משלי י:ה מחשבת ישראל: עקידת יצחק

ועתה אחר שנתבאר מה שהנחנו מקנותינו איש כשרון מעשיו במלחמת חובה ונצוח ולא באופן אחר: הנה הנמשך הוא מבואר והוא מה שחוייב שהתור' האלהית תכין ותזמין לפנינו כלי זיין בהם עולם ונושע והנה הנם ערוכות לה בפרשה הזאת בלי ספק. וזה כי אחרי שהשלימ' ענין פקודת הלוים וסדר יישובן למקוצעות המשכן וסדר דגלי השבטי' לארבעת רבעיו אשר הוא ענין השער הקודם ואחר אשר צוה על הוצאת כל צרוע וכל זב וכל טמא נפש ממחניהם אשר הוא מצורף אליו נעתק' אל ענין המלחמה והנצוח הזה וסדר' ראשונה ענין הנצוחי' בה הנשמעי' אל הטענות המסודרות מהשכל בהשמעות הרצון אם בענין חמדת הממון כמ"ש איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בה' ואשמ' הנפש ההיא והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו (במדבר ה׳:ו׳-ז׳) כי אחר שלא עמד על נפשו ביום קרב יעמוד עליה אחרי שחטא ויתקן כל מה שאפשר בהשבת הגזיל' ואיל הכפורים אשר יכפר בו עליו כמו שיבא ואם בענין התאוות הבשריות אשר הוא עוות שלא יוכל לתקון כהולדת הממזרים אמנם נתנה סדר נכון אלהי להוציא האש' הנחשדת מידי ספק לפרסם זכותה אם היא נקייה או פורענות' אם היא נטמא' כמו שיבא. הנה אחרי כן גלתה אזן אנשיה והודיעם כי הסבה אשר אליה נפלו אלו והדומים להם חללים במלחמ' הזאת הית' כאשר לא ידעו ללכת אל עיר הנצוח אשר זכרנו ראשונ' ולא למדו מלאכת הפרישות להלחם עם השונא להפילו לפניהם. ועין נואף וגו'. כי מהידוע שהגדול' שבתחבולות אשר בהם ינצחו את האויב היא ללחוץ אותו בהיתר לו דברי חמודותיו ולהפיל לו כל עץ טוב ולהכאיב כל חלקה טובה ולמעט ספוק מזונותיו כמו שיבא בכתוב רמז זה באומרו כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפש' וגו'. ואמר בסוף רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה עד רדתה (דברים כ׳:כ׳) כי באמת על העיר הזאת ידבר כמו שיתבאר במקומו ב"ה: וזה הענין בעצמו הוא צורך הצומות והפרישות מהדברים המענגים וההנזר מהמאכלים והמשקים המותריים כמו שנהגו בזה החסידים אנשי השם ואשר אמרו עליו כל היושב בתענית נקרא קדוש (תענית יא) אשר להורות עליו סמך הנה פרשת הנזיר ואמר איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' מיין ושכר יזיר וגו'. למדה התורה דרך הנצוח במלחמה הזאת ונתנ' בידנו חרב וחנית וכידון להרוג את האויב או להחליש כחו ולהתישו כדי שלא יקום במשפט אשר אמרנו ראשונ' ולא יעמוד על דעתו אלא שישמע אל עצת השכל ומשפטו אשר עי"כ תוושע העיר. והוא ענין מציאות הנדרים ותועלתם כמ"ש נדרים סייג לפרישות (אבות פ"ג) וזה כי כמו שהאיש הפקח הרואה בזמן הקציר התבואה בזול יכין אז לחמו ומאכלו לצורך הזמן אשר יפוחד שלא ימצא בו כמ"ש אוגר בקיץ בן משכיל (משלי י׳:ה׳) ומי שאינו עושה כן הוא פחות בטבעו מהנמלה כן האיש הנלבב חוייב לשום עיניו על דרכיו וכשירגיש בעצמו שאז לבבו שלם עמו ודעתו קרוב' אל אלהיו והוא מכיר במעשיו שאינם נאותי' לפניו והוא עומד ומתכוין על תיקונם אל יבטח בעצמו כי כן יהי' לו תמיד אבל יחשד בעיניו שמא למחר ישנה טעמו ולבבו לא כן עמו וכמ"ש האל ית' מי יתן והי' לבבם זה להם לירא' אותי ולשמור מצותי כל הימים (דברים ה׳:כ״ו) ויתאבל על עצמו להביאו בכפל רסן נדר או שבועת האלהי' להתנהג על פי הסדר אשר ירא' אליו חיובו בעת ובעונ' ההיא שהיא שעת הכושר אליו והוא עצמו מה שהיישירתנו התור' האלהית באומר' אשר יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' אשר על ההישר' הזאת אמר דוד נר לרגלי דברך ואור וגו'. נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך (תהילים קי״ט:ק״ה-ק״ו) והתועלות הנמשכים בזה ביארם בכתובי' הנמשכי' כמו שביארתים בפ' תצוה שער נ"א. ואל ההיישרה הזאת כוונו חז"ל באמרם המאמר ההוא שזכרנו ראשונ' למה נסמכ' פרשת נזיר לפרש' סוטה וכו'. וזה שא"א לרואה סוטה בקלקולה שלא יפחד ולא ירך לבבו על חטאתיו הנסתרות והצפונות עם לבבו ויאמר או מי יחי' משומו אל עין השקפתו עלי להפרע ממני בסתר או בגלוי כמו שעשה באשה הזאת אשר נתפרסם נוולה לעיני השמש הזאת ואינו מזרע אנשים מי שלא יהי' אז בשעת הכושר ולזה הית' העצה היעוצה שלא יעבור העת ההיא מבלי שיכין בה הצורך ההכרחי אליו לתקון נפשו אבל שמיד יפרוש עצמו מן היין כי אחר שרא' הנזק ההוא מתגבורת כחות התאוה וסייעתם הנה ראוי לשית אל לבו ולקחת מוסר להזיר עצמו מן היין ודוגמתו ולהתרחק מכל הדברים המותריים להעמיד עצמו על הכרחי כדי להתיש ולהחליש כח הצורר שלא יקום במשפטו ולא ירשיע בהשפטו כי הפורש עצמו מן היין ההווה יזכה אל היין המשומר בענביו בסעודת לויתן אשר כתבנו באיסור המאכלות שער ס' עיין עליו והוא עצמו כוונת מי שאמר כל היושב בתענית נקרא קדוש. וכמו שביארו אחר כך התם בדמסאב נפשיה כמו שביארנו המאמרים ההם בפרשת קדושים שער ס"ה. אמנם התחבולה הגדולה הזאת הוא מיוסדת על מה שאמרו בריש גמרא מציעא (ה:) אף על גב דחשיד אינש אממונא לא חשיד אשבועתא שחזקה היא על כל אדם שבכל דבר של פרישות אשר ידור כן יעשה. ואחר שהקדמנו זה נבא אל ביאור אלו השלשה פרשיות רצוני פרשת מעילה. ופרשת סוטה. ופרשת נזיר. בשנתעורר תחלה אל הספיקות הנופלות בהן כמנהג:

אמנה יותר זה הספק כשנשים לב על מנהג התורה האלהית בכל מה שהטילה מצוות הזכרון בכל אלו הדברים הלמודיים כי הנה היא לא צותה בדבר של זכירה שלא צותה לעשות מעשה בו תקשר הזכירה ההיא ותתחייב לעלות לפניו דבקה עם המעשה כמו שהיה הענין בחדוש העולם שהפקידו אצל שמירת השבת יום אחד בשבוע כי כל מי שישנו בשמיר' ישנו בזכירה (ברכות כ':) והקרע הטבע ע"י חג הפסח בחדש האביב כמ"ש (שמות י"ג) שמור את חדש האביב כי בו יצאת ממצרים. ויחוד השם יתעלה על ידי התפילין שנא' (דברים ט״ז:א׳) והיו לזכרון בין עיניך. וכלל המצות ע"י הציצית שנאמר (במדבר ט״ו:ל״ט) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות י"י. וכן נהגו אנשי כנסת הגדולה בענין הנס ההוא הגדול שנעשה בימי מרדכי ואסתר אמרו (אסתר ט') והימים האלה נזכרים ונעשים. וימי חנוכה וזולתם. והנה לפי שלא ראתה החכמה האלהית לציין יום נועד לזכרון מלחמת עמלק רשם וקבע זכרונו בעוצם שנאתו ורוע כוונתו כמו שאמר (דברים כ״ה:י״ז) זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' על הדרך שפירשנו בשער מ"ב. וסוף סוף חתם באומרו (שם) לא תשכח כי ראה שהוא מעותד אל השכחה לפי שלא נקשר במעשה מה. וכבר באו חכמינו וקבעו מעשה לזה ע"י זכירת מעשה המן (מגילה ז'.). ראה כי נתן לפנינו דרך נכון וישר בו יגבר אדם על כחותיו הטבעיות להכניסם במסירת הברית במה שלמדנו שהדבר המועיל שאנו צריכין זכרונו ראוי ומחוייב לנו לעזרו ולסמכו בכל מה שבידנו לעשותו מהתחבולות הראויות עד שלא יחסר מזוגו ותועלותיו. וכבר המציאו חכמי האומות תחבולת הזכרון לענין זה כמו שאנו עתידין לזכור אותו בפרשת שמע שער צ' בעזרת האל. ומעתה אם לא עשה כן הנה הוא נתפש ונענש עליו כמי שלא שמר שבת או ביטל את הפסח או מצות תפילין או ציצית או אי זו מצוה אשר נתלה בו הזכרון ההוא כי הדברים האלה לא תפול עליהם השכחה ולא יעזבו מפניה כי אם מפני הסירוב ובזיון המצוה. כן כל איש אשר הוטל עליו לעשות דבר ולא הציב לו ציונין עליו כאלו כתבים בספר זכרונותיו הנה הוא באמת פושע בו וחייב ליתן עליו את הדין אם שכחו. וכבר החטיא עצמו שר המשקים (בראשית מ׳:ב׳) במה שלא זכר את יוסף וישכחהו ואמר אחר כך (שם מ"א) את חטאי אני מזכיר היום כי אחד מהחטאים שזכר אז בלבו היה זה בלי ספק ולשון רבים דוקא כמו שפירשנו שם. ועתה ראה כמה היה משתדל דוד ע"ה להעלות המצות האלהיית והלמודיות במדרגת הפעולות המדותיות והטבעיות שלא תפול עליהם צד שכחה ושם אותו לפנינו למופת וראיה כמו שלקחו גם הוא מדרכי התורה האלהיות כאשר אמרנו והוא באות הנ"ון מהאלפא ביתא. אמר נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי (תהלים קי"ט.) אמר כי לא לבד תאיר התורה האלהית המקום אשר תדרוך כף רגלו. אבל כל הנתיב אשר ילך בו עד יגיע אל מקום חפצו. והכוונה שהיא תישיר אל הכרת התכלית הטוב ותוליכהו אצלו. וזה מה שהיא נותנת לפניו התחבולה ההיא שזכרנו אשר בה נלמוד לעשות מהענינים הלימודיים פעולות מדותיות או טבעיות ואמר כי כשהיה קורא בתורה ורואה או זוכר דבר שנכשל בו או שנשכח ממנו מיד היה שוקד עליו נשבע עליו לקיימו ולשמור אותו כמו שאמרו (אבות פ"ג) נדרים סייג לפרישות. ולזה אמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך (שם) כי הוא נשבע ומקיים לשמור המצות והמשפטים על לבו תמיד באופן שלא תפול בהם השכחה כי אחר שקבל עליו בנדר או שבועה הרי הוא מוכרח ולא יעבור וכמו שאמרו (ב"מ ה':) דחשיד איניש אממונא ולא חשיד אשבועתא. וזה הדבר אשר ראו כל אדם לעשותו ולזרז עצמו בו כאשר ירגיש בלבו רצון טוב אל הדברים הטובים ויחשיד את עצמו כי לא יהיה כזה ליום מחר כדרך שהוא עושה בספוק ביתו כי יקח אותו בהמצאו וכמ"ש (משלי י') אוגר בקיץ בן משכיל ועל זה האופן הנדרי' והשבועות הם מדרך הצדיקים אשר נגע אלהים בלבם רוח דעת ויראת ה' ואין ספק כי כאשר ירגיש האדם בעצמו שהוא מצטער במעשה הטוב ההוא שקבל על עצמו בתורת שבועה אז ראוי לו לשמוח בו ולהתחזק עליו כי ידע שתחבולותו מועילה לו. משל ללקיחת רפואה משלשלת שאם ירגיש ערעור במעיו וצד חלחול אז ישמח בה כי עשתה את אשר חפץ ותצליח את אשר שלחה. לזה אמר (תהלים קי"ט) נעניתי עד מאד ה' חייני כדברך. ירצה אני כבר הרגשתי בעצמי ענוי הגוף בלקיח' זה הדרך על זה האופן והוא אות גדול לרוע המזג ועוצם החולי בקלקול התכונות לזה החלימני והחייני כמו שאמרת בתורתך על זה הענין עצמו (דברים ל׳:ט״ו) ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו' וכמו שאמרו (ילקוט בראשית רמז י"ד) שאם ימות יחיה וכו' וענין החיות הזה הוא שיאותו לו המעשי' הלמודיים האלה כשעור שיחיה בהם תמיד כמו שהוא בפעולו' המדותיות ויתר המעשים האנושיי' אשר לא יסורו ממנו. ולפי שבקרוב האיש אל הטוב והנאות על זה הדרך אם היה תחלתו באונס כבר יהיה סופו ברצון ובחפץ שלם לזה סמך (תהלים שם) נדבות פי רצה נא ה' ומשפטיך למדני. לומר שכבר יבא בתורת אהבה ונדבה לא לבד לשמור משפטי צדקו כמו שאמר מתחלה גם לבקש עוד למוד משפטים אחרים אלהיים לשמור ולעשות אותם עד אשר מזה יבא למאוס עסקי העולם כדי שיהא לו פנאי להתעסק בהם כמו שאמר (שם) נפשי בכפי תמיד ותורתך לא שכחתי שכבר הגיע אל שיעור האהבה והתשוקה אל הלמודים ההם כי אפילו היו רודפים אותו אויביו ורואה נפשו בסכנה עצומ' תמיד לא יסירם מלבו באופן תפול עליהם שכחה כלל. ומזה קל וחומר ליתר הטרדות אשר למטה מזאת ולכל האנשים שאפי' יצערך האדם למעשה ידיו ותהיה נפשו תלויה ביגיע כפיו חוייב לקבוע עתים לשמוע בלמודים. וכמו שאמרו (ברכות ל"ב.) על החסידים הראשוני' אשר כן עשו מתוך שהיו חסידים תורתן משתמר' ומלאכתן מתברכת. והנה בזה כבר יהיה עומד בפני כל הרוחות הקשות והרעות המטרידות ולא יזיזו אותו ממקומו והוא אומרו (תהלים שם) נתנו רשעים פח לי מפקודיך לא תעיתי כי הנה הרשעים האלו אשר טמנו פח ליד מעגל הם המחשבות הרעות והדמויים הכוזבים אשר אליהם אמר במקומו' אחרים (שם) טפלו עלי שקר זדים וכו'. (שם כ"ד) כי קמו בי עדי שקר וגו'. וזולתם כמו שנתבאר במבוא השערים. כי המזדרז בדברי התורה ושוקד על למודה על זה השיעור לא יספיקו דמויים משקרים וילדי נכרים להתעותו מפקודיו בשום צד. והנה כאשר הגיע אל זאת המדרגה מן השלמות כבר הגיע למה שכוון בו מהיות לו אלו הלמודים אחוזת נחלה כפעולות המדותיות או הטבעיות הקיימות ואמר (שם קי"ט) נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה. יאמר שכבר היו לו לירושה ולנחלה שהוא הקנין היותר חזק שבקניני' שאין עליו שום טענה. וכמו שאמר (דברים ל״ג:ד׳) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב שאין להם לומר אלא מצבתי וירשתי. ונתן האות והמופת על זה באומרו (תהלים שם) כי ששון לבי המה כי הוא האות החזק בקנינים כמו שאמר החכם בשני מהשני מספר המדות ראוי לשום אות בקנינים בבוא הנאה או עצב בפעולות כי אמנם הפורש מהתאוות הגשמיות ועם זה שמח הוא ישר. ואם יתעצב הוא עקש לב: וכבר נתבאר כי זהו האות במעלות כלם. וזהו מה שנאמר (ד"ה א' כ"ט) וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לה'. וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה כמו שיתבאר זה יפה אצל נתון תתן לו ולא ירע לבבך וגו' שער צ"ד ב"ה. סוף דבר אמר שכבר הגיע לו מהם ששון ושמחה תחת מה שהיה מגיעו ראשונה מהצער והענוי הנה שנהפך לו הענין מרע לטוב בכח השתדלותו. ומעתה כבר יהיו לו אלו הענינים הלמודיים בשיעור שתהיה לו נטייה טבעית ליותר זרים מהם. ולזה אמר (תהלים שם) נטיתי לבי לעשות חקיך לעולם עקב וזה שעם שהוא קשה לאדם לעשות מעשי' אשר אינו יורד לסוף דעתם ותכליתם ואם יעשם יעשה אותם לתקות שכרם. כמו שאמר (שם) הורני ה' דרך חקיך ואצרנה עקב הבינני ואצרה תורתך ואשמרנה בכל לב יאמר כי החקי' לא יעשם מלבו אלא עקב שכרם אמנם ששאר המצות יבינם ויצרם בכל לב לפי שישכיל תועלתן מצד עצמם. ועת' אמר שכבר נטה לבו לעשות החקים בנטיה והכרע טבעית לביית עם שלעולם עקב כלומר עם שעדיין לא הוספתי בהם ידיע' על מה שידעתי עד הנה. ולעול' יש להאמין כי יש תקוה לאחרית'. או שירצה אע"פ שאני עושה אותם במה שחשקה נפשי בהם להיות מצווין מאתך כמו שאמרנו איני מסתלק לעולם מהשכר הכרוך להם בעקבם והוא נכון: