משלי יז:כ מחשבת ישראל: חובות הלבבות

וּמִי שֶׁאֵינֶנּוּ בּוֹטֵחַ בֵּאלֹהִים אֵין לוֹ אוֹהֵב מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּכָל עֵת חוֹמֵד אוֹתָם וּמְקַנֵּא בָּם וְחוֹשֵׁב כָּל טוֹבָה שֶׁתַּגִּיעַ אֲלֵיהֶם סָרָה מִמֶּנּוּ וְשֶׁטַּרְפֵּיהֶם לְקוּחִים מִטַּרְפּוֹ וְכָל מָה שֶׁנִּמְנָע מִמֶּנּוּ מִתַּאֲווֹתָיו הוּא בַּעֲבוּרָם וּבְיָדָם לְהַגִּיעוֹ אֶל תַּאֲווֹתָיו. וְאִם תְּבוֹאֵהוּ רָעָה אוֹ פֶּגַע בְּמָמוֹנוֹ וּבָנָיו יַחְשֹׁב כִּי הוּא מֵאִתָּם וְשֶׁבְּיָדָם לְהַעֲבִיר הַנֶּזֶק וְלִדְחוֹת הָרָעָה מֵעָלָיו. וְכֵיוָן שֶׁקָּדְמוּ אֵלֶּה הַהַקְדָּמוֹת בְּנַפְשׁוֹ יָבוֹא בַּעֲבוּר זֶה לִמְאֹס אוֹתָם וּלְדַבֵּר בָּהֶם וּלְקַלְּלָם וְלִשְׂנֹא אוֹתָם וְהוּא הַנִּמְאָס בִּשְׁנֵי הָעוֹלָמִים וְהַמְּגֻנֶּה בִּשְׁנֵי הַמְּעוֹנִים כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי יז כ) עִקֶּשׁ לֵב לֹא יִמְצָא טוֹב.