שִׂפְתֵ֣י צַ֭דִּיק יִרְע֣וּ רַבִּ֑ים וֶֽ֝אֱוִילִ֗ים בַּחֲסַר־לֵ֥ב יָמֽוּתוּ׃
האמונות והדעות
אמר יהודה בן שאול, אמר המחבר. יתברך ויתעלה האל אלהי ישראל. המאמת דבריו, הצדיק במועדו. ואחרי כן אומר שמצאתי המון בני ישראל מאמינים, כי הבורא יתברך ויתעלה, יחיה מתיהם בעת הגאולה, ומצאתים שמפרשים כל פרשה שיש בספרים, שנראה ממנה תחיית המתים בעת הישועה כפשוטה, ועוזרים זה בדברים מקובלים כוללים פרושי המין ההוא, ומצאתי אנשים מעטים מן האומה, שאינם מודים שזה יהיה בעת הגאולה, ואומרים שזה יהיה בעת היציאה אל העולם הבא, וסומכים בזה על שבוש חלש, קצתו שמעתיו מהם, קצתו ראיתיו להם באפשר. ומפני שהיה חוב לכל צדיק שיעלה בלבו תחלה הדבר הנרצה, וידחה מעליו הדברים ההפוכים, כאשר אמר הכתוב (משלי י' ל"ב) שפתי צדיק ידעון רצון, ועליו עוד להודיע לאומה ולהקריבו להבנתם, ושישיבנה מדברי הפתאים, כמו שאמר עוד, (שם כ"א) שפתי צדיק ידעו רבים ואוילים בחסר לב ימותו, היה ראוי בעבור בקשתי הצדק, אעפ"י שלא הגעתי אליו, שאשגיח על הספר הזה ודקדוקו השגחה רבה, עד שיעלה לי תחלה הדבר המבואר בתכלית מה שאפשר. ואחר כן אכתבהו לאומתינו להיות לה מישר העזר בו על עבודת אלהינו, ועל סבל מה הוא בו מן הגלות, ונהגתי בו הדרך אשר צוה בו הבורא לצוות בסבל, באמרו (ישעיה ל"ה ג' ד') חזקו ידים רפות וברכים כושלות אמצו אמרו לנמהרי לב חזקו אל תיראו הנה אלהיכם וגו'. וכאשר הסתכלתי בזה, כדי שיתבאר לי היש על מה שסוברים ההמון מתחיית המתים בעת הגאולה טענה, ועיינתי בענין ומצאתי, שהמוצאים אשר יעלו תחלה בראשונה אשר יצאו מהם משכי הטענה על זה, ארבעה אין להם חמישי. וראיתי כל שבוש ששמעתי או חשבתי בו שיהיה טענה על האמונה הזאת, ועמדתי על שבר הכל וביטולו והפסדו, ואז התקימה האמונה הזאת בראיות, מן השלשה ענינים אשר מהם ימשכו המאמינים ראיותם. והמוצאים הארבעה אשר חקרתי עליהם לראות היש על האמונה הזאת בהם תשובה, הם מוצא הטבע והשכל והכתוב והקבלה. והחילותי מן הטבע, מפני שקדימתו קדימה עצמית. ואמרתי אולי יתחייב המנע ההודאה בתחיית המתים מפני המנע הטבע לעשות זה, מפני שאין כמו שגדלים בעלי חיים בטבע, ושבים קצתם בטבע ומתים בטבע, יחיו גם כן אחרי המות בטבע, וכאשר התבוננתי במחשבה הזאת הנחשבת, מצאתיה שאין נתלים בה כי אם האומרים בקדמות או בשניים, מפני שלא יתכן אצלם שיהיו הדברים אלא על דרך המנהגים הנהוגים הנודעים, אבל המיחדים שמאמינים שהבורא משנה מנהגי הטבע, וישימם בכל עת שירצה כאשר ירצה, אי אפשר להם להמנע מהודות בתחיית המתים מצד הטבע, שכלם מודים ששלח אליהם נביאיו ובידם אותות מלאות, וגדול מזה בראתו היסודות הראשונות לא מדבר, ויהיה באור המאמר הזה, שמי שמרחיק תחיית המתים בעת הישועה מפני שהטבע לא יעשה זה, יתחיב להרחיק לעמתו הפוך המטה תנין, והמים דם, ועמוד מי הים והקפאם, ועכוב התנועה והגדולה המזרחי' עד שארך בה עמידת השמש על הארץ, ושאר האותות הבהירות אשר זכרו הספרים שהבורא עשאם על ידי נביאיו, עד שיכחש האומר זה בכל הנסים, ויתחייב עוד להרחיק בריאת דבר לא מדבר, עד שיכפור בבורא ויצא מכלל המאמיני'. ותחיית המתים אצל העיון השלם, יותר קל ויותר קרוב מבריאת דבר לא מדבר. וכבר התבאר כי מי שיודה שהבורא התחיל הנמצאות לא מדבר, ואמץ נביאיו באותות מלאות, לא יוכל להרחיק תחיית המתים, ולא להתלות לטעון בטבע, כל שכן עם הודאתו שהאשה השונמית החיה הבורא בנה בעולם הזה, כמו שאין ספק בזה אצל עמנו. ועוד שניתי החקירה הזאת ואמרתי, אולי יהיה השער הזה אשר אנחנו מדברים בו מן הדברים ההבליי', אשר לא יכשר להאמי' שתפול היכולת עליהם, כמו השבת אתמול ושום החמש יותר מן העשרה, והיה אפני העברת זה על לבי שאמרתי כשהגוף החי אחר מותו כבר נמקו החלקים אשר היו בו מן היסודות הארבעה אשר הגיע כל חלק מהם ליסודו השרשי ונמזג בו, ואחר כן התחברו חלקים מן היסודות ההם והתרכב מהם גוף שני, ואחר כן נמקו במותו ושבו אל מוצאיהם, ואחר כן התחברו פעם שלישית והתרכב מהם גוף אחר, ואחר כן נמקו במותו, איך יהיה הראשון על שלמותו והשני על שלמותו, והשלישי על שלמותו, וחלקי כל אחד מהם כבר נכנסו באחר בעת שהתרכב, וכאשר זקקתי הרעיון והעלותי מיץ ההכרה, מצאתי זאת הסברא המתעה שאיננה אמת. והוא שיסודות הגוף כאשר נמקו, והגיע כל אחד מהם אל מוצאו מחם וקר ולח ויבש. אלו לא היה במוצא השרשי מה שיתרכב ממנו גוף שני כי אם מה שנתק מן הגוף הראשון, לא היה אפשר שיברא שני אלא על אחד משני פנים. אם שיהיו חלקיו חלקי הראשון, או שיברא בריאה. ועל שני הפנים יחדיו, יבטל שנות הגופים אחר שנמקו. אך מפני שהיו המוצאים יותר גדולים מחלקי כל המורכבים כפלים רבים אשר לא יספרו מרוב, כי החכמים יודעים שהאויר אשר בין הארץ ובין תחלת חלק מן השמים, כמו כל הארץ כלה ועפרה והריה וימיה וצמחיה ובעלי חיים שבה, אלף פעם ותשעה ושמונים פעם, מפני שהוא מוכה שלשה ושלשים בשלשה ושלשים. וכיון שהדבר כן, על הרחב הזה יכול בורא הגוף השני לשום חלקיו חלקים מן היסודות אשר לא שמש בם בגוף הראשון, וכי ירכיב השלישי מחלקים לא היו נמזגים בשני, וכן יחבר הרביעי מחלקים לא התערבו בשלישי, מפני רחב עולמי היסודות ומוצאיהם, ויעזוב נמקי הגוף הראשון והשני והשלישי, ומה שאחריהם בעצמם, לא ישמש להם בחבורים העתידים, עד שיהיו מוכנים לחבר מהם חלקי כל גוף וישיבהו בעת שירצה. ומה שמקל את זה עוד ומקרב, כי המחויים בחמשת אלפים שנה, אינם על דרך הקירוב כי אם חמשים כת מבני אדם, ואין שיעורם כלם חלק אחד מחלקי הארץ. ואם ישאל שואל על מי שאכלוהו החיות איך יחוייה והוא כבר נשתנה אל גופות אחרים? נשיב כי האומר המאמר הזה אומר, כי הגופים הנאכלים הם כלים ומשתנים אל הגופים אשר נכנסו עליהם. וראוי שנשיבהו אל שני הדברים יחד, בשרש אשר אנחנו קהל המיחדים מאמינים בו ונדעהו, כי אין לגוף מן הברואים לכלות גוף אחד בשום ענין אפילו אם ישרפהו באש לא יוכל לכלותו לעולם, כי לא יוכל לכלות הדברים עד שישובו לא דבר, כי אם מי שבראם לא מדבר, ושמם נמצאים; אבל כל הברואים אינו יכולים כי אם להפריד חלקי הגוף בלבד, עד שהאש כשהיא בוערת בגוף מן הגופים אין דרכה כי אם להפריד אבריו, וישוב החום אשר בו אל מוצא האש, והלחות והקור אל מוצאיהם, ותשאר העפרורית אפר, מבלתי שיכלה מחלקי היסודות. וכאשר תעשה האש הנראית לעין, כן תעשה האש אשר בבעלי חיים בדבר הנאכל. וכאשר יאכל החי תפוח על דרך הדמיון יפרדו חלקיו, וינגב האויר מחלקיו מה שדרכו לנגב מחלקי התפוח תמיד, ומה שאלו לא מצא לנגב מחלקי התפוח, היה מנגב כמוהו הגוף החי ההוא תמיד, עד שלא ישאר בו כי אם העפרורית בלבד. וכמו שהמאמר בתפוח הנאכל, כן המאמר באדם הנאכל, כי האויר מנגב החלקים אשר משלשה היסודות מגוף החי אשר אכלו, וישאר החלק העפרי ויורד למטה, ואין הפרש ביניהם, אלא שהחלקים אשר שבו אל האויר מן התפוח הנאכל כבר, התערבו ביסודות השרשיים, והחלקים אשר עלו אל האויר מגוף האדם הנאכל, הם שמורים בלתי מתערבים ביסודות השרשיים להיותם מוכנים לעת הפקידה כאשר הקדמנו. וכאשר העברתי הדברים האלה על לבי, סרו מעלי הספקות ההם, והתאמצה אמונתי בדעת הזה והחזקתי בו, ואמרתי ישתבח היכול על כל דבר:
עקידת יצחק
והספר הה' תחלתו היתה תוכח' על מדה פחותה זו כמו שתרגום אנקלוס (א) בין פארן ובין תופל דאתפלו על מנא וכן אמר להם (שם) ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו ממצרים וגו'. ונוסף על זה שכבר הושם דבר זה עקר מהעקרים שצוה להכריז עליהם בהר גריזים ובהר עיבל באומרו ארור מכה רעהו בסתר ואמר כל העם אמן. (שם כ"ז) ומהידוע שאין הכאה שתהיה בסתר ובהעלם המוכה זולתי הלשון הרע כמו שאמר (ירמי' י"ח) לכו ונכהו בלשון והוא אשר ראוי להחרים עליה כי לא נתנה לעונש אחר. ומזה הטעם החרים דוד לדואג ואמר (תלים נ"ב) גם אל יתצך לנצח יחתך וגו'. והנה הוא מבואר שהמט' אזנו לשמוע אלו העניינים כלם אשר באלו החומשים הוא מקיים את חמשתן. ואשר לא שת לבו אל דבריהם הוא עובר על כלם כמו שאמר ר' יהושע בן לוי שהמוציא שם רע הוא עובר על חמשה חומשי תורה כי המצורע והמוציא שם רע הם לשונות קרובים וכאלו הם אחדים לומר שהמוציא שם רע ראוי לו להיות מצורע ומשוקץ ונתעב בעיני אלהים ואדם להחליפו הדבור שנתן לו להפיק בו מרגליות בעניינים שכליים ומדותיים כמו שאמר (משלי י') בשפתי נבון תמצא חכמה (שם ט"ו) שפתי חכמים יזרו דעת (שם י"ו) לב חכם ישכיל פיהו (שם י"ב) מפרי איש ישבע טוב (שם י') שפתי צדיק ירעו רבים. בכלי משחית לנפץ ולכלות הנגשים אליו כל הקרב הקרב כמו שאמר (שם י"א) בפה חנף ישחית רעהו. והוא עצמו לא ינצל מידו כמו שאמר (שם י"ח) פי כסיל מחתה לו כי הוא יפול לסבתה במהמורות בל יקום וכמו שאמר (שם כ"ב) שוחה עמוק' פי זרות זעום ה' יפול שם. כי הפה המשמשת בעבודות זרות לה כאלו שלא כוונו במציאות' היא שוחה עמוקה מאד לא יפול בה רק אשר זעם ה' ביום חרון אפו עליו להשמין את לבו ולהכביד אזניו ולעור עיניו פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין את כל דברי התוכחות הבאות בתורה על הדרך שזכרנו בחמשה חומשים גם בנביאים גם בכתובים גם בנסיונות הזמנים ושומע לעצה ימלט ממנה:
האמונות והדעות
וכיון שבארתי שהמושכל והכתוב והמקובל הסכימו כלם על הרחקת הדמיון מאלהינו יתברך, אני רוצה להציע אלה המלות הגשמיות, ואומר שהם עשר. ראש באמרו (ישעיה נ"ט י"ז) וכובע ישועה בראשו. עין באמרו (דברים י"א י"ב) תמיד עיני י"י אלהיך בה. אזן באמרו (במדבר י"א י"ח) כי בכיתם באזני י"י. פה באמרו (שמות י"ז א') על פי י"י. שפה באמרו (תהלים פ"ט ל"ה) ומוצא שפתי לא אשנה. פנים באמרו (במדבר ו' כ"ה) יאר י"י פניו אליך. יד באמרו (שמות ט' ג') הנה יד י"י. לב באמרו (בראשית ח' כ"א) ויאמר י"י על לבו. מעים באמרו (ירמיה לא כ') על כן המו מעי לו. רגל באמרו (תהלים צ"ט ה') והשתחוו להדם רגליו. ואלה דברים והדומה להם ממעשה הלשון והרחבה, תפיל כל אחד מהם על ענין וסברתו במה שנמצאנו בזולת ענין הבורא, ונדע כי הלשון כן אמתתה ומנהגה, שתרחיב ותשאיל ותדמה, כאשר מרחיבה ואומרת שהשמים מדברים (שם י"ט ב') השמים מספרים כבוד אל. ושהים מדבר (ישעיה כ"ג ד') כי אמר ים מעוז הים לאמר. ושהמות מדבר (איוב כ"ח כ"ג) אבדון ומות אמרו. ושהאבן שומעת (יהושע כ"ד כ"ז) הנה האבן הזאת תהיה לנו לעדה כי היא שמעה. ושההרים מדברים (ישעיה נ"ה י"ג) ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה. ושהגבעות לובשות (תהלים ל"ה י"ג) וגיל גבעות תחגרנה, והדומה לזה, מה שלא יספר מהרה. ואם יאמר אומר: מה היתה התועלת שהרחיב הלשון זאת ההרחבה שתפיל לנו אלו הספקות, ולמה לא סמכה על מלות אמתות, והיתה מסירה מעלינו זאת הרעה? אומר: כי אלו סמכה על מלה אחת, היה השמוש בלשון מתמעט ולא היה מגיע להגיד בה על קצת המכוונות. ואלו היינו באים לספר עליו בלשון האמתי, היינו חייבים לעזוב ולהניח שומע ורואה רחום חפץ, עד אשר לא יעלה לנו כי אם הישות בלבד. וכיון שבארתי הדבר הזה, אשוב אל העשרה ההם בביאורים וענינים, ואומר: שרצו הנביאים בראש ענין ההגדלה וההעלאה, כאשר אמר בבני אדם (שם ג' ד') כבודי ומרים ראשי. ורצו בעין השגחה, כאמרו (בראשית מ"ד כ"א) ואשימה עיני עליו. ורצו בפנים הרצון והכעס, כמו שאמר (משלי ט"ז ט"ו) באור פני מלך חיים. ונאמר (ש"א א' י"ח ) ופניה לא היו לה עוד. ורצו באזן קבול הדברים, כאמרו (בראשית מ"ד י"ח) ידבר נא עבדך דבר באזני אדני. ורצו בפה ובשפה באור וצווי, כאמרו (במדבר ד' כ"ז) על פי אהרן ובניו. (משלי י' כ"א) שפתי צדיק ירעו רבים. ורצו ביד יכולת, כאמרו (ישעיה נ"ט א') הן לא קצרה יד י"י ורצו בלב חכמה, כאמרו (משלי ז' ז') נער חסר לב. ורצו במעים חנות, כאמרו (תהלים מ' ט') ותורתך בתוך מעי. ורצו ברגל הכרח, כאמרו (שם ק"י א') עד אשית אויביך. וכיון שמצאנו אלה המלות בבני אדם על זולת ההגשמה, ואחר כן אומר בקצת העתים, קל וחומר שיכשר פרושם בעניני הבורא על זולת ההגשמה. ואחר כן אומר: כי כבר מצאנו אלה המלות במוצק, ולא שיכשר שיהיה לו מאומה מן אלה האברים, והוא, שאנחנו מוצאים בלשון לארץ ולמים שתים עשרה מלות. תחלתם ראש (משלי ח' כ"ו) וראש עפרות תבל ועין באמרו (שמות י' ד') וכסה את עין הארץ. ואזן כאמרו (ישעיה א' א') והאזיני ארץ. פנים, כאמרו (במדבר י"א ל"א) על פני הארץ. ופה, כאמרו (שם ט"ז ל"ב) ותפתח הארץ את פיה. כנף כאמרו (ישעיה כ"ד ט"ז) מכנף הארץ. יד כאמרו (דניאל י' ד') על יד הנהר. שפה, כאמרו (שמות ב' ג') על שפת היאור. לב, כאמרו (שם ט"ו ח') קפאו תהומות בלב ים. טבור, כאמרו (יחזקאל ל"ח י"ב) על טבור כארץ. בטן, כאמרו (יונה ב' ג') מבטן שאול שועתי שמעת קולי. רחם, כאמרו (איוב ל"ח ח') ויסך בדלתים ים בגיחו מרחם יצא. וירך, כאמרו (ירמיה לא ח') וקבצתים מירכתי ארץ. וכאשר מצאנו הלשון שעשה אלה המלות, למה שעיד חושנו, שאין מאומה מאלה האברים, אבל הם כלם העברות, כן עשתה זה למה שהעיד לו שכלנו שאין לו מאומה מאל האברים; אבל הם כלם העברות. ואם יאמר אומר: אין הלשון עושה, אלא מה שהוא מוגשם, יתחייב שימציאנו אלה השתים עשרה בארץ ובמים, וכמו שעברו אלה המלות, עבר עוד המצטרף אליהם מהטה אזנך, פקח עיניך, שלח ידך, והדומה לזה, ועברו פעליהם המיוחסים אלים, מויראה, וישמע, וידבר, ויחשב. והדומה לזה, והיה לכל אחד מהם סברא, עד וירח י"י, אשר משמעו קשה, הוא קבול, כאמרו (איוב י"ד ט') מריח מים יפרח, כפי מה שמסכים למושכל ולכתוב ולמקובל. ואם יפרץ פרץ ויאמר: ואיך יתכן שיסבור אלו הסברות באלו המלות המוגשמות, ובמה שייוחס אליהם, והכתוב כבר פרש שצורתו כצורת האדם? ראוה הנביאים מדברת עמם, ומיחסים אליה דבריו, וכן שכן שהוא על כסא, ומלאכים נושאים אותו ממעל לרקיע אשר על ראשם, כמראה אבן ספיר דמות כסא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. וכבר נראית הורה הזאת על כסא ומלאכים מימינה ומשמאלה, כאמרו (מ"א כ"ב י"ט) ראיתי את י"י יושב על כסאו וכל צבא השמים עומד עליו מימינו ומשמאלו. נענה כי זאת הצורה ברואה, וכן הכסא והרקיע והנושאיו כלם מחודשים, חדשם הבורא מאוד לאמת אצל נביאו, כי הוא שלח דבריו אליו, כאשר אבאר במאמר השלישי. והיא צורה יקרה מן המלאכים עצומה בבריאתה, בעלת הוד ואור, והיא נקראת כבוד י"י, ועליה ספר קצת הנביאים (דניאל ז' ט') חזה הוית עד די כרסון דמיו. ועליה אמרו החכמים שכינה. ויש שתהיה אור בלא צורת איש, והבורא הגדיל נביאו, שהשמיעו הנבואה מצורה עצומה ברואה מאור נקרא כבוד י"י כאשר בארנו. וממה שמורה על מה שאמרנו, מה שאמר הנביא על זאת הצורה (יחזקאל ב' א') בן אדם עמוד על רגלך ואדבר אותך. ולא יתכן שיהיה זה המדבר הוא אדון העולמים, כי התורה אמרה (דברים ל"ד י') ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו י"י פנים אל פנים, אבל שאר הנביאים המלאכים דברו עמם. ואם נמצא הכתוב שכבר פרש שם המלאך כבר פרש המחודש. ואם אמר כבוד י"י הוא מחודש, ואם יזכור שם ה', ולא סמך אליו כבוד ולא מלאך, אבל סמך אליו ראיה, או תאר איש, אין ספק שיש במאמר דבר נסתר הוא כבוד י"י או מלאך י"י כאשר הלשון מסתרת כמו שקדמתי: