר ריב"ז עליהם אוי לי אם אומרם ואוי לי אם לא אומרם (ב"ב פ"ט.) כי הס שלא להזכיר מפני שלא ילמדום בני אדם הנלוזים במעגלותם. אמנם שומר נפשו ירחק מהם. ולפי שכל אלו הדברים נמסרים ללב אמר אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם וגו' ושם בחנתי בין טיפה לטיפה: והנה מה טוב מה נעים כאשר יובן שווי המדות ומשקלים אל כללות מדות האדם אשר עליהם אמר החכם (משלי כ׳:י׳) אבן ואבן איפה ואיפה וגו'. כמו שפירשתי הענין יפה עם הכתובים הסמוכים בשער י"ז והוא ענין נכבד מסכים אל דברי החוקר באלו הענינים ונאות לפי דרכנו. ולסיום כל אלה העניינים אמר ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי ועשיתם אותם וגו'. לומר כי כל אחת מהנה היא חק ומשפט מיוחד לו שלא יסכים עליה דעת הכלל ומזה המין עצמו צוה להזהיר על נתינת הזרע למולך לא מצד עצמו ממש כי הוא מהדברים המתועבים אלא להזהיר כל בני המשפח' כמו שאמר מות יומת עם הארץ ירגמוהו באבן ואני אתן את פני באיש ההוא וגו'. ואם העלם יעלימו עם הארץ מן האיש ההוא וגו' ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו ואת כל הזונים אחרי המולך מקרב עמם. וכל זה הוא מבואר שהוא ממין הפרישות וההרחק' שיחרדו הכל לבער גלולים מן הארץ. וסמך להרחק' זו והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים לזנות אחריהם ונתתי את פני וגו': (ג) כי למעלה דבר דרך אזהרה על עצם העביר' המסורה לב"ד וכאן הזהיר בפירוש אפילו על הפנייה המחשבית שהיא מסורה לשמים וכמו שאמר ראשונה אל תפנו אל האלילים. והנה אחר שגמר מה שראה לזרז בו מכל אלה המעשים אשר מזה המין פירש הכוונה העצמית שהיא אותה אשר הנחנו מהיותם על דרך הקדושה האלהית ואמר והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה' אלהיכם (ו) ירצה כוונת כל המצות והזירוזים הללו היתה כדי שתתקדשו בעצמכם במה שנראה מותר ובלתי מגונה להמון האנשים הנמשכים אחרי טבע התחלתם ותהיו נבדלים ומרוחקים מכל דבר דומה לכיעור ומטבע החומר ומעשהו כמני כי קדוש אני אלהיכם. וע"כ זכרתי שמי כמעט בכל אחת מכל המצות שקדמו לומר בסופו אני ה' כלומר מהרו עשו כמוני כי הנה מניעת המעשים המגונים והבהמיים בעצמם לא תקרא קדושה טהרה כמו שזכרנו ראשונה והעושים אותם הם חשובים כבהמת השדה ופחותים מהם והמחוייב לעשות בהם משפט כתוב בשטף אף איש איש מהם כפי עונו ותוכן המאמר הזה ביארו תכלית הביאור במה שסמך ושמרתם את כל חקתי ועשיתם אותם כי אני ה' מקדשכם (ד) כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת אביו ואמו קלל דמיו בו ואיש אשר ינאף וגו'. ואיש אשר ישכב וגו' עד סוף (ה) ירצה מה שאמרתי ראשונה איש אמו ואביו תיראו וכל הנמשך אליו הנה הוא זרוז ונקיות יתירה כמו שאמרנו שם כי האיש הבהמי המקלל את אביו ואת אמו לא היה עסקינו שם עמו כי בן מות הוא שפרסום חטאתו ענה בו כי אביו ואמו קלל. וכן האיש אשר ינאף את אשת איש מצד אשר ינאף את אשת רעהו וגוזל וגונב קנינו היותר מיוחד לו הוא מפורסם שמשפט הנואף והנואפת למיתה אחר ששניהם מסכימים בעול וגם איש אשר ישכב אח אשת אביו פרסום חטאתו ענה בו כי ערות אביו גלה. וכן אשר ישכב את כלתו מי לא ידע שהוא דבר מאוס ובהמי לכלול ולערב זרע האב והבן יחד: ואין צ"ל שהוא מפורסם תיעוב הזכור אשר בה חייבים מיתת שניהם. וכן זמת אשת ובתה ונותן שכבתו בבהמה. וכן אשר יקח את אחותו לשם נישואין אם יגיע הדבר לפועל שהוא ראה את ערותה והיא תראה את ערותו כמו שנתבאר בסוף שער שעבר כי ערות אחותו גלה וגו'. וכן בנדה כי את מקורה הערה והיא גלתה את מקור דמיה כי היא חוצפא עצומה וטנוף בהמי ראויים שניהם להכרת עליה. וכן אחות אם ואב למה שהוא גנות מפורסם. וכן בדודתו גם אשת אחיו שהיא במדרגת הנדה עד שתטהר במיתת אחיו בלא בנים כפי גזרת הכתוב כי כל אלו המעשים ודאי הם מאוסים ומגונים עשו אותם העמים אשר זעם ה'. ולזה אמר על כלם ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה ולא תלכו בחקות הגוי אשר אני משלח מפניכם כי את כל אלה עשו ואקוץ בם ואלו שום קדושה לא נזכרה עליהם כמו בראשונים. אמנם אחר זה אמר ואומר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם וגו'. אני ה' אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים ולא שתבדלו בזה לבד כי גם בענין המאכל והמשק' כמו שסמך והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור וגו' ולא תשקצו וגו' ובזה ודאי טפל ענין קדושה וטהר' כי הוא הרחק' מהאטימות ומרוח הטומא' כמו שכתבנו במקומם שער ס'. וכן נאמר שם אל תשקצו את נפשותיכם וגו'. כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ולא תטמאו את נפשותיכם כמו שאמר בכאן והייתם קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. וכבר כתבנו בפרשת בחדש השלישי שער מ"ד טעם נכבד מאוד בזה ההבדל כי בו נשלם הבדל וסגלת העם הזה מכל העמים. והנה לפי שבענין דרישת האובות והידעונים הזהיר למעלה על דרך הזירוז כמו שאמרנו חזר עכשיו והזכירו בכלל המעשים המגונים וענש עליו מיתה כמותם. ואם הפסיק בענין המאכלות ואמר איש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו אותו דמיהם בם. ועם זה כבר עברנו על הפרשה כלה בהתר הספקות וביררנו מתוכה מה שרצינו מההבדל אשר בין הלימוד הבא בסדרה ובין הלמוד שבא בסדר הדברות הנתונות בסיני והוא ענין נכשר ומתישב אל השכל ואל הכתובים: