משלי י:כד מחשבת ישראל: עקידת יצחק

^*וכן דעת הרב ז"ל הוא, הנה היראה היא על ב' פנים, הא' יראת היכולת, ר"ל הפחד אשר יפחד החלש מהחזק ממנו. והיא בעבור זה רק הרגש נפש החיונית, המכרת ויודעת חולשת גופה וחוזק זולתה. אשר ע"כ תמצא גם בשאר בע"ח כי תפעול בהם אימת הגבור והאמיץ על החלש ורפה כח, כמו שנראה שיגורו הצאן מהכלב השומר אותם, וכל חייתו שדה מקול שחל וליש גבור בבהמה, והב' היא יראת הכבוד והרוממות, כאשר יכיר איש ד"מ מעלת הגדול ממנו בחכמה ובדעת ויירא אותו, והיא רק פעולת הנפש המשכלת היודעת לבחון מעלת זולתה, וע"כ לא תמצא כי אם רק בבני אדם שהם בעלי דעת והשכל ולא בשאר בע"ח, ועוד הבדל אחר יש ביניהם, כי בבחינת הרשעים ופועלי עון יש רק יראת העונש. כי כל זולתם יגורו ויפחדו מהם בהיותם גבורים ועריצים, רק בעבור תקפם וגבורתם שלא ירעו להם, אבל אין אפשרות ליראה אותם יראת הרוממות והכבוד, אחרי כי אין להם שום מעלה מוסרית, ולא נאוה להם כבוד, וגם הם לא ויראו את זולתם יראת הכבוד והרוממות אחרי כי כאין וכאפס נחשבה כל מעלה ומידה טובה בעיניהם, ורק יראת העונש אימתה ופחד יש להם מהתקיף מהם, ועליה יאמר הכ' ג"כ "מגורת רשע היא תבואינו" כי הרע אשר יגורו יבוא למו כגמול ועונש מעשיהם הרעים, ורק אצל הצדיקים עושי הטוב והולכים בתום לבם, נוכל לאמר כי זולתם יראים אותם יראת הרוממות בעבור היותם בעלי מידות ומעלות טובות, ואם הם גם בעלי כח ועוצם גופני ייראו זולתם מפניהם גם בעבור יכלתם, כמו שנמצא שני מיני יראה אלה יחד באומה הישראלית יראת יכלתם במאה"כ "פחדכם ומוראכם יתן ה"' וכו' ויראת הרוממות במאה"כ "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" וכן היתה יראה כפולה זאת גם לשאול מפני דוד, כי בעבור שהלך דוד תמיד בדרכי ה'. ושאול עבר על מצותו ביד שמואל הרואה, ירא ממנו יראת הרוממות כמא"הכ "וירא שאול אשר הוא משכיל ויגר מפניו, ועפ"ז מבאר הרב ז"ל עוד כמה פסוקים, (עיין בפנים,) ורק אנשים שלימים כמוהו יש להם מזולתם יראה כפולה יראת היכולת בהיותם חזקים ועצומים מהם, ויראת הרוממות בהיותם בעלי מוסר ומישרים יותר מהם כי הם מכירים מעלת זולתם ומיקרים ומכבדים אותם בעבור זה, ונמשך מזה כי גם בבחינת הי"ת יש ב' מיני היראה אלה משתי מחלקות בני אדם, כי הבוערים בעם אשר השם ה' חכמה ולא חלק להם בבינה להשכיל ולהשיג מעלתו ית', הם יראים ופוחדים ממנו רק יראת היכולת פן יפגעו בחרב או בדבר או בשאר מקרה ופגע רע המשולחים מאתו עלי ארץ ביכלתו העצומה מאוד, ובידו אשר בכל משלה, כמאה"כ "ממנו יגורו כל יושבי תבל" (ר"ל אף הכסילים והבוערים אשר אין להם יראת רוממות מהי"ת, בכל זאת יש להם מגור מפניו ויראת היכולת, יען כי גם הם יכירו עכ"פ יכלתו העצומה כי הוא) כונש כנד מי הים" וכו', ומאה"כ המקביל לזה הוא, "אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול הים" ורק על יראת וחרדת אנשים כאלה מפני יד ה' אשר הוא יכול להניף עליהם יאמר ג"כ הכ' "כהמס דונג וכו' יאבדו רשעים מפני' ה'" אמנם השלמים ההולכים בתום לבם אין פחד אלהים כזה לנגד עיניהם, אחרי כי נודע להם כי טוב ה' ומיטיב לכל, וחסדו גבר על יראיו אשר הם תמימי דרך, וכי לא מלבו יענה בני אדם לדכא איש תחת רגליו, בלכתו בדרך המוסר והמישרים, ורק יראת הרוממות יש להם ממנו אחרי שהם מכירים ומשיגים עוד יותר מזולתם כבוד ומעלת הי"ת הרמה והנשאה על כל, ורק על יראה כזאת אה"כ "יראו את ה' קדושיו" וכן "יראי ה' הללוהו," ואחרי ההצעה הזאת, הלוא יקשה לנו לדעת על איזה מין מב' אלה מיני היראה כוון הכ' באמרו "מה ה' שואל ממך כי אם ליראה" אשר עליו אמרו חז"ל "אטו יראה מילתא זוטרתי היא אין לגבי משה" וכו' ? כי אם נאמר שכונתו על יראת היכולת (ואף שהיא בהשקפה ראשונה רק התפעלות טבעית הנולדת בקרב איש ולב עמוק מעצמה, ואין אדם שליט עליה לעורר אותה, או להסירה מעליו אם מעצמה תולד בקרבו בכל זאת הלוא כבר נודע מדברי השער הקדום כי באמת גם אנחנו נוכל לעזור מאוד להוליד היראה והפחד בקרבנו או להסירם מתוכנו, ע"י פעולות הזכירה ושומנו על לבנו כל הדברים אשר הם יכולים לסבב היראה והפחד או מניעתם, באופן שכונת הכ' יוכל להיות שנשים תמיד לנגד עיננו יכולת הי"ת הגדולה והעצומה, וכי הוא אל קנא ואש אוכלה הוא לכלות ולהשמיד כרגע כל המורדים והפושעים בו, אשר ע"כ מפניו יחילו וירגזו כלם בקומו לערוץ ארץ. כי אז הלא מהר חיש ועל נקלה תפול עלינו אימתה ופחד מכעסו ומחרון אפו עלינו.) הלוא יקשה בעיני כל משכיל להבין כי יחפוץ הי"ת בעבודה בלתי שלימה ותמימה כזאת המסובבת רק באונס והכרח מפני יד ה' אשר הוא מניף עלינו תמיד ? כי רק עשיית הטוב ומניעת עשות הרע בבחירה חפשית, תחשב לנו לצדקה, אבל לא בהיות כל אלה רק מפני היראה והפחד אשר גדל כחם כל כך בלב האדם עד שהורשה לו לפעמים לעשות בעבורם גם מעשים אשר לא יעשו (כנודע מדחז"ל יומא דף פ"ב ובשאר מקומות "שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש. חוץ מע"ז וג"ע וש"ד") ואף כי לדבר דברי כזב אשר לא יתכנו למען הנצל עי"ז מהרעה הנפחדת, מלבד כי על יראה זאת לא יתכנו גם דחז"ל שאמרו שרק לגבי משה היא דבר קטן, אחרי כי מפני פחד ה' ומהדר גאונו הלוא יחילו כל הארץ, וגם המון העם מבני ישראל ? ואם כונת הכ' על יראת הרוממות אשר היא השלימה והאמיתית אשר לא תהיה לאדם למנה כי אם אחרי אשר התבונן זמן רב בגדולת הבורא ית', וחקר לדעת כפי יכלתו האנושית את כבוד מעלתו ויקרתו ית', או כנוח עליו רוח הנבואה להודיעו כל אלה, כמו שנראה שרק אחרי אשר כבר זקן אברהם ועברו רוב שנותיו אשר בהן חקר ודרש להכיר את בוראו, ונגלה אליו ה' כמה פעמים נאמר לו "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה" ורק אחר התגלות ה' על הר סיני לעיני כל ישראל עד שהגיעו אז כלם למדרגת הנבואה נאמר מהם" מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי" וכו' הלוא יקשה להבין כי אחרי שיראה אמיתית כזאת לא דבר רק וקטן הוא גם בבחינת משה, איך יאמרו עליה חז"ל "לגבי משה מילתא זוטרתי היא" ? ועכ"פ יקשה להבין מדוע הקטין הכ' מעלת השאלה הזאת, כי אחרי שהיראה לבדה נתונה הוא בבחירתם החפשית כמאחז"ל "הכל בידי שמים חוץ מי"ש" הלוא כל אשר בידם בקש מהם ? והר"ן רצה לבאר זה באמרו, כי היראה את ה' היא קלה לאדם מצד שכלו, כי מדי ישים על לבו מעלת ויקרת כבוד הי"ת יירא ויפחד ממנו לשמע בקולו וללכת בדרכיו. אך מצד תשוקת האדם החמרית היא קשה עליו. כי היא תאלצהו לעזוב לפעמים יראת שדי, וללכת אחרי שרירות לבו הרע, וע"כ רק בבחינת שכל האדם אה"כ "מה ה'" וכו' כי דבר קטן וקל מאוד הוא באמת ליראה את ה' מצד השכל, ולמען כבוש והכניע גם את תשוקתו החמרית אשר תניא לבב האדם מאחרי ה', הרבה גם להזכיר פה לפניהם העונשים הגדולים והעצומים אשר בעקב העון והפשע, באו לכל האנשים החטאים בנפשותם, כמו שאמר "וידעתם כי לא את בניכם וכו' ואשר עשה לדתן" וכו' ובעבור כי משה הכניע מנעוריו בקרבו כל תאוה ותשוקה גופנית, עד שכמעט נהיה רק לעצם שכלי לבד, ע"כ היתה היראה דבר קל מאוד בעיניו, ושאחז"ל "אין לגבי משה וכו'" אפס דבריו אלה לא ישרו בעיני הרב ז"ל, בעבור שחבר יחדיו ב' מיני יראה אשר באמת הם שונים ונבדלים מאוד זה מזה, כי היראה המסובבת מרוממות הי"ת הנקראת גם בשם "אהבת ה"' ונקנית לאדם רק מצד שכלו, תנוח רק בלב החכמים האמיתים, וגם הם לא ישיגוה על נקלה, כי אם אחרי התבוננות ועיון רב כמש"כ כבר למעלה, ולהם אין פחד ומגור מהעונש הגופני והסרת אשרם הזמני שהיא יראת היכולת, אחרי שכל קניני הגוף ומחמדי התבל הזמניים רק כאפס וכאין נחשבו בעיניהם, תחת כי בהפך יראים המון העם השקועים רק בתשוקתם החמרית רק יראת העונש, אשר על ידו יוסרו מהם כל קניניהם הארציים, ומיראת הרוממות שהיא עצם האהבה לא ידעו מאומה כמאחז"ל "אין לך אהבה במקום יראה" וכו' ועוד הרבה להשיב על דבריו (עיין בפנים הספר,) ואחרי שהראה כי גם בפי' הרמב"ן ז"ל לבדו לא יבוארו עוד כראוי כל הערותיו ע"כ פנה דרך לבדו לבאר כל זאת באופן אחר, והקדים תחילה הקדמה אחת, והיא. כי היראה והפחד הוא רק מפני הרעה אשר היא רק אפשרית לבא אלינו אבל מפני הרעה המחויבת ומוכרחת לבוא עכ"פ, לא נירא ולא נפחד עוד כי אם נתאבל ונתעצב עליה, (עיין ביאורי בראשית דף י"ב ע"א) ד"מ כי תצא אש ברחובותנו כל עוד לא אחזה גג בתנו נראה ונפחד ממנה אך כאשר כבר את שתי קצותיו אכלה האש ותוכו נחר לא נירא עוד, כי יהיה כולו למאכולת אש אחרי כי אין מציל עוד לו מרעתו זאת? כי אם נתעצב עליו, וכן לא יירא איש מהמיתה הטבעית המעותדת לו אחרי שהיא הכרחית לכל חי, גם לא יפחד החולה מביאת השמש בערב אשר לרוב יכביד חליו עליו בעבור קור הלילה, יען כי הוא דבר טבעיי המחויב בהכרח, כי אם יתעצב על כל זה, ונמשך מזה כי החושב שכל מקרי העולם נהוגים תמיד רק על פי חקי הטבע אשר לא ימושו ולא ישתנו לעולם, לא יירא ולא יפחד מפגעי הזמן ומקריו הרעים, כי אם יתאבל ויתאונן עליהם, אחרי כי לדעתו אין מנוס ומפלט מהם לעולם, והם מחויבים ומוכרחים לבוא תמיד כל עת תקדם להם השיבה הראויה המחייבת אותם ד"מ כאשר תחייב לפעמים סיבה טבעית (הנעלמת מאתנו בתחילתה ונודעת לנו אח"כ ע"י המסובבים שלה, כי יעלו נשיאים מקצה הארץ במספר יותר רב המנהג הרגיל תמיד, ויתקבצו עי"ז באויר חלקי מים רבים מאוד, ויהיו לעבים ולעננים אשר יריקו מטר סוחף עלי ארץ, הלוא בהכרח ישטפו ממנו בתנו ושדותנו כרמינו וזיתינו, וכן כאשר יתקבצו במעבה האדמה עפ"י סיבה טבעית קדומה להם, חלקי זפת וגפרית והאש אשר מתחת לארץ ויתחברו אליהם גם חלקי מים אשר מחום האש הזה יהיו לאידים ולקיטור עשן אשר יתפשטו מאוד אנה ואנה, עד אשר צר להם להשאר עוד סגורים ועצורים בבטן האדמה. אז תבקע הארץ ופצתה את פיה ובלעה כל הבתים אשר עליה וכל בני אדם אשר ישכנו בהם, וע"כ נראה כי הפיליסופים היונים אשר האמינו בקדמות העולם, והיותו נמשך תמיד בהכרח ממציאות הי"ת, ואשר חשבו בעבור זה גם כן כל מקרי התבל ופגעיו נמשכים תמיד רק על פי חקי הטבע אשר לא ישתנו לעולם. באופן שעל ידם יבואו תמיד בהכרח כל המסובבים מסיבתם הראויה שקדמה להם, ואין מי אשר יוכל לעצור בעדם ולמנוע זאת היו תמיד ג"כ אמיצי רוח וחזקי לב אשר לא פחדו ולא יראו מכל רע [כנודע מכח הפילוסופים הנקראים] אפס המאמין בחידוש העולם ומאמין בעבור זה גם בהשגחת הי"ת הפרטית על בני אדם וביכלתו לשנות חקי הטבע כרצונו בכל עת שירצה באופן שיוכל להציל את יריאיו ממקרי הזמן ופגעי הטבע גם באופן נסיי, כאשר נודע לנו ג"כ ע"י קירות אבותינו מני עולם המסופרים בתורתנו הקדושה, וע"י האותות והמופתים אשר עשה הי"ת להם בכל העתים והזמנים, ברעב פדם ממות, ובמלחמה מידי חרב, והכל באופן נסיי, כיבימי המבול נסחו רק הרשעים מני ארץ, ונח ובניו נצולו ובהפכת סדום ועמורה נמלט לוט ושתי בנותיו על פי ה' בזכות אברהם, ועל פי משה עבדו נבקעה הארץ ובלעה עדת קרח לבדה, וכל העם הנשאר היה לפליטה [וכאשר יורה גם הנסיון בכל הזמנים והמקומות. כי לפעמים יציל הי"ת בהשגחתו הפרטית איש אחד מני אלף באופן שהוא ג"כ כעין נס, בשלחו ד"מ מתוך המהפכה ע"י שיעירהו רוחו בקרבו לעזב בית מושבו רגע אחד לפני הנתצו, או שיפדהו מרעב בהמציאו לו די מחשורו באופנים ודרכים שונים אשר שערם בתחילה, או שירפאהו מחליו עפ"י מקרה אשר יקרה לפניו לפתע פתאום רפואת תעלה, או רופא מומחה אשר לא ידעם, אף שכל אלה האמצעים הם רק דברים טבעיים, בכל זאת אחרי כי רק דרך מקרה והזדמנות באו לאדם באותו העת והרגע אשר הצטרך להם, הלוא אות ומופת הוא לו, כי רק מיד ה' והשגחתו הפרטית באו לו, וכנס נכתר (אשר לא יכירהו כל איש למראה עיניו כמו שהוא בשינוי כטבע שהוא נס נגלה ונודע לכל) יחשבו לו] ונמשך מזה כי בחיק המאמין האמיתי הזה לבדו תנוח היראה והפחד, כי גם בהיות הצרה כבר קרובה לבוא עליו עד שכמעט אין מנוס ומפלט עוד ממנה, לא יאמר עוד נואש אחרי כי נודע לו, כי עוד יש ביכולת הי"ת להצילו מרעה, כמשאחז"ל (ברכות י' ע"א) "אפי' חרב מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" והנה מכל האמור עד הנה נמשך כי התורה הקדושה המלמדת אותנו עיקרי אמונה אלה, כי הי"ת ברא את התבל ומלואה מאין. ומנהיג אותה לא לבד בהנהגה טבעית עפ"י חקים קבועים אשר לא ישתנו, כי אם גם בהנהגה נסיית ושינוי חקי הטבע לפעמים עפ"י השגחתו הפרטית על בני אדם, לתת להם כדרכיהם וכפי מעלליהם הטובים או הרעים. היא תלמדנו ג"כ ליראה את ה', יראת יכלתו, אחרי שבכחו לשלם לנו גמול הטוב והרע גם נגד מה שיחייבו לנו חקי הטבע ובזה יבואר גם מעצמו מאה"כ "ועתה ישראל מה ה' אלהיך וכו' ר"ל בבחינת היותך ישראל אשר נתנה לך התורה האלהית למורשה, הלוא נקל הוא לך ליראה את ה' אלהיך יראת היכולת ולבלתי היות כאחד התועים לחשוב שכל מקרי העולם מהגים רק עפ"י חקים קבועים, אשר ע"כ אין מקום ליראה ופחד מעונש הבא בעקב החטא, כי כמקרה הרשע כן גם מקרה הצדיק, כי אם להאמין תמיד שכפי מעללי איש ואיש כן גם ישולם להם, וע"כ הולך הכ' ומכפר אח"כ לא לבד בחירת הי"ת את אבותינו והטוב והחסד אשר עשה להם בעבור לכתם בדרך הישרה והנכוחה, כי אם גם האותות והמופתים אשר שם בארץ חם להענישם על אשר הרעו להם, וגמול הרע אשר השיב גם בראש קרח ועדתו, אשר מכל זה יבורר ויודע לנו היטב הנהגת הי"ת ההשגחיית שהיא מקור היראה ופחד אלהים, וע"ז אמרו גם חז"ל "אין לגבי משה" ר"ל בבחינת משה וישראל אשר קבלו את התורה תהיה היראה באמת נחשבת רק כדבר קטן, כמו ששואלים ממנו דבר גדול ויש לו שנדמה לו לקטן, כי אף שהיראה קשורה ותלויה בעקרים יקרים ונכבדים, אשר בבחינת עצמותם כדבר גדול יחשבו, בכל זאת קלה וקטנה היא מאוד לכל מי שנודעו לו העיקרים האלה כבר ע"י התורה המלמדת אותם, והנה היראה הזאת המבוקשת פה בכ' היא ממוצאת במדרגת מעלתה, בין יראת הרוממות אשר ממנו אמרנו כבר למעלה כי רק בחיק החכמים היותר שלימים או הנביאים ואנשי רוח. תניח. ובין יראת היכולת אשר להמון העם אשר לא ידעו ולא יבינו מאומה ממנהג הטבע וחקיה, כי היראה הנזכרת פה בכ' היא נכבדת מאוד ממנה והיא אותה אשר תהיה למנה גם לכל יודעי חקי הטבע הנוהגים תמיד, ובכל זאת ייראו את ה' בעבור שקנו להם הידיעה האמיתית שהוא הי"ת יכול לשנותם ולשלם לאיש איש כדרכיו עפ"י הנהגת השגחתו, וממנה לבד אמר גם התנא "אם אין חכמה אין יראה" וכו' ואמרו ג"כ "אין בור" (ר"ל איש נבער מדעת עיקרי האמונה האלה על אמונתם,) "ירא חטא" (בבחינה האמיתית הזאת) וע"כ אמר הכ' ג"כ "אשרי אדם מפחד תמיד" וכו' כי בזה הלא יורה לכל שהוא בעל האמונה האמיתית וע"כ ישתדל תמיד גם להיישיר דרכו למען היטב בזה גורלו ומנת כוסו עלי ארץ, תחת כי המקשה לבו, בעבור שיחשוב כי חקי הטבע קבועים ולא יוכלו להשתנות לעולם, ואין מקום ליראה ופחד מפניהם, כי אם לעצב ותוגה, כמו שהארכנו בזה כבר למעלה, הוא יפול ברע המוכרי, כי יאמר "שוא עבוד אלהים למען היטיב גורלי" וילך בעבור זה תמיד רק אחרי שרירות לבו הרע, ועי"ז יסבב לו ג"כ גמול ועונש רע, ומרה תהיה לו באחרונה. המפורסם שיאמר מענין היראה הוא שתאמר על שני מינים. האחד על הפחד והמגור אשר הוא הפעולות הנפש החיונית מפחד אויב או מפני עקת רשע שנאמר כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני וגו' (בראשית ל"ב) כי ירא לאמר אשתי (שם כ"ו) ודומיהם והשני אשר הוא מפועל הנפש הדברית מפני הכרת מעלת הזולת כמו שאמר ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה (במדבר י"ב) ומורא רבך כמורא שמים (אבות פ"ד.) ואם שהראשונה היא מיוחדת אל הרשעים ואל פעולותיהם הרעות שהכל מתפחדים מהם גם הם לא ישתתפו בזולתה כמו שאמר מגורת רשע היא תבואנו (משלי י') אמנם באנשים השלמים ישותפו שניהם שכבר יהיה מוראם על הבריות מצד מעלתם ופחדם ואימתם מצד יכולתם וכמו שאמר להלן לא יתיצב איש בפניכם פחדכם ומוראכם יתן ה' אלהיכם על פני כל הארץ היה הפחד מצד עוצם יכולתם המפורסם אשר עליו נאמר שמעו עמים ירגזון חיל אחז וגומר. אז נבהלו אלופי וגו' (שמות ט״ו:י״ד) ויהיה המורא מצד האלהות הנכר בהם שנאמר וראו כל עמי הארץ כי שם יי' נקרא עליך ויראו ממך (דברים כ״ח:י׳.) וכבר נמצא זה הענין מבואר בין שאול לדוד נאמר ויטל שאול את החנית ויאמר אכה בדור ובקיר ויסוב דוד מפניו פעמים ויירא שאול מלפני דוד כי היה יי' עמו ומעם שאול סר ויסירהו שאול מעמו וישימהו לו שר אלף ויצא ויבא לפני העם ויהי דוד לכל דרכיו משכיל ויי' עמו וירא שאול אשר הוא משכיל מאד ויגר מפניו (שמואל א י״ח:י״ד-ט״ו). יש לשאל מה טעם אמר ויאמר אכה בדוד ובקיר ועוד למה לא נפטר דוד מפניו לנוס ולהמלט כמו שעשה אחרי כן שנאמר ויפטר מפני שאול ויך את החנית בקיר ודוד נס וימלט (שם א' י"ט). ועוד מה טעם נאמר ודוד מנגן בידו כיום ביום והחנית ביד שאול וכן בפעם השנית נאמר וחניתו בידו ודוד מנגן ביד והלא הוא ידוע שבידו הוא מנגן שלא היה מנגן ברגלו ועוד למה נאמר בפעם השנית ויך את החנית בקיר מה שלא נאמר ראשונה. אלא פתרון הענין הזה כי הנה בהיות דוד מנגן ביד בפני שאול אצל הקיר הנה הוא היה מתנכל אליו בהטיל החנית אל הקיר סמוך אליו פעם אחר פעם ואמר הלא מצחק אני כדי שתדחה ידו פעם אחת להכות בדוד ובקיר להמיתו והנה הוא בהיות עיניו בידיו במלאכת עיונו לא היה מסתכל בשאול ולא היה רואה מה הוא עושה במה שהוא מטיל החנית ומוליך ומביא באויר כי לא היה מכה לגמרי. והנה נזדמן כי בשתי פעמים שכוון להעיל החנית אל דוד הנה הוא הסב עצמו מפניו שלא מדעתו ונצול ולא הכיר בנסו ובזה ידע שאול כי יי' עמו ולא עזבו בידו והוא לא רצה לעשות ביד רמה ולזה מהיום ההוא והלאה נהג בו יראת כבוד ואלהות ולא רצה להשתמש בו כמה שהיה נוהג עד הנה והוא אמרו ויסירהו שאול מעמו וישימהו לו שר אלף וגו'. ועוד נאמר ויהי דוד לכל דרכיו משכיל ויי' עמו וירא שאול אשר הוא משכיל מאד ויגר מפניו כי מטעם שהוא משכיל לנצוח אויביו ולהפילם לפניו היה ירא מפניו כמפחד אויב אמנם מפני האלהות ייחד לו היראה שזכר ראשונה כי ראה שהיה יי' עמו להצילו שלא מדעתו תדע שכן הוא שהרי בפעם השנית שהרגיש דוד במעשיו וכשנפטר מפני שאול הכה החנית בקיר מה שהיה רוצה להכות בדוד לפי שאז מלאו לבו להטיל החנית לגמרי הנה אז לא נאמר שנתיירא מפניו כי לא היה שם מופת אלהי והנה זה ענין נכבד יש בספור ההוא כשיושקף ענין דבריו כהוגן. ועוד יש לי שם ענין כדומה לזה מחוייב מענין הכתובים בטוב הבנתם והוא מה שאמר שם וירא שאול וידע כי יי' עם דוד ומיכל בת שאול אהבתהו ויוסף שאול לירוא מפני דוד עוד (שם א' י"ח) וזה כי כשהגידו לו שמיכל בתו אהבתהו אחר שארש לו את מירב בתו הגדולה נאמר ויישר הדבר בעיניו ויאמר שאול אתננה לו ותהי לו למוקש ותהי בו יד פלשתים ויאמר שאול אל דוד בשתים תתחתן בי היום (שם). ויש לשאול מה המוקש הזאת אשר לא דברו ראשונה כשאמר לו את בתי הגדולה מירב אתן לך לאשה אך היה לי לבן חיל וגו' (שם) ושאול אמר אל תהי ידי בו ותהי בו יד פלשתים. אלא שהוא חשב עליו מחשבה רעה והיא שאף על פי שאירס לו את מירב ראשונה לא ימנע עצמו מלקיחת מיכל אשר אהבתו ולזה היה הדבר ישר בעיניו ולא עוד אלא שפתח לו פתח התר באומרו בשתים תתחחן בי היום וזה כדי שיהיה לו זה האיסור למוקש ולמכשול עון ויפול ביד פשעו לפני פלשתים ואל תרחק זה שהרי רעה מזה כתובה להלן ושאול נתן את מיכל בתו אשת דוד לפלטי בן ליש אשר מגלים (שם א' כ"ה) ורבו הדעות במעשה הרע ההוא והמחוור שבכלם ואשר הסכימו בו חכמינו ז"ל (סנהדרין י"ט:) שהיה בעבירה אלא שפלטי בן ליש כבש את יצרו יותר מיוסף ומבועז ושם חרב בינו לבינה כל הזמן ההוא שהיתה עמו ושלא הלך אחריה הלוך ובכה אלא מפני הזכות שנסתלק ממנו ומאן דעביד הא ודאי נפיל בהא. והנה דוד גם כן כוון לעשות על פי דבורו לראות מה יהיה באחריתו שהרי הביא מאתים ערלות פלשתים מאה לכל אחת כי כן נאמר לו אין חפץ למלך במוהר כי אם מאה ערלות פלשתים (שמואל א י״ח:כ״ה) וכן אמר הוא על מיכל אשר ארשתי לי במאה ערלות פלשתים. והנה לא כוון לקדשם בהם שהרי המקדש אחת משתי אחיות אינה מקודשת כי קדושין שאינם מסירין לביאה אינם קדושין (קידושין נ"א.) כ"ש שתיהן יחד שאינם תופשין מן התרה והרי הוא התחכמות נפלא. והנה הוא יתעלה סבב פני הדברים שנשארה לו האחת אשר אהבתהו בהתר כמו שאמר סמוך למאמר את בתי הגדולה מירב אותה אתן לך לאשה ויהי בעת תת את מירב בת שאול לדוד והיא נתנה לעדריאל המחולתי לאשה יאמר כי עם שהיתה משודכת לדוד ימים רבים הנה לעת קץ המיועד להכניס' לו לחופ' והיא נתנה לעדריאל וגו'. ואולי כי כשהרגיש' באהבת מיכל אחיתה בדוד ובלבול דעת אביה בענינם מיאנה בדבריו והיא מעצמה נתנה לעדריאל לאשה והנה נשארה מיכל באהבתו יחידה והיא כשרה ובזה ידע כי מה' היתה לו כי לא יאונה לצדיק כל און והוא מה שנאמר וירא שאול וידע כי ה' עם דוד ומיכל בת שאול אהבתהו ויוסף שאול לירוא מפני דוד עוד והיא היראה האלהית שאמרנו , אמנם ממה שראה שכל אלה הם סבות חזקות למלוך ולהשליכו מלפניו היה יגור מפניו ויהי שאול אויב את דוד כל הימים. הנה שהיה לו לשאול עם דוד אלו שני מיני היראה שאמרנו היראה הדברית אשר מצד המעלה וההפחד ההפעלותיי אשר בנפש החיונית לתקות דבר רע. ושתים אלה נמצאות באל יתעלה משני מיני האנשים כי הנה האנשים החסרים יפחדו מפניו ממגור הרעות הגדולות המשולחות מפניו וכמו שאמר יראו את ה' כל הארץ ממנו יגורו כל יושבי תבל כונס כנד מי הים וגו' (תהלים ל"ג). האותי לא תיראו נאום ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים וגו'. (ירמי' ה') כלומר שהוא נקל לשלחו על פני הארץ. ונאמר כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלהים (תהלים ס"ח). אמנם השלמים אין פחד אלהים נגד עיניהם מזה המין אבל יש להם היראה השכלית מפני מעלת רוממותו כמ"ש יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו (שם ל"ד) רוצה ה' יריאיו (שם קמ"ז) יראי ה' הללוהו (שם כ"ב) ורבים מאד משני המינים ויבאו מהם קצת במה שיבא מהדברים הנמשכים אל הכוונה. והנה אחר שנמצאו פה אלו שני מיני היראה על הדרך שאמרנו יש לשאול ולדרוש לאי זו משתיהן היתה הכוונה במאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך וגו'. אם לראשונ' אשר הוא הפעלות הנפש החיונית או אל השניה אשר הוא פועל הנפש השכלית או לשתיהן יחד מי יתן ואדע. כי אם נאמר שכיון אל המין הראשון והוא ההפעלות אשר בכח החיוני ונאמר שאע"פ שהוא הפעלות טבעי תוכרח בו הנפש החיונית לתקות דבר רע שלא תמנע המצוה מהגיע עדיו כשנתחכם אליו בזכרון הענינים המבהילים ושומם על לבו תמיד וכמו שאמרו פחדו בציון חטאים רעדה אחזה חנפים מי יגור לנו אש אכלה מי יגור לנו מוקדי עולם (ישעיהו ל״ג:י״ד) ונאמר מפני פחד יי' ומהדר גאונו בקומו לערוץ הארץ (שם ב') והדומים להם ותהיה עקר המצוה הזאת הזאת זכירת הדברים האלה ושומם על לבו תמיד שהוא ביד האדם ובחירתו ומהם תמשך היראה והפחד מזה המין בלי ספק כמו שהיו המעשים תחבולת הזכרון והזכרון תחבולת הבטחון כמו שכתבנו בפרשת שמע שער צ'. וכבר תהיה השאלה הזאת שיעשו המצוה האלהיות מתוך פחד ומגור חמת המציק וזה מגונה מאד כי הנה המעשים הנעשים על זה האופן לא יבחנו בין טוב לרע לא במאמרים ולא במעשים לפי שהדבר הראשון ממשיגיה הוא שבה יתחלפו השקר לאמת והרע לטוב. וזה שכבר הותר וגם הוכרח מפניה לשנות דבורם ולשום כזב מחסם ואעילו השרידים שבאנשים. אמר אברהם והרגו אותי ואותך יחיו אמרי נא אחותי את (בראשית י"ב). יצחק כי אמרתי פן אמות עליה (שם כ"ו). שרה לא צחקתי כי יראה (שם י"ח) והשבטים נשתמשו הרבה באותה מדה בעמדם לפני יוסף גם הרבה מעשים רעים נעשו לטובים מפני היראה הזאת כבוחרים ברע במיעוטו שכתב החכם ^*שסופר על אלימון צ"ל על אלקעמאן Alhamon כי ממנו יסופר שהי' בן אמפיארויס Amphiaraus ויען כי צותה ערפהילע eurphyie אמו להרוג את אביו זה במרמה בלכתו למלחמה נגד יושבי עהעבען, הבטיח אביו אשר בקש זאת ממנו במותו. כי יקח נקמתו אשר ידה היתה במעל הזה, וע"כ מלא עצמו כמוכרח למלאות הבטחתו זאת ולהרוג את אמו, אך אח"כ הכה לבו אותו על הרעה הגדולה הזאת אשר עשה, ויען כי אמו קללה וארדה כצאת נפשה את כל ארץ ומדינה אשר ישב בה בנה הרוצח הזה מכה אמו, לא מצא גם מנוח לכף רגלו בכל מקום אשר הלך שמה, עד אשר ישב באי אחד אשר מחדש עלה ממי הנהר אנעלאאס, ויקח את בת מלך האי הזה לאשה, אחר אשר גרש את אשתו הראשונה, אך לא ארכו לו ימי מנוחתו גם שמה, כי כאשר לקח בערמה נזם זהב אחד מיד חותנו הראשון למלאות בו חפץ אשתו, חרה אפו בו, וישלח את בניו אחריו להרגו באכזריות חימה, ובזה שבו דמי אמו אשר שפך בראשו. שסופר על אלימון שהוכרח להרוג אמו. ^*והנה אהרן וכו' ר"ל גם הוא עשה את העגל רק מפני היראה ופחד המות שימיתוהו העם אם ימאן לעשותו, כמו שהמיתו את חור, ואף שאין פיקוח נפש דוחה איסור ע"ז כמ"ש למעלה בתוכן השער, בכל זאת הלוא כבר נודע מה שכ' הכוזרי, (עיין ביאורי למעלה במדבר ב' ע"א,) שישראל לא בקשו, תחילה עשיית העגל למען עבוד אותו כאלהים, כי אם רק שיהיה הוא להם אות וסימן מורגש אשר יזכירם תמיד באלהים אמת, וע"כ חשב אהרן שאיננו מחויב למסור נפשו למען מנוע אותם גם מזה, ורק אח"כ יצאה מזה המכשלה הרעה, כי האספסוף אשר בקרבו השתחוו ויזבחו לו, ואמרו "אלה אלהיך ישראל". והנה אהרן עשה עגל מסכה ליראתו פן יהרגוהו כאשר הרגו את חור (סנהדרין ז'.) ומה לנו ולהם והנה התורה התירה המעשים האסורים וחשבתם לטובים במקום הסכנה ואיך יתכן שישאל השם יתעלה זה המין מהעבוד' אשר לא יבחן בה בין טוב לרע אחר שהכוונה בה עשה כך וכך ואם אין אתה עושה דע כי מות תמות וכיוצא והרי אמרו במסכת שבת (פ"ח.) א"ר אבדימי בר חמא מאי דכתיב ויתיצבו בתחתית ההר (שמות י״ט:י״ז) ^*מלמד שכפה עליהם וכו', עיין מכתב שומר ציון הנאמן סי' מב' ממחברת הראשונה מה שכתבתי לבאר המאמר. מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית ואמר אם אתם מקבלין את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעא רבא לתורה וכבר נתבאר מאמר זה שם במקומו מ"מ קשיא. וקשה עוד מזה אומרו בכאן וכי יראה מילתא זוטרתי היא והנה היא באמת זוטרתי וזוטרתי אפילו לגבי כל ישראל כי אריה שאג מי לא יירא ולא הוצרך לומר אין לגבי משה וכו'. ואם תאמר שהיראה השלימה אשר בנפש הדברית שאמרנו היא אשר שאלה מהם הנה באמת הקשה לשאול שהרי הוא מבואר שהירא' השלימה הזאת אינה מטבעה להמצא כי אם בלב הפילוסוף התורני האלהי מחמת מה שהשיג בעוצם חקירתו או לנביא השם יתעלה במה שהושפע עליו מנבואתו הלא תראה כי נאמר לאברהם אחרי זקנתו ואחר עקידת בנו עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (בראשית כ״ב:י״ב) ובמעמד הר סיני כשהגיעו אל המדרגה ההיא הנפלאה מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי (דברים ה׳:כ״ו) כולי האי ועדין הך יראה בעיא צלותא לפי שהוא קרוב לנמנע שישתתפו כלל העם בה וכ"ש שלא יאמר עליה מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה כאלו שואל דבר נקל דכגון דא אפילו לגבי משה לאו מילתא זוטרתי היא וכבר שובח בה שנאמר ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים (שמות ג׳:ו׳) ואם היראה הזאת אינה משותפת לכלל העם אשר להם אמר ועתה ישראל וגו' והראשונה אינה הגונה להם ^*הנה שכלנו משתיהן, יען כי יראת הרוממות איננה ביכולת רוב העם, ויראת היכולת לבד, כפי מה שהיא אצל ההמון אינה הגונה ונאותה לעם קדוש אשר לו אלהים קרובים אליו, הנה שכלנו משתיהן בין שתהיה כל אחת מהן או שתיהן יחד ועל כל פנים יש לתמוה אם הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים והוא אומרו מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את יי' והלא כל אשר בידם שאל מהם ומה יש להם עוד. והנה באמת השאלה היא קשה גם מאמר חז"ל עליה:

הנה הוא התיר זה הספק העצום בשאמר שהתענוג ההוא המגיע אל בונה הבית או המתנועע עם שלמות המעון או עם תמימות ההליכ' אינו ממין התענוגים אשר הגיעום עם חלקי המלאכ' או עם חלקי התנועה כלל. וגם החלקים ההם בעצמם הם נפרדים זה מזה במין כהפרד מהות הרכבת האבנים ממהות תקרת הקורות. או כהפרד הקו הזה מהליכ' מקו אחר ממנה אם מצד שעורו או מקומו או צדדים אחרים ואפילו שיהיו כלם מין הליכה אחת כ"ש אם תהיה קצת התנועה בהליכה וקצתה בקפיצה וכדומה. ולכן הוא מבואר כי מסגלת התענוג הוא לבא בעתה כי כל אלו התענוגים אשר כן נפרדו זה מזה למיניהם כלם מגיעים כמו רגע. וכן התענוג השלם הנפרד מכל בהתיחסו אל שלמות המלאכה ותמימות צורתה הנה הוא כלו בא בעתה אצל התכלית ולא יתכן בענין אחר כי הנה התענוג והעצב הם הפכיים במדרגת התנועה והמנוחה כי בכל תנועה ימצא העצב המתחייב מחסרון הדבר אשר אליו יתנועע כמו שהוא מבואר מגדר התנועה ובנחה ממנה הנה ימצא התענוג הנמשך אל משיגי התכליות ויתחייב מזה שהתענוג יגיע בעתה כמו שהמנוחה אשר ימצא עמה תגיע בעתה. והנה השתדל החוקר בכל זה להורות שהתענוג האמתי המכוון והנכסף מפאת השלמים לסוף ימי השתדלותם כי הוא תענוג שלם מגיע לעת ההיא כלו בשלמות אשר לא ישתתף עמו שום תענוג אין צ"ל מן התענוגים ההמוניים כי אף מתענוגי האנשים השלמים אשר יגיעום בחייהם בהיותם דורכים מהלך השלמות לפי שאינם ממין אחד ואפילו אותם התענוגים החלקיים כלם הם נפרדים זה מזה במין וכל אחד הוא תענוג שלם לעצמו לא שנתחבר מכלם תענוג אחד והוא ענין נפלא נתחכם בו להתיר זה הספק הגדול והסכימה בו התורה האלהית בקצת ענינים כמו שיבא זה בסיום התורה האלהית ונעילתה ב"ה. אמנם נתבאר זה הענין מאד בהיות ימי שמחתנו כל אחד נפרד בקרבן מיוחד לעצמו לומר שהתענוגים המגיעים אל השלמים בתוך ימי חייהם המאושרים הן תענוגים נפרדים במין כל אחד מגיע בעתה משלם וכן יום יום עד הגיעם אל סוף תכליתם אשר אז הוא חג בפני עצמו נפרד מכל התענוגים הקודמים אך שהוא שלם מכלם בתמימות במדרגתו אצל הכל כתענוג הבונה עם תמימות המלאכה ושלמותה או עם סוף הדרך ותכליתו. וזהו ענין נכבד מאד נתרשם אמתתו באלו המצות האלהיות הנהוגות בשבעת ימי הסכות עד שמיני חג העצרת המיוחד לחג בפני עצמו בסימני פז"ר קש"ב כלן (סוכה כ"ח.) כמו שהוא נודע בענינו. והנה אחר שהזכיר אלו הענינים הנכבדים אשר כלל בהם כל פרקי זה הספר האלהי לפי שמנה הכוונות הנזכרות אמר על כלם אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים דבר יום ביומו מלבד שבתות ה' וגו'. והכונה אלו הן הימים המפורסמים והמסויימים באומה לקרא אותם מקראי קדש אחת בשנה מצד מוספי הקרבנות אשר בהם אשר לא זכרנו בכאן עליו קרבן לפי שעקר פרסומם הוא על תדיריותם. ומ"מ כלם הם ימים מסויימים לרמוז על אלו האמונות האמתיות שהם עקריים בדת. והנה הם יעידו על שלימות כללותיכם כמו שיורו מתנותיכם ונדריכם ונדבותיכם שבכל יום על שלמות הנותן והנודר והנודב שאם לא יוקדם להם ראשונה קבלת מלכות שמים ואמונת השגחתו ומתן שכרו לא יתנו אותם לה'. ולזה לא הזכיר בכאן קרבן ר"ח וקרבן התמיד כמו שעשה בפ' פנחס לפי שאין הכוונה בכאן רק אל הימים המסויימים אשר יעשו רושם בכללות האומה על אלו העקרים מצד פרסומם בשביתה וי"ט. ור"ח יום זכרון אקרי (במדבר ו') מקרא קדש לא אקרי. וגם כי עקר מה שירמזהו בראש חדש אשר כתבנוהו בפרשת החדש (שער ל"ז) הנה הוא בכלל השבת בלי ספק. והנה לפי שכבר מנענו מהיות כל עסקינו באלו הענינים הזמניים על הדרך שאמרנו והיה ראוי שיודיענו במה יהיה עקר עסקינו ואופני תשוקותינו כל ימי חיינו. חזר ואמר אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחגו את חג ה' ז' ימים: אמנם ראשונה ראוי לתת לב אל כוונת זאת החזרה לענין החג בכלל ואל כוונת הקשר במלת אך כי לא דברו בו המפרשים ז"ל רק דרך דרש למעט דחיית השבת מקרבן החגיגה (תו"כ אמור פ' ט"ו) לומר שזמנו כל שבעת הימים והוא נכון על פי קבלת הדינין. אמנם על דרך הפשט ימצא לו טעם נכון כשנשוב ונראה ענין אחד שראוי לתת אליו לב. והוא שלא מצאנו בשום מקום על שבעת ימי חג המצות שהם חג לה' כמו שיאמר על שבעת ימי חג הסכות בכ"מ, בפרשת בא אל פרעה נאמר והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה' לדורותיכם חקת עולם תחגוהו שבעת ימים מצות תאכלו וגו'. הנה שהזכיר שם ה' על החג בכלל לא על שבעת הימים. וכן נאמר עוד שבעת ימים תאכל מצות וביום הז' חג לה'. ובפרשת משפטים את חג המצות תשמור, שבעת ימים תאכל מצות. ובכי תשא את חג המצות תשמור. שבעת ימים תאכל מצות. ובפרשה זו חג המצות לה' שבעת ימים. ובפנחס בארבעה עשר יום לחדש פסח לה' ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג שבעת ימים מצות יאכל ובראה אנכי שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלהיך ובסוף ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת וגו'. ולא נזכר בשום מקום שתהיה חגיגת שבעת ימים חג לה' כמו שאמר על חגיגת שבעת ימי הסכות בפרשה זו בחמשה עשר לחדש הז' הזה חג הסכות שבעת ימים בפסוק הזה תחוגו את חג ה' שבעת ימים ולהלן וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה. ובפנחס וחגותם חג לה' שבעת ימים בשנה. ובראה אנכי שבעת ימים תחוג לה' אלהיך. ויראה שהטעם הנכון בזה הוא לפי שהוא מבואר כי חג הפסח הנה בא על זכרון השעבוד והעבודה הקשה שעובד בם במצרים ולזה היה ראוי שיהיה להם חג של מנוחה ומרגוע זכר לפטור עצמם וחפשיותם ולזה לא יתייחס החג אליו יתעלה רק דרך כלל או על הפסח המורה על היכלת כמ"ש (דברים ט"ז) וזבחת פסח לה' אלהיך וגו'. ונאמר (שם) ובשלת ואכלת במקום אשר יבחר ה' אלהיך ופנית בבקר והלכת לאהלך על דרך שאמר במעמד הר סיני (שם ה') שובו לכם לאהליכם והכוונה ששלחם להנאת עצמם מהבקר ההוא והלאה תמורת העוני והשעבוד הקודם. אמנם חגיגת הסכות הוא בהפך כי הוא בא אחר שמחת הקציר וחדות האסיף אשר הם שמחים ושקטים בהם וצוה שיעשו חג ה' שבעה ימים שבהם יזכרו וישבו אל ה' לבל יבעטו בהם כי זאת היא הכוונה בצאתם מדירת קבע אשר חשבו להם לבוא לחסות תחת כנפיו ית' וזה באמת חג לה'. והעד הנאמן על אמתת כוונה זו הוא כי בחג הפסח נאמר וביום שביעי עצרת ליי' אלהיך ובחג הסכות נאמר וביום הח' עצרת תהיה לכם הנה כי החג אשר הוא כלו לנו ייחד היום האחרון שיהיה עצרת ליי' אמנם אשר הוא כלו חג ליי' ראוי שיהיה ההאחרון עצרת לנו. ועם שכבר עשו חכמים פשרה בין שני אלו הכתובים כדאיתא בספרי (פ' ראה) עצרת ליי' אלהיך וגו'. רבי מאיר אומר יכול יהא אדם כל היום כלו עצור בבית המדרש ת"ל עצרת תהיה לכם הא כיצד תן חלק לבית המדרש ותן חלק לאכילה ושתיה וכך דרשו גם כן בי"ט (ט"ו:) מ"מ למדנו שבענין הפשרה ויתר האל יתעלה בעצרת של פסח כי זולתה היה כלו לנו כמו שויתרנו אנחנו אצלו בעצרת החג שזולתה היה כלו ליי': ^*והנה, תוכן דעתו, שמלת "אך" רומזת, שבעת אספכם את תבואת השדה, ויותן לכם בזה יד ומקום לשמוח ולהתענג בשמחה גופנית, בכל זאת אל יפתה לבבכם להמשך רק אחר תאות העולם, כי אם תפרידו מחשבותיכם מהטובות הזמניותי ותחוגו חג אך לה' לבדו, כי כל ענין החג הזה הוא כמו שבאר כבר להזכירנו רק בהבלי הזמן וביקרת האישר הנצחי בעולם הרוחני, וע"כ נצטווינו לקחת בו ביום הראשון ארבעה מינים המורים על המציאות כולה, כי האתרוג פרי עץ הדר אשר הוא נפרד מהאגודה ולא יתחבר עם שאר ג' מינים, רומז על הי"ת שהוא עלת וסבת כל הנמצאים ואינו מחובר ומורכב עמהם כלל, וע"כ נקח בשמאל מקום מושב הלב, להורות כי הלב צריך תמיד לזכור ולאהוב את הי"ת, והלולב שהוא העליון באגודה רומז אל עולם המלאכים שהוא העליון משאר המעולמות, וכמו שעליו סדורים זה למעלה מזה, כן יש גם במלאכים מדרגות שונות זו למעלה מזו, וענף עץ עבות שהוא ההדס רומז אל עולם הגלגלים, ויען כי הגלגלים, בעצמם הם לדעת הקדמונים "ספיריים" והכוכבים, ר"ל "מאירים", והירח גוף עכור ומקבל אורו רק מהשמש וכמו כן שאר כוכבי לכת לדעת האחרונים (עיין מכל זה בביאורי למעלה במבוא לשער ל"א) ע"כ להורות על ג' חלקי עולם הגלגלים השונים האלה, ילקחו ג' בדי הדס, וערבי נחל שנים, שאין בהם לא מאכל ולא ריח רומזים על העולם השפל אשר אישיו הוים וקלים להפסד, כמו שערבי נחל מדי יתרחקו מהמים ייבשו ויבולו, ובאופן זה הולך הרב ז"ל ומבאר הכל על נכון יותר. והנה אחרי מצוא זה ההבדל הנכבד ואחרי בירור אמתתו. הרי יהיה טעם אך בחמשה עשר יום וגו' יפה מאד והוא קשור למעלה באומרו אלה מועדי ה' והכוונה אם שכללנו כל המועדים במאמר מועדי ה' מקראי קדש הנה אין ענין חגיגתם שוה כי יש חג שהוא מיוחס לכם לחוג אותו להנאתכם כמו שהוא חג הפסח לפי שקדם לכם השעבוד והצער אשר אתם זוכרים אותו בו אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ וכבר קודם לכם ענין המנוחה והמרגוע תחגו את חג יי' שבעת ימים כי אז יאות שתהא החגיגה כלה ליי' בהפריד דעתכ' וחפצכם מהטובות הזמניות ההנה ומתשוקתם ותת לבכם ודעתכם להודות להלל לשבח למשפיע לכם כל הטובות ההנה ויהיה השפע ההוא בעיניכם כנוטל פרס מרבו להשלים לחם חקו כדי שילך לעבוד עבודתו עד שהמרבה בהצלחות ימצא עצמו יותר מחוייב להשלמת עצמו מהממעיט ואחד המרבה ואחד הממעיט לא ימצא בהם חפשי מהעבודה. וכבר יהיה זה עסקה התמידי וזאת פעולתם המיוחדת כל ימי חלדתם להודות לשבח לפני אלהיהם כתות כתות כל אחת לפי ענינה דעתה והשגתה. והוא מה שאמר ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני יי' אלהיכם שבעת ימים. כי עם שלקיחות המינים הללו הוא ענין שבו יתעורר ההמון להרבות ההלול והשבח במה שיביאו בידיהם מצמחי האדמה והאילנים מה שישמח הלבבות ויעוררם להודות ולהלל על השפע המושפע להם כמו שיבא הנה אין ספק שכיוונה התורה לרמוז אל כל אחת מהכתות וליחד אופן השבח וההלול לכל כת וכת מהן כמו שאמרו ז"ל במדרש (ויקרא רבה פרשה ל') פרי עץ הדר כפות תמרים וגו'. מה אתרוג יש בו ריח ויש בו אוכל כך הם ישראל יש בהם בני אדם שהם בעלי תורה ובעלי מעשים טובים. כפות תמרים אלו ישראל מה תמרה זו יש בה אוכל ואין בה ריח כך הם ישראל יש בהם בני אדם שהם בני תורה ואינם בני מעשים טובים. וענף עץ עבות אלו ישראל מה הדם זה יש בו ריח ואין בו אוכל כך הם ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם מעשים טובים ואינם בני תורה. וערבי נחל אלו ישראל מה ערבה זו אין בה לא טעם ולא ריח כך ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים. אמר הקב"ה לאבדן א"א אלא יעשו כלן אגודה אחת והם מכפרים אלו על אלו ואם עשיתם כן אני מתעלה. וכן הנביא אומר (עמוס ט') הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה אימתי הוא מתעלה כשהם אגודה אחת. הנה הורו שאין באומה הזאת מי שיהיה ריק מכוונה מועילה באלו הענינים אם שיתחלפו כתותם לפי התחלף מדרגותם כי יש אנשים שלמים בחכמה ובמעשים שנותנין בהם טוב טעם המושכל ונעימות ריח המעשה. ויש בהם מבעלי החכמה לבד שנותנין בהם טעם המושכל לבד ומבעלי המעשים לבד שנותנין בו טעם המעשה לבד. ויש שאינן לא זה ולא זה ואינם שמים על לבם כוונה מיוחדת זולת מה שהיא מצוה כשאר מצות התורה לבד. ושכל הכתות מאלו ישלימו קיבוץ אחד ויעשו אגדה אחת וכלהו איתנהו בלי ספק. כי הנה אנשי השם בחכמה ובמעשים ישימו על לבם כי כמו שהסוכה בצורתה ומשפטיה העירה אל שלמות המעשים כמ"ש ראשונה כן הלקיחה הזאת מד' המינין הללו תרמוז על ענין מושכל נכבד, ממנו יושפעו המעשים ההנה על השלמות והוא ידיעת סדר המציאות בכללו ואופן התקשר חלקיו אלו באלו לקבל השפע והטוב מהסבה הראשונה ית' שמו שהוא עלת העלות כלן שאלו הדרושים והנלוים אליהם הוא תכלית מה שישיגהו האדם השלם בעיוניו. וזה יתאמת ממה שיראו החלקים הנושאים