משלי י:לב מחשבת ישראל: האמונות והדעות ועקידת יצחק

אמר יהודה בן שאול, אמר המחבר. יתברך ויתעלה האל אלהי ישראל. המאמת דבריו, הצדיק ‏במועדו. ואחרי כן אומר שמצאתי המון בני ישראל מאמינים, כי הבורא יתברך ויתעלה, יחיה מתיהם ‏בעת הגאולה, ומצאתים שמפרשים כל פרשה שיש בספרים, שנראה ממנה תחיית המתים בעת ‏הישועה כפשוטה, ועוזרים זה בדברים מקובלים כוללים פרושי המין ההוא, ומצאתי אנשים מעטים ‏מן האומה, שאינם מודים שזה יהיה בעת הגאולה, ואומרים שזה יהיה בעת היציאה אל העולם הבא, ‏וסומכים בזה על שבוש חלש, קצתו שמעתיו מהם, קצתו ראיתיו להם באפשר. ומפני שהיה חוב לכל ‏צדיק שיעלה בלבו תחלה הדבר הנרצה, וידחה מעליו הדברים ההפוכים, כאשר אמר הכתוב (משלי ‏י' ל"ב) שפתי צדיק ידעון רצון, ועליו עוד להודיע לאומה ולהקריבו להבנתם, ושישיבנה מדברי ‏הפתאים, כמו שאמר עוד, (שם כ"א) שפתי צדיק ידעו רבים ואוילים בחסר לב ימותו, היה ראוי ‏בעבור בקשתי הצדק, אעפ"י שלא הגעתי אליו, שאשגיח על הספר הזה ודקדוקו השגחה רבה, עד ‏שיעלה לי תחלה הדבר המבואר בתכלית מה שאפשר. ואחר כן אכתבהו לאומתינו להיות לה מישר ‏העזר בו על עבודת אלהינו, ועל סבל מה הוא בו מן הגלות, ונהגתי בו הדרך אשר צוה בו הבורא ‏לצוות בסבל, באמרו (ישעיה ל"ה ג' ד') חזקו ידים רפות וברכים כושלות אמצו אמרו לנמהרי לב ‏חזקו אל תיראו הנה אלהיכם וגו'. וכאשר הסתכלתי בזה, כדי שיתבאר לי היש על מה שסוברים ‏ההמון מתחיית המתים בעת הגאולה טענה, ועיינתי בענין ומצאתי, שהמוצאים אשר יעלו תחלה ‏בראשונה אשר יצאו מהם משכי הטענה על זה, ארבעה אין להם חמישי. וראיתי כל שבוש ששמעתי ‏או חשבתי בו שיהיה טענה על האמונה הזאת, ועמדתי על שבר הכל וביטולו והפסדו, ואז התקימה ‏האמונה הזאת בראיות, מן השלשה ענינים אשר מהם ימשכו המאמינים ראיותם. והמוצאים ‏הארבעה אשר חקרתי עליהם לראות היש על האמונה הזאת בהם תשובה, הם מוצא הטבע והשכל ‏והכתוב והקבלה. והחילותי מן הטבע, מפני שקדימתו קדימה עצמית. ואמרתי אולי יתחייב המנע ‏ההודאה בתחיית המתים מפני המנע הטבע לעשות זה, מפני שאין כמו שגדלים בעלי חיים בטבע, ‏ושבים קצתם בטבע ומתים בטבע, יחיו גם כן אחרי המות בטבע, וכאשר התבוננתי במחשבה הזאת הנחשבת, ‏מצאתיה שאין נתלים בה כי אם האומרים בקדמות או בשניים, מפני שלא יתכן אצלם שיהיו הדברים ‏אלא על דרך המנהגים הנהוגים הנודעים, אבל המיחדים שמאמינים שהבורא משנה מנהגי הטבע, ‏וישימם בכל עת שירצה כאשר ירצה, אי אפשר להם להמנע מהודות בתחיית המתים מצד הטבע, ‏שכלם מודים ששלח אליהם נביאיו ובידם אותות מלאות, וגדול מזה בראתו היסודות הראשונות לא ‏מדבר, ויהיה באור המאמר הזה, שמי שמרחיק תחיית המתים בעת הישועה מפני שהטבע לא ‏יעשה זה, יתחיב להרחיק לעמתו הפוך המטה תנין, והמים דם, ועמוד מי הים והקפאם, ועכוב ‏התנועה והגדולה המזרחי' עד שארך בה עמידת השמש על הארץ, ושאר האותות הבהירות אשר ‏זכרו הספרים שהבורא עשאם על ידי נביאיו, עד שיכחש האומר זה בכל הנסים, ויתחייב עוד ‏להרחיק בריאת דבר לא מדבר, עד שיכפור בבורא ויצא מכלל המאמיני'. ותחיית המתים אצל העיון ‏השלם, יותר קל ויותר קרוב מבריאת דבר לא מדבר. וכבר התבאר כי מי שיודה שהבורא התחיל ‏הנמצאות לא מדבר, ואמץ נביאיו באותות מלאות, לא יוכל להרחיק תחיית המתים, ולא להתלות ‏לטעון בטבע, כל שכן עם הודאתו שהאשה השונמית החיה הבורא בנה בעולם הזה, כמו שאין ספק ‏בזה אצל עמנו. ועוד שניתי החקירה הזאת ואמרתי, אולי יהיה השער הזה אשר אנחנו מדברים בו ‏מן הדברים ההבליי', אשר לא יכשר להאמי' שתפול היכולת עליהם, כמו השבת אתמול ושום החמש ‏יותר מן העשרה, והיה אפני העברת זה על לבי שאמרתי כשהגוף החי אחר מותו כבר נמקו ‏החלקים אשר היו בו מן היסודות הארבעה אשר הגיע כל חלק מהם ליסודו השרשי ונמזג בו, ואחר ‏כן התחברו חלקים מן היסודות ההם והתרכב מהם גוף שני, ואחר כן נמקו במותו ושבו אל מוצאיהם, ‏ואחר כן התחברו פעם שלישית והתרכב מהם גוף אחר, ואחר כן נמקו במותו, איך יהיה הראשון על ‏שלמותו והשני על שלמותו, והשלישי על שלמותו, וחלקי כל אחד מהם כבר נכנסו באחר בעת ‏שהתרכב, וכאשר זקקתי הרעיון והעלותי מיץ ההכרה, מצאתי זאת הסברא המתעה שאיננה אמת. ‏והוא שיסודות הגוף כאשר נמקו, והגיע כל אחד מהם אל מוצאו מחם וקר ולח ויבש. אלו לא היה ‏במוצא השרשי מה שיתרכב ממנו גוף שני כי אם מה שנתק מן הגוף הראשון, לא היה אפשר שיברא ‏שני אלא על אחד משני פנים. אם שיהיו חלקיו חלקי הראשון, או שיברא בריאה. ועל שני הפנים ‏יחדיו, יבטל שנות הגופים אחר שנמקו. אך מפני שהיו המוצאים יותר גדולים מחלקי כל המורכבים ‏כפלים רבים אשר לא יספרו מרוב, כי החכמים יודעים שהאויר אשר בין הארץ ובין תחלת חלק מן ‏השמים, כמו כל הארץ כלה ועפרה והריה וימיה וצמחיה ובעלי חיים שבה, אלף פעם ותשעה ‏ושמונים פעם, מפני שהוא מוכה שלשה ושלשים בשלשה ושלשים. וכיון שהדבר כן, על הרחב הזה ‏יכול בורא הגוף השני לשום חלקיו חלקים מן היסודות אשר לא שמש בם בגוף הראשון, וכי ירכיב ‏השלישי מחלקים לא היו נמזגים בשני, וכן יחבר הרביעי מחלקים לא התערבו בשלישי, מפני רחב ‏עולמי היסודות ומוצאיהם, ויעזוב נמקי הגוף הראשון והשני והשלישי, ומה שאחריהם בעצמם, לא ‏ישמש להם בחבורים העתידים, עד שיהיו מוכנים לחבר מהם חלקי כל גוף וישיבהו בעת שירצה. ומה ‏שמקל את זה עוד ומקרב, כי המחויים בחמשת אלפים שנה, אינם על דרך הקירוב כי אם חמשים ‏כת מבני אדם, ואין שיעורם כלם חלק אחד מחלקי הארץ. ואם ישאל שואל על מי שאכלוהו החיות ‏איך יחוייה והוא כבר נשתנה אל גופות אחרים? נשיב כי האומר המאמר הזה אומר, כי הגופים ‏הנאכלים הם כלים ומשתנים אל הגופים אשר נכנסו עליהם. וראוי שנשיבהו אל שני הדברים יחד, ‏בשרש אשר אנחנו קהל המיחדים מאמינים בו ונדעהו, כי אין לגוף מן הברואים לכלות גוף אחד ‏בשום ענין אפילו אם ישרפהו באש לא יוכל לכלותו לעולם, כי לא יוכל לכלות הדברים עד שישובו לא ‏דבר, כי אם מי שבראם לא מדבר, ושמם נמצאים; אבל כל הברואים אינו יכולים כי אם להפריד חלקי ‏הגוף בלבד, עד שהאש כשהיא בוערת בגוף מן הגופים אין דרכה כי אם להפריד אבריו, וישוב החום ‏אשר בו אל מוצא האש, והלחות והקור אל מוצאיהם, ותשאר העפרורית אפר, מבלתי שיכלה מחלקי ‏היסודות. וכאשר תעשה האש הנראית לעין, כן תעשה האש אשר בבעלי חיים בדבר הנאכל. וכאשר ‏יאכל החי תפוח על דרך הדמיון יפרדו חלקיו, וינגב האויר מחלקיו מה שדרכו לנגב מחלקי התפוח ‏תמיד, ומה שאלו לא מצא לנגב מחלקי התפוח, היה מנגב כמוהו הגוף החי ההוא תמיד, עד שלא ‏ישאר בו כי אם העפרורית בלבד. וכמו שהמאמר בתפוח הנאכל, כן המאמר באדם הנאכל, כי האויר ‏מנגב החלקים אשר משלשה היסודות מגוף החי אשר אכלו, וישאר החלק העפרי ויורד למטה, ואין ‏הפרש ביניהם, אלא שהחלקים אשר שבו אל האויר מן התפוח הנאכל כבר, התערבו ביסודות ‏השרשיים, והחלקים אשר עלו אל האויר מגוף האדם הנאכל, הם שמורים בלתי מתערבים ביסודות ‏השרשיים להיותם מוכנים לעת הפקידה כאשר הקדמנו. וכאשר העברתי הדברים האלה על לבי, ‏סרו מעלי הספקות ההם, והתאמצה אמונתי בדעת הזה והחזקתי בו, ואמרתי ישתבח היכול על כל ‏דבר:‏‏

ויאמר משה אל ה' ראה אתה אומר אלי. לפי שהסברת האדון פני החוטא אחר שנודע אליו חטאתו תחייב שלא לבקש עוד ממנו נקמה כמו שאמר (שופטים י״ג:כ״ג) לו חפץ ה' להמיתנו וגו' וכעת לא השמענו כזאת. וכ"ש אם יש לחוטא זה מליץ נאמן בבית המלך ראוי לישא פניו בעבורו כמ"ש הש"י על איוב (מ"ב) כי אם פניו אשא לבלתי עשות עמכם נבלה (א) לזה עמד משה בתפלה זו בשתי טענות אלו ואמר ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה שיראה שכבר נשאת פניהם ונסתלקו פני הזעם. ומצד אחר התחלפת השטה במה שאמרת (שמות ל״ג:ב׳) ושלחתי לפניך מלאך לשמרני וגו' בלא ה"א הידיעה שיובן שאינו המלאך הידוע שאמרת לי ראשונה (שם כ"ג) שא"כ היה אומר ושלחתי לפניך המלאך. ועוד שבמלאך הראשון נאמר (שם י"ג) וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם וגו'. (שם י"ד) ויסע מלאך האלדים וגו' כמו שיבא ועכשו אמרת כי לא אעלה בקרבך וא"כ הרי הכעס במקומו עומד שאתה מפקיד אותם ביד מלאך או שר כשאר האומות שלא ידעתי מה טיבו. (א) ועוד שאתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני ואי זו מציאות חן מצאתי אחר שעדיין יעשן אפך. והנה אמר אתה אומר ואתה לא הודעתני ואתה אמרת להקשות מדידיה אדידיה לומר שאין כאן חלוף המדברים שהוא הראשונה מסבות הסתירה וההפך כמו שכתב המור' בהקדמ' כי אתה הוא בעל המאמר הראשון ואתה הוא בעל המאמר השני והשלישי: ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך וגו' (ב) ירצ' אחר שאתה מסלק המלאך הראשון הידוע ותעזב הנהגתינו אל מלאך סתם כשאר העמי' הנה באמת איני כדאי אני לבדי להנהיג אותם כי אם כשתודיע לי את דרכיך אשר אדעך בהם למען אמצא חן בעינך לרעות אותם כראוי. וראה כי עמך הגוי הזה וראויין לרעות דעה והשכל מאתך. והנה באמת מצא המאושר מקום לשאול שאלה זו הנכספת לו מבראשונה מבלי ספק כי ישרים דרכי ה' ונפלאים וצדיקים ישמחו ויעלזו לבקש ולדרוש אותם כי היא ההשגה היותר שלמה שאפשר להם להשיג כמו שבא בדברנו שבשער וכמו שיבא. ואל תשכח מה שאמרנו שכיוון להליץ טענה חזקה לשאלת הודיעני נא את דרכיך ואדעך וגו' במ"ש ואתה אמרת ידעתיך בשם כי הוא ענין נכבד מאד על דרך שפתי צדיק ידעון רצון (משלי י׳:ל״ב): ויאמר פני ילכו והניחותי לך (ב) ירצה אף על פי שבעבור חטאם וקושי ערפם היה לי להשוותם בהשגחה על הנהגתם לכלל האומות במדרגה הראשונה הנזכרת עם כל זה כיון שיצא מפי העל את העם הזה כמו שאמרת אני חוזר בי ומודה שפני ילכו עמך או עמהם והניחותי לך חזור בזה מרגזך ומעצבך. והכוונה שיהי' עמהם בהשגחה הכוללת המיוחדת אל האומה הזאת בכלל אשר יחסנוה אל הפנים. והנה למה שמצא משה עצמו נתפש בדבריו שלא בקש על הליכתו יתעלה עמהם אבל שאל שיודיעוהו דרכיו שיראה שהוא חפץ יותר בידיעת הדרכי' ממה שיחפוץ בהליכתו או בהליכת פניו עמהם (ב) לזה נתחכם בתשובתו ואמר אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה ובמה יודע איפה. ירצה רבון העולמים וכי היית סבור שאני חפץ בהודעה זו מקום הליכת פניך עמנו חלילה כי אם אין פניך הולכים וגו' כי לא נוכל לעלות אפי' מן הגדגד ליטבתה וכדומ' ואם היית מודה לי לעשות בקשתי זאת להודיעני את דרכיך באופן שאדעך למצא חן בעיניך ולהפיק רצון מלפניך לכל אשר ארצה לתועלת עמך הגוי הזה הנה הדבר הראשון בלבי לבקש ממך בכח הידיעה ההיא היא לכתך עמנו לא לבד הליכת הפנים כמו שאמר שהיא המדרגה השניה כי אם לכתך עמנו אתה בעצמך והיא המדרגה השלישית המיוחדת אל השרידים שאתה עושה מלאכתם בכבודך ועצמך והוא אומרו ובמה יודע איפה כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלא בלכתך עמנו כלומר במה אבחן ראשונה שמצאתי חן בעיניך לתת את שאלתי כי אם במה שאשאל ואנסה שתלך אתה בעצמך. ועם זה ונפלינו אני ועמך מכל העם וגו'. וזה שאם יהיו מדרגותינו קרובות ורצופות זו לזו הם בראשונה ואנו בשנייה הנה אין כאן ריחוק של הפלאה. אמנם כשנעלה המדרגה השלישית כבר נהיה נבדלים ונפרדים הבדל רב ויש במשמע שעדין הוא צריך בשאלתו לשילך עמם במדרג' הזאת השלישי' והוא הדבר עצמו שאמר אחר שהודיע לו את דרכיו אם נא מצאתי חן בעיניך אדני ילך נא אדני בקרבנו כלפי מה שאמר בכאן ובמה יודע איפה כי מצאתי חן בעיניך וגו' הלא בלכתך עמנו אך יהיה תוכן הענין כמו שיתבאר שם בעזרת האל. והנה הוא יתעלה אמר לו גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי אנכי אעלה עמך ואנכי אעלך גם עלה באותו המדרגה שהוספת לשאול. אמנם זאת אעשה לך מהטעם שאמרת ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני כי מטעם מה שאמרתי לך העל את העם הזה יספיק מה שאמרתי ראשונה מהליכת הפנים. והוא מה שביאר בסוף ונגד כל עמך אעשה נפלאו' כי הוא תשובת ונפלינו אני ועמך והוא מה שאמר כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם. והיה זה חכמה נפלאה מאתו לפי שבא עליו בעלילות השליחות וכדי שלא יראה שהוא נותן את שאלתו ע"י ההכרח אלא על צד הרצון והחנינה המוחלטת: (ג) והנה כשראה משה כי השם יתעלה דחה אותו זה פעמים לתלות שאלתו בצורך העם נעתק מהסבה ההיא ועשה אותו שאלה בפני עצמה ואמר הראני נא את כבודך כלומר בתורת חסד וחנינה בהחלט ולא בשום טענה אחרת רק מה שאמר ראשונה ואתה אמרת ידעתיך בשם כמו שנזכר ואולם אם נאמר שאין הפרש בין מאמר אם אין פניך הולכים למאמר בלכתך עמנו יהיה מאמר גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה תשובה לשאלת הודיעני נא את דרכיך לומר כיון שכך הטבת להליץ מפני הליכת פני לא אמנע גם כן לתת שאלתך זאת כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם. וראוי שתדע גם אתה בדרכי השיעור שאפשר לך. והוא אמר הראני נא וגו' לומר שכיון שהודה לו על הדבר שיראהו מיד ולא ידחה אותו עוד אל שעה אחרת ויהיה הראני נא כמו דבר נא (שמות י"א). רפא נא (במדבר י"ב) ודומיהם שפירושם ענין התכיפות: ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך ירצה אעביר על פניך והשגת ידיעתך מדת טובי בכללה והוא ענין קשר הנמצאות ומדרגותם והשתלשלות העולמות כלן ודרך המשך השפע מקצתם לקצתם עד שאדע ידיעה אמיתית שכל הטוב ההוא המושפע על הנמצאים כלן הוא מאתי שאני סבת הסבות ומקור הטובות והמציאיות כלן. ועוד אקרא בשם ה' לפניך והוא השם שנכתב ואינו נקרא (פסחים נ'.) שעליו אמרתי בתחלה (שמות ג') זה שמי לעולם וזה זכרי כמו שכתבנו שם ועכשיו אקרא אותו לפניך באותיות ואגלה לך סודו כי היודעו ומכירו בכל מקום שיזכור אותו אשמע קול הקורא (שוח"ט תהלים צ"א) לעשות אותות ומופתים בסדרי אלו הנמצאות אשר אני אעביר טובם על פניך כי יהיו נענין לידיעת זה השם וקריאתו עליהם ועל זה האופן וחנותי את אשר אחון וזה יועיל למה שאמרת ואדעך למען אמצא חן וראה כי עמך הגוי הזה: ויאמר לא תוכל לראות פני כי לא יראני האדם וחי. (ד) לא אמר לו זה בתורת מניעה חלילה רק בתורת הלמוד וההודעה הגדולה שבידיעות. וזה שהוא מבואר שתכלית מה שיש בכח החכמים לדעת בחכמה האלהית הוא שלא ידעוהו. וזהו ההפרש בין חכם לחכם ממנו כי כל מה שיחכם עוד יוסיף דעת סבות בלתי ידיעתו אותו. ולזה אמר לו תדע שההשגה העליונה שבכחך להשיג היא דעתך שלא תוכל לראות פני והיא הידיע' בתאריו על דרך החיוב כי הוא הודעת מהותו כמו שאמר הודיעני נא את דרכיך ואדעך ונתן הסבה ואמר כי לא יראני האדם וחי ^*ירצה שאין וכו' "החיות הסוגיי' יקרא הרב החיים הארציים אשר בהם משותף האדם עם כל סוג בע"ח, עד שברצותו להבדיל האדם מכל החי אשר על פני האדמה צריכים אנו לומר שהוא "חי מדבר", אפס החיים הרוחניים והאמיתיים, אשר יהיו למנה רק לאדם לבדו יקרא "חיות מיניי" לפי שהוא למנה רק למין האדם לבדו, ר"ל לכל משכיל אמיתי והולך בדרך הישרה אשר בקרבו, הנקרא בעבור זה לפעמים ג"כ בשם "חי" סתם כמאה"כ (קהלת ז׳:ב׳) "והחי יתן אל לבו", (עיון ביאורי למעלה דף קמ"ח) וע"כ אה"כ "כי לא יראני האדם וחי", ר"ל האדם בעודנו מתהלך בארץ שהוא ג"כ בגדר החי כשאר בע"ח רק שהוא מדבר, ונקרא בעבור זה אדם וחי" אבל אחרי הפרדו מגויתו שהוא חמרו ההילאני בעת אשר יקרא רק חי לבדו בבחינה אמיתית יראה תמונת ה' בראיה יותר ברורה בעולם הנצחי מאחז"ל מהעו"הב ששם צדיקים יושבים וכו' ונהנין מזיו השכינה". ירצה שאין כח בשכל האנושי בהיותו מחובר עם החיות הסוגיי באומרך עליו חי מדבר להשיג מהות עצם נבדל נקי מחומר כ"ש למי שהוא בתכלית הנקיות והפשיטות מכל בחינות שום רבוי וחבור ענינים בעולם. אמנם כשהדבור מתפרד מזה החיות ההיולאני ודאי יראני בשום צד והוא מה שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות י"ז.) שבעולם הבא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה ^*או שיאמר וכו', ר"ל או שנוכל לפרש, כי שם חי הוראתו פה בריא, כמו "והביט אל נחש הנחושת וחי" ור"ל כי האדם שהוא בריא בשכלו לא יעלה על דעתו שיוכל לראות הי"ת בעיני בשר אשר לו, ורק איש שוגה ופתי אשר איננו, עוד בריא בשכלו יוכל לחשוב ככה, ובהיותו נדמה בזה לעור אשר לא ראה אור מימיו, ורוצה בכל זאת לשפוט על איכות ומהות האור והמראות השונות הלוא ישחקו לו וילעגו עליו, כי רק דמיון שוא וחזון כזב הטוהו לחשוב ככה, וזה שהצטער עליו ג"כ ישעי' באמרו "אוי לי כי נדמיתי", ר"ל לא לבד כי טמא שפתים אנכי וכו' הסכלתי עוד לחשוב כי את המלך ה' צבאות ראו עיני, אף כי באמת אין זה בגדר האפשרות שעיני בשר יראו הי"ת או שיאמר כי לא יראני האדם וחי והוא חי ובריא בשכלו כמו והביט אל נחש הנחשת וחי (במדבר כ"א) שכבר יקרה לקצת לשבוש שכלם לחשוב שכבר ראו במראה אותו יתעלה שקרה להם כמו הסומא שלא ראה מאורות מעולם וסובר לשפוט בענין המראות שזה לא די לו שהוא סומא אלא שהוא סכל כמו שכתב זה החכם בסוף המאמר הג' לאלהיות. ואולי כי אל החשש הזה היה מצטער ישעיה (ד) כשאמר ואומר אוי לי כי נדמתי כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב כי את המלך י"י צבאות ראו עיני. אלא שעל דרך האמת הוא כנוי אל הצורה הברואה הנראית אל הנביאים שהיה על דמות הכסא כמו שכתב הרב המורה על מה שאמרו חז"ל (במדבר רבות פ' י"ט) גדול כחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה בפרק מ"ה חלק א' עם שפירוש המאמר ההוא לפי כונת חז"ל אבאר אותו בשער ע"ו בע"ה: ויאמר י"י הנה מקום אתי ונצבת על הצור לפי שאמר תחלה אני אעביר כל טובי על פניך ואח"כ הודיעו שלא יוכל לראות פניו הודיע איך יהיו אלו שני הענינים (ה) ואמר הנה מקום אתי רצוני מדרגה מיוחדת שבה תוכל להתיצב על אדון כל הארץ צור כל העולמים והיה בעבור כבודי כאשר אמרתי אני אעביר כל טובי על פניך ושמתיך בנקרת הצור כלומר בתקרת הצור והוא המקום היותר גבוה שאפשר לך. ושכותי כפי עליך עד עברי ירצה שרום מעלת המושג יהיה לך סכך מבדיל מהשיג מענין טובי ההשגה המיוחדת אל הפנים שעליה אמרתי לא תוכל לראות פני. אמנם מזאת ההשגה ואילך והסירותי את כפי וראית את אחורי וזה שיוסר המסך בצד מה במה שהישיר אותך להשיג מצד השלילות כי הם אחורי הפנים בלי ספק כמו שביארנו ראשונה. והוא מבואר כי הוא עליו השלום השיג בזה האופן מההשגה מכל אשר היו לפניו ולאחריו במה שהגיעה ידיעתו לשלול מהאלהות כל הנמצאים הרבים והנוראים הידועי' לו עד שכבר ידע והשכיל כי יה ה' צור עולמים הוא עומד עליהם ואינו שום מהם והיא ידיעה קרובה מאד אל המבוקש ואם הוא נעלם ממנו ^*כמו שכתב הרב המורה וכו' פרק נ"ט, צ"ל פרק ששים, כי שם הביא למשל ששם א' ידע שיש דבר נמצא בעולם שהוא ספינה אבל לא ידע מה הוא, ואח"כ נודע זה אחר זה לאחר שאינו בע"ח. ולאחר שאינו מגדר המחצב, ולאחר שאינו צמח, ולאחר שאינו מחובר חבור טבעי כי אם מלאכותי, ולאחר שאינו בעלת צורה שטוחה כ"א יש לה בית קבול ולאחר שאינה כדורית ולא חדודית ולאחר שאינה עגולה ולא בעלת צלעות שוות, שכל עוד יוסיף האחרון לדעת יותר מתארי הספינ' השוללים, כן יתקרב יותר אל ידיעת והשגת מושג וציור הספינה כמו שהיא באמת וכן הי' הדבר במשה רבינו ע"ה שבעבור שידע מתארי הי"ת השוללים יותר משאר כל אדם השיג גם מהותו ואמתתו יותר מכל זולתו. כמו שכתב הרב המורה באותו משל נכבד מהספינה שהמליץ לענין זה בפרק נ"ט פרק א': והנה אחר שהודיענו איך יהיו אלו הענינים רצה להוציאם אל הפעל וצוה אותו פסל לך שני לוחות אבנים וגו'. (ו) לפי שהדברים האלהיים בהחלט אין להם קיום אצל בני אדם לפיכך לא נתקיימו הלוחית הראשונים שהלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא לכן פסל לך ועשה אתה את גופן ואני אתן את צורתן ועם זה כבר יהיו כדמותם וצלמם ויתקיימו אצלם: ואיש לא יעלה עמך. (ו) לפי שבפעם הראשון היתה הכונה בעבור ישמע העם בדברו עמו ולזה יצא העם לקראת האלהים ועלו אהרן נדב ואביהו והזקנים אמנם עכשו כבר נתפרסם להם דבור ה' את משה פנים אל פנים ולזה לא הוצרך שיעלה איש עמו. אמנם הצאן ובקר אל ירעו אל מול ההר ההוא כמו בראשונה שהיו נאסרים גם כן מקדוש העם והגבלתם וזה ליקרת הכבוד הנראה שם: ויפסול שני לוחות אבנים וגו' וישכם משה בבקר ויעל אל הר סיני. זה עדות גמור' לפרש"י שכל הדבורים הראשונים היו באהל ובהשכמ' עלה עם גלמי הלוחות כאשר צוה: וירד ה' בענן וגו'. הוא מה שנאמר לו ראשונ' הנה מקום אתי ונצבת על הצור כי משה הוא המתיצב. ויקרא בשם ה'. הוא מה שנאמר לו ראשונ' וקראתי בשם ה' לפניך כמו שפירשנו כי עכשיו קרא אותו ככתבו לפניו ולמדו איך יתנהג על פי הקריא' ההיא בכל השלש עשרה מדות שיזכור. והנה כנגד מה שאמר לו אני אעביר כל טובי על פניך אמר. ויעבור ה' על פניו והכונ' שהשגתו מצד עצמו לא היתה רק דרך העברה ועל דרך שנאמר ושכותי כפי עליך עד עברי. אמנם מה שאמר והסירותי את כפי וראית את אחורי הוא מה שקרא ה' ה' אל רחום וחנון והכונ' שמה שיובן מכל המדות ההם שיזכור יהיה על דרך השלילות לא על דרך החיוב כמו שאמר ופני לא יראו. ואם נסבול שיהי' הכנוי בפניו שב לו יתעלה כמו שכתב הרב המורה פרק כ"א חלק א' יהיה פירושו מופלא מאד לפי דרכנו יאמר שנשמט ממנו יתעל' על ענין התארים המחייבים המכונים אל פניו והשכילהו כי כל התארים שיזכרו שם צריך שיובנו על דרך השלילות. וכבר כתבנו ראשונ' שאפלא מהרב שלא פי' כן והוא מבואר ממה שאמר בכאן שהשם יתעלה העלים ממנו ההשגה ההיא המכונה אל ראית הפנים והעבירו לענין אחור כלומר לידיעת הפעולות המיוחסות לו יתע' שיחשב בהם שהם תארים רבים כמו שאבאר ב"ה. ועל כל פנים הודעת המדות האלה הוא מה שנאמר לו עליהם וחנותי את אשר אחון ורחמתי וגו'. ובהגדת ר"ה (דף יז ע"ב) אמר רבי יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה ואמר לו כל זמן שישראל חוטאין עשה לפני כסדר הזה ואני אמחול להם אמר רב יהודה ברית כרותה לי"ג מדות שאינם חוזרות ריקם מלפניו שנאמר הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך וגו'. ועתה אבאר אלו הי"ג מדות כפי שהורגלו בהוראתם מפי הראשונים ז"ל ואצרף עמהם מה שחשבו שכוונתו יתעלה להראות לו איך התנהג באלו המדות עם הדורות הראשונים רצוני מהאבות ובניהם עד מצרים וממצרים ועד הנה ומה שעתיד להשלים מהם עד סוף המאמר. ואומר כי במאמר ויעבור י"י על פניו נזכר שם העצם שלא נתן לבאר בו כלל כי הוא המורה על המהות עצמו והוא שנאמר עליו שקודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד ולפי שאין שום השגה בו אל השכל האנושי אמר עליו ושכותי כפי עליך עד עברי. אמנם כל השמות הנזכרים בכאן הם מכלל המדות והתארים שנתחדשו אליו יתעלה ע"י חדוש העולם כמו שזכרנו ראשונ'. והנה אם כן תהיה הכונ' אל שם יהוה הראשון לכנותו יתעלה מצד מה שהוא המהוה העולם והממציא אותו אחר שלא היה. ומזה הצד אומרים (ברכות ס':) שהוא בעל הרחמים כי כרחם אב על בנים רחם י"י על יראיו (תהילים ק״ג:י״ג-י״ד) והוא שהכירו אברהם אבינו והכריזו ופרסמו בעולם כמו שנתבאר מאומרו (בראשית י״ג:ד׳) ויקרא שם אברם בשם י"י. (שם י"ב) רבן שם מזבח לי"י. וכל זה לפרסם אמיתת מציאות הסבה הראשונ' שממנה היו כל ההויות והנמצאות כלן ובמדה ההיא נהג בו תמיד זולתי במה שידבר עמו על בשורת יצחק (שם י"ז) ושאר ענינו שאז ידבר בשם אלהים כמו שיבוא: ושם יד"וד (השנית): היא מדה השנית נאמרת מצד מה שהוא יתעלה משגיח על ברואיו ומתרצה להם על טוב מעשיהם וכועס על זולתם כי על כן נקרא פעמים הרבה בשם אלהים דתרויהו אתנהו אדני ידוד אתה החלות (דברים ג׳:כ״ד) כיוצא וכזה השם ירחם על החוטא כשיחטא וישוב כי אין איש שלא יחטא כמו שאמרנו בהקדמה. ואמרו ז"ל (ר"ה י"ז:) אני י"י קודם שיחטא האדם אני י"י אחר שיחטא וישוב. וכמו שאמר המשורר (תהלים שם) רחם י"י על יראיו כי הוא ידע יצרנו וגו'. והכונה שאעפ"י שחטא אם שב כראוי הנה לא יצא מכללו להתנהג עמו במדת רחמים. ולזה נאמר בדוד כששב בתשובה שלמה (שמואל ב י״ב:י״ג) גם ה' העביר חטאתך וגו'. והמדה הזאת היתה מיוחדת ליצחק שתחלת ענינו היתה מדת הדין גמורה כמו שסכר אצל הבכורה שער כ"ג שלא נמצא בכל ספורי יצחק רק שם אלהים עד שנעקד על גבי המזבח שנהפכ' מדת דינו לרחמים. ונאמר (בראשית כ״ב:ט״ו) ויקרא מלאך ה' אל אברהם ומשם ואילך היה ענינו בשם יהוה. אמנם אמר (שם כ"ז) ויתן לך האלהים אחר שאמר (שם) כריח שדה אשר ברכו ה' להורות על השתוף משתי המדות אשר בזה כמו שאמרנו: אל. היא מדה שלישית הוא לשון חוזק ותוקף. כמו ואת אילי הארץ (מלכים ב כ״ד:ט״ו) והוא ג"כ מדת רחמים כמו שאמר (דברים ד׳:ל״א) כי אל רחום ה' אלהיך וכמו שהוכיחו חז"ל (מכלתא שירת הים פ"ג) מאומרו (תהילים כ״ב:ב׳) אלי אלי למה עזבתני שאין אומרים כן למדת הדין אבל זה השם הכובש למדת הדין בחזקה להציל ולהסתיר אשר לא חטאו או אשר חטאו ושבו בהם. אשר מי אל בשמים ובארץ וגו' (דברים ג׳:כ״ד) יעמוד לפניו בזה והמדה הזאת נתיחדה ליעקב אבינו ובה ברכו יצחק אביו אחר דעתו אותו אמר (בראשית כ״ח:ג׳) ואל שדי יברך אותך כי הוא צריך חוזק להצילו מחזק ממנו ונאמר בו (שם ל"א) אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה. (שם ל"ה) ויקרא למקום אל בית אל ונאמר (שם ל"ג) ויקרא לו אל אלהי ישראל ועל כן נקרא שמו ונאמר (הושע ו"ב) וישר אל מלאך ויוכל וגו' בית אל ימצאנו וגו'. ועל זה אמר המשורר (תהילים קמ״ו:ה׳) אשרי שאל יעקב בעזרו. ונאמר (שם קל"ב) נדר לאביר יעקב. רחום. היא מדה רביעית ענינה עם כלל האנשים שלא שבו בכל לבבם ובכל נפשם כי אלו צריכים מדת רחמים גמורה כמו שאמר (דברים ד׳:ל״א) כי אל רחום ה' אלהיך וגו'. ונאמר (תהילים ע״ח:ל״ח) והוא רחום יכפר עון ולא ישחית. והיא המדה שבה רחם על בני ישראל בהיותם במצרים לשום להם שארית מכל הגזרות שחדשו עליהם. וכמו שאמר (שם ק"ו) ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם. ובה נתמלא רחמים עליהם וכבשו רחמיו את כעסו לרדת להוציאם משם כמה שכתוב (שמות ב׳:כ״ה) וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים כי מדת הדין נהפכה להם לרחמים וכמו שאמר אנקלוס ואמר למפרקהון ה'. וכל זה נרמז שם ברמז נפלא ויזכור אלהים את בריתו את אברהם וגו' וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים. הנה שזכר המדות הנזכרות תכופות ורצופות. ואין ספק כי וידע אלהים הוא מדת רחום מלשון כי ידעתיו (בראשית י"ח). ויש מתרגם ארי ארחמיטה. (שמות ל״ג:י״ז) ואדעך בשם. (רות ב׳:א׳) מודע לאשה כלן לשון אהבה וקורבה. וחנון. היא מדה חמישית ראויה למי שאין בידו מעשים שצריך לתת לו מתנת חנם כמו שאמרו רז"ל הראה לו הק"בה למשה ג' אוצרות וא"ל ג' אוצרות אלו למה א"ל זה ללומדי תורה ומצות וזה לגומלי חסדים וזה אוצר של חנם כשאני רואה שאין לו תורה ומצות ואין לו זכות אני נותן לו מתנה של חנם וכן אמר וחנותי את אשר אחון (ש"ר פ' מ"ה). וכמו שאמרו על ואתחנן (רבות ואתחנן) הצדיקים אע"פ שיש בידם מעשים טובים מבקשים מתנת חנם ובמדה הזאת נתחסד עם ישראל להבטיחם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול כמו שאמר בשעת מעשה (שמות ג') ונתתי את חן העם וה' נתן את חן העם וישאילום שזה בתורת מתנת חנם גמורה וכמו שאמרו (בהגדה של פסח) אלו קרע לנו את הים ולא נתן את ממונם: ארך אפים. היא מדה ששית למי שהכביד עליו חליו והוא מחולל מפשעיו מדוכא בעונותיו ואם ישיב לו כפעלו אוי לו אללי לו הוא מאריך אפו וגובה ממנו מעע מעט. ואולי בנתים יעשה תשובה. ועל אומרו אפים בלשון רבים אמרו ז"ל (ב"ק נ':) לצדיקים ולרשעים ויש מפרשים שני פנים פני הרעה ופני הטובה שגם כן מאריך שכר המצות ולפעמים כל ימיהם כמו שאמר (סוף מס' חולין) שכר מצוות בהאי עלמא ליכא. ובמדה הזאת האריך לפרעה הרשע עד הביאו למקום משפטו. ובה האריך לישראל. כמה ימרוהו במצרים. ועל הים. ובמרה. ובאלים. וכמה נסוהו על הים ברפידים והכתוב הירה על אריכות זה בבירור כשאמר (שמות י"ז) עד אנה מאנתם לשמור מצותי וגו' והוא מבואר מעצמו. ורב חסד. מדה שביעית ראויה ונאותה לאותם שענינם שקול כלומר שחציין זכאין וחצי' חייבין (ר"ה י"ז.) כי הוא יתברך מטה כלפי חסד להכריען לכף זכות כי מדת החסד מרובה. ובמדרש שוחר טוב במזמור ס"ב ולך ה' חסד כי אתה וגו'. רבי נהוראי ורבי נחמיה אמרי מדת פורענות עקרה ואינו עושה פירות מדה טובה עושה פירות שנאמר (הושע י׳:י״ב) זרעו לכם לצדקה. מה הקב"ה עושה גובה מהאדם עונותיו ונותן לו שכרו ורבנן אמרי אפי' עונותיו אינו גובה ממנו בבת אחת שנאמר (עזרא ט׳:י״ג) כי אתה אלהינו חשבת למטה מעונינו. רבי אליעזר ור' יוסי בר חנינא אמרי כף מאזנים מעויין הוא כאן עונות וכאן זכיות ומה הקב"ה עושה מטה כלפי חסד. רבי יוסי בר חנינא אומר מה הקב"ה עושה חוטף שטר אחת מעוונות שהם בכף ומיד הזכיות מכריעות שנאמר (בראשית ל״ט:כ״א) ויט אליו חסד. ורבנן אמרי מסייע לכף עונות ומעליהו ומיד הזכיו' מכריעות וכן הוא אומר (מיכה ז׳:י״ח) נושא עון ועובר על פשע: ראה כמה נמלצו מאמריהם בענין המדה הזאת. כי הנה שני החכמים הראשונים אמרו שהיא עושה פירות להכריע על הזכות יותר משיעורו. ורבנן אמרי אף לבטל העונות. אמנם השלשה האחרים ביארו ענינים נפלאים באופני ההכרעה הזאת נמצא צדדים צחים. ונעימים בהם יחשב המשקל המעוין למוכרע כי הנה רבי אליעזר בא מטעם יוקר הדבר הנשקל וחשיבותו כי הוא ידוע כי הזהב והשוהם וכיוצא כשהוא מעוין במשקלו מיד יחשב למוכרע ולא יבוקש מהם הכרעת השקל כמו שהוא בשאר הדברים הנשקלים. וכבר הצריכו הקלבון בשקל הקדש (שקלים פ"א). ומזה הטעם הוא מבואר כי כשיהיו הזכיות מעוינים עם העונות שהוא ראוי שכף של זכיות יחשב למוכרע לפי יוקר הדבר הנשקל וכל שכן שהעונות אשר לעומתם אינם כמוכרעים לפי פחיתותם. ולזה אמר כף מאזנים מעוין הוא מטה כלפי חסד לומר שהוא מהראוי כי מצד חשיבות הזכיות ופחיתות העוונות כשיהיה המשקל מעויין יהיה מטה כלפי חסד. אמנם רבי יוסי בר חנינא בא מטעם השווי בהחלט. וזה כי הדבר הנשקל בכלי אם שהוא מעויין עם מה שנשקל בלא כלי הנה כשתוציא משקל הכלי יהיה שכנגדו מכריע כל משקל הכלי ההוא ודאי. ^*והנה העונות וכו', כוונתו שכמו שאם יושם דבר מה, ד"מ דבש או שמן בכלי וינתן בכף מאזנים אחת, ולעומתו בכף שניה ד"מ אבני משקל ב' ליטרות ויהיו שניהם שוים, לא נוכל בכל זאת להחליט שהשמן משקלו ב' ליטרות, אחרי שגם הכלי אשר הוא בתוכו הכביד משקלו, כן הדבר ד"מ במשקל העונות והזכיות בבחינה מוסרית, כי יצר לב אדם הרע מנעוריו וחומר גופו המסיתו לחטוא בכל עוז, הדומה לכלי כבד ד"מ, מקל חומר ועונש חטאו אבל ערך ומשקל הזכיות לא יוגרע ע"י הכרחת טבע אדם. כי מלבד שלא יכריחהו יצר לבו לעשות הטוב הוא מפתה אותו בהיפך שלא לשמוע בקול תבונתו ונפשו המשכלת אשר תצונו להטיב מעלליו וע"כ בצדק יכריעו הזכיות את העונות, אף כי בהשקפ' ראשונה נדמה שהן שוות ובמאזנים תשאינה יחד. והנה העונות בלי ספק יראה כאלו הם נשקלים בכלי כבד והוא החומר הגופיי ששם בקרבו וכשתוצי' ממשקלם קצת עוונות שאין ראוי לחשבם מצד הכרחיות חמרם ועוצם נטיתם אליו הנה ישאר כף של זכיות מכריע מאד כי הם נשקלים בלי כלי כבד לפי שנושאם ותחלתם היא הנפש השכלית שאין לה שום כבדות והוא מה שאמר מה הקב"ה עושה חוטף שטר אחת של עוונות ומיד כף של זכיות מכרעת שנאמר ויט אליו חסד כי החסד מאליו הוא נוטה להכרע' הזאת בלי ספק והיא השקפה נכונה ועמוקה לזכות. אמנם רבנן באו מצד חסד השוקל ודקות תחבולתו לסייע לטובה מבלי הרגשת המנגד כי כשראה שכף מאזנים הוא מעויין הוא מסייע כדרך התגרים הבקיאים בזה שעושים זה בנקל ותחבולה מועטת וזה אומרם מסייע לכף עונות ומעליהו. ומאמר נושא עון ועובר על פשע הוא מליצה נפלאה בזה כי במה שנושא כף העוון על דרך הסיוע היו הזכיות מכריעות והפשעים כלם בטלים וכל זה הם ענינים נפלאים במדה זו לאשר הם מוכרעים במעשיהם כי לאשר כבדי עון לא יועילו למו אלו האופנים רק מדות אחרות כמו שיבא. אמנם במדה הזאת נתחסד עם ישראל להכריע לכף זכות לספק צרכיהם במדבר ולהצילם מכל התלאות עם היותם מכעיסים לפניו וכמו שאמר הנביא עליהם (ישעיהו ס״ג:ז׳) חסדי ה' אזכיר וגו' ורב טוב לבית ישראל אשר גמלם וגומר: ואמת. מדה שמינית היא באה על אמות דבריו והבטחותיו וכמו שאמר (חבקוק ב׳:ג׳) אם יתמהמה חכה לו וגו'. ואמרו בברכות (ז). מעולם לא יצאת הבטחה מאת הקב"ה לטובה ואפי' על תנאי וחזר בה מנא לן ממשה. וצריך שתדע שזה יהיה כאשר האיש ההוא לא הפסידה בעונו כמשה שלא היה לו להפסיד מה שהבטיח לו מפני שנתחסד למסור נפשו על הצלת עמו. אמנם הטובות המיועדות על תנאי או בסתם ושב האיש או הגוי ההוא ועשה הרע גם כן יחזרו הטובות ההם בלי ספק כמאמר ירמיהו ע"ה (י"ט). וכמו שאבאר זה היטב אצל איכה נדע את הדבר שער צ"ו בע"ה. מכל מקום משם יראה שאמות המדה הזאת הטובה היא לעולם מרובה על הרעה בלי ספק. ובראש השנה, (י"ז:) אלפא רמי כתיב ורב חסד וכתיב ואמת בתחלה באמת ולסוף ורב חסד יראה שירצה שבתחלה יבא לקיים מה שנגזר על האדם מהרע ואח"כ קדמוהו חסדיו. ומדה הזאת נתנה תורת אמת לישראל ולקיים הבטחת האבות וגם מה שאמר להם ראשונה (שמות ג') בהוציאך וגו' על ההר הזה. ומקרא מלא הוא (נחמי' ט') ועל הר סיני ירדת ודברת עמהם משמים ותתן להם משפטים ישרים וגו' וכן דניאל (ט') ולהשכיל באמיתך: נוצר חסד לאלפים. מדה תשיעית צריכה מאד לרוב האדם כי כמו שילדו בנות העשירים בנים עצלים שפלי יד אם לא יירשו ממון אבותיהם ימותו ברעב או יחזרו על הפתחים כן יש ויש מי שאין לו תקומה מצד מעשיו ויועילו למו מעשי האבות. ולזה הקב"ה במדה זאת אוצר ונוצר קצת חסדי הראשונים לפקדון לבניהם אחריהם וכמ"ש (תהילים י״ז:י״ד) ישבעו בנים והניחו יתרם לעולליהם. ובזו המדה נחם על ישראל בעוון העגל כאשר לא הספיק להם אריכות אפים ואמר ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם אמנם כשאמר זכור לאברהם ליצחק וגו' מיד וינחם ה' וגו'. ובמדרש (ש"ר פ' מ"ד) אמר ליה משה רבון העולמים תן לי רשות שאדבר אמר ליה אמור כל מה שתבקש אמר ליה רבון העולמים המה בטלו ראשו של דבור ואתה מבקש לבטל סופו אמר ליה הקב"ה איך אמר ליה עברו על לא יהיה לך אלדים אחרים (שמות כ׳:ג׳) ואתה מבקש לבטל סופו שנאמר (שם) ועושה חסד לאלפים. מה מתקו דבריהם ז"ל: נושא עון ופשע וחטאה. אלו הן ג' מדות י' וי"א וי"ב והן חלוקות לפי חלוק מעשיהם וחומרתם כי גדול כח המדה הנושאת העון מן הנושאת החטא וגדול כח נשיאת הפשע משתיהן. ובסדרן בכתוב יש דעות לרבותינו ז"ל (ביומא ל"ו:) מהם אומרים שהכונה נושא וסובל לא העוון בלבד כי גם הפשע שהוא המרד ואין צריך לומר החטא שהוא השוגג. ואמרו שיש לאומרן כן בסדר הודוי עויתי פשעתי חטאתי בזאת הכונה עצמה. ובמדרש אמרו (שם) שאם ישראל עושין תשובה כל העונות והפשעים נעשו להם כשגגות. ולפ"ז תהיה כונת הכתוב נושא עון ופשע כחטאה וכן תרגם יונתן ב"ע (חבקוק ג') על שגיונות ויהון כל חוביהן דחבו קודמוהי כל בית ישראל כשלותא וכבר הסכימו (טא"ח סי' תרכ"א) לסדר הודוי על סדרן בקולא וחומרא וכמו שאמר המשורר (תהילים ק״ו:ו׳) חטאנו עם אבותינו והרשענו. וראוי שתעיין שלא נאמר מוחל עוון ופשע או סולח אלא נושא כי היא המדה שבה ישא את החוטא מזמן לזמן לא שימחול ויסלח לו כלל. ועם שלשה מדות רצה לנהוג עם ישראל בעון זה שהיו עליו כי לא רצה למחול לגמרי רק להמתין להם עד זמן אחר כמו שאמר וביום פקדי וגו' כמו שפירשנו בשער הקוד'. ושלשה מינים אלו כלהו איתנהו ביה. מהם היו מורדים גמורים. ומהם מזידים. ומהם שוגגים. וכל אחת מהכתות צריך מדה בפני עצמה לישא ענשו. ובזאת המדה בקש משה בענין המרגלים כשאמר (במדבר י״ד:י״ט) וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה כמו שיתבאר ונקה לא ינקה מסדרי התפלות הפרידו ונקה מלא ינקה. וכבר זכרנו בספקות שלא יסבול כן דרך הפשט וחשבון המדות. והענין הזה הכריח הרב המורה פרק נ"ג חלק ראשון לומר שהוא מגזרת ונקתה לארץ תשב (ישעיהו ג׳:כ״ו) והכונה ושרש לא ישרש:

אמנם לזה הערימה החכמה האלהית לכלול להם בזה הענין ג' עניינים נפלאים. אחד קודם מעשה. ואחד בשעת מעשה. ואחד לאחר המעשה ובהמשך עניינו. והנה הענין הראשון הוא מה שראתה חכמתו בבוא עליהם בתחלה בשמירת הצדדים כלם שראוי לשמור בכמו אלו העניים הקשים והכבדים כדי להפיק בהם רצון שלם ובלי ערעור. וזה יתבאר בתחלת ספור זה הענין כשנתעורר לדקדק בו קצת דקדוקים. האחד אומרו ביום הזה באו מדבר סיני הרי אמר בחדש השלישי לצאת בני ישראל שכוונתו בראש החדש השלישי בלי ספק. השני אחר שנודע כי מרפידים באו לסיני למה חזר ואמר ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני. השלישי אומרו ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו ה' מן ההר היה לו לומר ויקרא אל משה ויעל אליו וגו' ועוד שיראה שהיה משה במעלה גבוה ממה שנקרא אליה. הרביעי על מה באה הקפידה הגדולה בסדור הדברים עד שכתב בתחלתן כה תאמר אל בית יעקב ותגד לבני ישראל. ובסופם אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל שנראה שלא נתן לו רשות לשנות כלל (מכילתא פ' מתן תורה פ' ב'). אמנם הוא מבואר כי העצה היעוצה לכל בן דעת מבקש רצון מזולתו בדבר קשה וגדול צריך לתת לב להכשיר ענין שאלתו ולתקנה מששה צדדים ואלו הן הזמן והמקום והאמצעי. וסדור הדברים. ואפשרות המבוקש. והיאותותי. הזמן הוא מבואר מדברי החכם (קהלת ג׳:א׳) לכל זמן ועת לכל חפץ וכבר אמרו ז"ל (אבות פ"ד) אל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו ואל תרצהו בשעת כעסו ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו. והנביא היה מתפאר באומרו ה' אלהים נתן לי לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר (ישעיהו נ׳:ד׳) כי הי' מכוין אל הלומדים העתות היותר הגונות ללמוד גם שהאל יתעלה יעיר אותו בבקר בבקר לשמוע בלמודים כי הוא הזמן היותר נאות לזה מזולת וכמ"ש (תהילים נ״ז:ט׳) אעירה שחר: המקום אין ספק שהמקום גורם הרבה להפיק רצון האל אם להיותו בית תפלה או בית הקברות שכל אחד משבר לב האדם ומרככו או שהוא במקום גדולים כמו שעשה אברהם אבינו לעפרון בענין שאלתו והיא שעמדה לו שנאמר (בראשית כ״ג:י״א) לעיני בני עמי נתתיה לך. ואין צריך לומר אם המקום מסוגל מפאת מעלה כמו שהיתה ארץ ישראל מכל הארצות ובית המקדש מסוגל מכל: האמצעי כי הוא ראוי שיהיה הגון אם אצל הנשאל והשואל ואם אל דבר המבוקש צא ולמד מה בקש הקב"ה איש כלבבו בכל הענינים להוציא את ישראל ממצרים כמו שנתבאר זה יפה בשער ל"ד עיין עליו: סדור הדברים אמר הכתוב (משלי י׳:ל״ב) שפתי צדיק ידעון רצון וכבר שבחו חז"ל (שו"חט תהילים י״ט:י״ג) אל דוד על זה באומרו (תהלים י"ט) שגיאות מי יבין וגו' עד יהיו לרצון וגו'. ואנשי הדעת דבר גדול הוא אצלם אמנם הפתאים אינן מקפידין והם נכשלים בפתיותם הנה רחבעם בן שלמה עמד טעמו בו כששאל עצה על המדבר הגדול ההוא מהזקנים אשר עמדו את פני שלמה אביו לא שאל לבד על מהות העצה כי גם על איכות התשובה וסדור דבריה ולזה אמר (מלכים א י״ב:ו׳) ויועץ המלך רחבעם את הזקנים וגו' איך אתם נועצים להשיב את העם הזה דבר כיוון אל עצמות העצה ואל סדור דבריה כי ידע שהשעה צריכה לכך. אמנם הזקנים על דרך המוסר אמרו לו עצמות העצה וסמכו על דעתו בכיון הדברים ולזה לא אמרו לו (שם) אלא אם היום הזה תהיה עבד לעם הזה וגו'. מה שהיה הפך זה כשנועץ עם הילדים כי הוא לא חלק להם את הכבוד הזה ולא אמר (שם) רק מה אתם נועצים ונשיב דבר את העם הזה אשר דברו אלי לאמר הקל וגו'. כי לא בקש מהם רק העצה והיא ישיב להם דבר. והם קפצו בראש לסדר את הדברים בפיו לא יוסיף ולא יגרע שנאמר וידברו אליו הילדים אשר גדלו אתו לאמר כה תאמר לעם הזה וגו' כה תדבר אליהם קטני עבה ממתני אבי ועתה אבי העמים וגו'. ואין ספק כי אם הי' משיב אותם דבר בלשון רכה ודברים מתוקים כמו שאמרו הזקנים ודברת אליהם דברים טובים לא היו מעיזים כנגדו באותו שיעור שהעיזו. מ"מ הוא מבואר כי מות וחיים ביד לשון (משלי י״ח:כ״א) ונאמר (שם כ"ה) ולשון רכה תשבר גרם: אפשרות הדבר הוא מוכרח הלא תראה תשובת אליהו ז"ל (מלכים ב ב׳:י׳) הקשית לשאול. והנה בת שבע אמרה לשלמה (מלכים א ב׳:כ׳) שאלה אחת קטנה אנכי שואלת מאתך אל תשיב את פני יורה כי השואל יש לו לכוין לשאל דבר נקל לעשות: היאותות הדבר הוא גם כן מבואר שאע"פי שיהיה איפשרי או נקל לנשאל לעשות אם לא יאות לכבודו לא יעשה. הלא תראה תשובת שלמה לאותה שאלה קטנה ששאלה אמו אמר (שם) ולמה את שואלת וגו' ושאלי לו את המלוכה כי הוא אחי הגדול ממני והנה אמו ראתה שאינה קטנה ולא הפצירה בה. וגם נבות היזרעאלי עם היות שבקש ממנו אחאב את כרמו בדברי רצוי ושמירת המועיל כמו שאמר תנה לי את כרמך ויהי לי לגן ירק כי הוא קרוב אצל ביתי ואתנה לך תחתיו כרם טוב ממנו אם טוב בעיניך אתנה לך כסף מחיר זה (שם כ"א). שהכוונה שיתן לו כסף במחיר שייטב בעיניו להחליף הכרם בכרם טוב ממנו שכבר ימשך לו התועלת משני פנים עם כל זה לא קבל לטענה שביאר באומרו (שם) חלילה לי מה' מתתי את נחלת אבותי לך כי גנאי גדול היה אצלם להשחית נחלת האבות וכן לא יעשה בישראל: שש הנה הדברים העקריים אשר ראוי לכוין אליהם כל בן דעת המבקש דבר גדול הערך מהזולת ובכלן נתכוונ' אסתר המלכה כשעמדה לבקש על עמה. הלא תראה שהכשיר' הזמן מיום אל יום באומרה (אסתר ה׳:ח׳) ומחר אעשה כדבר המלך. והמקום שיהיה בביתה שלא יהיה שם מקטרג. והאמצעי משתה היין. וסדור הדברים אשר אין למעלה ממנו תנתן לי נפשו בשאלתי וגו' (שם ז'). ואפשרות הדבר והיאותות (שם) כי נמכרנו וגו'. כמו שביארתי אלו הדברים כלם בפי' המגלה ההיא: וכלם כוונם בכאן החכמה האלהית בתחלת הכניסו בנו חמודו לחנוך הגדול והנורא הזה. הלא תראה ראשונה שכיון הזמן הנכון והזכיר כוונתו אותו באומרו ביום הזה באו מדבר סיני שירצה בזמן הזה לומר שהוא היה הזמן היותר נאות שאפשר לבא בו תחת כנפי השכינה והוא שיהיה כמשלש חדשים לצאתם מהגלות המר ההוא אשר היה עדין עול השעבוד על חלקת צוארם ובעוד הנסים כלם נוססים לפניהם וקודם לכן עדין היו יעפים ויגעים מצרת השעבוד וכמו שאז"ל (תנחומא פ' יתרו) משל למלך שהיה לו בן חולה ואחר שהבריא אמר אין רצוני שילך אל בית הספר עד שיעברו ג' חדשים והנה על הגבלת זה הזמן המשוער אמר בתחלה (שמות ג׳:י״ב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. אמנם באומרו באו מדבר סיני כיון אל בחירת המקום כי הוא ההר חמד אלהים לשבתו וזה שמו אשר יקראו בכל מקום הר האלהים ויפגשהו בהר האלהים (שם ד') ויבא אל הר האלהים חרבה (שם ג'). ובו המערה המוצלחת אשר נאמר עליה (שם ל"ג) ושמתיך בנקרת הצור בו ישב משה אדונינו ע"ה, שלשה פעמים ארבעים יום וארבעים לילה בלי אכילה ושתיה (דברים ט׳:ט׳). גם שם היתה מערת אליהו ז"ל שנאמר בו (מלכים א י״ט:ח׳) וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה עד בא הר האלהים חורבה ויבא שם אל המערה. והנה המקום הזה הוא ראוי להשפיע על יושביו רוח חן ושכל טוב מזולתו מההרים. ולפי שהנעתק מהמקום הרע המוחלט ויבא על הטוב המוחלט יקבל מזה רושם יותר נפלא וחזק מאשר יבא אל האמצעי לזה חזר ואמר ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני כי זה מה שראוי שיאמר גם בבחינת המקום. ואמר עוד ויחן שם ישראל נגד ההר כי מזרח של הר היותר נכון לזה כי הוא הצד הנקרא פנים בכל דבר. ובבחינת האמצעי אמר ומשה עלה אל האלהים יאמר כי לעשות אותם במעמד ההוא אלהיים אין סרסור ואמצעי בעולם כמשה שכבר עלה מעצמו אל מעלת האלהות במעלות המדות והשכליות כמו שיורו עליו פעולותיו הראשונות והנמשכות אחריהן והיא הסבה אשר קרא אליו האלהים מן ההר עכשיו להיות אמצעי וסרסור אל המעשה הגדול והנורא ההוא. והנה על הקפדת כיוון הדברים וסדורם אמר תחלה וסוף כה תאמר אל בית יעקב וגו'. אלה הדברים אשר תדבר הקפיד שלא יוסיף ולא יגרע ולא ישנה. אמנם תוכן הדברים אשר יכלול בו איפשרות הדבר וגדול תועלתו הוא מה שכלל באומרו אתם ראיתם את אשר עשיתי במצרים וגו'. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה וגו'. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו'. אמנם כוונת הדברים ומה שראוי שיובן מהם לפי זמנן ומקומן יתבאר כשנעמוד על פי הספור כלו ב"ה. אמנם עתה יראה שבאלו העניינים המסודרים על זה האופן נמשכה כוונת האל יתעלה ועצתו כי באמור להם משה על פי ה' מיד ויענו כל העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה והוא מה שיטעימהו הכתוב יפה באומרו ויבא משה אל זקני העם וישם לפניהם את הדברים האלה אשר צוהו ה' ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה יאמר שעם שהוא ע"ה היתה השקפתו בשליחותו יותר אל זקני העם כי יראה מכללם לא ישמחו בו הנה היה מתוכן השליחות וסדורו בכל העניינים הנזכרים שכל העם יחדיו קיימו וקבלו עליהם לשמור לעשות וזה הוא למה שנתחכם להם יתעלה קודם מעשה. אמנם מה שהפליא עמהם בשעת מעשה הנה הוא מבואר מאד מאומרו הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. ולזה ראה שיהיה המעמד ההוא הנורא על צד החרדה וההשתוממות הנפלא מהזהירות בנקיות וקדושה וההזהר בכבוד ובמורא והראות קולות אלהים וברקים רב וענן כבד וקול שופר חזק מאוד ודברות אלהים בלהבות אש אשר אלו הם חרדות נפלאות עשאם האלהים לפוצץ בם לבות האבן ולהמוח שם כל גיד נחשת וברזל. וכבר ביארו הם הדבר יפה באומרם (דברים ה׳:כ״א) הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדול' וגו' כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים וגו' קרב אתה ושמע וגו'. הנה שמגיע בפליאות הכונ' האלהית בשהם יטו שכמם ולבם אל השמיעה והעבודה כמ"ש (שם) ושמענו ועשינו. ויתר הכוונות באלו הדברים יתבאר בפירוש הספור ב"ה. כי עתה אין הכוונ' רק לזכור מסגולת המעמד ההוא בכלל אשר כוונו אליו כי היה להכין לב העם הרחוקים ולהקריבם אל שלמותם בפעולות וענינים חדשים אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים והוא מה שרצהו בזה המשורר באמרו אלהים בצאתך לפני עמך בצעדך בישימון סלה ארץ רעשה אף שמים נטפו מפני אלהים זה סיני וגו' גשם נדבות תניף אלהים וגו' חיתך ישבו בה וגו' (תהילים ס״ח:י׳). אמר כי בצאתו לפני עמו המעמד הנכבד והנורא ההוא ובהכין צעדיו שם בארץ ישימון לעשות את הגדולות ואת הנוראות ההם מהרעשת הארץ והטפת השמים ענינים חדשים ונוראים הכל היה להכין העם ההוא ולהכשירם אל קבלתם הפועל הנאות להם להצלחתם. כמי שמכין הארץ העיפה אשר לא עובד בה זה כמה והוצרך השתדלות רב להולידה ולהצמיח' ולזה אמר גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננת ירצה כל הענינים הללו הם במדרגת גשם נדבות אשר הנפת על נחלתך הנלאה שתצלח לעשות ענף ולעשות פרי. ופירש הנמשל ואמר חיתך ישבו בה וגו'. והכוונ' כלומר שעדתך ישבו בארץ ההיא שרעשה והפלאות ההמה היו להכין בטובתך עם עני להקריבו אליך אלהים ודי בזה מענייני המעמד ההוא הנכבד בשעת מעשה לענין כוונתנו: ואולם מה שנתחכם להם במה שיבא ואחרי כן בתקון ענינם בעניני השתוף והקירוב והכללות והקיים שזכרנו ראשונ' שהוא עקר שכל השתוף הזה הנזכר תלוי בו. הוא במה שהפליא גם כן עצה ותושיה לשום עמודיו ואדניו יתדותיו ומיתריו כלם ענינים ומעשים רצוני מצות ומניעות בכל דברי התורה הזאת. כי על זה האופן לא לבד ימצא זה השיתוף. אבל יהיה מציאותו קרוב ונח לקנות. גם יתפשט לכללם, ולא עוד אלא שתהיה קשה הסרתו כי הם ארבעה ענינים עצומים בהגעת הכוונ' על צד היותר טוב שאפשר כמו שאמרנו: והנה ענין השתוף כבר נתבאר בחלק א' והב"ה פירשו בעצמו באומרו על אלו המצות בכלל (ויקרא י״ט:ב׳) קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם וכמו שאמר בכאן ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. וזה גופו של שתוף כמו שהונח. אמנם הקירוב והקלות בו גם כן פירשו באומרו (דברים ל') כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא וחותם כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. ביאר היטב כי כל הקירוב ההוא היה מצד שהכל תלוי במעשה מה שלא יהיה כן אם יהיה בדרך תושית העיון לבד. אמנם כללותם. כי הוא מבואר שהמעשה הוא דבר משותף לכל מהעיון אם לקושי השכל ואם לצורך התנאים המיוחדים אשר לא ישתתפו הכל בהם ולזה אחז"ל (ברכות נ"ז.) אפי' ריקנין שבך מלאים מצות כרמון. וזה שהמצות באות וחלות בדברים אשר יפול עליהם החלק החמרי ובכל מיני צורכיו ולא יכלו להמלט מהם.