משלי י:כז מחשבת ישראל: נתיבות עולם, עקידת יצחק, האמונות והדעות ובאר הגולה

ואמר ודעת קדושים בינה, כלומר מי שהוא קדוש והוא נבדל מן הגוף ולכך נקרא קדוש כמו שהוא מבואר במקום אחר דעת שלו הוא בינה, שהבינה בודאי יותר עליון מן הדעת, כי האדם שהוא מקדש עצמו ופורש עצמו מן הגוף עד שנקרא קדוש אדם כזה קונה בינה יתירה כי הוא קרוב אל השכלי. ומפני כי עצם היראה מה שהוא עלול אל השם יתברך שהוא העלה והעלול יש לו קיום בעלה, ולפיכך אמר שלמה ג"כ (משלי י') יראת ה' תוסיף חיים ושנות רשעים תקצורנה, ודבר זה ר"ל כי מי שיש בו יראת השם מפני שהוא עלול גמור ראוי שיהיה מקבל הקיום מן העלה ית' ולפיכך יראת ה' תוסיף חיים. ואילו שנות רשעים אשר הם סרים מן העלה יתב' שנותם תקצורנה שאין להם קיום מן העלה:

במדרש הנעלם (זוהר חיי שרה) חיי שרה ולא חיי חוה דהא איתת חיים לעלמא וכו'. ותמת שרה בקרית ארבע ולא בנחש. ועל דא כף זעירא דכיון דלא שליט בה חויא אלא בקרית ארבע היא חברון לכך אזער בביתא הנה שביארו היטב מה שאמרנו מהיות המיתה חלקית רצוני לבד ליסודות. אמנם בה עצמה אינו אלא הסתלקות והסתר פנים להאסף אל מקום גניזתה והוא מה שביארו הכתוב באומרו באברהם וביתר הצדיקים ויגוע וימת ויאסף אל עמיו. ותוכן הענין הוא כי הנה האדם ביצירתו ואופן תמונתו הנה ידמה לבנין הבית ותכונתו כאומרו ויבן ה' אלהים את הצלע (שם ב'). והאמהות אמרו אולי אבנה ממנה (שם ט"ז). והחכם אמר בשפלות ידים ידלוף הבית (קהלת י׳:י״ח). מבית מלא זבחי ריב (משלי מ"ז), והרבה מהכתובים המורים על זה. ולכן אמרו באבדן גופות הרשעים, יהרסם ולא יבנם (תהילים כ״ח:ה׳), וכן בית גאים יסח ה' (משלי י"ז). וכמו שבנפילת הבית יקרו בהכרח שני ענינים. האחד האכול והכליה לקצת חלקיו ונמיסת הקשרים אשר הבית נכון עליהם. והשני הריסת מצבו ונתיצת תמונתו אשר בעבורו יקרא החבור בית. ויש שם ענין שלישי אפשר שיקרה בפנים שונים והוא מצד השוכנים בתוכו שאם לא ירגישו בעניני הנפילה תפול עליהם הבית וימיתם או שירגישו ומהרו לצאת ממנו ויחיו את נפשם. כן הוא הענין בעצמו בהגיע קץ האדם הטבעי וסוף חייו ישיגהו תחלה רבוי החום הטבעי ואכול הלחות השרשי שהם שני יסודות הבית העקריים אשר עליהם אמר החכם עד שיזועו שומרי הבית (קהלת י״ב:ג׳). ונמשך אליה ענין שני והוא בטול הכחות הנפשיות החצוניות והפנימיות אשר הוא כעין הריסת הבית ובטול כל אופני שמושיו אשר לדעתי אל אלו שני הענינים נאמר בתורה לדעתי ויגוע וימת כשבאין שניהם רצופים כי המיתה היא ביטול כל הכחות והרגשות כמו שהוא מבואר מעצמו אמנם הגויעה הוא הענין הראשון שאמרנו כי על כן אמרו אין גויעה אלא בצדיקים (ב"ב ט"ז:) לפי שהם אינן מתים רק מהכרח בלוי החומר ואפיסתו והוא הכלח הנזכר באומרו תבא בכלח אלי קבר כעלות גדיש בעתו (איוב ה׳:כ״ו). וכתיב את מספר ימיך אמלא (שמות כ״ג:כ״ו). הפך הרשעים שנאמר בהם ושנות רשעים תקצירנה (משלי י׳:כ״ז), אשר עלימו אבד כלח:

ואחר כן אדבר בענין קץ ימי החיים, ואומר כי בוראם שם להתחברות' מדת ימים מנויים. כמו את ‏מספר ימיך אמלא (שמות כ"ג כ"ו). ואמר לקצת הנביאים (דברי' ל"א י"ד) הן קרבו ימיך למות. ‏לקצתם אמר (שמואל ב' ז' י"ב) והיה כי ימלאו ימיך והדומה לזה. ואחר כן אומר כי יש פעמים ‏שמוסיף במדה ההיא, בדעתו כי הנפש תשאר בגוף, כי ידיעתו אינה שונה אמתת הדבר, אבל ‏המדה ההיא אצלי, אשר תסבול התוספת והחסרון, מדת הכח אשר נתן לגוף. והוא שמתחלת ‏שבראו אין ספק כי בנה אותו על כח מן הכחות אם רב אם מעט, ומדת עמידת הכח ההוא היא ‏הנקראת קץ, והוא יכול להוסיף בו ולאמצו, ותעמד עם השבעים שלשים אחרים, ויכול להחלישו ‏ולהמס אותו וימס בארבעים. ועל הבאור הזה יסבור התוספת בקץ הימים, והחסרון אשר יהיה מן ‏החיים לאדם, אחר התוספת והחסרון הוא אשר ידעו בוראו שיעמידם על האמת. ובאור זה שהוא ‏יודע ששרש כח הגוף היה על שבעים, והוא מוסיף בו שלשים או מחסר שלשים. ומאי זה מקום ‏התחייבה החסרון? מאמרו (משלי י' כ"ז) יראת יי' תוסיף ימים. ואמר בקצת הצדיקים, (מ"ב כ' ו') ‏והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה. ואמר ברוב הגמולים למען יאריכון ימיך והדומה לו, ואמר ‏ברשעים ויי' הכא כל בכור בארץ מצרים (שמות י"ב כ"ט), ויהיו המתים במגפה (במדבר כ"ה ט') ‏והדומה לו: ואלו היו מתים כפי כח קצתם, לא היתה מגפה בעבור חטאתם, ולא היה דבר נעצר ‏בעבור מעשה פנחס. וכבר שם הנביא המגפה זולת קץ הימים, באמרו (ש"א כ"ו י') כי אם יי' יגפנו או ‏יומו יבא ומת. ואינני אומר שכל צדיק מוסיפין לו, ולא כל רשע מחסרין לו, אך כפי בחירת הבורא ‏וכפי הטוב, ומי שלא הוסיפו לו מן הצדיקים, גמול העולם הבא לפניו, ומי שלא קצרו ימיו מן הרשעים ‏ענש העולם הבא לפניו, כמו שנאמר (קהלת ג' א') ועת לכל חפץ:‏