המצוה הזאת על המספר עצמו אשר יתחלקו אליו כללות הנמצאים כחלוקה הראשונה. האחד הנמצא המוחלט אשר מציאותו קיים בעצמו מבלי התלות בשום נמצא זולתו הוא עלת העלות וסבות הסבות יתעלה שמו. והב' הנמצאים הרוחניים הפשוטים מחומר היושבים ראשונה במלכות. והג' עולם הגרמים השמימיים שעם שהם קרוצים מחומר הם נמצאים מציאות קיים באישיהם. והד' הוא עולם היסודות והמורכבים מהם אשר הוא הוה ונפסד באישיו ולא נמצא בו שום קיום כי אם במינים לבד. ועוד יוסיפו להביט כי המין האחד צוה שיוקח בפני עצמו ויבדל מהג'. והשלשה יעשו אגודה אחת בקשר של קיימא. וכל זה ממה שיעיד שהאתרוג שהוא פרי עץ הדר הנזכר ראשונה בכתוב שטעמו משובח וריחו נאה והוא עצם אחד שלם בלתי מחובר מחלקים נפרדים נראים לחוץ בכל א' מהג' הנשארים הוא לקוח לרמוז הנמצא העליון יתעלה אשר ממציאותו נמשך המציאות לכל הנמצאים אם שהוא נבדל מהם ובלתי נאחז ומתקשר באגודתם וכמ"ש עליו הכתוב (שיר ב') כתפוח בעצי היער וגו' בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי הרי ריח וטעם. ועוד היתה לקיחתו בשמאל (סוכה נ"ז:) לפי שהוא בזה האופן מכוון כנגד הלב על שם ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך (דברים ו') כעין הנחת תפלין. ומפני זה ראוי שיקפידו על הדורו ושלמותו וטוב מראהו ותמונתו כמו שחוייב לדבר שיוקח לרמוז אל היותר שלם שבשלמים. ואולי שאל זה המשל נמשכו חז"ל בשאמרו (ב"ר פ' ט"ו) שהאילן שחטא בו אדם הראשון אתרוג היה שנאמר (בראשית ג') טוב העץ למאכל אי זהו אילן שעצו נאכל כפריו זה אתרוג ואתיא כמ"ד קוצץ בנטיעות הוה. (לא מצאתי בפי' ואמנם כ"ה בבחיי פ' בראשית) וכבר אמרו (ויקרא רבה שם) בפי' פרי עץ הדר זה הקב"ה שנא' (תהלים ק"ד) הוד ורדר לבשת וכמו שיבא: והשלשה מינים אשר באגודה הגדול שבהם והוא הלולב הנה זאת קומתו צורתו והדורו תורינה על היותו דמיון עולם המלאכים שהוא העליון מהשלשה עולמות כמו שהלולב מהשלשה הכי נכבד וגדול ועליון מהם. והנה עליו יוצאין אל הימין ואל השמאל בסדר נכון כמו שאמר עליהם בנבואה (מ"א כ"ב) וכל צבא השמים עומד עליו מימינו ומשמאלו ואחז"ל (תנחומא פ' שמות) אלו מלמדין זכות ואלו מלמדין חובה ולזה לולב דסליק בחד הוצא הוא פסול (סוכה ל"ב.) שודאי נפסדה צורתו בזה החקוי. וגם היה סדר העלין האלו זה למעלה מזה בשווי נמרץ כמו שצבא השמים זה למעלה מזה כסדר עלה ועלול כי מזה הצד יתרבו במספר מיניי כמו שכתבנו אצל הכרובים שער מ"ח. וכמו שאלו הנמצאים הנכבדים הם נפרדים ומתחלפים מצד עצמיותם אמנם הם נקשרים מצד המשכם והשפעתם אלו מאלו. כן העלין האלו נבדלים זו מזו בעצמם אמנם הם נאחזות מצד עקרן ותחלתם והם חופות אלו על אלו עד שהם כלם נראות כמו עצם אחד נקשר קצתו בקצתו ולזה לולב שאין בו אלא עלה אחד שחיפה את כלו או שראשי העלים התחתונים לא ישיגו לעקרי העליונים מהם הוא פסול (שם) מפני שהציורים ההם הם הפך מה שכוון ממנו. וכמו שסדר אלו השכלים להיותם גבוה מעל גבוה עד שיגיע הענין אל אשר נעלה על כל גבוה והוא הסבה הראשונה יתעלה שמו כן סדור העלין האלו זו למעלה מזו עד הגיעם אל תחת עליונה מכלן והוא התיומת. והנה אמרו המפרשים (תוס' סוכה ל"ב. בשם בה"ג) שהתיומת הוא כלל העלין שכלן מתאימות ובהתחלק רובן פסול לפי שהנמצאים הנכבדים האלה הם צורה פשוטה לבד מבלתי שתהיה נשואה בנושא עד שיהיה חלוק במהותם כמו שהוא ענין כל שמציאותם הוא צורה בחומר. ולפי מה שפירשו (רש"י שם) שהתיומת הוא העלה העליון האמצעי הוא מבואר בהם הציור אל הנמצא הראשון כמו שאמרנו. ולזה לא הקפידו בחלוק כי אם בו לבדו. וכן ראוי שיעשה למה שכלן יש להם שתי בחינות בחינת עלה ובחינת עלול זולתו יתברך שהוא עלה לכל הנמצאים ואינו עלול כלל. אמנם לא כוון בכאן בחקוי התיומת אל העלה הראשונה בעצם רק להשלמת הוראת סדר הנמצאים האלו עד שיכלו אל נמצא שאין עוד מלבדו כי מה שיורה עליו בעצמות כבר אמרנו שהוא האתרוג ולזה היה האתרוג חמור בהכשרו בענייני יופיו ובריאותו יותר מהתיומת שהרי אם נחלקה בקצת כשר. וענף עץ עבות גם הוא שמו ותמונתו ומספר עליו יוכיחו שהוא לקוח לרמז עולם הגלגלים הבא אחריו גם הוא תכף לעולם השכלים. ולפי שזאת המדרגה היא התחלת הצורות הנשואות בחומר לזה יורה עליו שם עבות לומר שעם שהם חומר דק ונקי מאד מ"מ כבר הם צורות יצקם בוראם במעבה חומר מה. ולפי שאלו הגרמים. יתחלקו אל לששה מינים. עצם הגלגלים שהם ספיריים. וגרם הככבים המאירים מעצמם. וגרם הירח יכמנו ספיריי וגם אינו מאיר מעצמו. לזה הצריכו (סוכה ל"ד:) בהכשר שלשה בדי עלין אשספר ענף עץ עבות. ואמרו (שם ל"ג.) שאם יבשו או נשרו עליו ונשארו בכל אחת מהן תלתא בחד קינא שהם כשרים לפי שעם זה היו שלש של שלש שלש שהם ט' והם מספר הגלגלים הגדולים המקיפים את הארץ עם הגלגל החלק היומי ואם חסר מזה פסול שכבר נפגמה הוראתם ואמר בחד קינא כי בהיותם על זה האופן תהיה הוראתם מבוארת מה שלא יהיה כן אם יהיו עולות ויורדות. ושאר העלין ראוי שיהיו בהם להדור מצות וכמו שאמר (שם ל"ב:) שעליו חופין את עצו גם מה שהוסיפו עליהם ירמזו אל ריבוי הגלגלים הנמצאים שם מגלגלי הקפה או עגולות הסבוב שאינן מקיפין את הארץ ועל המון צבא השמים כי רב מאד. וערבי נחל גם הם שמם ותכונתם יעיד שהם מורים על עולם ההויה וההפסד כי אין בהם לא מאכל ולא ריח כמו שאלו הנמצאות השפלות פחותות בשכליהם ובמעשיהם מכל אשר עליהם והם גדלים על הנחלים שהמים ממירים מקומם בהם תמיד כמו שאלו הנמצאים הם משתנים תמיד בטבעם ובלתי עומדים על מצב מיוחד. וגם שהם קלים ליפסד כמו שיקרה לעצים הגדלים על רוב מים ולפירותיהם. כי בדרך הפלגה אמר המשורר על העוסק בתורה תמיד והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח (תלים א') לומר שיקבל בהמצאו אצל התורה תדיר הרעננות והרטיבות אשר ימצא לאילן השתול על פלגי מים מבלי שימצאו לו נזקיו הטבעיים כי העץ הסמוך אל המים הוא מקדים פריו קודם בישולו וגם נושר את עליו ולא יצלח למלאכה כמו שיהיה הענין בהפך בגדלים ביערים הגדולים אשר למטר השמים ישתו מים אמנם זה פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וגו'. והנה נבחר מאלו האילנות היותר דקים ושפי עליהם דקה וחדה וגם כי בתמונתה דומה אל הלשון או השפתים לרמוז אל החי מדבר שהוא מבחר כל השפלים והוא הראוי לבא באגודה עם העליונים ולא זולת עד שהוא היה הנמצא אשר בו יקשרו העולמות כלן כמו שכתבנו במאמר נעשה אדם בשער הג' והוא ענין קשר האגודה הזאת אשר נקשרו שלשתן יחד. ואמנם הוקבעה הברכה (שם ל"ז:) אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב כי המצוה המוטלת עליו היא לדרוש ולבקר עד שהגיע בעיוניו אל הלולב ומשם ואילך כבוד אלהים הסתר דבר זולתי מה שיחוייב מאמתת מציאותו יתעלה. ובמדרש הנעלם (ספר הבהיר פ' אמור) אילן יש לו להקב"ה בעולמו ולולב שמו וישראל קדושין הם נוטלין אותו. מה אילן זה תמרים מצדו וענפים בצד אחר ולולב באמצע כן ישראל נוטלין גוף האילן שהוא לב העולם שיש בו ל"ב נתיבות וכו'. יורו שגוף האילן בעצמו הוא לב העולם שממנו תוצאות חיים לכל בעלי החוש והתנועה מהעליונים והתחתונים. וישראל קדושין יזכו ליטול אותו במצות התורה האלהית ומקיפין סביב התורה או המזבח להביא חיים לעולם כי התורה והעבודה הם שני קטבים שהמציאות הזה סובב עליו ולזה היו ישראל הראויים והחייבים לברך ולא זולתם מהאומות. ומהידוע כי העיון הזה בהתחבר עמו שלמות התבונה ביראת שמים הוא אשר יתחייב כושר המעשים ושלמותן כי על כל עיון ועיון יזכיר את שמו יתעלה ויחייב עצמו בהכנעו והשתעבדו על עבודתו יתעל' מק"ו כמו שדרשו על זה ג"כ (ויקרא רבות פ' ל'). פרי עץ הדר זה הקב"ה שנאמר הוד והדר לבשת. כפות תמרים זה הקב"ה שנאמר (תהלים צ"א) צדיק כתמר יפרח. וענף עץ עבות זה הקב"ה שנאמר (זכרי' א') והוא עומד בין ההדסים. וערבי נחל. זה הקב"ה שנאמר (תהלים ס"ח) סולו לרוכב בערבית ביה