משלי יז:כח מחשבת ישראל: נתיבות עולם, חובות הלבבות וגן נעול

בספר משלי (י"ז) חושך אמריו יודע דעת ויקר רוח איש תבונה. שלמה רצה לומר כי מי שהוא מונע הדבור שלו מורה שהוא יודע דעת ולכן מונע הדבור. ודבר זה פרשנו בפרקים אצל כל המרבה דברים מביא חטא (אבות פ"א), כי כאשר מרבה דברים העיקר אצלו נפש המדברת אשר נפש המדברת יש לו חבור וצירוף אל החומר ואינו נבדל לגמרי, ולכך מרבה דברים יותר מדאי כי אין שכל שלו נבדל מן החמרי. אבל כאשר מונע הדבור שאז מורה כי השכל שלו אינו מוטבע בחומר רק נבדל ממנו, ולפיכך אינו מדבר הרבה כי השכל הנבדל אצלו עיקר. וכן מי שהוא יקר רוח, כלומר שקשה עליו הדבור ביותר וזה יותר מן חושך אמריו הוא איש תבונות לגמרי, כי כאשר קשה עליו להוציא הדבור הוא בעל נבון, שהנבון הוא יותר מן בעל דעת, כי הנבון הוא שמוציא דבר מתוך דבר, ומפני ששכלו הוא שכל נבדל לגמרי מן הגשמי קשה עליו הדבור שהדבור הוא צירוף אל הגשמי כאשר הוא ע"י כלי גשמי הוא הלשון, ומי שהוא יקר רוח שכל שלו נבדל לגמרי. ובמקום אחר (משלי י"ז) אמר שלמה גם אויל מחריש חכם יחשב אוטם שפתיו נבון, ר"ל כאשר הסכל שותק חכם יחשב, כי אי אפשר שלא יהיה בו דעת מה ובשביל אותה דעה נחשב חכם, והרי אינו מדבר סכלות שיהיה מבטל שלא יהיה נקרא חכם. אבל כאשר מדבר שאז בודאי מדבר סכלות בשביל כך נקרא סכל, אבל מי שהוא מחשב בסכלות אינו נקרא סכל, כי אין הסכלות כמו החכמה כי החכמה נקראת חכמ' אף שהיא במחשבה ויש לחכמה מציאות במחשב' כמו שבארנו למעלה, אבל סכלות אינו נמצא במחשבה, כי אין לסכלות מציאות כי אם כאשר מוציא הסכלות אז נראה הסכלות כי הסכלות היא גשמי לכך אינה במחשבה. לכך אמר גם אויל מחריש חכם יחשב, כאשר סכלותו לא נחשב כאשר הוא במחשבה, ואם יש לו דעת מה נקרא חכם בשביל זה, מה שאין כך כאשר מרבה דברים שאז נמצא הסכלות מצד הדברים. ואמר ואוטם שפתיו נבון כמו שאמר ויקר רוח איש תבונה, ור"ל כאשר הדבור עליו קשה מצד טבעו מורה שהוא נבון לגמרי כאשר אוטם שפתיו ואינו רוצה לשמוע כמו שהתבאר:

וְשִׂים תְּמוּרַת רֹב דְּבָרֶיךָ אֹרֶךְ מַחְשַׁבְתְּךָ וְהַתְמָדַת בְּחִינָתְךָ וְהַחֶשְׁבּוֹן עִם נַפְשְׁךָ, כִּי הַמַּחְשָׁבָה נֵר שֶׁתַּכְנִיסֵהוּ אֶל לִבְּךָ וְהַחֶשְׁבּוֹן שֶׁמֶשׁ תָּאִיר בְּאוֹרוֹ מַצְפּוּנְךָ לְגַלּוֹת לְךָ מָה שֶׁהוּא צָפוּן בּוֹ מִן הַטּוֹב וְהָרַע וְהַלָּשׁוֹן שַׁעַר הַמַּצְפּוּן, וְאִם הַלָּשׁוֹן יִהְיֶה מֻפְקָר וְלֹא יֵיטִיב לִשְׁמֹר מָה שֶׁיֵּשׁ בַּמַּצְפּוּנִים יִהְיֶה שַׁעַר הָאוֹצָר פָּתוּחַ (ס״א נפקר) וְיֵצֵא מָה שֶׁאֵינְךָ חָפֵץ בְּצֵאתוֹ וְיֵרָאֶה מָה שֶׁאֵין הֵרָאוֹתוֹ טוֹב בְּעֵינֶיךָ, וּכְשֶׁתִּשְׁמֹר הַשַּׁעַר אַתָּה שׁוֹמֵר הָאוֹצָר וּמָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַר הֶחָכָם (משלי יז) גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב וְאָמַר (קהלת ה) אַל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ וְגוֹ׳ וְאָמַר (שם) אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ וְגוֹ׳.

[משלי יז, כח] "גם אויל מחריש חָכָם יחשב אוטם שפתיו נבון". פירוש, יחשב לחכם בעיני הרואים, וכפי מחשבתם אסופה החכמה בנפשו ונוהג בחכמה. וכן יֵחָשֵׁב איש אוטם שפתיו לנבון שמעלתו גדולה ממעלת החכם. ובאמת אויל הוא ולא חכם, וסכל הוא ולא נבון. ולכן מלת "יחשב" בבנין נפעל. ויפה בארנוהו בבית השלישי בדברינו על שרש "חשב" ובניניו וגזרותיו. גם התבאר בספר "מעין גנים" בדברנו על תאר "נבון" ו"נבונים".