משלי ט:י מחשבת ישראל: נתיבות עולם, חובות הלבבות, מורה נבוכי הזמן וגן נעול

בספר משלי (ט') תחלת חכמה יראת ה' ודעת קדושים בינה שלמה המלך עליו השלום אמר תחלת חכמה יראת ה' ואלו דוד אמר ראשית חכמה יראת ה'. ופירוש זה כי שלמה בא לשבח גם כן החכמה כמו שהוא מספר בכל הספר שבח החכמה, ולכך אמר תחלת כי לשון תחלה משמע שהיראה הוא התחלת החכמה וכאלו החכמה ויראת הש"י דבר אחד לגמרי, ודבר זה מעלת החכמה כי דבר שהוא התחלה לדבר הוא דבר אחד עמו. ודבר זה כמו שאמרו אם אין יראה אין חכמה ואם אין חכמה אין יראה, ששניהם כמו דבר אחד ואי אפשר שיהיה האחד בלא השני, וכמו שבארנו בפרקים כי אלו שניהם תלוים זה בזה, והם כמו דבר אחד לגמרי. ויש לך לדעת איך תחלת חכמה יראת השם כי החכמה למדריגתה ומעלתה על הכל היא ראשונה, וזה שתרגם ירושלמי (בראשית א') בראשית ברא בחכמתא ברא אלקים ית שמיא וית ארעא, לכך נקראת החכמה ראשית שהיא ראשונה אל הכל, והתורה היא הנברא והעלול הראשון מן השם ית' יותר מן הכל והעלול הנברא אי אפשר לו בלא עלה כלל. ולכך אם אין יראה אין חכמה. כי זה עצם היראה כאשר האדם הוא עלול אל העלה וכמו שיתבאר עוד ענין זה, ואם אין עלול ראשון מן הש"י אין כאן חכמה כי החכמה הוא העלול הראשון, וכך אם אין חכמה אין יראה במה שהחכמה ראוי שתהיה עלול הראשון, ואם אין חכמה אין כאן עלול ראשון, ולכך אלו שניהם הם כמו דבר אחד כי במה שהחכמה הוא עלול הראשון והעלול יש עליו יראת העלה הרי אלו שניהם כמו דבר אחד ואם אין אחד לא נמצא השני, וזהו תחלת חכמה יראת השם. אבל דוד המלך לא רצה לומר רק שבח היראה. ולכך אמר ראשית חכמה יראת ה' כלומר שהחכמה היא תלויה ביראת השם והיא ראשית אל החכמה, כי אם אין יראת השם אין חכמה. ועוד פי' ראשית חכמה יראת ה', ר"ל כי העיקר מן החכמה יראת השם כי ראשית הדבר עיקר הדבר, ור"ל כי עיקר החכמה מה שקונה האדם ע"י החכמה יראת השם. וכן מוכח בפרק היה קורא (ברכות י,ז, א') שאמרו שם שלא יהיה האדם קורא ושונה ויהיה בועט באביו או ברבו או במי שגדול ממנו בחכמה ובמנין שנא' ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם ע"כ, משמע דפי' ראשית חכמה היינו כי עיקר החכמה היא היראה ולכך אמר דוד ראשית חכמה יראת ה', שר"ל שעיקר החכמה מה שעל ידה מגיע ליראת הש"י ובלא זה אין החכמה נחשבת, ושלמה רצה לומר כי התחלת החכמה היא יראת השם כמו שבארנו:

וּמָה שֶׁאָמַר וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר וְלֹא אָמַר וְאַל תְּהִי סָכָל יוֹתֵר מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לַחָכְמָה אֶצְלֵנוּ גְּבוּל יָדוּעַ לֹא יִתָּכֵן לַעֲבֹר אוֹתוֹ וְהוּא שֶׁכָּל מִין מִמִּינֵי הַחָכְמָה שֶׁיִּמְשְׁכֶנּוּ לַעֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּלְהַרְאוֹת חָכְמָתוֹ וִיכָלְתּוֹ מֻתָּר לָנוּ וְחַיָּבִים אֲנַחְנוּ לַחְקֹר עָלָיו כְּמוֹ שֶׁאָמַר (איוב כח) הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי הִיא חָכְמָה וְאָמַר (משלי ט) תְּחִלַּת חָכְמָה יִרְאַת ה׳ וְדַעַת קְדֹשִׁים בִּינָה ר״ל וְדַעַת הָאֱלֹהִים, וְאָמַר (תהלים קיא) רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה׳ וְאָמַר (ירמיה ח) הִנֵּה בִדְבַר ה׳ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם, וְכָל מָה שֶׁהוּא מִן הַחָכְמָה עַל זוּלַת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר זָכַרְנוּ אָסוּר לְעַיֵּן בָּהּ וְלַחְקֹר עָלֶיהָ וע״כ אָמַר וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר,

והננו רואים, כי כל עוד שנהיה עומדים מחוץ לדרישה עצמה, אין מנוס מן הסתירה והנגוד, והתראות הטענות ההפכיות צודקות גם שתיהן. וכי אך אחרי ההשתקע בעיון בדברי החכמים האלהיים וכל שמותיהם באלהות, ואחרי ההתבוננות הנכונה, איך עשו והעמיקו בעיון, ומה העולה להם במצודת דרישתם, אך אז יש תקוה לעמוד בסוד השם גם בשער זה, היינו מה פעל אל בחכמתו וחסדו לנכבדי ברואיו, ועד כמה הרשה להם ויחוננם דעת כבודו ואמתתו. ולהיות ביחוד בדרך שטת החכם באלהיות, מבוא גדול לישוב הקושי והסיר ההתנגדות הנזכר, על כן ראינו להקדים אלה הדברים, טרם הכניסה בבאור סודותיו בשם יתעלה, והעזר בזה ממנו לבדו, כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. בפרשת שמות (ג' ב') יאמר החכם: כי עושה שמים וארץ על גזרת פועל, כי השם הוא עושם תמיד ומעמידם, כהגה היוצא מפי אדם. וזה כמו שפירש הרמב"ן ז"ל. רוח השם הגדול מפיו דעת ותבונה; כי הנופח באפי אחר מנשמתו יתן בו. – והנה גם זה משל ודמיון להבין השומעים, איך כל הנמצא דבק ביוצר בראשית, ולפי האמת כבר בארנו, איך העצם השכלי המוחלט לבלתי תכלית, כשבא בגבול על ידי עצמו,‏ יהי עצמים שכליים משונים במדרגותם, לפי ערך הגבלת השכלי בהם. והנה חכמת השם ב"ה מציאותו בתאר זה, היא שעשתה וסבבה ובראה כל היש (שכלו ביסודו וסודו עצמית שכלית) מבלי מה דבר אחר חוצה להשם ב"ה, שיהיה לפניו כחומר שממנו יעשה, אמנם הוא קדמון לכל, ראשית כל דבר קיים ואחריתו. – ואומר בפירוש הכתוב ה' קנני ראשית דרכו, החכמה ראשית כוונתו בבריאה, קדם מפעליו מאז, והטעם קדימה, לעולם קדימת חיוב, לא קדימת זמן, כי הזמן מכלל הנבראות, כטעם ה' בחכמה יסד ארץ, פי' כמו שלא נוכל לחשוב באמתת מושגי השכל וציורי הבינה ענין הזמן, כמו שבארנו בהצעה, כן בעולם העליון השכלי, אין לחשוב בו זמן מתי נתהוה, וכמה אורך התמדתו, שאינו שייך בו כלל, והקדימה הנאמר בו, הוא רק קדימת הסדר והמעלה, כמו שיקדם מספר החמשה למספר הששה, והאחד לכלם, או תמונת המשולש לשאר התמונות שהורכבו ממנו. וכן הוא גבולות ההויות השכליות שבעולם העליון מאוחרים באיחור שכלי מן השם ב"ה, שלא יושכל אמתתן כי אם בו, שהוא ראשית והתחלה להם, אלהי קדם, שממנו יותחל היינו מהעצם הבלתי תכלית, שלא יתואר בשום תאר, ולא יאמר עליו שום מאמר, שכל תאריו אלו מורים הגבלה ויחוד ותמורה, נאמר שקנה החכמה, היינו התאר הראשון שהוא מתואר בה, וכולל באמתתו שאר התארים. ולהיות בכאן כבר הגבלה, הגם שנאחדת בתכלית עם עצמותו, הנה היא קדם מפעליו, הקדמון שבמפעליו, שממנו ע"י הגבלות יותר מיוחדים, נתהוה הכל, והנה זו ההגבלה הראשונה שבה הוגבל העצם בלתי תכלית ובלתי גבול, לגבול ותאר ראשון, רגיל החכם לקרותה בחרוז במקומות הרבה, "החכמה הקדומה, שבה נברא יש מבלימה", ויובן מדברינו בזה. ועל השם בינה אומר, שהוא מגזרת בין, "להבדיל בין דבר לדבר", והוא הבנת ענין הגבול וההתיחדות והתמורה, שכבר נגבלו ונתיחדו בו ההויות השכליות שבעולם העליון. וזהו עומק כונת דברי החכם בפירושו על דבור הכתוב, אני בינה. ואמר: "אני בינה, ולא אמר לי בינה, לפי שהבינה תולדת החכמה, ואם אין חכמה אין בינה", היינו שאין הבינה, והוא העולם העליון בהגבלותיו, דבר אחר חוצה להחכמה, ראשית ההגבלות של בלימה. ואמר בפי' הכתוב במשלי: תחלת חכמה יראת ה' ודעת קדושים בינה. "דעת קדושים היא השנת מציאות השכלים הנפרדים והרוחניות כלם, כי ידיעת מציאותם עיקר הבינה, וממנה יעלה למציאות המעלה העליונה" וכמו שאם אין יראה אין חכמה, כן אם אין דעת אין בינה. כונת דבריו, כי החכמה בכאן היא חכמת האדם להכיר את השם הנכבד, והיותו עליון על כל ראשון ואחרון אמתת היש וקיומו. ולזה יאמר בפי' הכתוב: חצבה עמודיה שבעה, "העמודים הם שבע החכמות, שבית החכמה (האלהית) נכון עליהם", והנה זו החכמה, שהיא שרש הכל, היא בעצמה יראת השם הנכבד. וזה כונתו בדבור: אם אין יראה אין חכמה. ועל שם בינה פירש החכם "להבדיל בין דבר לדבר" וזוהי הכרת ההגבלה והיחוד והתמורה לעצם השכלי הבכ"ת ובלתי מוגבל. והדעת, הוא ידיעת והכרת, איך העצמים השכליים והרוחניים והנשמות מוגבלות ומיוחדות. ואומר על זה שם במשלי בפסוק: ודעת מזמות אמצא, "ולפי שהדעת הוא הנמצאת אחר החכמה והבינה, ‏אמר מלת אמצא. ובפ' תשא אצל בצלאל: החכמה היא הצורות האצורות באחורנית מוח הראש. ומלת תבונה גם בינה מגזרת בין, והוא הצורה העומדת בין צורת הדעת ובין צורת החכמה, כנגד הנקב האמצעי במוח הראש; כי החכמה כנגד הנקב האחרון, והדעת המתחברת, בנקבי המוח על המצח, מההרגשות, ובלשון ישמעאל קורין הדעת אלתכויל. והתבונה אלפכרה, והחכמה אל חכמה. ובפ' תצוה, על ונשא אהרן את עון הקדשים וגו' על מצחו "כי המחשבה תחלתה על המצח. ובישעיה מ"ד: לא ידעו ולא יבינו, "הדעה היא בנקבים הקרובים אל המצח, והבינה היא בנקב האמצעי שהוא בתוך הראש. ובפ' זכור את יום השבת: "דע כי באחורנית הראש היא הזכירה, והמקום מקום משמר הצורות, והנה הזכירה כוללת השמירה. – והנה לפי כל זה, יכלול כח החכמה באדם עשיית המושגים והציורים התבוניים (בעגריפֿפֿע, אידעען). וְכח התבונה הוא ההקשה השכלית והשופט, והמשכיל הציורים (פֿערשטאַנד, רעפלעקסיאָן, פֿערנונפֿט). וכח הדעת, היא לציורי תחלת המחשבה או ציורי המוחשות (זינגליכע פֿאָרשטעללונגען). – והנה פירש החכם כל הפרשה הזאת על זה הדרך שפי' כל ראשית וכל קדם וכל מלת מעולם הנאמר על החכמה, הנמצא הראשון בהגבלתו, ע"ד קדימת חיוב, לא זמני. וכן באין תהומות ומעינות, וכן בטרם, לפני, עד לא, ראש. אבל פירש מכאן ואילך, בהכינו שמים וגו', על העולם הזה השפל, שנברא בזמן; ולזה אמר שם: "בי"ת בהכינו, בחקו, בשומו, בעזוז, באמצו, כלם נשואי זמן", לפי שאלו הם על העולם השפל, שנעשה בזמן". ויתכן לומר על החכמה, שאז היתה מצואה, ושלא קדמו לה הברואים והמעשים הנזכרים בזה. – ופירש ואהיה אצלו אמון, מלשון כאשר ישא האומן את היונק, ואמון שם המקרה (ערציעהונג) וכמו באמון. ואמר על חלק השני מן המקרא, ואהיה שעשועים יום יום, "ויתכן לפרשו, ואחר כן ואהיה שעשועים ולא בהיותה באמון". ועוד אמר: ויתכן לפרש שחסר בי"ת, והוא כמו בשעשועים יום יום בכל עת". וזה מוסב על חלק השלישי מהמקרא: משחקת לפניו בכל עת. ואמר בבאור המקרא שאחריו, משחקת בתבל ארצו ושעשועי את בני אדם, "יתכן לפרש, שזה הפסוק הוא פירוש מה שאמר למעלה. אמר: משחקת בתבל שהיא ארצו, (זהו) פירוש משחקת לפניו בכל עת. ושעשועי את בני אדם, (זהו) פירוש ואהיה שעשועים יום יום. ועל הדבור את בני אדם, באורו, כמו עם בני אדם; כי הם המקבלים והיא המאצלת והשעשוע שוה בשניהם". – וכונת החכם בדבריו אלה, כי במה שהשם ב"ה השכיל עצמו בחכמתו, נהיתה ההגבלה הראשונה הקדמונה בלי תכלית, עדיין היתה באמנה אתו, ואין הכונה בזמן, שאינו שייך כלל בזה המקום שאנו עומדין בו; אלא הכונה שאין דרך לעמוד על אמתת כל העולמות שלשתן, אלא כשנעמוד על העצם לבלי תכלית ברוחניותו, אך בעמידה זו של בלי תכלית במוחלט, אין להשכיל ולומר ולחשוב בו וממנו דבר, והוא בלימה; אולם בפעולת רוחניותו הראשונה (וכבר יצאנו מגדר הבלתי ב"ת במוחלט, ובלי שום הגבלה ותאר), והוא השכלת עצמותו הבב"ת, נהיה המוגבל הראשון, כח יש מבלי מה. ועל זה אמר החכם, שהיתה אתו באמנה, ולא בשעשועים, כנוי לשאר ההויות השכלית כשהן יוצאות להויה נגלית, היינו שהעצם השכלי מוגבל יותר יותר. ולהיות עצמותם החכמה, שהיא העצם הבב"ת, וכל ההגבלות עוברות בה ושבות למקורן, הנה יכנה זו הפעולה הנצחית של החכמה שעשועיה ומשחקה. וזהו כונתו שהיא היתה אמון, ואח"כ נעשתה משחקת בעולם התיכון העומד, ושעשועים בעולם השפל, היינו באדם שהוא יסודו וסודו. ולפי שרק בו מתגלית העצמות ושבה למקורה, שהיא החכמה, וכל זולתו הגבלות עוברות ומחזה העצם, אמר שהשעשועים רק בו לבד. – ונשוב להשלים שטת החכם בעולם העליון. הוא הניח ליסוד מוסד, שסוד כלל הנמצא הוא עצם השכלי והרוחני, ושכלו מחודש מן העצם הרוחני השכלי הבב"ת הקודם לו. והקדמות והחדוש שכלי לא בזמן. ואומר (פ"א משער השמים): וכונת הפרק לבאר כי כל אלה הענינים (מאחרים הזכורים לו שם) הנראה מפשוטן, שהם סותרים אפילו אבן אחת מזה הסוד, ר"ל חדוש העולם שנברא בחפץ פשוט, שאנו צריכין להוציאם ומפשוטן וכו'. ואומר שם: וכבר הזכרנוהו שעולם העליון הזה נקרא בכינויו תורה, וזה לפי שכלו שכלי תוריי לא מעשה ופעולה יוצאת, שהוא כבר גוף. אולם גם העשר הגבלות של העולם העליון גם הם, נעשה ברצון, כפי מה שחייבה חכמתו, וזה הנקרא לו חפץ פשוט, ורק זה החפץ לבד והוא החכמה, ראשית הכל. ולזה הביא מאמר ר' אליעזר בפרקיו: עד שלא נברא העולם היה הקב"ה ושמו בלבד. ואומר עליו: וזה האמת והנכון. ועוד העיר שם על המאמר (פסחים נ"ד) שבעה דברים נבראו קודם העולם, שלא יתכן שיהיה הכונה בדבור קודם, על הקודם בזמן, ובדבור בית המקדש כפשוטו מקומו; שאם כן היה, זמן ומקום קודם העולם, ואם הזמן והמקום מצוי, הרי העולם מצוי? ואף אם נאמר שזה משל בבהמ"ק, והכונה בקודם על הקדמון במעלה, הנה הוסיף החכם: ואעפ"י כן הקושיא במקומה עומדת, שגם זה ענף מהענפות המחייבים קדמות. פי' לדבריו, שאם נאמר, שהרבה דברים ובהם ג"כ גופות, קודמים במעלות המציאות העולם, הנה יהיו שוים להשם יתעלה, ומצא אותם כדרך סממנים שהזכירו במדרש. והעיקר הוא, שיהיה השם קדמון לכל מציאות, וכל עצם רק ממנו, ברצון חכמתו יתעלה; ועל כן ביאר שם החכם, שנעזר בביאור זאת המבוכה ע"י מדרש ר' תנחומא בב"ר, שרק התורה נבראת קודם שנברא העולם (הכונה לו האמצעי והשפל), והשאר עלו במחשבה להבראות (פי' שהיו תכלית בבריאה, ובמחשבה התכלית קודם למעשה). והביא שם עוד מאמר ר' אבא, שהתורה קדמה לכסא הכבוד, שנאמר: ה' קנני ראשית דרכו, וכבר זה מבואר. ואומר שם עוד: והאומר הפך זה הופך והורס יסודות התורה, וקוצץ בנטיעות (פי' שאינו מאחד כל הנמצא כלו לשרש אחד, ועושם להרבה, ובזה הוא קוצץ הנטיעות זו מזו ומפריד בינותם), ועוקר עיקרי אמונתנו, וגורם ספקות רבות בחדוש העולם (במה שאינו משים השם ראשית אמת לכל הדברים, ואינו מועיל במה שאומר בפיו, שהם מחודשים יש מאין, וכשיאמינם עומדים בפ"ע, כבר יאמין חמרם ועצמותם עומד לעד וקים, וזה דעת הקדמות), וחושב על הבורא יתברך תועה (שהוא התועה בדעת האלהות אלהים ואמתתו). כללו של דבר, דעת החכם, שאין להניח שום התחלה, כ"א השם ורצון חכמתו, ההגבלה הראשית; ועל זה אומר: גלוי וידוע אצל מאמיני תורתנו אמונה שלמה, כי העולם בכללו (בכל שלשת חלקיו) בדבור אחד נברא. ואמר: וכן עשרה מאמרות, שבהם נברא העולם, יש בהם סוד אחר וכונה אחרת, והם עשר מעלות זו למעלה מזו, שכל העולם האמצעי והשפל נבראו באמצעותן. וכונת החכם על הויות השכליות הראשונות, העומדות בהגבלתן בשם יתעלה, עפ"י רצונו הקדום, שמהן העולם העליון בלול; קרוב מאד, למה שאמרו המקובלים הקדמונים, שכל עולם האצילות בעשר ספירותיו, הוא אלהות ממש. והוסיף החכם עוד להביא המאמר, "וכן אמר: בעשרה מאמרות נברא העולם, ובשלשה כללו; שנאמר: ה ' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו. והנך רואה בעיניך, לפי דעת אלה הגאונים, כי הג' ממין הז' בהכרח, ונעשו הי' מין האחד. והבן זה היטב". כונת החכם, להיות שנמצא בדברי חז"ל ברור, שנברא העולם בדבור אחד, והיא ההגבלה הראשונה, ראשית הכל, א"כ נעשו אלו העשרה ההויות הראשונות מן האחד הראשון. ולהיות אמרם, שכללו, היינו שהוציאו לפעל שלם ע"י שלשת הויות השכליות הראשונות, הנקראים חכמה, בינה, דעת, א"כ גם כל העשר הם כמו כן הגבלות עצם השכלי מן בב"ת לבעל תכלית, וכלן היו ראשית וקדם לכל ההויות שאחריהן בהגבלותן אין מספר. ועוד יתבאר זה הענין בהגיענו לחכמת: סוד המספרים, אשר להחכם בשטתו. – וביאר החכם בזה עוד, המאמר: התורה קדמה אלפים שנה לבריאת עולם, ואמר: כי הוא סוד עמוק דק מאד, ובאמרו אלפים כאמרו שני אלפים (פי' שהעולם השכלי העליון קודם בשתי מדרגות לעולם השפל), וכה"א: רכב אלהים רבותים אלפי שנאן, והסוד בכללו המלות והאותיות ‏ופרטיהן (פי' שיש בזה רמזים הרבה: רכב אלהים, שני העולמות, שהם מרכבה לשם, להיותם עומדים בו וסמוכים עליו; רבותים, הם שני רבבות, כנוי למספר רב, כי כל עולם מהם רב בהגבלותיו ופרטיו עד אין חקר; אלפי שנאן, בזה יוכלל להחכם סוד האלף, שהוא הרב הנתאחד ונתיחד לאחד, ויתבאר בסוד המספר), והעד, ואהיה אצלו אמון, ואח"כ ואהיה שעשועים יום יום, והפי' משחקת לפניו בכל עת. והוסיף החכם: "והראיה הגדולה שאין אחריה ספק (שהכונה בשעשועים אלה על האדם בעולם השפל, שיוכל להדבק בעליון העליונים במדרגת שני האלפים; בעוה"ז לרגעים ולעוה"ב בנצחות. "וכמו שאנו עתידין לבאר להלן בסוד האדם), הוא מה שאמרו: משחקת בתבל ארצו ושעשועי את בני אדם (גם זה מבואר למעלה), נשארו שנים אחוזים מן החוזים ומן החמשים. (יראה לי בכונת החכם בדבור הסתום הזה, שירמוז במלת חוזים על גרמו עולם האמצעי, והם המאורות שיכנם בזה חוזים; ובמלת חמשים ירמוז בגמטריא למלת האדם או אדמה, שמספרם בגמטריא הוא חמשים. ויאמר "שהכתוב: משחקת בתבל (שהוא) ארצו ושעשועי את בני אדם, ישאיר לשני העולמות אחיזה ודביקות בעליון. וזה אצלו עיקר. שיבואר עוד שישוב הכל אל האחדות. ואמר שם: "והמבין סוד האלף, ג"כ יבין, איך היא כוללת כל המספרים הזוגים והנפרדים עד סוף כל הנכללים תחת החשבון, השומע ישמע והחדל יחדל", כן דרך החכם לחתום באיזה מקרא נערך לו לפי ענינו, במקום שירמוז על ענין יקר לו לבארו ברמז. – ואמר עוד בסיום ביאור המאמר. התורה קדמה לב"ע אלפים שנה, "וכן אתה צריך להבין, מפני מה נמשל סוד הענין במלת שנה? (ירמוז שכל עולם, עשר הכלול באחד, משנה וצלם ודמות, מעולם שלמעלה ממנו וטופס לעולם שאחריו), ומה הוא כולל חשבון שנאן"? גם בדבור סתום זה נראה, שירמוז בגימטריא, חשבון שנאן כולל ת"א, כלל האותיות, שהם כערך כלל המספרים כוללים כל ההויות הנמצאות בכלל העולמות. – ובזה ישלם לנו הביאור בעומק דברי החכם בעולם העליון שלו, ונבוא עתה לבאר דבריו בעולם האמצעי שלו.