שמו. והכוונה כי בכל מדרגה ומדרגה מהנמצאות ימצא שמו יתעל' חקוק עליה בהמציא אותם וקיימם ותת סדרם והשלמתם כפי מדרגתם והוא אשר חייב הכשר המעשים וחבורו אל החכמה המעיינת באלו הענינים האלהיים. והוא עצמה היא הכת הראשונ' שאמרו עליה חז"ל (רבות שם) שנמצאו באומה בעלי תורה ובעלי מעשים טובים הדומים לאתרוג שהוא נחמד להריח וטוב למאכל ועליהם יאמר (תלים ק"ג) גבורי כח עושי דברו למי שחכמתן מרובה ומעשיהם מרובין ויחדיו יהיו תמים ומסכימים להעמיד ולקיים העולם. אמנם כאשר היו המעיינים משוללים מהירא' ולא יכוון בהם תוכן המעשים יספיק להם העיון הראשון בתוכן המציאות וצורתו וקישור חלקיו אשר תעיד עליו החכמה ויהיו מהכת השנית אשר אמרו שהוא דומה אל כפות תמרים בבחינה שיש בהן מאכל ולא ריח והיו כעץ ששרשיו מועטין וענפיו מרובין וכו'. וכבר אמר (שבת ל"א:) חבל על דלית ליה ביתא ותרעא לביתיה עביד כמו שכתבנו בשער ס"ד. אמנם הכת אשר מלא לבם אותם ברוח יראה ועבודה אם שלא השיגה ידה די החקירות העיוניות ההנה כבר תכוון בהם כפי ענינה ותחשוב מחשבות נכבדות מענין המעשה ומחיובו עד מקום שיד השגתה מגעת. וכמו שאמרו חז"ל (רבות שם) פרי עץ הדר זה אתרוג שהוא דומה ללב. כפות תמרים זה שדרו של אדם שהוא דומה לשדרה של לולב. וענף עץ עבות אלו העינים שהם דומים לעלה של הדס. וערבי נחל אלו השפתים שדומים לעלה של ערבה. וכל מה שאדם חוטא באלו האיברים כשיעש' תשובה הקב"ה מכפר לו באלו הד' המינים. הנה כי הן הנה מחשבות בעלי המעשה וכוונתן מחייבין עצמן אל העבודה האלהית בכל חלקיהן כמ"ש (תלים ל"ה) כל עצמותי תאמרנה וגומר. וכבר תהי' זאת הכת השלישית שאמרו שדומה לענף עץ עבות שיש לו ריח ולא טעם ועליהם אמרו חז"ל (אבות פ"ג) מי ששרשיו מרובין וענפיו מעוטין שאפילו כל הרוחות שבעולם וכו'. ולפי שהכת הזאת היא היותר מרובה באוכלוסיה נמצא במדרשות הרבה דמויין מיוחסין לה כמו שאמר (רבות שם) פרי עץ הדר זה אברהם שהדרו הקב"ה בשיבה דכתיב (בראשית כ"ד) ואברהם זקן ונאמר (ויקרא י"ט) והדרת פני זקן. כפות תמרם יזה יצחק שהיה כפות על גבי המזבח. וענף עץ עבות זה יעקב שהיה רחוש והדוק בבנים כהדס זה שהוא רחוש והדוק בעלין. וערבי נחל זה יוסף וכו'. וכן אמרו (רבות שם) פרי עץ הדר זו שרה שהדרה הקב"ה וכו'. כפות תמרים זו רבקה שהיה בה אוכל וכו' וענף עץ עבות זו לאה שהית' רחושה בבנים וכו'. וערבי נחל זו רחל שהית' כמושה בפני אחותה וכו'. וכו אמרו (שם) פרי עץ הדר אלו סנהדרין שהדרם הקב"ה וקראם וכולי. כפות תמרים אלו תלמידי חכמים שכופין עצמן אלו לאלו ללמד תורה. וענף עץ עבות אלו ת"ח שיושבין שורות לפני סנהדרין או לפני רבן. וערבי נחל אלו שני סופרים שיושבין אחד לימין ואחד לשמאל הדיינים. הנה שכל אלו הם מחשבות מיוחדות לאנשי המעשה בעשות רשמים באלו העניינים אם אל הכלים אשר בהם יעשו ואם אל האנשים המסויימים באומה אשר כן עשו ואשר עליהם מוטל לעשות. ואולם הכת השלולה מחכמה ומעש' הנה לא יחשוב כזה דבר רק מה שישתתפו בו עם הנשים והטף כי יאמרו שהוא מצוה לעשות כן במועדים ובחגים ההם אחרי האסיף כמנהג המון חוגג בשמחה ובטוב לבב מרב כל כמו שאמר עזרא הכהן (נחמי' ח') לעולי גולה צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לעשות סכות ככתוב כי רצה לעורר לבם אל השמחה וההמיה ההמונית כמו שאמר בסוף ותהי שמחה גדולה מאד. וזהו הטעם שכתבו הרב המורה בזה פרק מ"ג ח"ג. ומכל מקום הכוונה היא טובה כפי כחם שכבר יכוונו לעשות מצוה ומקבלים עליה שכר ועל כיוצא בזה אז"ל (חגיגה כ"ז) אפילו ריקנין שבהם מלאים מצות כרמון. ולזה אז"ל (רבות שם) אמר הקדוש ברוך הוא לאבדן אי אפשר שאם אין בהם טעם או ריח כראשוני' הנה אינם רקים לגמרי אבל יתקשרו כלם אגודה אחת ועל ידי צירוף יכפרו אלו על אלו. ואם עשיתם כן אני מתעלה וכו'. לומר שאף על פי שלא יגיעו כלם אל השלמות בשוה לא תמעט מעלתו יתעלה בזה ולא יחסר כבודו כי מחסרון החומר אי אפשר זה השלמות היותו על תכלית השלמות בכלם ודי במה שכוון בזה משלמות הכללות יחד כמ"ש (שם) אימתי הוא מתעלה כשהם אגודה אחת. והנה בזה נתבאר המאמר ההוא בכלל ופרט ובאו אל קרבו שאר המאמרים אשר לרז"ל על זה הענין כמין חומר. ועתה ראה כי זה הענין כלו בעינו אמרו ישעיהו הנביא בפרשה מיוחדת וקרובה אל המשלים האלו במה שאמר ועתה שמע יעקב עבדי ישראל בחרתי בו כה אמר ה' עושך ויוצרך מבטן יעזרך וגומר. כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה אצק רוחי על זרעך וברכתי על צאצאך (ישעיה מ"ד). הנה שזכר אלו הכתות הד' אחד לאחד בקטן החל ובגדול כלה כמו שיתבאר לך במעט עיון. ואחר המשילם לאלו העצים במדרגתם ואמר וצמחו בבין חציר כערבים על יבלי מים זה יאמר לה' אני וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתוב ידו ליי' ובשם ישראל יכנה (שם). ירצה שיצמחו כתות האומה הזאת על כל האומות עכו"ם שנאמר עליהם (שם מ') כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה, כערבים על יבלי מים הגדלים על כל עשבי השדה וצמחיה. עד שהיתה בהם חלק אשר ישיג בחכמה ובמעשה יתר שאת עד שיהיו כל חוקיו ורשמיו בו יתברך וכמו שאמרו פרי עץ הדר זה הקדוש ברוך הוא וכולי. וחלק אשר בכח החכמה לבד יקראו בשם יעקב ואם כח ידיו במעשה אין לו. וחלק שיכתוב ידו ליי' במעשה לבד. וחלק אשר בשם ישראל יכנה לבד לפי שהוא שלול מכל אבל מכל מקום להיותו מכונה בשם ישראל יתקשר עמהם ויעשו כלם אגודה לקרא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד. ויתכן שלא כיוון הנביא בכאן רק אל ג' כתות. האחד החלק העיוני והשלם שבהם ועליהם אמר זה יאמר ליי' אני. והשני אשר הוא הפכי אליו כמו שאמרנו שהבהמי הוא הפך האלהי ועליו אמר וזה יקרא בשם יעקב כי אין לו רק השם לבד. אמנם על אמצעיים שמשתתפין עם הראשונים במעשים הטובים ועם השניים בחסרון הידיעה אמר וזה יכתוב ידו ליי' ובשם ישראל יכנה. הנה שהוריד הענין האלהי אל המעשה והעלה הכנוי אל שם ישראל והוא ענין הפשרה היוצאה מההרכבה. ועל כל פנים הנה לקח טוב נתן לנו האלהים אשר עליו נאמר ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וגומר ושמחתם לפני יי' אלהיכם לפי שהשמחה תורה על שלמות הפעולות ויציאתם מתכונה שלמה בנפש והמתבונן באלו הענינים כלם באופנים הנזכרים אשר בהם יתן כבוד ליוצרו בכוונתם הנה הוא משלים את חקו בהם אמנם המחסר את חקו בענינם הוא גוזל את עצמו ומביא אשם על נפשו כי לזה הקפידו עליו חז"ל מאד באמרם (סוכה כ"ט.) ולקחתם לכם שתהא הלקיחה משלכם וכן אמרו (רבות שם) במקח ולא בגזל ובמדרש (שם) אמר ר' לוי כל מי שהוא לוקח לולב גזול למה הוא דומה ללסטם שהוא יושב בפרשת דרכים ומקפח לעוברים ושבים. חד זמן עבר עליהם חד לגיון למגבי דמוסיא דמלכא מההיא מדינתא קם עליה וקפחיה ונטל כל מה דהוה בידיה בתר יומין אצטייד ואתמסר בפילקי שמע ההוא לגיונא ואזל לגביה א"ל הב לי כל מה דקפחתן ואנא מליף עלך זכו למלכא. אמר ליה מכל מאי דנסיבית לית לההוא גברא כלום אלא הדין תפוסא דתחות והיא מן דידיך. אמר ליה הב לי ואנא מילף עלך זכות קדם מלכא יהב ליה אמר ליה תהא ידע דאת עליל למחר קדם מלכא לדינא והוא שאיל לך אית לך בר נש דיליף עלך זכות אמרת ליה אית לי לגיון פלן. למחר וכו' שלח מלכא וקרא ליה א"ל חכים את על הדין גברא זכו א"ל חכים אנא כד שלחתן למגבי דמוסיא דההיא מדינתא קם קדמי ונסיב כל מה דהוה בידי וקפחני והדין תפיסא דהוה מדידי מסהיד עליה שרו עמא צוחין ואמרין אוי לזה שנעשה סניגורו קטיגורו כך לוקח אדם לולב גזול לזכות בו ואם הוא גזול צוח לפני הקב"ה ואומר גזול אני חמוס אני ומלאכי השרת אומרים אוי לזה שנעשה סניגורו קטיגורו ע"כ. והוא מבואר שאריכות זה המשל אינו צודק אלא במי שרגיל לגזול ולחמוס כל השנה לא במה שא"ר לוי כל הלוקח לולב גזול לבד אמנם אם יובן בענין זה הגזל ג"כ מה שאמרנו מהמחסר חוקו מתת בו הכוונה או הכוונות