משלי יח:כב מחשבת ישראל: עקידת יצחק והגיונות אל עמי

מָצָ֣א אִ֭שָּׁה מָ֣צָא ט֑וֹב וַיָּ֥פֶק רָ֝צ֗וֹן מֵיְהוָֽה׃

עקידת יצחק

*תוכן כוונתו, כי בני אדם יתחלקו לשתי מחלקות, האחת אשר כל אנשיה יכונו בפעולותיהם להשיג תכלית ידוע אשר יבחרו להם, והם מתפרדים לג' ראשים. הראש האחד יפנה רק אל הטוב המוחלט והאמיתי הנרצה בעיני ה'. ואנשיי מעטים ומתי מספר המה, ומהם אמרו חז"ל, ראיתי בני עליה והמה מעטים". הראש השני הוא ההפך מן הראשון, כי הוא יפנה תמיד רק אל הטוב הגופני והחומרי לבחור תמיד את הערב אל החושים, אף כי רע מוסרי ומר באחריתו ואנשיו רבים מאנשי הראש האחד, והם נקראים בהמיים. יען כי נטייתם הבהמית גוברת על שכלם אשר היה מהראוי לשלוט עליהם. (ועליהם נוכל לאמר מאה"כ "הן רבים עתה העבדים המתפרצים מפני אדוניהם.") והראש השלישי ישים לו לתכלית בכל מפעליו חבור הטוב עם הערב וישתדל לשחר כפי יכלתו הטוב המוסרי עם טובתו הגופנית, והוא הנקרא המועיל. והנה בלקיחת איש אשה מחוברים שלש אלה יחד, השגת התכלית והטוב המוחלט הנרצה בעיני ה' והוא השארת המין, המועיל, בתיקון חברת בני אדם יחד אשר לא יתכן זולת הזיווג הזה שהוא מקור ויסוד לבני משפחה אחת, אשר יעזרו איש את רעהו בכל צרכי גופם, ומקיבוץ משפחות כאלה תולד החבר' האנושית בכלל המתוקנת כראוי בהנהגת' הביתית והמדינית, ומחכמת השי"ת חבר עם הזיווג הזה הנרצה בעיניו בעבור השגת הטוב המוסכי והמועיל הזה, גם עריבות והנאת החושים, למען יבחר כל איש גם האחוז רק בחבלי הנאות הגופניות לבד, לקחת אשה ולהושיב בית, ועל חבור שלש אלה מיני הטוב, המוסרי, המועיל, והערב, אה"כ "מצא אשה מצא טוב, "והמחלק' השנית כוללת כל בני אדם אשר בחשיכ' יתהלכו בכל מעשיהם מבלי השקפ' אל שום תכלית ידוע, ונוטים רק אחרי הרע בשרירות לבם, ורצונם החפץ רק בשלוח והפקרא, וע"כ הם בוחרים פעם אחר פעם בשני הפכים וב' הקצוות אשר שניהם רעים, המשל בזה פעם נוטים אל הכילות, ופעם אל הפיזור למען עשות רק מזמתם הרעה, אף שב' אלה המידות מתנגדות יחד, ומהם אה"כ "השמחים לעשות רע, יגילו בתהפוכות רע" ואנשי המחלקה הזאת יתפרדו ג"כ להרבה כיתות כמו שהולך ומבאר הרב דברי יותם הרומזים עליהם, ולתאר המחלקה הראשונה עם שלשה ראשיה ולהורות להם איך יתנהגו, אחז"ל "איו תשוקת אשה אלא לבעלה" שמו בזה גדר וגבול חל תשיקת הערב שלא תפרוץ גדר השיווי, ועל תשוקת המועיל לישוב העולם ותיקון החברה אמרו "ואין תשוקת שמים אלא לארץ" להמטיר מים עליה להצמיח חציר לבהמה, ולחם לבני אדם, ועל התשוקה אל הטוב המוחלט אמרו "אין תשוקת הקב"ה אלא לישראל" שהכוונה גם בהיפך, שישראל משתוקקים להתקרבות אלהים בעשותם הטוב הנרצה בעיניו, ועל המחלקה השנית המשתוקקת רק אל הרע אשר מיניו רבים כמספר הפעולות הרעות השונות אשר יעשו אנשי המחלקה הזאת, אמרו ד"מ "ואין תשוקת יצה"ר רק לקין וחביריו," אח"כ אמר, כי בעבור התאחדות הטובים בזה הענין שישקיפו תמיד אל תכנית אחד, אף כי יבחירו באמצעים שונים להשיגו, הם גם אוהבים זה נזה, כי שיווי התכלית, . תסבב אהבתם כמשפט כל אהבה הנוסדת תמיד על שווי אמיתי בענין מה חסר בין האוהבים, וידמו בשינוי פעולותיהם האמצעיות להשגת תכליתם, רק לשני אנשים אשר האחד מהם מבני קדם והשני מיושבי אייראפא אשר בבואם יחד לראות פני מלך ושר אשר ירצו שניהם לכבדו ולהראות כניעתם לפניו, יכסה הראשון את ראשו, והשני יסיר מצנפתו מעליו, שהם מתאחדים בבקשת התכלית לכבד המלך והשר, אף כי שונים הם בבחירת האמצעי לזה. ולרמוז על שינוי בחירת האמצעים המסבב בתחילה פירוד לבותם, והתאחדות התכלית ופעולות הטובים המסבבת באחרונה אהבה אמיתית ביניהם, אחז"ל ד"מ "אפילו האב ובנו שעוסקים בתורה נעשו אויבים זה לזה, ואינם זזין משם עד שנעשו אוהבים וכו'," ואמרו "הללו מטהרין והללו מטמאין וכו' אלו ואלו דברי אלהים חיים," אפס הרעים בעלי מחלקה שניה, אשר רק כפי העולה על רוחם ישתדלו לעשות רע, בלי השקפה אל שום תכלית ידוע הם גם בלתי מתאחדים יחד ושונאים זה את זה כמאה"כ "אין שלום אמר ה' לרשעים," ואה"כ "נפש רשע אותה רע ובכל זאת לא יותן בעיניו רעהו, ואחז"ל "אוי לרשע אוי לשכנו," כי אין אהבה בינותם, ואמרו "כנוס רשעים רע להם ורע לעולם."- פעולות האנשים כפי חלוקת הרכבת המין הראשונ' יתחלקו אל שני מינים. המין הא' הוא אשר ימשך אל צורתו והם הדברים אשר יפנו בהם אל איזה תכלית מהתכליות שיראה להם טוב ואם לא יקפידו אם כן הוא ע"ד האמת. והמין השני הוא אשר ימשך אל חמרם והם אשר לא יפנו בפעולותיהם לשום תכלית ידוע ומוגבל רק למה שיגיעם רצונם פעם אל דבר ופעם אל הפכו כמנהג הב"ח. אמנם אלה אשר יפנו אל תכלית יתחלקו תכליותיהן ג"כ לפי טבע החלוקה המחוייבת מהרכבתם כי חוייב שימצא בו האפשרות באופני פעולותיו על ג' פנים. הא' אשר הוא חי חיי החלק השכלי בהחלט והם האנשים האלהיים אשר יתמעט מציאותם כמאמר החכם ראיתי בני עלייה והנם מועטים (סנהדרין צ"ז:). והשני ההפכיים להם והם אשר יחיו חיי החלק החמרי בהחלט והם אשר יקראו בהמיים כמ"ש החכם בראשון מהמאמר הז' מהמדות. אמר ובעבור העדפת רשע בקצת אנשים נקראים כן בהמיים. ואם שמדרכם להמצא על המעט כמין הראשון המקביל אליו להתפשטות הרשע הן רבים עתה. והג' הם אשר יחיו חיים מורכבים משני החלקים האלה והם חיי הרצון והשכל מחוברים יחד והוא הפעל אשר יפעלהו המתעורר עם השמעות השכלי הנקרא פעל בחיריי קראהו החכם שכל רצוני אי רצון שכלי. וזאת תורת האדם. רצוני שהמין הזה מהפעולות יתיחד אליו על הרוב מצד שהוא אדם. וכשתתבונן באלו החלוקים הנה הנם הטוב והערב והמועיל אשר זכרו הפלוסופים המדיניים כי הנה הטוב הוא פועל החלק הראשון והערב פועל השני אשר כנגדו והמועיל המורכב משניהם. ושלשתם כאחד טובים ונכספים כי עם היות שהכוונה האלדית בבריאת האדם הוא שיפנה אל הטוב המוחלט כמו שבו נאמר והנה טוב מאד כאשר ביארנוהו שם. וכן לא יעשה כי אם בהנזר מעסקי העולם וחמודותיו כי על כן פי' האלדי והנה טוב מאד והנה טוב מות (ב"ר פ"ט) עד שאמר שאם ימות יחיה (שם ח') מ"מ לא מנע מהמציא אליו עסקי הערב והמועיל להעזר מהם להוצאת הטוב המיוחד ההוא אל הפעל עד שכבר יהיו לו שלשתן למנה. ושלשתן נזכרו בעצי העדן כי במקום שנאמר עץ החיים ועץ הדעת טוב שם נאמר כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל כי האחד הוא הערב והשני הוא המועיל וחסרונן ודאי יכנס בכלל לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. כי האשה שהיא הזוג הנגלה שם טבע ענינה לכלול את שלשתן כמ"ש החכם בפ' י"ב מה"ח מהמדות אמר אמנם יראה כי אהבת האיש והאשה וכו' וחתם דבריו באמרו ובעבור זה ירצה בזאת האהבה המהנה והמועיל ותהיה ג"כ בעבור מעלה אם הם חסידים כי תהיה מעלת שניהם וישישו בה ע"כ. ואל שלשת התועלות האלו כיון החכם באומרו מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מיי' (משלי י״ח:כ״ב) ולכלול את שלשתן אמר האוהב הנאמן נפלאת' אהבתך לי מאהבת נשים (שמואל ב א׳:כ״ו) דכלהו איתנהו ביה דעם זה לא יחלוק חלק מחלקו באהבתו כי יאהבהו בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו והחוט המשולש לא במהרה ינתק כאשר כתבנו אצל הזווג שער ח' והכוונה שחוזר למה שאמר ראשונ' על שאול בנות ישראל אל שאול בכינה המלבישכם שני עם עדנים המעלה עדי זהב על לבושכן (שם). וזה שכל הנשים יתנו יקר לשאול בעבור המהנה והמועיל שמגיעים ממנו אליהם ויספדו עליו שכבר אבדו. אבל שנפלאתה עוד אהבתו ליונתן מאהבת הנשים לשאול שתכלול ג"כ הטוב שהוא יסוד האהבות ועקרו:
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

*כוונת הרב ז"ל להורות בתחילה, כי כמו שכל החכמים ברצותם ללמד לזולתם איזה ידיעה נשגבה מדרכם לבאר אותה ע"י משל או דמיון לקוח מדבר ידוע ומפורסם כמו שדמו הנביאים גבורת הבורא ויכלתו בדמות אריה, וחמלתו על יצוריו בדמות רועה המנהל עדרו עד שאחז"ל על זה, גדול כחן של נביאים, שמדמין הצורה ליוצרה, והחכם (קהלת ט׳:י״ד) דמה את האדם לבית כאשר דמוהו שאר החכמים לעולם קטן, כי כמו שיש בעולם בכלל ובכל בית בפרט מנהיגים שונים ומונהגים מהם, כך יש באדם כחות שונות המנהיגים זא"ז, אשר ע"כ אמר החוקר כי רק בענין זה נוכל לומר, שהאדם יעשה עול, אם לא יתן לכל כת מכחותיו את הראוי לו, וישלוט עד"מ תשוקתו החומרית הראויה להיות מונהגת משכלו להיות לו מנהיג, כן ברצות הי"ת לרמוז על חבור החומר והצורה באדם, ספר לנו ענין חבור האיש והאשה וכל הנאמר פה ממנו ע"פ פשוטו, יאמר ג"כ ד"מ ורמז מחיבור וזיווג החומר והצורה, ובאר בזה גם דברי ד"ה ע"ה (תהלים מ"ה) וחיבור צורת השכל עם החומר נקראו לדעתו בפי חז"ל הזיווג הראשון, ועליו מכריזין קודם הלידה, כי לפי ערך מזג האדם וליחויותיו אשר הם מורשה לו מלידה ומבטן, הטובות הנה בערך וביחס שוה או רעות, כן תהיה ג"כ מדרגת שכלו העיוני והמעשי, אפס הזיווג השני והוא חיבור האיש עם אשתו, הטובה תהיה, או רעה, הוא רק לפי מעשיו, כמא"הכ מצא אשה מצא טוב, ר"ל אם יש איש שמצא אשה יקרה, ודאי רק איש טוב מצאה, ובהפך אמר הכ' שוחה עמוקה פי זרות, זעום ה' יפל שם, ובזה באר הרב כמה ספיקות שהעיר עליהן. להיות המיוחד שבדרכי החקירה והלמוד הוא להורות וללמד בדברים הידועים על הבלתי ידועים, יחייב על הרוב להקדים בלמודים הענינים המאוחרים אצל הטבע אל המוקדמים והידועים אצלו ראשונה להיותם אצלנו בהפך כמו שכתב זה החוקר בתחלת ספר השמע ובראש ספר המדות. והוא דרך ישרה דרך בה כל הבא בשערי החכמה והלמוד וכן היא דרכן של נביאים בכל מה שהודיעו עניני האלהים וגבורת נפלאותיו עם שהוא הסיבה הקודמת לכל הנמצאות בדברים שברא בעולמו. אריה שאג מי לא ירא וכו' (עמוס ג׳:ח׳). כרועה עדרו ירעה (ישעי' מ') ודמו תואריו לתוארי האדם וייחדו הפעולות אל הכלים המיוחדים אליהם. כתובים באצבע אלהים (שמות ל״א:י״ח). שמיך מעשה אצבעותיך (תהלים ח') ובכלל ארז"ל (במדבר רבה פי"ט) אמר רבי יודן גדול כחן של נביאים שמדמין כח הגבורה של מעלה לצורת אדם שנאמר ואשמע את קול אדם כו' (דניאל ח') ר' יהודה בר סימון אמר מהכא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם (יחזקאל א׳:כ״ו) וכבר היה זה המאמר יותר נאות למה שרצהו הרב המורה בפ' מ" ח"א מהמאמר שהביא הוא זה לשונו שם (ב"ר פ' כ"ז) והוא גדול כחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה עם שזה וזה יתבארו יפה אצל והאיש משה ענו מאד שער ע"ו ב"ה. וכבר אמרו החוקרים הנקראים אלהיים שרוב מה שלמדו בחכמה האלהית הוא לקוח מהענינים הידועים מדברי הנפש האנושי כנזכר באלהית במאמר התוארים ובחתימתו. והאלהיים על דרך האמת אמרו מלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא (ברכות נ"ח.). ואמרו תבא הנפש שיש בה ה' דברים הללו ותשבח להקב"ה שיש בו ה' דברים הללו (שם י'.) כמו שיתבאר זה אצל הדלקת הנרות שער ס"ח ב"ה. ומזה המין מה שהמשילו העולם הבא הצפון מעין כל במעדני העולם הזה ועניני תענוגיו והעדן הרוחני האלהי בעדן הגשמי כמ"ש המאושרים. והביאה הרמב"ן ז"ל בפירושו (פסוק ועתה פן ישלח) הביאני המלך חדריו אל חדרי גן עדן מכאן אמרו כמעשה הרקיע כן מעשה גן עדן. והנהרות כנגד ארבע מחנות שבמרום כו'. ומזה המין מה שהודיע העולמות זה בזה רצוני העולם הגדול הכלול בעולם הקטן החלקי שהוא איש האדם להורות וללמד מהידוע מהאחד אצל הפרסום למה שנעלם ממנו מהשני מבלי השקפת איזה מהם קודם אצל הטבע. וכבר המשיל מהות איש האדם בעיר קטנה ואנשים בה מעט כו' (קהלת ט') להיות עניני העיר שריה ומנהיגיה וחלוקי דעותיה וכתותיה וכל הקורות אליה במלחמותיה ונצוחיה מפורסמות אצל האנשים ממה שידעו את עצמם. וכבר כתב זה המשל עצמו החוקר בסוף המאמר החמישי מספר המדות כי על כן אמר שיפול באדם המאמר בשהוא עושה עול לעצמו בשכבר ימצא בו מי שהוא במדרגת מנהיג ומי שהם במדרגה מונהגים מצוה ומצווים וכיוצא בזה ונמשך לזה אמר החכם ג"כ עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו (משלי כ״ה:כ״ח) וכבר המשיל האדם הפרטי לסבה זו עצמה אל הבית המלאכותיי אמר בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלף הבית (קהלת י׳:י״ח). וזה מפני שעניני הנהגת הבית המלאכותיי הוא יותר מפורסם עם שההנהגת הבית הטבעי שלו שהוא עצמו היא קודם אליו בטבע והוא מה שרצהו באותה פרשה שזכר תחת שלש רגזה ארץ כו' תחת עבד כו' תחת שנואה כו' (משלי ל׳:כ״א). כמו שיתבאר בשער צ"ה ב"ה. וכבר הקריב המשל והלמוד בהמשילו החבור הטבעי הראשון אשר חובר בהוית האדם הנכלל באומר וייצר יי' אלהים את האדם עפר כו'. שהוא חבור החומר והצורה אל הזווג המאוחר אצל הטבע המפורסם אצלנו כי יקח איש אשה כמו שהיה מנהגו בכל ספר משלי בדברו מהאשה הזרה והנכריה וגם מאשת חיל עטרת בעלה עד שהפליג בשבחיה פרשה אחרונה כאשר יתבאר אצל ואברהם זקן כו' שער כ"ב ב"ה כי באמת שני החבורים האלה יש להם קירוב גדול ודמיון נפלא והם נאותים מאד ללמוד זה מזה. והתועלת המגיע מזה הלמוד עצום מאד למי שהוא מסתכל בעצמו וחס על מציאותו וחס על כבוד קונו כחס על הנר נר יי' נשמת אדם אשר נפח באפו כחס על השמן שמן משחת קדש התורה האלהית אשר תורק עליו להאיר על ראשו כחס על הפתילה הוא חיי גופו אשר חובר אליו צמיד פתיל בימי חלדו בכל מכל יפקח עיניו להועיל לעצמו ולהיטיב אחריתו. ולסבה זה הענין המהנה והמועיל מאד לדעתי יסדו בני קרח מזמור מיוחד כללו בו ענינים נפלאים ממהות החבורים האלו ותועלתם כפי מה שאבארהו להגיע הנאתם:
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

במדרש (במדבר רבה פר' י"ו) אתה מוצא שכשאמרו ישראל כלא שר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות כ״ד:ז׳) מה עשה הקב"ה הביא מלאך המות לפניו ואמר לו כל העולם ברשותך חוץ מן האומה הזאת שבחרתי לי וכו'. וכשקלקלו בעצת המרגלי' אמר להם הקב"ה ותפרעו כל עצתי (משלי א׳:כ״ה) אני אמרתי אלהים אתם וגו'. אכן כאדם תמותון וגו' (תהלים פ"ב). ועתה ראה כי אומרם נעשה ונשמע הוציאם ממיתת הטבע אשר ע"י שלוח החיים. אמנם קלקול עצת המרגלים החזירם לקלקולם. כי באמת ישיבת הארץ לענין הגבלת החיים כישיבת גן עדן כי שם נאמר כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל (ברא" ב') כמו שכתבנו שם בתחלת שער י"ב הנזכר וגירושם ממנה כגירושו ממנו בלי ספק כמו שנתבאר זה המאמר על זאת הכוונה אצל ספור הנחש בשער הט' שזכרנו בתחלה. ולזה עלה חמת ה' לאין מרפא כי במואסם בארץ חמדה מאסו בעקרי התורה ונתיאשו מהשלמות האמתי הדבק עמהם שהוא נצחיות העולם הבא והתישו כח הגבורה האלהית מהפיל גוים רבים ועצומים תחתם תחת אשר היה להם להוסיפה ולהגדילה כי היד החזקה השלוחה להשמיד ולהרוג ולגרש אותם מפניהם אין לה כח ורשות כי אם מכח העליונ' ממנה שהיה יד על כס המשפט והצדק אשר זו במדרגת השופט וזו במדרגת השוטר. כי לזה אמרו (מדרש איכה פ"א) כל זמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבור' של מעלה שנאמר ועתה יגדל נא כח ה' (במדבר י"ד) וכל זמן שאינם עושים רצונו של מקום מתישין כח וגבור' של מעלה שנאמר צור ילדך תשי וגו' (דברים ל"ב). *כי כשהיד וכו' הנה כפי מה שאבאר עוד בשער הזה יורה בפי החכמים לפעמים שם "זכר" דרך השאלה אל הפועל, כמו שיורה שם "נקבה" על המקבל פעולת זולתו, והנה ידוע ג"כ כי כמו שבכל פעולה אשר יפעל האדם צריך תחילה כח שכלו השופט בקרבו לשפוט. כי ראוי לו לפעול כן ולהרהיב לזה עוז בנפשו, ורק אח"כ יעשה הפעול' ההיא בכח איברי גופו וגבורתו החיצונית כן הוא ג"כ אצל הי"ת, כי בטרם יפעל פעולתו צריך שיחייב תחילה משפט חכמתו העליונה כי ראוי הוא על פי הצדק והיושר לפעול כן ואז יעשה אותה ביכלתו שהיא לבלי תכלית והנה הכח השכלי השופט הזה המסבב הפעולה יקרא דרך השאל' בשם "זכר" יען כי הוא הפועל האמיתי, אבל הכח החיצוני המסובב על ידו לפעול אשר הוא כעין מקבל פעולת כח השכל השופט יקרא בשם "נקבה", והנה כאשר ימרו ישראל עיני כבוד עליון יחייב משפטו הצדק שלא יפעול עוד בגבורתו העליונ' נסים ונפלאות בעבורם וזה שאח"ל ד"מ "שבזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מתישין כח גבורה של מעלה" אפס העמים אשר לא ישכילו ויבינו זאת, לא יאמרו שרק בעבור משפט חכמת הי"ת שהוא במדרגת כח זכר חדל לעשות אותות ומופתים בעבורם כ"א בעבור שקצרה חלילה יד גבורתו ויכלתו, שהוא במדרגת נקבה, וע"ז רומז מאמר הכתוב "מבלתי יכולת ה'" כי הוא שם פעולה בלשון נקבה, ואמרו עליו חז"ל "יכול" לא נאמר (ר"ל "כי לא יכול ה'" לא נאמר, כי אז היה מורה שמשפט השכל העליון שהוא במדרגת זכר לא חייב אותו ולא חשבו לראוי ונכון שיביאם אל הארץ כאשר היה באמת) אלא "מבלתי יכולת"' וכו', יאמרו שתשש כחך כנקב', ר"ל כי קצרה גבורתך ויכלתך (שהיא במדרגת נקבה) להוציא זאת אל הפועל אף שיחייב אותה משפט הצדק. כי כשהיד העליונה יד המשפט היא גוברת תגבר יד הפועלת אמנם בחולשתה תחלש. והנה לפי זה תשישות כחו יתעלה אינו מפני שאינו יוכל אבל שאינו רשאי מכח היושר והדין. ומפני שזה לא יבינוהו סכלי האומות אמר שתשש כחו והוא מה שטען משה בעבורם אחרי כן באומרו ואמרו הגוים מבלתי יכולת ה'. וכמה הפליגו חז"ל (ברכות ל"ב.) באומרם מבלתי יכול לא נאמר אלא מבלתי יכולת אמר לפניו רבש"ע יאמרו שתשש כחך כנקבה. וזה שהמה דקדקו מקוצר המקרא שכיון שמלת יכולת היא שם דבר היה לומר מבלתי היות יכולת ביד ה' כמו שתקן רש"י ז"ל. ולזה ראו שתחת יכול שם הפועל אמר יכולת הבא על לשון נקבה ללמד שאמר לפניו הנה הגוים כלם כשראו מה שעשית עמהם במצרים ומה שנמשכה להם תמיד עוצם אהבתך לא יאמרו שהכח המשפטי העליון שהוא במדרגת הזכר הפועל בעצם וראשונ' הוא העומד לנגדם כלל שאם כן לא היתה עמהם בדבקות ההוא אשר זכר אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך וגו'. אבל יאמרו שאתה רשאי מכח המשפט המסדר אבל שאין כח בגבורה המצווה על המעשה שהיא במדרגת הנקב' אצל המשפט להוציא דבר אל הפועל וזהו חלול כבודך חלילה שיאמרו שאתה רוצה אלא שאינך יכול והוא מה שנרמז יפה במלת יכולת ה' היותה בכנוי הנקבה כי באמת הכח העליון המשפטי הוא כזכר הפועל והגבור' היא כמו הכח המתפעל. ולזה יאמרו שתשש כחך כנקב' זו שאינה יכולה להוציא אל הפועל מה שתצווה. ויש פנים אחרים בבחינה זו יבאו להלן במקומו. והנה אחר שחסרו הדבר עצמו שהיה נותן בידם כח וגבורה לעתות כאל והגוים ההם היושבים בארצם צדקו נפשם בהם איך יבא המשפט הישר האלהי לגרש צדיקים מהם ממקומם ולהביא רשעים תחתם ואין גזר דין של שבועה גדול מזה. ואע"פ שבסוף אמרו הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו לא יועיל ולא כלום כי לבם גלוי וצפוי לפניו שלא שבו מלבם כי אם מפני יראת הגזירה. משל לשב מאחרי המלך בעת מלחמ' כי תעלה בו חמת המלך יאמר ללכת אחריו הנה לא יאבה לו ולא יסמוך עוד על אהבתו ועבודתו כי לא מלבו. והוא אומרו לא תעלו ולא תלחמו כי אינני בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם כי אחר שליי' המלחמה ולא לכם אם אינו עולה ודאי תנגפו כי הם רבים ועצומים מכם. והנה כל הענין הזה בצורתו כללו רבי יהושע בן לוי במאמר ההוא שזכרנו ראשונה ובמליצתו הנכבדת שהליץ. משל למלך שזמן לבנו אשה נאה עשירה ובת טובים. ראה שלשה כתרים בתוארים נפרדים כנגד שלשה תשוקות האנשים שזכרנו ראשונ' נאה היא תשוקת הערב עשירה תשוקת המועיל בת טובים תשוקת הטוב והישר. והנה כמו ששלשה תשוקות אלו יתחברו במציאות אשה כזו והם מוגבלות ומשוערות בה הגבלה אלהית נכונה והאדם משתמש בהן בהתר ולא באיסור ולא עוד אלא שמפיק בעסקיהם רצון מיי' כמו שאמר מצא טוב וגו' (משלי י״ח:כ״ב) כמו שכתבנו בפרשת נח שער י"ב. כן הארץ הזאת תכלול ג' ענינים הללו עצמן וישתמשו בהם עם יי' היושבים בה למצוא רצון נפשם בכלם כאותה הגבלה והשערה שעלידה יפיקו רצון מה'. אמנם כשאמר הבן אלך ואראה אותה מיד הוקשה הדבר בעיני אביו כי אמירה זו אינה באמת אלא סירוב ומיאון באשה זו אשר בה יבאו השלמת התשוקות באותה הגבלה שאמרנו ואין נפשם רק למלאת תאותם בכל אשר תאוה נפשם הבהמית כבא אל אשה זונה שלטת ומשנאה אשר שנאו האשה הצנועה ההיא קנטרו עליה ושמו לה עלילות דברים לאמר נשלח' אנשים לפנינו וגו'. כי מה להם ולצער הזה אחר שמלכם לפניהם וה' בראשם הולך תמיד עמם לנחותם הדרך ועל פי ה' יחנו ועל פי יי' יסעו וראו שהעבירם אח הים ונכנסו בשלום ויצאו בשלום הנה אם ירצה משה לשלוח מרגלים יעשה כרצונו כמו שעשה במעשה יעזר או כאשר עשה יהושע ליריחו ולעי אמנם יראה באמת כי מה שהקפידו על זה לא היה אלא למאסם בג' המתנות המחוברות זו בזו כמו שאמרנו. וכמו שאמר הכתוב שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה וכבר פירשנו כוונתו והדבר כן היה באמת שלא היה מורך לבב רק דמאיסא עלייהו וכמו שאמר הכתוב בפירוש וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה ומאמר המשורר דוקא וימאסו בארץ חמדה (תהילים ק״ו:כ״ד) והיא הקושי שהיה בעיני אביהם שבשמים שעליו נשבע ולא נחם לבלתי יבאו שמה כי אינם ראויים לאשה כזאת בשום פנים. וכבר פירשנו יפה שאין שום מקום אל היכולת האלהי לתת אשה כזאת למי שאינו ראוי לה כי יהיה עול בחקו יתעלה. אמנם אם היה מונע בידם לראותם אותה ולשלוח מרגלים כ"ש דמתפקרי טפי כמו שאמרנו במשל עכשיו יאמר כעורה היא ויתחזקו במאמר נתנה ראש ונשובה מצרימה כי הוא מקום שאהבו להם כנזכר והראה חכמתו שהעצה הנכונה לפי דרכם להסכים עמהם ולשלוח המרגלי' כי אף על פי שגלוי וידוע לפניו את כל אשר יעשו הנה על כל פנים ידעו מפיהם כי טובה הארץ מאד מאד. אמנם שאר הענינים שאמרו אינם מענין השליחות ולא היה לתת לב עליהם והמאמינים בהם סייעו בעביר' ונשתתפו ברעתם וסבבו קלקלתם ופחיתותם היתה סבת עצבונם ובכיתם *וקבעו בכיה וכו', בזה רוצה הרב לבאר מאמר המדרש ילקוט שלח "אתם בכיתם בכיה על חנם אני אקבע לכם בכיה לדורות, ומן אותה שעה נגזר' גזירה על בהמ"ק ליחרב ושיגלו ישראל וכו'" כי הכוונה שע"י שהראו במעשה מרגלים זה, כי מואסים הם בחיי הגבלה, כי אם חפצים תמיד לרדוף אחרי הנאות המותריות, מזה נסובה להם כל הרעות אשר קרו אותם מאז והלאה עד סוף כל הדורות, ובזה הולך הרב ז"ל ומבאר כמה פסוקים בתילים מזמור פ'. וקבעו בכיה לכל ישראל לדורותם כי מיאוס הארץ ההיא כפי מה שתארנוה הוא הענין אשר עמד עלינו לכלותנו בכל הדורו' בעבורו גלינו מעל ארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו והיינו חרפה לשכנינו ולעג וקלס לסביבותנו ואין שום מבא לשוב אל שלמותנו כי אם בשובה אלינו בהשלמת הגבלותיה המותני' בה כמו שעל זה בקש המשורר אחר שהתאונן על חרבן הארץ והבית במזמור אלהים באו גוים בנחלתך סמך אליו. רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף יושב הכרובי' הופיעה (תלים פ'). ראה שזכר בפסוק ג' תארים כנגד הג' ענינים שזכרנו כי על כן הזכיר תמיד בזה המזמור ג' שמות כנגדם. כי האלהים הוא הרועה בעניני המזונות והפרנסה ועל דרך שאמר האלהי' הרועה אותי וגו' (בראשית מ״ח:ט״ו) ותרגום דזן יתי. וצבאות כנגד מה שאמר נוהג כצאן יוסף כי בו ינהג צבאותיו וצאן מרעיתו בנאות השלום וטוב המצב בכל עניניהם. וה' הוא יושב הכרובים אשר לבדו חלק הנפש השכלי ודרך השגתה בו הוא מצד שהוא יושב הכרובים כמו שבא במקומם שער מ"ח. והכוונה שכל אלו הטובות נמצאו אתם מוגבלות ממנו ית' בשבתם על אדמתם ובהעלותם יסעו והיה מבקש עליהם שישיבו לקדמותן והתחיל מבני אפרים ובנימין ומנשה והם כלל הי' שבטים הנקראים על שם יוסף כי הם אשר התחילו בקלקל' והגלו בראש גולים. והוא אומרו לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך כלומר עוררה להם את גבורתך ואל נא תעזוב אותנו. ולפי שהם היו בלתי מוגבלים בעניני מזונותיהם כמו שאמר הוי עטרת גאות שכורי אפרים (ישעיהו כ״ח:ג׳) אתיו אקחה יין (שם נ"ו) השותים במזרקי יין (עמוס ו׳:ו׳) פרות הבשן האומרות לאדוניהם הביאה ונשתה (שם ד') ורבים כמו אלה. לכן זכר עליהם התואר המורה על הגבלת הרשעים לבד ואמר אלהים השיבנו והאר פניך ונושע'. ואחר שזכר זה בקש בייחוד על גלות יהודה וחלק דבריו לשתי בקשות האחת על גלות הראשון אשר גלו לבבל אשר היה לרוע סדרם בכל הנהנותיהם כמו שאמר הנביא עליהם מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי יגו'. איש מרעהו השמרו וגו'. (ירמיהו ט׳:א׳) וכל הפרש' כלה ואחריה רעותיה מובאות לה וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו נבלעו מן היין תעו מן השכר (ישעיהו כ״ח:ז׳) כמו שזכר ישעיה ע"ה. לכן הזכיר עונשם באלו השני ענינים כנגד האחד אמר האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש. וכנגד השני תשימנו מדון לשכיננו וגו'. וזה כי הם לקחו מיד ה' מעין חטאתם כי הם קלקלו את סדרם בחייהם בעניני ספוקם המותרין ואחר אכלו לחם צר ומים לחץ וגם יען שקלקלו חייהם המדיניית בעודם בשלותם השליכם אל ארץ אחרת מקום צר אשר הם עצמם איש לאחיו ואיש לרעהו יהיו בעלי ריב ומצה עד שהאויבים אשר הם בתוכם ילעגו לקולם בריבם יחד. ולפי צורכם אל שני אלו הענינים בהגבלתם זכר שני השמות בבקשה על תשובתם ואמר אלהים צבאות השיבנו והאר וגו'. והנה הבקש' השנית היתה על זה הגלות הארוך אשר אנו בקרבו אשר בו גלינו גלות שלימה מהארץ הטוב' ובו נחרב הבית ושמם לגמרי ובטלה העבוד' מכל וכל מה שלא היה כן בגלות הראשון ונזה אמר גפן ממצרים תסיע וגו'. פנית לפניה וגו'. כסו הרים צלה וגו'. תשלח קציריה עד ים וגו'. למה פרצת וגו'. יכרסמנ' וגו'. אלהים צבאות שוב נא הבט משמים וראה ופקוד גפן זאת וכנה אשר נטעה ימינך וגו'. בקש שהגפן הזאת אשר כן נטעה בראשונ' ועשתה והצליח' עד השיעור ההוא ולבסוף לסבת פרצת גדריה והגבולותיה ארוה כל עוברי דרך יכרסמנ' חזיר מיער שיפקוד עליה להשיבה לקדמות' ופירש שהפקיד' ההיא בלתי אפשרית מבלתי שיפקוד על כנה שנטעה ימינו והיא הארץ הטובה אשר היה המושב המיוחד לה כדבר שיושב על כנו ואמר ועל בן אמצת לך כמו בן פורת יוסף (בראשית מ״ט:כ״ב) ועל דרך שאמר יפה נוף משוש כל הארץ (תהילים מ״ח:ג׳) אשר היא עתה שרופה באש כסוחה מגערת פניך יאבדו השורפים והמכריתים אותה והשלמת זה תהיה כשתהי' ידך על איש ימינך והוא מלך המשיח שנאמר עליו שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגלך (שם ק"י.). והוא בן אדם שאמצת אותו לשלוח אותו לקחת אותה מידם ולהשיבה אותנו באופן שנשוב על משפטינו ונתיישב על מתכונתנו ולא נסוג ממך תחיינו ובשמך נקרא. ועל ג' הענינים אלו התלוייה בארץ זכר השלש שמות אשר הזכיר ראשונה וסיים ה' אלהים צבאות השיבנו והאר פניך ונושעה כי לא תקווה השבתה אלינו ולא חזרתנו אל אלו השלמיות ההכרחיים להצלחתנו כי אם על ידך הגדול' והחזק' שתחזק ותגלה ותראה עלינו וכמ"ש השיבנו יי' אליך ונשוב' וגו' (איכה ה׳:כ״א). ובמדרש (במדבר רבה פט"ז) אמר להם הקב"ה לישראל בעולם הזה על ידי שלוחי בשר ודם נגזר עליהם שלא תכנסו לארץ אבל לעתיד לבא אני אשלח מלאך מלפני לפנות לכם הדרך שנאמר הנה אנכי שולח מלאכי ופנה דרך לפני ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא אמר ה' צבאות (מלאכי ג׳:א׳) וזה כי בהמול לבב האנשים ימאסו שלוח החיים הבלתי מוגבלים ויבחרו בחיים המאושרים האלהיים וזה מה שיושפע מאתו מלאך הברית אשר יחפצו בו ועל ידי כן ישוב הכל למקומו וכבוד יי' עליהם יזרח לפנות בקר לאיתנו. ואחר שהקדמנו זה נבוא אל הביאור בזכרון הספיקות תחלה.
שאל רבBookmarkShareCopy