אִ֣ישׁ רֵ֭עִים לְהִתְרֹעֵ֑עַ וְיֵ֥שׁ אֹ֝הֵ֗ב דָּבֵ֥ק מֵאָֽח׃
חובות הלבבות
וּמִפְּנֵי זֶה סְמָכוֹ הַנָּבִיא ע״ה בְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה לַיִּחוּד בְּאָמְרוֹ (דברים ו) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד וְאָהַבְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ וְגוֹ׳ וְזֵרֵז עָלָיו וְהֵשִׁיב אוֹתוֹ בְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה הַרְבֵּה כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם ל) לְאַהֲבָה אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ. וְטַעַם הַדְּבִיקָה הָאַהֲבָה הַנֶּאֱמָנָה וְהַלֵּב הַשָּׁלֵם בָּהּ כמ״ש (משלי יח) וְיֵשׁ אֹהֵב דָּבֵק מֵאָח.
באר הגולה
וכאשר התבאר לך אלו ג' כתות, הנה תדע בכל מקום אשר הזכירו משפט הגוי ומעשהו, כאילו אמרו בפירוש החלק אשר אינו עובד הסבה הראשונה, רק הם לקחו לעצמם לעבוד מה שירצו, בחשבם כי זהו הצלחתם. ולפיכך מה שאמרו במשפטי הגוים (-בפר"ק-) [בפרק רביעי] דבבא קמא (לז:) שור של ישראל שנגח שור של נכרי, בין תם בין מועד פטור. 'נכרי' האמור כאן הוא החלק הג'. והנה אותם* שהם עובדים אל השם יתברך, יש להם שיתוף וחבור יחד במה שיש להם אל אחד, הוא הסבה הראשונה, המקשר אותם, ומאחד אותם. אך אותם שהם עובדים זולתו יתברך, הם נבראים* נבדלים מן כל הנבראים אשר נבראו לעבודתו. ולכך ראוי מצד זה לפטור שלא יחייב בהיזק הבהמה לבהמה שלהם, כי אין ראוי שיהיה האדם חייב על שמירת הבהמה שלו, כי דבר זה שישמור בהמתו שלא יזיק לאחר, הוא דבר חדוש בתורה. כי לפי הדעת והסברא על הניזק לשמור עצמו מן ההיזק. ואם אי אפשר לו שלא תהיה* בהמתו יוצאת לשדה לרעות, גם המזיק איך לא תצא בהמתו לרעות. וגם עתה, אין מי שדן על פי הנימוס כאשר שור של אחד נגח לשור אחר שחייב לשלם. והתורה חייבה לשלם למי שיש לו עמו חבור וריעות. כי מאחר שיש לו עמו ריעות, אין ראוי שיבא היזק מזה לזה, אף על ידי ממונו, שדבר זה היפך הריעות והחבור. ולפיכך אמרה תורה (שמות כא, לה) "וכי יגף שור איש את שור רעהו", כי לשון ריעות מלשון התחברות, כמו (משלי יח, כד) "איש ריעים להתרועע", וכיוצא בו הרבה. ומפני שיש להם חבור ביחד, לא יבא היזק מזה לזה, ולפיכך ישלם ההיזק שעשה לו ממונו. אבל מי שלקח את עצמו לצד אחר, שאינו עובד מי שברא הכל, רק עובד זולתו, שנקרא בלשון 'נכרי', אין לו ריעות כלל עמו, ולא הזהירה התורה לשלם. שהמשפט הזה בעצמו הוא הרחקה מן ההיזק, שישמור האדם את ממונו שלא יזיק ממון אחר, כי על הניזק להרחיק עצמו.