הראויות לתת לו כפי כחו יצדק כל המשל מאד כי הנה בכל מדינה ומדינה אשר דבר המלך ודתו מגיע חיוב גדול על כל היהודים לשמוע וללמוד ולהבין את דברי התורה ולחבב מצותיה ולהשתדל בכל עוז לתת לכל אחת מהנה טוב טעם ודעת כפי כחו ובפרט באלו המצות אשר בחג שהם כלם ענינים שהגיע פרסומם לעין כל. והחדל מעשות כן ודאי הוא גוזל לגיון של מלך ומקפחו ומחסר חק עצמו ואחרי כן ביום בואו אל המלך הנה לא נשאר לו לולבו בידו רק כהרים מטה משולל מהכוונה והרי הלולב עצמו הוא גזול ועשוק בעצמו ומעיד על הראשונות. ולזה דקדקו יפה במדרש (תנחומא פ' אמור) באומרו ביום הראשון ראשון לחשבון עונות והטעם לפי שלא יקרא שום דבר ראשון רק בבחינת המספר הנמשך אחריו ממינו שיאמר עליו שני ושלישי או יותר. והנה המצוה הזאת רצוני לקיחת הלולב לא נצטוותה לכלל ישראל רק היום הראשון לבד ולא נמשכה אל השני והשלישי ולא אל שאר ימי החג רק מדברי סופרים גם מה שנוטלין אותו במקדש מן התורה כל שבעה(סוכה מ"א.) אינו מהפסוק הזה כי אם מאומרו ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים (תו"כ אמור פ' ט"ז) ולזה לא היה ראוי שיאמר במצוה הזאת ביום הראשון אלא ולקחתם לכם בחמשה עשר לחדש השביעי פרי עץ הדר וגו' כי אז לא יובן מהמאמר רק שהיא מצות היום ההוא לבד על אסמכתא זו אמר (תנחומא שם) וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא. ולזה אמר שהוא ראשון לחשבון עונות והכוונה שהוא ראשון לשנה כלומר לדבר שיתחיל חשבונו מענין המצוה הזאת בעצמה ומונה והולך כל השנה כלה. אמנם הזוכה במעשה המצות האלו כלם על כוונתם הנה היום ההוא אינו ראשון לו לחשבון עונות אבל יהיה מהשמחים לפניו כמו שנאמר ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים. וכבר היתה השמחה תואר החג כלו וזה שמו אשר יקראו זמן שמחתנו כמו שאמרנו ראשונה והכוונה להיות השמח' מעיד' על ג' דברים שעם היותם משותפים לכל המצות הנה הם מיוחדים אליו כפי עוצם הכוונות התלויות במצותיו כמו שזכרנו. האחד על שלמות אי זה מעשה אשר עשה בשמחה שיורה שהוא יוצא מכח הקנין השלם אשר בנפש לא כן החסר בו כי אף שיעשה יעצב בו כמו שנתבאר בתחלת המאמר הב' מספר המדות אזכור אותו אצל נתון תתן לו ולא ירע לבבך וגו' (דברים ט"ו) ב"ה. וכבר יזהיר באומר ושמחתם לפני ה' אלהיכם על הרגל המעשים התוריים וקניינם הנפשיי עד אשר ישמחו ויעלצו לפני אלהים בעשיי'. והב' יורה על שלמות הפועל בכוונותיו השלמות והזכות אשר לא יערב בהם שום עירוב ומחשב פוסל כי מחשבות הרשע הנפסדות הם המעציבות נפש בעליהן ומכאיבות אותה תמיד לפי שהיא חצובה ממקום עליון ואע"פ שתסכים במעשים הרעים תתעצב אחר עשייתם או בחשבם כמו שכתב זה החוקר בפ"ה מהמאמר הט' מהמדות הרשעים מלאים חרטות וגו'. ומדרכן להיות תמיד עצבים ממגורת העונשין שישיגום וכמ"ש החכם (משלי י') מגורת רשע היא תבואנו כמו שהוא מפורש בפ' שמיני שער ס'. וכבר אמר החכם והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך כי הילדות והשחרות הבל (קהלת א'). והוא שיסור מלבו שרירות מחשבת הילדות אשר יולידו העצב בנפש העושה אותם. והמשורר אמר (תהלים קל"ט) וראה אם דרך עוצב בי וגו'. ולזה היה מוסר הפילוסוף אל המלכים שישמרו מהאנשים רעי פנים ועצבים ולא ישרתום רק האנשים השמחים אשר יראו פניהם צהובים ושוחקים. וזה הדבר הוא מבואר בכתוב בענין נחמיא התרשתא אמר ויהי בחדש ניסן שנת עשרים לארתחשסתא המלך יין לפניו ואשא את היין ואתנה למלך ולא הייתי רע בעיניו ויאמר לי המלך מדוע פניך רעים ואתה אינך חלה אין זה כי אם רע לב ואירא הרבה מאד (נחמיה ב'). הרי שהמלך היה הדן דין אמת לפי למוד הטבעי כי רוע הפנים לא יבא כי אם מחולי הגוף או מרוע הנפש וכשנתאמת אליו שאינו. חולה נתברר לו שהרוע הוא בלב ולחוזק המופת אמר ואירא הרבה מאד כי ירא שמא חשדו שעבר עליו רוח רעה להשקותו סם המות ביין אשר לפניו והמחשבה הרעה ההיא מטרדת אותו. ולזה נתחכם מאד במה שהשיב לו (שם) המלך לעולם יחיה מדוע לא ירעו פני אשר העיר בית קברות אבותי חרבה ושעריה אכלו באש. וזה כי אע"פ שלא היו פניו רעים בעיניו וכמ"ש ולא הייתי רע בעיניו שם הש"י דבר בפיו שיודה במחשבת המלך מרוע פניו אלא שהיה מטעם אחר אשר היה בזה התנצלות מחשד המלך ופתח פתוח לבוא בו אל השאלה אשר היה בלבו כיד אלהיו הטובה עליו. הנה שנתאמת שהשמחה היא דבקה במעשה הצדיקים ומחשבותיהם הטהורות והנקיות מכל רע הנה יהיה עם זה אומרו ושמחתם לפני ה' אלהיכם כאומרו שיהיו תמיד לפניו שלמים וטובי לב בכל עניניהם דרך כלל ולא יהיה דרך עוצב בם. אמנם הג' תהיה הוראתה הגעת התכלית במעשים כי השמחה הוא העונג שזכרנו למעלה בשמחת ימי החג אשר מדרכו לימצא עם מנוחת התנועות והגעת התכליות לא בזולת זה. ולפי זה לא תמצא השמחה ע"ד האמת בשום מושג מהענינים הזמניים לפי שאין טובתן שלמה וגם המשתוקק לא יגיע בה אל תכלית כפי התשוקה כמו שנתבאר זה אצל ברכת יצחק אבינו שער כ"ד. אמנם בדברים האלהיים שמעשיהן ותכליתן באין כאחד הנה שם תהיה גילה ושמחה ועונג גדול בלי ספק. ועל זה הענין עצמו כיון החכם (קהלת ח') באומרו ושבחתי אני את השמחה כי אין טוב לאדם כ"א לאכול ולשתות ולשמוח כי הוא ילונו בעמלו כל ימי חייו אשר נתן לו האלהים תחת השמש כי אחר שהשמח' לא תמצא כי אם בפעולות האלהיות שנמצא תכליתן עמהם הנה אומרו ושבחתי אני את השמחה הוא שוה לאומרו ושבחתי אני להגעת תכלית העבודה כי כאשר יכוין האדם עליה אפילו בפעולות הגופיות כמו האכילה והשתייה ודומיהם יזכה לשמים והוא הדבר אשר ילוה האדם בעמלו אשר נתן לו האלהים תחת השמים וכמ"ש בפרק לולב וערבה (סוכה מ"ה.) כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה כאלו בנה מזבח והקריב עליה קרבן שנאמר (תלים קי"ח) אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח וכן בכל מקום שנאמר (דברים י"ד) ואכלת שם לפני ה' אלהיך וגו'. וכיוצא בדברים שכוונתן לשמים הם הפעולות המשמחות בלי ספק. ועל זה היה נוהג החכם לומר וראיתי כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו כי היא חלקו כי מי יביאנו לראות במה שיהיה אחריו זולת זה וכן אמר את הכל עשה יפה בעתו גם את העולם נתן בלבם וגו'. ידעתי כי אין טוב בם כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו (קהלת ג') ובענין הזה תמצא השמחה והעצב יחד וזה כשיהיה האדם עושה דבר לפני אלהיו בהרתעה ויראה והכנעה כי היותה על זה האופן הוא שלמות המצוה ההיא כמו שהישירתנו התורה על מיתת נדב ואביהוא ופרץ עוזא וכיוצא ובשלמות המצוה ימצא התכלית ושם יהיה העונג. והוא אומרו (תהלים ב') וגילו ברעדה במקום גילה שם תהא רעדה (ברכות ל':) והכוונה שאם היתה המצוה נעשת ביראה והכנעה לפני אלהיו שם תמצא שמחת התכלית וערבותה כמו שנאמר שם (ש"ב ו') אחר שנתיראו ונכנעו במיתת עוזא ודוד וכל בית ישראל מעלין את ארון האלהים בשמחה והוא עצמו שאמרו ז"ל (ספרי פ' ואתחנן פ' ואהבת) אין לך אהבה במקום יראה ויראה במקום אהבה אלא במדת הקב"ה בלבד כי אם העבודה השלמה היא היראה ובמקום אשר תמצא שלמות העבודה תמצא שם השמחה הנה היראה והשמחה יהיה דבר אחד. מה שלא יהיה כן אצל הזולת כמו שאמר שם יש לך אדם שמתירא מחבירו מניחו והולך לו. אבל במדת הקב"ה לא כן שאין לך אהבה וכו'. ואצל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה שער צ"ב יתבאר זה יותר בהרחבה ב"ה. סוף דבר זאת היא השמחה אשר לפני ה' אשר עליה נאמר שמחו בה' וגילו צדיקים (תהלים ל"ב) ואליה יכוונו הכתובים בכל מה שידברו בה בסתם כמ"ש ז"ל שמחו בה' וגילו צדיקים הוי אומר נגילה ונשמחה בו בה' קאמר (חזית שיר א'). ותהיה גם כן כוונת ושמחתם לפני ה' אלהיכם הישרה גדול' על הכוונה השלמה בעבודות שיהיו נעשות לעצמן ולתכלית הגעת הרצון האלהי הדבק עמם כי אז יהיו הם עצמן תכלית שימצא אתו כל שמחה וכל עונג. וכל אלו ההשקפות ישנן בשמחה השלמה: