משלי יב:כח מחשבת ישראל: נתיבות עולם

בְּאֹֽרַח־צְדָקָ֥ה חַיִּ֑ים וְדֶ֖רֶךְ נְתִיבָ֣ה אַל־מָֽוֶת׃

נתיבות עולם

בספר משלי (יב, כח) "באורח צדקה חיים ודרך נתיבה אַל מות". שלמה עליו השלום רצה לומר כאשר עושה האדם צדקה יש לו חיים, מפני כי עיקר הצדקה שנותן חיים לעני. וכמו שהוא מחיה העני, בשביל זה ראוי אל החיים* גם כן. ואמר "ודרך נתיבה אל מות", כלומר כאשר הולך האדם בדרך נתיבה, מבלי שיטה ימין ושמאל חוץ לנתיבה, ואז אל יגיע לו מות כלל. ומה שאמר "באורח צדקה חיים", וכאן אמר "אל מות", כי הכל הוא ענין אחד, רק שאצל כל אחד זכר הטעם; כי אצל הצדקה שהיא חיים, אמר כאשר ילך באורח צדקה יהיה לו חיים גם כן. וכאן אמר "אל מות", כי כאשר אינו סר מן היושר, אל יגיע לו גם כן מות. כי המות הוא כאשר יוצא חוץ מן היושר, והוא נוטה אל הקצה, ואז יגיע לו הקצה גם כן, הוא המות. וכאשר נשאר בנתיבה, לא יגיע לו מות.
שאל רבBookmarkShareCopy

נתיבות עולם

ואמר אחר כך (משלי ה, ו) "אורח חיים פן תפלס", כלומר פן תפלס אורח ההולך אל החיים, וזהו אמר כנגד התאוה החמרית, פן תלך אחר התאוה החמרית, לא תעשה זה, אבל לא יהיה שוה לך כל התאות* נגד אורח חיים, וכמו שאמרו (אבות פ"ב מ"א) "הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה", כי אין כאן שום משקל, כי דבר מעט מן עולם הבא שקול יותר מן כל העולם הזה, וכמו שפירשנו במקומו. ולפיכך אף אם יצרך מסיתך אל התאוה, לא יסור מן אורח חיים. והיה לו להזכיר "נתיבה", כמו שאמר (משלי יב, כח) "ודרך נתיבה אל מות", כלומר שאל יטה מן הדרך אף מעט. רק כי כבר אומר "פן תפלס", כלומר שלא תשקול דבר מעט שתצא חוץ מן הדרך (-נגד-) [אחר] יצר התאוה, ובזה אמר שלא יצא חוץ מן הדרך אף בדבר מועט. ואמר (משלי ה, ו) "נעו מעגלותיה לא תדע", כי האשה הזרה הזאת נעו מעגלותיה, שדרכיה הם זרים, ולא ידע האדם דרכיה, כמו כל דבר זר. הפך "אורח חיים", שהוא אורח כבוש, שהוא מביא לחיי עולם הבא. אבל מעגלותיה של אשה זרה נעו ולא תדע, כל כך זר מעגלותיה, ובשביל גודל הזרות לא תדע מעגלותיה.
שאל רבBookmarkShareCopy