משלי יד:כח מחשבת ישראל: עקידת יצחק, דרך ה', נתיבות עולם ונצח ישראל

תפלה למשה איש האלהים וגו' (תלים צ'). הנה המזמור הזה יכלול חמשה ענינים. שם המתפלל ותוארו. וסדור השבח הראוי מעין התפלה. וצורך תפלתו. וביאור הענין המבוקש עצמו, ותועלתו. אמנם הענין הראשון הזכירו להודיע כי שאלה כזאת היא מיוחדת למשה מצד שעל ידו קבלו ישראל את התורה אשר היא המעשה והמלאכה המיוחדת להם בכל ימי זמנם כמו שנאמר (דברים ל׳:כ׳) כי הוא חייך ואורך ימיך וגו'. ועליה צוה והגית בו יומם ולילה ותחלת דינו של אדם קבעת עתים לתורה. ותאר אותו באיש האלהים כי הדורש ומבקש שאלה זו הוא באמת אלהי ונבדל מדרכי האדם. והקדים השבח הראוי ואמר (תהילים צ׳:א׳) אדני מעון אתה היית לנו בדור ודור והוא כענין אומרו (דברים ג׳:כ״ד) אדני ה' אתה החלות וגו' כאשר זכרנו בשער הקודם. והכוונה כי בכל דור ודור היית לנו צור מעון להושיענו מכל רעותנו אשר מזה תתחייב לגמור הטוב על ידיו. בטרם הרים יולדו וגו'. אין צרכך כצורך מלך בשר ודם שמשגיח ומגין על בני עמו מפני שמלכותו תלוי בהם כמי שאמר (משלי י״ד:כ״ח) ברב עם הדרת מלך ובאפס לאום מחתת רזון כי אתה ה' בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם ועד עולם שהוא המשך יותר כולל ואין צריך אתה לזולתך וכמו שאמר המשורר (תהילים י׳:ט״ז-י״ז) ה' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו. וסיים ענין השבח ואמר. תשב אנוש עד דכא וגו'. והכוונה שאתה בחסדך תסבב סבות רבות בעבורם ישוב האדם מדרכו הרעה וכאשר יקשה את לבו ויכביד את לבבו לא תסור מהשיבו עד דכדוכ' של נפש כדי שישוב על כרחו. ואחר כך תלית הדבר בו והחזקת לו טובה כאלו עשה מעצמו וזהו אמרו ותאמר שובו בני אדם כענין שנאמר (דברים ל״ג:כ״ז) ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד וכמה יתבאר אמות דברים אלה (ישעיהו ל״ח:א׳) במכתב לחזקיה וזולתו: כי אלף שנים בעיניך וגו'. הנה אחר שסיים דברי השבח נעתק לתת סבת צורך האדם אל החסד הגדול הזה אשר היא עצמה הסבה המניעה אותו אל בקשתו זאת והוא מה שנתן האל יתעלה לכל איש מהאנשים קצב זמן ומדת ימים שיערה חכמתו ואותם יספיקו להשלים להם כל אחד מלאכתו המוטלת עליו כאלו חיה אלף שנים והנה בני האדם יוציאו ימיהם לריק ונחשבים בעיניהם לאין ויתלוננו על קוצר זמנם שלא הספיק בידם לעשות דבר גדול או קטן מאשר החלו לעשות. ושיעור הכתוב כי הזמן שהוא נחשב לאלף שנים בעיניך למלאת בו כל האדם די מחסורו. הוא נחשב אצלנו כיום אתמול כי יעבור ואשמורה בלילה כלומר שסוף מה שיגיעהו מיומו זה הוא היותו בסוף האשמורה הראשונה הנמשכת לו כי אז היא תכלית אפלת הלילה אשר עליה אמרו (ברכות ג'.) משמרה ראשונה חמור נוער. זרמתם שינה יהיו וגו'. ירצה ממה שנתמעט זמנינו זה לרוע בחירתינו חוייב שילוה אליו עוד קיצור אחר נוסף עליו על דרך ההשגח' עד שכבר לא יהיו כיום אתמול ואשמור' רק כענין השינה שיחלום החולם בה שיש לו קצת הצלחה והקיץ וריקה נפשו והוא אומרו בבקר כחציר יחלוף כי יחלוף וחלף שניהם מן יחליפו כח (ישעיהו מ׳:ל״א). וענין דמיון השינה ביארו בסמוך בבקר יציץ וחלף לערב ימולל ויבש ונתן סבה לזה ואמר כי כלינו באפך ובחמתך נבהלנו יאמר כי זה בא דרך העונש ע"י האף והחמה המענישים לחייבים. כאומרו כי יגורתי מפני האף והחמה (דברים ט׳:י״ט) וזה כי שתה עונותינו לנגדך עלומינו למאור פניך והוא כי כל ימינו אשר נתת לנו להשלים בהם את חקנו פנו בעשות דברים המכעיסים אותך כלינו שנינו כמו הגה והכוונה כלינו שנינו בהבל וריק כמו שדברנו. ואחר שזכר הדבר הרע הזה דרך כלל ביאר אותו דרך פרט ואמר. ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו'. ירצה הזמן אשר זכרנו למעלה שהוא אלף שנים בעיניך הוא מה קצבת על מין האדם כדרך המנהג הטבעי שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה כי זה מה שראתה החכמה האלהית שיספיק בדורות האחרונים להשיג שלמותם באותו שיעור שהושלמו הראשונים אשר האריכו ימים רבים בדורותם כי קוצר זמן אלו הדורות האחרונים עם מה שמצאוהו כבר מהנסיונות בהמצאת החכמות והמלאכות ויתר הדברים וארך הזמנים הראשונים עם מה שהיו חסרים מהם ימדו יהיו תמים. ולזה אמר כי זה הזמן המספיק שהוא שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ורוב שיהיו ימי האדם יותר על זה המספר לא יהיו רק עמל ואון הנה הוא גז חיש לעינינו ונעופה ממנו בידים רקניות כאלו לא היה והוא פירוש מה שאמרנו למעלה כיום אתמול כי יעבור ואשמורה בלילה: מי יודע עוז אפך וגו'. ירצה וסבת נפילת האדם בחטא הזה הוא כי מי מהם יודע עוז אפך והכעס אשר תכעוס על כל אחד ממנו בבא עתו לתת את הדין על קיצורו במלאכת זמנו. ואמר וכיראתך עברתך לומר ומי יודע אם כיראתך שאתה מירא ומאיים בתורתך לעוברי רצונך כן הוא עברתך כי ודאי בזה יספקו המון האנשים ובפתיותם עברו ונענשו. והנה אחר שזכר הרע המגיע אל כללות האדם לבלתי הרגישם בקצב הזמן הזה המסתפק ולבלתי הקפיד עליו לשמור משמרתו כמו שאמרנו התפלל על תקון הענין הזה באנשי זאת האומה. ואמר למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה. ירצה חנני מאתך דעה ובינה למנות ימינו ולהחשיב ענינם לכל מספרם ולכל פקודם ולהקפיד על כל הגבולים ההם אשר זכרנו ולא יעבור יום כי אם בהשלים מלאכת חקו כמו שאמרנו ראשונה ועם זה ונביא לבב חכמה לא כאשר אנחנו עושים פה היום שאין אנחנו מקפידים על הזמן והחדש והשנה גם השבוע כאין הם בעינינו. ולפי שצריך לזה במעט שנוי טבע וחלוף בריאה אמר שובה יי' עד מתי והנחם על עבדיך שבענו בבקר חסדך וגו'. והכוונה שיתקן מזגם וישביעם בתחלת זמנם שהוא בקר יומם מחסדו והוא ההבנ' וההשתכלות על מעשיהם ויהיה סבה שנרננה ונשמחה בכל ימינו ואז תשמחנו כימות עיניתנו בענשנו בזמנים שעברו שנות ראינו רעה לרוע בחירתנו. והתועלת הנפלא המגיע מזה שיראה אל עבדיך פעליך אשר יתבוננו בו בקרב שני חייהם ועם זה יראה הדרך על בניהם כי כאשר יצטרפו העיונים אשר יעיינום הראשונים עם מה שיעיינו אותם הבאים אחריהם תוסיף הדר ונעימות בהם. ויהי נועם יי' אלהינו עלינו ירצה ולא יהיה עוד קצף על עדתך כמו שאמר תחלה כי כלינו באפך וגו'. אבל יהיה נועם רצונך ואור פניך עלינו כי תרצנו. ומעשה ידינו כוננה עלינו שאתה תכין ותזמין עלינו מעשה ידינו הראוי לנו לעשות בימי חלדנו ומעשה ידינו בהשלמתו אשר תכוננהו. והכלל שהוא יתעלה יסדר לפניהם מעשים רצויים אליו בהם ישתדלו כל זמנם כמו שכן הרבה להם תורה ומצות על ידי המתפלל הזה בכל דברי התורה האלהית ושהוא יסייע על ידם לעשות כן ושלא יעזבו אל התרשלותם ועצלתם אשר בהם יצא זמנם באפס תקוה. הנך רואה בעיניך כי כל דברי התפלה והתחנה הזאת מוכיחים הוכחה עצומה על הצורך ההכרחי לאדם להיות עיניו פקוחות על חלקי זמנו והקפידו עליהם כהקפידו על ימי חייו ודי בזה לביאור הקודם:

הנה שנסתלק מהם אז בייחוד המטריד כג' שהוא מצד ממשלת האויבי' וטרדתם. ועל סלוק המטריד הרביעי והוא למוד הדעות המשובשות או האמונות המקולקלות וכו' כמו שאמרנו. הנה באמת העליה לשם מועילה בזה תועלות מפורסמות בכל כתותיהם יותר מכל התועלות שנזכרו מצד שהבאים שם לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו המה יביטו יראו שם סדר העבודות על ידי כהני ה' המקודשים המלמדים תורה ומצות בישראל מצורף אל מעשה הנסים התמידיים לשם באומרו עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש וכו' (אבות פ"ה) וזולת ממה שנזכרו שם הרבה אשר הענינים הנפלאים ההמה יסירו כל שבוש דעת והפסד אמונה אשר בלב כל חסר לב וקיימו ויחזיקו הדעות השלמות והאמונות האמתיות בלבות החכמים. כי זהו מה שרמזו יחזקאל באומרו על זה הענין עצמו. ובבוא הנשיא דרך אולם השער יבא ובדרכו יצא. ובבוא עם הארץ בחגים ובמועדים וגו' לא יצא דרך השער אשר בא בו כי נכחו יצא (יחזקאל מ״ד:א׳). ועם היות שפשוטן של מקראות אלו בא ללמד על האופן אשר יתנהגו לשם בתת כבוד והדר אל הבית הגדול והקדוש ההוא כי לזה יאות שהעם הבאים בשערים ההמה יעשו שם קפנדריא של הדור והוא שהנכנסים דרך שער צפון יצאו דרך שער נגב בהפך כדי שירבו העם היוצאים והנכנסים בכל הפאות ויתפרסם כי אל המקום ההוא ידרשו השם כלם מה שלא יהיה כן אם נתן רשות שיצאו ויבאו בשער א'. וכן אמר (מגילה כ"ט.) רבי חלבו אמר רב הונא הנכנס לבית הכנסת להתפלל מצוה לעשות קפנדריא שנא' ובבוא עם הארץ בחגים ובמועדים וגו'. אמנם התיר לנשיא מחומרת ענין זה כי חלק לו הש"ית מכבודו אלא אם היה הנשיא בתוכם כי אז בבואם יבא בצאתם יצאו יחד דרך הקפנדריא כנזכר כי גם לו יהיה כבוד על דרך ברב עם הדרת מלך (משלי י״ד:כ״ח) האמנה כי כשכוון שם או בבית הכנסת לעשות כך כדי לקצר את הדרך הוא אסור כי לא לכבוד הוא לו כי אם בזיון וגם שנינו שם בפרק הרואה (ברכות ס"ב:) לא יכנם אדם להר הבית במקלו ובמנעלו ובאפונדתו וכו' ולא יעשנה קפנדריא ואמר מאי קפנדריא כמאן דאמר אדמקיפנא אהדר ואעול בהא. אבל אם נכנס להתפלל לא לכוונה אחרת ואח"כ נתחדש לו צורך ללכת אל מקו' קרוב אל הפתח הנכח אשר נכנס בו אז מותר לצאת בו ולקצר את הדרך והיינו דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הנכנס לבית הכנסת על מנת שלא לעשות קפנדריא מותר לעשות קפנדריא. והרי יש בדבר הזה שלשה דיני'. מצוה. אסור. מותר. והכל בתורת טעמא:

ענין מלכותו: והנה ממה שיש עוד להבחין הוא כי הבורא ית״ש הנה הוא מלך על כל בריותיו ופי׳‎ ענין זה הוא כי אמנם אמתת מציאותו ית׳‎ הוא דבר בלתי נתלה בזולתו כלל ובלתי מתיחס לזולתו. כי הנה הוא מצוי מוכרח ושלם מצד עצמו ואין לו שום יחס עם אחר כלל לא למעלה ממנו ולא למטה ממנו. פי׳‎ שאין לו סבה שיתלה בה כלל לא כמסובב עם סבתו ולא כמצטרף עם מצטרפו. והנה בבחי׳‎ זאת נקראהו בשם אלוק ב״ה דהיינו המצוי המוכרח מצד עצמו וכמ״ש ואמנם בהיות שרצה וברא נבראים וכלם תלוים בו במציאותם ובכל בחינותם וכמ״ש נקראהו בבחי׳‎ זו אדון כל כי הכל ממנו והכל שלו והוא שליט בכל כרצונו. ואולם עוד רצה בטובו וחסדו להשפיל כביכול בענותו את רום כבודו ולהיות מתיחס אל נבראיו אעפ״י שבאמת אין להם יחס עמו כלל ורצה להיות להם במדריגת מלך אל עם שיחשב להם לראש ולמנהיג ולהתכבד כביכול בם כמלך שמתכבד בעמו כענין שנאמר (משלי יד כח) ברוב עם הדרת מלך ובבחי׳‎ זו נקראהו מלכו של עולם. והנה בבחי׳‎ זו הוא נחשב לנו לראש ומתכבד בנו וגם אנחנו חייבים לעבוד עבודתו ולישמע אליו לכל אשר יצוה כמלך בעמו. ואולם בבחי׳‎ זו ג״כ חייבים אנו להכירו בכל יום ולקיים מלכותו עלינו ולהשתעבד אליו ולגזירותיו כעבדים אל מלכם וזה נקרא קבלת עול מלכות שמים ונכלל ענינה בפ׳‎ זה של שמע ישראל דהיינו ההודאה בדבר זה שהוא מלך מלכי המלכים מולך בכל בריותיו העליונים והתחתונים ולקבל עול מלכותו והשתעבד אליו וכמ״ש: